משוררת את חדוות הבריאה רחל חלפי, מקלעת השמש, הקיבוץ המאוחד, 393 עמ' רפי וייכרט 28/06/02 יותר ויותר משוררים ישראלים זוכים בשנים האחרונות לראות את פרי עטם כשהוא מכונס בספרים נכבדים ורחבי יריעה, בכריכה קשה. חיים גורי, ישראל פנקס, אריה סיון, דליה רביקוביץ, אבנר טריינין ואיתמר יעוז­קסט הם כמה מן השמות העולים בתודעה.הכרך היפה 'מקלעת השמש' מכנס כמעט את כל שיריה של רחל חלפי מששה קבצי שירה, שפרסמה בין השנים 1975 ל­1999. כינוס רבע מאה של יצירתה מאפשר לראשונה קריאה פנורמית רצינית של שירים יחודיים אלה, החוקרים, כדבריו המדויקים של דן מירון, המובאים בגב הספר, "את המוחש הזורם­חומק מן התודעה". אפשר לראות בכרך המוצק הזה מרד מסוים בתחושה, שאותה מיטיבה המשוררת לתאר בשיר 'הדברים': "הדברים מתכסים בשמיכה/ שמקהה כאבם/ שסוככת מפני אורם/ שמעגלת שיניהם/ שכורה להם/ בור ­ / שיכחה/ בתוכי". (עמ' 329).זוהי בוודאי אחת מסגולותיה הרעות של המערכת הספרותית הישראלית ­ תחושת הנשייה שחשים רבים מן המשוררים החיים בקרבנו, ששירתם אינה מצויה על סדר היום הציבורי או הספרותי. בגלל שאיננה פוליטית, בגלל שאין לה לובי בביקורת, באקדמיה או בתוכניות הלימודים. ואולי מכיוון שיוצריה אינם חביבי תקשורת ה נגיסים והחטיפים התרבותיים, חלק מאותו מעגל מצומצם שמוכן להתראיין בכל נושא שבעולם.רחל חלפי היא משוררת מובהקת, העורכת מסע אינטימי, פנימי, בנבכי הנפש, בגבולות הדקים שבין המודע לתת­מודע, בין מה שניתן לתיאור לבין מה שחומק מן ההגדרה. שוב ושוב היא מתעדת את חרדותיה בעולם דיפוזי, את מצוקותיה בקוסמוס אדיר, שבו הפרט חש בחלופיותו: "איזו עדינות יש בגופנו שעה שהוא/ נוטש/ אותנו לאט,/ חושש להכאיבנו/ במהלומת­פתע". (עמ' 226).שירתה של רחל חלפי היא נוסעת סמויה בתבל מגוונת, ססגונית, מתפרקת ונבנית חליפות, ויש בה, בין כאוס לכאוס, פתח­הזדמנויות למבט; יש בה מקום לעין המתבוננת ברגישות ובריגשה במה שקהלת הגדיר בפשטות כה רבה: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים".רחל חלפי כותבת את זרימתם של בני­אדם ואובייקטים, את תנועתם במים, בשמיים, במסלול הכוכבים, במחזור הדם, בתנועת החלקיקים. היא שרה את הזעיר והעצום, את המתמחש והנוטש, את מה שמעבר לגבולות ההשגה ואת החיים שמעבר לקיר: "נשימתו של ילדי/ ורחש מפיץ האדים (...) בחוץ קור גדול ומחוץ לעיר­הים שלנו/ שלגים נופלים./ מעבר לשכבות העננים השחורים בוהקים כוכבים./ ז ה כמעט אושר". ('זה כמעט', עמ' 387).המבחר שלפנינו מתפקע מאנרגיות לשוניות, מנסיונות בתחביר, במבנה השורה, בקומפוזיציה של השיר. ספקטרום התופעות שבו עוסקת המשוררת פתוח לרווחה וקולט לתוכו הכל. שירתה קשובה, כמאמרו של דוד אבידן, ל"רטט הרך, הסמוי, התת­אטומי,/ של הזמזום החשאי, החוץ­לוגי, המט­פסיכולוגי,/ התת­מדעי והסופר­דקדוקי" (מתוך 'הפוליטיקאים של הלשון'). התודעה העירנית אינה נחה לרגע על שמריה. אין כאן שום דבר שנכתב מראש, שקובע באופן צפוי, שזכה ללבוש שמידותיו הוזמנו. זוהי שירה של השראה, שבה המשוררת אינה יודעת תוך כדי הכתיבה לאן יקח אותה השיר ­ היכן יתחיל, היכן יעצור, היכן יסתיים. כל טקסט הוא מסע שיש בו סכנה, אפשרות של אובדן שליטה, שאליו מתמכרת הכותבת בכוח ובשמחה.מניה וביה חולפים השירים דרך יופי גדול, אך אינם פוסחים על החולי. הם אוהבים את הנעורים אך מודעים, בדרך קשה ונוקבת לזיקנה, כמו בשיר­הקטלוג הנהדר והמר 'מה זה': "מה זה להיות מדוכא בן 20/ לעומת להתקלח בן 90/ מה זה להיכנס למיטה עם אשה בן 21/ לעומת לצאת מן המיטה בלי אשה בן 81 (...) מה זה לכתוב את זה בישיבה בן 40/ לעומת לקרוא א ת זה בשכיבה בן 90/ ואחר­כך לנסות/ לקום". (עמ' 303).הבריה הנעה דרך העולם, וליתר דיוק דרך עולמות וגלקסיות, מתערסלת בים, שטה בינות לעננים, מצטמחת לכוכבים. היא אינה מוותרת על העלה שמישהו קטף לה משיח וגם דוהרת בדמותה של מכשפה שוצפת על סוסים דולקים: "שרפתי את כל הגשרים מאחורי./ פעם חוצה תהומות בתוך אש וגפרית (...) עכשיו אני דולקת אל מחוזות חפצי הרחוקים". ('מכשפה שנגמרו לה הסוסים', עמ' 126).כדי להמחיז את חדוות הבריאה ומאבקיה האלימים, הדרוויניסטיים, יצרה רחל חלפי לפני יותר מ­25 שנה את העולם הקסום והממית של השירים התת­ימיים. יצורי הים השונים ­ דגי זהב, כרישים, ברקודות, סרטן הנזיר, התמנון, קפודג, המדוזה אאורליה ופרת­הים מנטי ­ הדגימו מצבים קיצוניים של בריחה וציד, טריפה וטירוף, תשוקה ואימת מוות. אחר­כך היו אלה המכשפות שגילמו שנאה שורקת, חיים על גדות התוהו, בעירה על המוקד, קיום על סף קריסה, ארוטיקה שטנית ורכילות יאכנעית.בהדרגה נטשה המשוררת את הצורך בבדיית פרסונות בעלות קיום אוטונומי, חיצוני לה. בנקודה מסוימת לקחה לעצמה ולדמותה השירית את הזכות להיות צוהלת ומתאבלת, חובקת ונרדפת, תועה ומתענגת.למרות הפחדים העמוקים, הביעותים התת­מודעים וסיוטי הריאליה המתועדים במכלול שירי זה, בולטת בהם לא פחות חדוות הקיום. זו אולי הנקודה המשמעותית ביותר, שבה אפשר להבחין בין שירת גברים לשירת נשים בשירה הישראלית בת­זמננו. דומני, שאין לנו משוררים ממין זכר שהצליחו להנציח אושר ממשי, כובש, ממלא­הוויה בצורה שבה תואר, כדבר שהוגשם או כמחוז חפץ, בשירתן של דליה רביקוביץ (למשל, ב'ארץ מבוא השמש', 'חמדה', 'ארץ רחוקה', 'השתדלות נוספת'), יונה וולך (למשל, ב'הו ים, שמיים', 'תכלת סמיכה', 'שני גנים') או רחל חלפי: "אנחנו יונקים את הארץ/ הארץ יונקת את מערכת השמש/ מערכת השמש יונקת את/ שביל החלב היונק את צביר הגלקסיות היונק/ את היקום// וכולנו/ שוכבים ופועים בחיק/ אלוהים". ('יניקה', עמ' 392). תיאורו של "האני הקטן החלוש", הניצב בשירתה של רחל חלפי מעל קליפות ההוויה הארעיות, הזזות בהתמדה, הולם את מצבו של בן המאה העשרים ואחת. אדם הנע, חרד ומלא ששון, בעולם של קוונטים ופרקטלים, פלנטות מתגלות ויקום מתפשט, במחזורים של כליון והריון: "עפעפיים עצומים אך/ עיניים אש/ האדמה בהריון/ הרים הרים זוכרים/ וג ם השמש מלאה במשהו/ שיוולד אולי אי­פעם" ('ומי ישור מה', עמ' 343).בתוך כל זה שמור אצל חלפי מקום של כבוד להומור, לפרודיה, לאירוניה העצמית: "ועכשיו כן מסז' טוב על/ שריר הויתור­על­הכאב/ (זה כואב?)". ('התעמלות פנימית', עמ' 341).שירי חלפי עוסקים בכוונה רבה באזוטרי, באוניברסלי, במה שאינו בן­המקום והזמן המוגבלים והמגבילים. הם דנים באנטרופיה ובעקרון אי­הוודאות, בתיאוריות של כאוס ובתגליות המדע (פיזיקה, כימיה, גלי אור, תת חומר). גם אחרי שירים תת­ימיים ושירי המכשפות, המשוררת מגלה עניין בדרקונים, במפלצות, בחתולים מאגיים. אבל יש לה גם מרחב להכיל בו את היומיום הקרוב יותר, המוכר ­ מורה אהובה לפסנתר, משפחתה ובעיקר בנה, ישיבה בבתי קפה תל­אביביים ושרטוט דיוקנאות הסובבים, וגם ­ דבר הבולט ביתר שאת בימינו הכל­כך מעוננים ­ תוצאות הרות אסון.כך כתבה לאחר מלחמת יום הכיפורים, באחד משיריה המרגשים ביותר: "ענן­תנין בלע ענן­ענן./ הכל סמיך/ ולאן הלכה המלחמה?/ המזח צבוע אדום וצהוב/ וכתוב עליו Tel­Aviv./ תופי התהומות אדישים./ בשמיים צורות אפלות/ משתוללות לאט (...) אשה בודדת עם מטפחת ניילון/ לראשה מה היא לעומת/ סופת ברקים./ גם המקפצה צבועה כתום.// אשה זקנה, שפתיה מנסות: הוא/ היה מלאך/ הוא היה מלאך". ('שפת­ים תל­אביב בחורף 1974', עמ' 14).rina@maariv.co.il