חמור מחפש מקום ישראל- ברזיל, 140 דקות על "מקום", אינטימדאנס, סוניק יות', קומדיית החמורים וכדורגל יוני סמאש 04/07/02 עבר עשור מאז השלתי את המדים המג'ויפים והנעליים המאובקות של צבא הגנה לישראל. החבר'ה מהפלוגה התפזרו והתחילו לעבוד כמו חמורים, הטיול של אחרי הצבא לא היה עדיין פרק הכרחי בחוברת לחייל המשוחרר החתום מטה, דבר שלא השתנה עד לעת הזו. כיום, לא משנה אם אתה בשל או לא, אם אתה רוצה או לא, אתה פשוט זורם עם העדר: אורז פקלאות ועולה על המטוס בדרך למזרח, דרום אמריקה, אוסטרליה, או כל חור אפשרי אחר, שם תפגוש אנשים אחרים, חלקם מטיילים, חלקם מחפשים, חלקם מוצאים, חלקם חוזרים יותר מבולבלים ממה שהיו, וחלקם, מה לעשות, לא ימצאו לעולם. עמית אופיר נמצא בעיצומו של מסע חיפוש ובדרך מקורית משלו, משתף אותנו בתהליכים שהוא עובר. אופיר (24), בחור עם הרבה אמביציה, חי כבר זמן מה על קו ישראל­ברזיל. בברזיל הוא מנהל אכסניה, גולש על גלים תכולים, משחרר כיווצים ומותח קפיצים. בארץ הוא סטודנט לאנימציה בבצלאל ששולח את ידו במוזיקה, בציור ובכתיבת ספרים.החודש נחת בחנויות ספרו הרביעי של אופיר, "משמעות מחפשת חיפוש" ("חיפוש" מלשון "חיפושית"), ספר ההמשך ל"חיפוש מחפש משמעות" בהוצאת "גוונים". הספר נראה במבט ראשון כספר ילדים תמים שמאויר בחן ילדותי, אך מכיל בין עמודיו מסרים המתאימים לאותם מחפשים ולאלה שלא הולכים עם האינטואיציות שלהם עד הסוף. במילותיו של אופיר בפתיח, הספר מוקדש ל"אנשים ששכחו להעז, ללוחמי האור, למקשיבי הקולות, לילדי הבועה, לאנשי הצבעים, לאבירי הרגע, לפרפרי הסיכון ולמורי הדרך".בגוף הספרון הקצר, הכתוב בשפה קלילה ומאויר בפשטות, מתוארות תלאותיו של חיפוש הקטן, שרוצה לצאת ולראות את העולם אך מוצא את עצמו תקוע במקומו, מפחד לרוץ קדימה אל הלא נודע. הסוף לא ממש רע, אבל אופיר לא מספק הפי אנד לפי מיטב המסורת האמריקנית, ובסך הכול מחדד ומפשט את מה שכתבו כבר הרבה סופרי פילוסופיה מודרנית לפניו, שהבולט ביניהם הוא פאולו קואלו (ברזיל כבר אמרנו?). קריאת ספריו של אופיר לוקחת בדיוק חמש דקות, אך החוויה גם מהנה וגם מצליחה לעורר מחשבות ותהיות על המסע הפרטי והחיפוש של כל אחד מאיתנו. מתנה קטנה ונהדרת לאנשים שחשובים לכם. האימפריה הרומית הגיעה די רחוק בתקופתה. בכל מקום שבו קבעה את שליטתה, גם טרחה לאמץ את מה שנראה לה. לדוגמה: עולמם התרבותי של היוונים מצא חן בעיניה, ובכלל זה עולם התאטרון. היוונים ידועים עד היום בזכות הטרגדיות, והרומאים (שנורא ניסו) נותרו עם הקומדיות, במיוחד אלה של טיטוס מאקיוס פלאוטוס. האחרון עלה על הגל והבין את לבו ורצונותיו של הקהל: אהבה, סקס, איזו תסבוכת טובה ומישהו (רצוי עבד רב תעלולים) שיחלץ את כולם ממנה. הכול, כמובן, צריך להיות מתובל בהמון ניבולי פה, גסויות, ג'סטות בוטות ושלל נפיחות קולניות. העיקר שיהיו צחוקים, דאחקות וסוף טוב. כך יצא שמי שהולך לראות קומדיה רומית יודע מראש שלא מדובר במופע העונה למונח "תרבותי" במובן הקלאסי של המילה, ושמי ששולט בכול הוא ארוס, ארוס ושוב ארוס. יש הטוענים שמי שראה קומדיה רומית אחת, ראה את כולן. יש באמירה זו מידה מסוימת של צדק, כיוון שהעלילה בנויה כתבנית קבועה וגם השמות די דומים: "הציפורים", "הצפרדעים" וכך הלאה. מה שהופך את הצפייה לכדאית היא יכולתם של השחקנים להפיח רוח חיים בעלילה ובדמויות המוכרות. תלמידי שנה ג' של הסטודיו למשחק נ יסן נתיב, מעלים בימים אלה את "קומדיית החמורים" על פי פלאוטוס, בעיבודו של יצחק גורמזאנו. הם עולים לבמה יחפים, בתהלוכת קרנבל עם תופים, מחולות ואברים זקופים ומזמינים את הנוכחים "לבוא ולראות חמורים". אחריהם נכנס אגריקולה (רם רחמים), איש כפרי המזועזע מההתרחשויות ברומא. מכאן והלאה, גם מי שלא למד בחוגי התאטרון או התקשורת באוניברסיטה, יכול להבין באופן ברור למדיי, מאין שאבה הטלנובלה את רעיונותיה מדי עונה. אהבות נכזבות, ילדים והורים אבודים, משרת רב תושיה (בנימין דוד אלדר) עבד שלומיאל (ארז שרביט), זונות (ריימונד אמסלם), בני זונות (יעל אפשטיין), סרסורים (דן מויאל), אנשי צבא, 20 מטבעות זהב ושני חמורים שנמכרו. כולם נפגשים, מסתבכים זה בזה ויוצאים מהבלגן בעזרת כל טריק אפשרי: הסחות, הטעיות, שימוש בכפילים, חפצים והמון אקרובטיקה מרשימה.הבמאי, משה קליף, מספר שהעיבוד של גורמזאנו נעשה לפני 30 שנה בתאטרון חיפה והוא למעשה תערובת של כמה מחזות של פלאוטוס: "פלאוטוס הכניס לקומדיות שלו גם הרבה סאטירה והתריס נגד החברה. מדהים עד כמה הכול עדיין אקטואלי, גם לדברים שנעשו לפני 30 שנה וגם הדברים שנכתבו לפני כ­2,300 שנה. בהצגה, מילוס גלוריוזוס (יונתן עוזיאל), הוא הקצין שיפתור את בעיות האזור והגלוריוזוס של היום זו ארצות הברית שידה בכול, בכל מקום. לא הרבה השתנה מאז וכשאומרים בהצגה 'מילוס יפתור את בעיות המזרח התיכון', זה מצחיק, אבל עצוב".לשחקנים הצעירים, שלא כולם שותפו בהפקה, זו הצגה אחרונה בחממת הסטודיו, רגע לפני שיארזו את הפקלעות וייאלצו לנדוד לשפלה, כדי לחפש שם את מזלם בג'ונגל תעשיית הבידור המקומית. קליף מצר על המצב וטוען שיש ביכולתם של "אלה שלמעלה" לשנות, אבל הם לא עושים די. "התלמידים שלנו מוכנים לצאת לשוק, אבל אין להם שוק בירושלים שיקבל אותם", מצר קליף. "זאת עיר הבירה, אבל היא משפילה את אנשיה. גם את אמניה וגם את תושביה, בכך שאין את האפשרות ליצור וליהנות מתרבות טובה. נכון שיש 'מצב', ופיגועים וקשה לכולם, אבל לא מספקים לאנשים את האור שצריך כדי להמשיך לחיות. אין פה עניין. אפשר לסגור את העיר. שייתנו את המפתחות לרבנים, הם אנשים חכמים ומצחיקים ויש להם רייטינג לא נורמלי".מי שפספס את ההצגה בעיר, יוכל להתנחם בהופעות בצוותא תל אביב (אבן גבירול 30): היום, ,5.7 ב­14:00; שיש י, ,26.7 ב­14:00; ראשון, ,28.7 ב­20:30. פסטיבל "אינטימדאנס", המשמש מסגרת לעבודות מחול קצרות ואינטימיות של יוצרים עצמאים, מתקיים זו השנה שלישית ביוזמת ובהפקת תאטרון "תמונע". השנה, כחלק מהשאיפה לחשוף את אנשי ירושלים לנעשה בעולם המחול התל אביבי, לא לקחו צ'אנס שאולי מישהו יטרח וייסע עד לעיר הגדולה והביאו את מופעי הפסטיבל לזירה הבינתחומית. מעבר לרצון לעורר את עולמנו התרבותי, הרעיון הוא גם להדק את הקשר בין שני התאטראות. היוצרים מביאים אל הבמה אמירות קטנות על החיים שלנו כאן ועכשיו, בעשר עבודות חדשות שעלו ויועלו בבכורה בשתי תוכניות. הראשונה, "תוכנית א'", התקיימה אמש, והציגה חמש עבודות: "כמעט" (כוריאוגרפיה: רובי אדלמן), תיאר את הכמיהה לאינטימיות מול החשש מהיחשפות יתר; ב"חומת מגן", היוצר והמבצע, יוסי יונגמן, הגיש קטע על התמודדותו של אדם המרגיש כלוא במציאות שבה הוא נמצא; "בוץ", יצירתה של רונית זיו, התמקד בתא משפחתי שבו חסרה נוכחות האב; "פרח" של תומר שרעבי שילב מחול ושירה ואירח את אמנון אבוטבול ולהקת ברכיה ("זינזאנה" למי שלא מזהה); ואת הסכם אוסלו בזעיר אנפין קיבלנו ביצירה "עזה" המשותפת לתמר בורר ולרקדנית הנורבגי ת, אינגבורג זומר. השתיים בדקו מה קורה לבני אדם החיים תחת טרור מנקודת מבטו של מלאך, הצופה בכול מלמעלה.מחר יוצגו שאר היצירות ב"תוכנית ב'": A Touch D Touch"", עבודה של ענבל בן זקן, מציגה חמישה פרקים מחיי היום­יום העוסקים בהיצמדות פיזית ורגשית למוכר והבטוח, מול הרצון להתנתקות כדי לחקור ולהכיר את הבלתי מוכר; "עוזב או מתאהב", הוא דואט אינטימי של ארי פסטמן ואורנה לבנת, בהשראת שירים וציורים של עדית פאנק; "בטן" של שלומית פונדמינסקי, תבוצע לצלילי מוזיקה של באך בעריכתו של אייל וינטראום; 11W white P.L"­ב", יעסקו ארקדי זיידס וענבל יעקובי במשיכה ובדחייה ובזרם בין שני אנשים; sun flower"" של אסף שץ יחתום את הערב ובו הוא ועוד שלושה רקדנים יחפשו אחר ריגושים ופנטזיה ויגעו בנקודות שונות של הזוגיות: קנאה ורכושנות, אחווה והרמוניה.מוצ"ש, 20:30, 6.7, הזירה הבינתחומית, יד חרוצים 4. כשחברי להקת סוניק יות' פוגשים כביש חד סטרי, הם נוסעים בכיוון הנגדי. תמיד היתה להם היכולת לייצר להיטי רוק מסחריים בכמויות, אך הם בחרו לתקוע את הגיטרות בתוך המגבר ולפוצץ לנו את האוזניים עם פידבקים צורמים. מה שקרה לי עם אלבומם החדש וה­16 במספר, Murray strret"", הוא שנתקעתי Repeat"ב" על הרצועה השנייה, Disconnection Notice"". זהו ללא ספק אחד השירים היפים והטובים יותר שסוניק יות' יצרו עד היום. שש דקות וחצי של אינדי רוק "ביי דה בוק", מסוג השירים שיכולים לשאת אלבום שלם על כתפיהם. לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי לדלג לחמשת הקטעים הנותרים, רק כדי לגלות שהם גם טובים ואפילו, רחמנא ליצלן, מלודיים מאוד. אבל רגע, רגע, אם חשבתם שתצלחו אלבום שלם של סוניק מבלי לשמוע איזה פידבק ארוך של גיטרות מייללות כמו שתי חתולות שרבות בפח זבל, אז הצחקתם את קים, תרסטון, לי, סטיב וג'יימס. בקטעים "קארן רביסיטד" וב"ראדיקל אדולט ליק גוד­הד סטייל" (כן, השיר ארוך כמו השם), הם מתמידים בדרכם הניו­יורקית הסוררת ופוצעים את השקט עם הגיטרות המלוכלכות שאנחנו כל כך אוהבים. נדמה כי אלבום זה יתפוס מקום טוב ברשימת חמשת האלבומים הטובים שהוציאו הסוניקים עד היום, להקה שמצעידה את האינדי האמריקני צעד אחד קדימה וגורמת לרוק הבריטי להישמע משעמם עוד יותר ממה שהוא באמת. מקבץ סרטים מרגש במיוחד מוצג במוזיאון ישראל במסגרת התערוכה "מקום", שבה 20 אמנים שונים מציגים סרטים בני חמש דקות עם קשר רופף מאוד מבחינת נושא ­ מקום. מקום שהוא בית, מקום שהוא זיכרון, הלך מחשבה כמקום, הגוף כטקסט חברתי המדווח על מקום, מקום שהוא זירת פשע, מקום לאסקפיזם בחנות תקליטים, הרכוש כמקום עם רשימת מלאי החפצים בביתו של בורגני ועוד "מקומות": ביתה של מורטת שיער, רמאללה, תל אביב, אצטדיון בלומפילד ושדה התעופה. ביתן בילי רוז במוזיאון ישראל הופך, בעיקר בעזרת האוצר והמפיק, עמית גורן, ללונה פארק מנטלי. גורן אחראי למניפולציות הרגשיות שהפרויקט יוצר בנו ולמעבר החד ממקום אחד למשנהו. את "מקום" ניתן לתאר בקיצור, כרכבת שדים וירטואלית פוסט­מודרנית שרצה בלופ על מסך ענק. מכבית אברמזון ואבנר פיינגלרנט עוצרים את הרכבת בקיבוץ נען, דרך עיניה של אמא שבתה נרצחה שם והיא נותרת קשורה למקום לעולמים. המסע נמשך ומגיע לבלומפילד, שם אנו מתוודעים לאיש התחזוקה של האצטדיון, חזי, הגר שם, ומספר על עבודתו ומסירותו למגרש (סרטה של זהר ברנט). אחרי הסימפטיה לתחזוקאי, מתבצע מעבר חד לרצח דגים אכזרי: תיע וד של קרפיונים באמבטיה, דקות אחדות לפני מותם (סרטה של ענבר תבור). ההמשך ההזוי הוא אל בית ה"מורטת", שם אנו צופים בכמה כואב זה להיות אישה שעירה. מורטת השיער מורידה שיער בשעווה מכל חלקי הגוף, ובאותו הזמן מספרת על חייה כדי להקל על הכאב (סרטה של קרן בן רפאל, ובנימה אישית יותר ­ אאוץ'!!).נטולי שיער מיותר, אנחנו עוברים אל שוק העובדים הזרים (סרטו של חיים לוסקי, המכנה את השוק "מדינת נווה שאנן"). לוסקי מוצא במקום שלו מקלט רומנטי והצופה, שלפתע מרגיש קפיטליסט מנצל ומרושע, מקבל בחילה קשה, לאו דווקא בשל הצילום הכפול והמטושטש. המקום הבא ­ רמאללה. הבמאית סוהא ערף מביאה לנו תמונות כואבות מהדרך אל "גן העדן", וכמובן הרגשות של הצופים מתפצלים לתחושת כובשים אשמים או קורבנות מאשימים. ב"קאט" חד, המסע נמשך אל מקום המבטא חרדה קצת אחרת הממוקמת בעינית הדלת. הבמאית אריאלה אזולאי מציגה את "על הסף", המתאר דאגה מחרידה וחיונית של אם האומרת לבתה: "אל תפתחי את הדלת לזרים". מתחתית שכזו, טוב שאפשר לברוח אל מקום אחר, אל סרטו של אמן הווידאו חן שיינברג, "כת התקליט", שמציג לנו בחורה שמצאה תקליט שהיא אוהבת בח נות ואפילו עשו לה הנחה. יופי. חסר רחמים, גורן לוקח אותנו אל המקום הבא, תל אביב, בסרט "שפריץ" של הבמאית מריה פומיאנסקי. שם, נצפים ראשים של תל אביבים בתוך מזרקות, משפריצים מים. המקום הבא באמת מקסים: האמנית תמר גתר בחרה להציג לנו שישה גברים שמקריאים קטעים מ"יומנה של נערה עיוורת" של חנוך לוין, מחזה על נערה עיוורת שנופלת ונחבלת בדרך לקופת החולים עד שהיא מגיעה לפריז ופותחת שם דף חדש. גתר מתייחסת אל הגוף במפגש עם השפה כאל "מקום" המגיב ומדווח על מקום אחר. לסיום, גורן מציג אף הוא סרט אחד, "צהוב", המתאר את "הרפיסות שבפנים שלנו שבין תגובה לתגובה". "מקום", אם לסכם, הוא פרויקט ייחודי ומוצלח, ששווה לצלוח עבורו 140 דקות של צפייה מרתונית אך מרתקת במיוחד. "מקום", ביתן בילי רוז, מוזיאון ישראל, מציג בשעות פתיחת המוזיאון. התייחסות האנשים למשחק הכדורגל מתחלקת בדרך כלל לשלוש: א. 22 חוליגנים שרודפים אחרי כדור ב. דיוויד בקהאם נורא חתיך ג. ביטוי תרבותי ממעלה ראשונה, לא פחות מספרות וממוזיקה. הגישה האחרונה, שרווחת בארצות המערב, עדיין לא הגיעה לישראל, למעט הניסיון לקשר בין קיפוח המזרחיים לבית"ר ירושלים. אנשי הכדורגל במקומותינו עדיין לא עמדו על הקשר בין תרבות לספורט, בין כדורגל למדינה ובין כדרור מרהיב לשכונות עוני. כדי לענות על הצורך הזה, עכשיו כשפגה היסטריית המונדיאל, הצטרף למדף ספרות הספורט ספרו של סיימון קופר, "כדורגל נגד האויב" (הוצאת "חרגול", תרגום: שאול אדר). קופר, עיתונאי אנגלי, כתב את ספרו לפני עשר שנים כשהיה .22 הספר היה להצלחה מסחררת ונמכר במאות אלפי עותקים. במסגרת הכתיבה, שוטט קופר בעולם בניסיון להתחקות אחר סיפורם של קבוצות, נבחרות וכדור, שמבטא בעצם רחשי לב של מדינה שלמה. בספר, מצוין למשל הקשר בין המשטר המושחת בברית המועצות לשעבר לשליטת המאפיה ב"דינמו קייב"; או סיפורו של מונדיאל 78' בארגנטינה, אז ניסו הגנרלים במדינה להפיץ את בשורת משטרם דרך הטורניר ובסוף הפיצו את בשורת הדיקטטו רה דרך העיתונות העולמית. קופר גם נסע לאפריקה, ומדווח משם על הליגות שהיו בעבר נפרדות ל"צבעוניים" וללבנים, ועם השנים הפכו לליגה אחת, כאילו ניבאו את התפרקות משטר האפרטהייד.כשרכשתי את הספר חששתי, מכיוון שהוא מתאר קבוצות עתיקות וטורנירים שהתקיימו בזמן שהייתי ילד, אולם בקריאת הספר חששי נמוג. סוד קסמו הנהדר הוא בכך שהוא מספר על דברים שקרו מזמן, אך מהלך קסם על הקוראים כאילו הם ילדים הניצבים מול אגדה. קופר ניחן ביכולת כתיבה מרשימה וביכולת ניתוח חברתית מרשימה עוד יותר: הוא מזהה תופעות, תסמונות ומהלכים, ומקשר אותם לעמים, להיסטוריה ולגאוסוציולוגיה. דווקא את סוד הקסם של המשחק קופר לא מצליח לפענח, ומשאיר את הסוגיה לדמיון הקוראים. הוא, מצידו, מתמקד בהשפעת המשחק ובאוהדים: "על החוליגנים במגרשי הכדורגל כבר כתבו מספיק", כותב קופר וממשיך "יש אוהדים אחרים, הרבה יותר מסוכנים". חובה בכל בית, במיוחד בבית משפחת שרף.