הזירה הלשונית הגיע האוטו עם הוופלה? רוביק רוזנטל 12/07/02 הקורא אורן צור כותב: "בעודי מנגב חומוס בבית שמתי לב שאני אוכל 'חומוס עם צנובר וזעתר'. הסתכלתי היטב וראיתי שיש בקופסה יותר מצנובר אחד. אני אפילו יכול להישבע שפעם אכלתי 'חומוס עם צנוברים'".אורן הצביע כאן על תופעה בעברית הישראלית, כאשר שם עצם המציין יחיד הופך לשם עצם קיבוצי. בשלב מסוים נתפש "צנובר" לא כגרגיר צנובר בודד אלא כשם כולל לצנוברים רבים, והוא מתפקד כשם עצם קיבוצי מקובל, ממש כמו "צאן", "אוכלוסייה" או "רכב". שם עצם קיבוצי מציין קבוצה של עצמים מסוג אחד. יש שמות עצם שאין ויכוח על היותם "קיבוציים", ואחרים שההגדרה הזו לגביהם אינה ברורה כל כך."צנובר" חי בשלום ליד "צנוברים" ואפשר לראות בתפריטים, במתכונים ובמוצרים את שתי הצורות, ביחיד, כלומר כשם קיבוצי, וברבים. השימוש ביחיד כשם קיבוצי מזכיר שפת שוק כפשוטה. בשוק העברי נהוג לדבר כמעט תמיד על המוצרים בלשון יחיד: "בכמה העגבנייה?", "תן לי קילו מלפפון". לאחר פיגוע בשוק אמר אחד הסוחרים על עובד שנפגע: "זה היה עובד בתפוח אדמה". זה לא קורה רק בשוק. הגששים שואלים ב"המכונית המגויסת": "הגיע האוטו עם הוופלה?", וב"קנטטה לשוו ארמה" מזמינים "שני מיץ, אחד עגל, שני ברווז".בכל המקרים האלה השימוש דומה לסיפור הצנובר: שם של מצרך מזון ביחיד הופך לשם קיבוצי. מתברר שהמבנה הזה מיובא ישירות מהערבית הפלסטינית המדוברת. יוחנן אליחי מגדיר במילונו את "בנדורה" (עגבנייה), "בטיח" (אבטיח), "כוסא" (קישוא) ואחרים כשמות קיבוציים. כאשר רוצים לקנות יחידת עגבנייה אחת מבקשים "חבת בנדורא", שפירושו, "גרגיר עגבנייה". בערבית "חבה" מוצמד למרבית הירקות העגולים כדי להפכם משם קיבוצי ליחיד. אפשר למצוא את התופעה כבר במקרא. כך מוביל יהושע את עכן "ואת כל אשר לו" לסקילה ולשריפה, כולל "את שורו ואת חמורו ואת צאנו". "שור" ו"חמור", במקביל ל"צאן", מתפקדים כאן ובמקומות נוספים במקרא כשמות קיבוציים, בעוד "צאן" מופיע במקומות אחרים במקרא כיחידת צאן אחת.המעניין ב"חומוס עם צנובר" או ב"כמה העגבנייה" שזו התפתחות טבעית בלשון המדוברת הישראלית. זה קורה גם בשמות מוסדות שהופכים שמות קיבוציים. בסדרה "הדימונאים" אומרת אילנית: "גועל נפש, הביא לנו משטרה" (ולא "שוטרים"), או "באו אצלי מס הכנסה" (במקום "חוקרי מס הכנסה"). בצבא הופכים שמות יחידות לשמות ק יבוציים, כמו בחידוד הבא: "הצנחנים חושבים ואז מסתערים, גולני מסתערים ולפעמים חושבים, גבעתי חושבים שהם מסתערים, נח"ל לא חושבים ולא מסתערים". העובדה שבמקרה הזה אחרי "גולני" או "נח"ל" בא פועל ברבים אינה חשובה. יש שמות קיבוציים שאחריהם בא יחיד (כמו "העדר הולך אחר הרועה"), יש רבים (כמו "אלה הצאן מה חטאו"), המגוון רק מעיד על הגמישות הרבה בשימוש בשמות עצם קיבוציים.אחת התופעות הקרובות לתופעה הזו, ואולי מושפעות ממנה, היא בתחום הביגוד. לפחות בעשור האחרון, זוכים אביזרי ביגוד זוגיים להיקרא ביחיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא "מכנס", שבמקורו הוא חלק אחד של המכנסיים, אבל הוא התפשט בלשון הדיבור לשם לבגד כולו, ונכנס אפילו לשפה הרשמית, וכך אפשר למצוא באחד הפרסומים תיאור של "מכנס קל מאוד, אוורירי, נוח ומתייבש במהירות". הנוסח "תראו איזה נעל קניתי", "אני הולכת לקנות סנדל", נפוץ מאוד וכמעט בלעדי, ואל אלה הצטרפו התחתונים שהפכו ברחבי העולם הצרכני הישראלי ל"תחתון". באתר סטיילסקס מוצעים למתעניינים תחתון עור "לאוהבי תחתונים מדליקים", תחתון לקיק לגבר, ו"תחתון לטקס עם רטט".למעבר מריבוי ליחיד יש גם כיוון הפוך: מילה קיבוצית מקבלת באופן לא תקין צורת ריבוי ובכך הופכת את הקיבוץ לשורה של יחידים. כאן תרם הצבא את תרומתו המכרעת ונוצרו "רכבים", "דלקים" ו"נשקים". "רכבים" ו"נשקים" ויתרו על הריבוי של צורת היחיד "כלי נשק" ו"כלי רכב" ואימצו את השם הקיבוצי כאילו היה צורת יחיד. לגבי "דלקים", הוא שייך לקבוצה הקרובה במהותה לשמות הקיבוציים, והיא שמות עצם "בלתי ספירים", כמו מים, דבש, דם וכדומה. הריבוי "דלקים" הוא מעין צורה לספור יחידות או סוגי דלק, כפי ש"לתת דמים" היא צורה לספור תרומות דם.אורן שואל, "מאיפה הגיעו הקיצורים האלו? האם הם תקניים? מתי הדיבור המקובל נחשב לעילג ומתי הוא מעצב וקובע את גבולות השפה התקנית?". התשובה לשאלה אינה נחרצת. אנחנו חשים שדיבור הוא עילג כאשר הוא מפר באופן מובהק חוק דקדוקי מקובל, אבל הפרות כאלה הן לפעמים הגיוניות, ובסופו של דבר כופות עצמן על השפה. מה רע ב"כמה עולה העגבנייה"? בשימוש ביחיד כשם קיבוצי יש ניסיון עממי להפיכת העצם החד פעמי לרעיון, למושג, ואין לך שפה בלי המשגה. מילת השבוע: פינוי המתנחלים יכולים להרגיש בהחלט שלא בנוח עקב השימוש ב"פינוי מאחזים" או ב"פינוי התנחלויות מבודדות". "פינה" הוא פועל מקראי במשמעות "הסיר" או "ניקה". הוא מתייחס בעיקר לחפצים מיותרים, אבל בצפניה נכתב "הסיר ה' משפטיך, פינה אויבך", ורד"ק מסביר ­ "פינה אותם מארצך, שלא יהיה שם עוד", ומוסיף בהתייחסות לפסוק מבראשית: "פינה, כמו ואנוכי פיניתי הבית". בספר מלאכי נאמר: "הנני שולח מלאכי ופינה דרך לפני", ורש"י אינו משאיר מקום לספק: "ופינה דרך ­ מן הרשעים". רבי יהודה מסביר את פירוש המושג ביעור חמץ: "פירוש ביעור ­ פינוי". גם השימוש המודרני ב"פינוי" לא ממש נחמד. ההיסטוריונים השתמשו בו לתיאור ה"אבקואציה", הוצאת אוכלוסייה ממקומה בשעת מלחמה. היום אפשר למצוא את השימוש היומיומי ב"פינוי אשפה" ו"פינוי חפץ חשוד" בצוותא, כאמור, עם "פינוי מאחזים". שאלה: גשום ושמוש עדי כותבת: "אנחנו משתמשים במילה 'גשום' לתיאור יום מלא גשם. מכאן בחרתי להשתמש במילה 'שמוש' (בקמץ) ליום מלא שמש. המילה הפכה קוריוז לאלו שמכירים אותי, אך לדעתי יש בה היגיון, והייתי שמחה לשמוע את דעתך".היגיון ומקוריות במילה יש ויש, אבל אני לא בטוח שהיא דרושה. מילים במשקל בינוני פעול (כמו חשוף וחתוך) נתפשות בדרך כלל גם כשמות תואר, ורבות מהן איבדו את המשמעות הסבילה, בין היתר בענייני מזג האוויר: "גשום" התלמודי, דלוח, צלול, עכור וכולי. לגבי יום שרב אפשר למצוא במקביל גם את "שרבי" הנפוץ וגם את "שרוב", שמקורו בלשון ימי הביניים. "שמשי" (במשמעות "מלא שמש") כמו "שרבי" הן מילים חדשות, בעוד "גשמי" כבר תפוסה מאז ימי הביניים במשמעות "ארצי". הכי טוב: יום שמש, יום גשם, יום שרב. תגובה: פרות­פרות אייק כותב: "בעניין מקור הביטוי 'פרה­פרה' ("הזירה הלשונית", 5.7.02), האומנם אינך מכיר את הבדיחה הידועה: 'פר צעיר ופר זקן שוטטו באחו ונתקלו בעדר פרות. אמר הצעיר לזקן, בוא נרוץ, נבחר לנו כל אחד מבכירה נאה, ונעלה עליה. אמר הזקן: לא נרוץ, נלך לאט ונעלה על כולן, פרה­פרה'". אייק מוסיף וכותב כי את הביטוי פרסם הזמר בני אמדורסקי בשלישיית גשר הירקון.תודה לאייק, ולרבים הנוספים שהסבו את תשומת לבי לבדיחה, חלקם בנזיפה מוצדקת על כך שהיא נשכחה ממני כאשר עסקתי בביטוי "פרה­פרה". אז אחרי הכל, מדובר בפרה עברית למהדרין, אבל דוברי הספרדית מוזמנים להרגיש עליה אבהות משנית.