סיפורה של המדינה סיפורה של משפחת שורק שבנה אייל נרצח עם אשתו ההרה נאוה צוריאל 13/06/02 על השביל, בכניסה לבית משפחת שורק בכפר אדומים, יושבים החבר'ה מהצוות של אייל. עדיין במדים, עם הנשק על הכתף, מסתגרים בתוך עצמם, מעדיפים לא לדבר, כמו שלימדו אותם ביחידה: לעשות, לא לדבר. אייל וחבריו שירתו ביחידה מובחרת של הצנחנים. הם התגייסו במרס 99' והיו אמורים להשתחרר בפברואר .2002 כמה חבר'ה, חדורי מוטיבציה, ביניהם אייל, החליטו לחתום קבע. אייל, שאחרי מסלול של שנתיים יצא לפיקוד ושירת כסמל מחלקה, לא יצא לפעילות מבצעית עם הצוותים והרגיש שהוא לא עשה מספיק, שלא מיצה את עצמו, ולכן החליט לחתום. ביום חמישי שעבר, אחרי שלושה חודשים בקבע, הוא כבר היה אמור להזדכות על הציוד, עם חבריו לצוות. השבוע הם תכננו לחגוג את השחרור על "פויקה" (מאכל אפריקני) בבית של אייל ואשתו, יעל, בכרמי צור. אבל בשבת שעברה כל התוכניות השתבשו.אייל ויעל, שהיתה בחודש התשיעי להריונה, נרצחו בפיגוע חבלני סמוך לביתם. החבר'ה מהצוות דחו את השחרור ליום שני. רן, חבר לצוות, עדיין לא מעכל. רק ביום רביעי האחרון הוא חזר עם אייל מפעילות לילה בשטחים. בתקופה האחרונה, מאז שהתחיל מבצע "חומת מגן", לא היתה דקה שהם לא היו בפעילו ת. מעצר מבוקשים, סריקות בתים, ג'נין, שכם, בית לחם, רמאללה. ואייל פרח. מבחינתו הפעילות היתה מאוד חשובה. "הוא רצה לתרום, לסכל פיגועים. והיה מדרבן את הצוות לצאת לפעילות. הוא תמיד אמר שצריך להשליט את הטוב שיש בנו, בעם היהודי, בכל העולם, שצריך שכולם יהיו מוסריים כמונו", נזכר רן. אייל היה הנווט של הצוות, זה שמוביל ליעד. "רק המוכשרים עושים את זה", אומר רן. ועל אייל אפשר היה לסמוך. "במשך שמונת החודשים ששימש כמפקד, החיילים שלו העריצו אותו", מספר יהונתן, חבר מהצוות בסדיר. "לאייל היתה גם תרומה מאוד גדולה בקטע של ההוויי, תמיד עם חוש הומור ומצחיק". יחד עם הפעילות האינטנסיבית הוא תמיד דאג ליעל. "הוא מאוד אהב את אשתו", נזכר רן. "ראית את זה בכל טלפון שהוא היה מקבל ממנה. בשבילו היא היתה הדבר הכי חשוב בעולם".רוני, האחות הקטנה, בכיתה ח', עם עיניים ירוקות בורקות וחיוך שובה, יושבת עם החברים של אייל. "הוא היה האח הגדול שלי, בכל בעיה קטנה ישר הייתי מתקשרת אליו. כל הצוות שלו היה אומר 'אייל, איזה אחים מעצבנים יש לך'", היא מחייכת. כשאייל היה מודיע ליעל שהוא חוזר בשבת הביתה, היא מוסיפה, יעל היתה מ יד נערכת במתכונת חירום ומכינה אין סוף עוגות ופשטידות. "הם היו מאושרים יחד, זוג שכל היום צוחק. היה להם צחוק מתגלגל, מיוחד", משחזרת רוני. "כשהייתי שואל את אייל", נזכר גילי, שכן מכרמי צור, "'אייל אתה בא לחברותא?'", הוא היה אומר: "לא, הערב אני עם יעל"". אבא גנוב סיפורה של משפחת שורק הולך אחורה, לימים שבהם חנן, אב המשפחה, שירת בסיירת שקד. שנת 68', מלחמת ההתשה. חנן וחבריו התגייסו מלאי התלהבות ומוטיבציה. חבורה של צעירים, בסוף התיכון, שנופלת לתוך מציאות אחרת של מלחמה נוראית. סיירת שקד היתה אחראית על פעילות מבצעית בגבול ישראל­מצרים. בתוך הקבוצה התפתחה מערכת יחסים מיוחדת שהולכת ומתהדקת ככל שעוברות השנים, כשהחברים מלווים זה את זה באבל ובשמחה. באותו מחזור בסיירת לחמו עם חנן יאיר הר סיני, רועה צאן מסוסיא, שנרצח בתחילת השנה, ודוד גביש, תושב אלון מורה שנרצח תשעה חודשים מאוחר יותר יחד עם אשתו, רחל, בנם אברהם, ויצחק קנר, אביה של רחל. לפני שנה וארבעה חודשים הם עוד ישבו כולם יחד בחתונה של אייל ויעל.בחזרה אחורה. חנן, קצין בסיירת, "מסוג האנשים שאתה רוצה לחקות אותם", פוגש את רינה. "פיקדנו יחד על מחזור של חיילים בבית ג'וברין", נזכר אבי הופמן, חבר מהסיירת, "ובערב חנן סיפר לי שהוא פגש בחורה מקסימה והוא הולך להפגש איתה. למחרת הוא אמר לי 'פגשתי את אהבת חיי'. וכך זה נשאר לאורך השנים, עד היום". חנן, בן מושב קדרון, ליד גדרה, ורינה, בת קבוץ גינוסר, נישאים ועוברים להתגורר במושב קדרון, מושב עובדים עצמאי שהקימו מפא"יניקים פליטי שואה מייגוסלביה. הוויי מיוחד, חתונות משותפות, עגלה וסוסים, קולנוע במחסן, על השקים, מושב ציוני, הבנים הולכים לקרבי. "להיות קדרוני זו היתה גאווה", מספרת תמי קריין, בת המושב. לרינה וחנן משק בקדרון, מטע זיתים וכבשים. בשנת 75' השניים מחליטים לעבור לפתחת רפיח, ולהקים יחד עם חברים נוספים את מושב אוגדה, מושב עובדים מיסודה של תנועת המושבים, 12 ק"מ מימית. בתים עם גגות אדומים. חול מסביב, אין עצים, אין שיחים, אפשר לראות מקצה אחד של המושב עד קצהו השני. המושב התבסס בעיקר על חממות, פרחים וצמחי בית, ולחנן ורינה היו חממות לגידול ירקות. "רצינו ללכת למושב חדש", שחזר השבוע חנן, "להיות חקלאים, זה היה ברור, כל העניין של ההתיישבות הוא פשוט, טבעי, כך חשנו. גם הנוף מצא חן בעינינו, שנינו אהבנו את המדבר". באוגדה נולד אייל. גוני, הבת הבכורה,לומדת בבית הספר האזורי בפתחת רפיח. "זה היה בית ספר שהמורים היו ההורים", משחזר יוסי מס, חבר של חנן, שהתגורר אז במושב שדות בחבל ימית. "הילדים של חבל ימית", אומר מס, "גדלו באווירה של התלהבות ויצירה, של ציונות, עשייה והתיישבות. היינו משפחות של זוגות צעירים, והחיים היו מאוד יפים. האזור מקסים, היתה הצלחה כלכלית, מבחינתנו זה היה גן עדן. הילדים צמחו על המצע הכי טהור והכי בריא, על ציונות פרופר". ימית מאז ולתמיד בשנת 79', מתחילים הדיבורים על פינוי סיני. חנן מצטרף לתנועה נגד הנסיגה מסיני, והופך להיות אחד הפעילים הדומיננטים בה. הוא נפגש עם פוליטיקאים, נוסע להפגנות, עורך חוגי בית, והכול במטרה לעצור את הנסיגה. הוא נמנה עם קבוצה של מתיישבים שמוכנה להזניח את המשקים שלה ולהירתם למען פעילות שתמנע את הנסיגה. "רצינו לעורר את כל ההתיישבות בארץ לעצור את הנסיגה", אומר מס, אז פעיל בתנועה. "כל מי שהיה פעיל בתנועה עשה את זה על חשבון הפרנסה שלו. התנגדנו לעקירת יישובים. הממשלה הושיבה אותנו בסיני למקרה שיהיה שלום והתפקיד של חבל ימית היה להפריד את רצועת עזה ממצרים. עם שיחות השלום עם מצרים הממשלה התקפלה מהרעיון. לדעתנו, מאז התחיל השבר של הציונות והוא נמשך עד היום". במשך שלוש שנים מתחולל מחול השדים של המתיישבים לעצירת הנסיגה. הבתים והחממות במושב כבר נהרסו. משפחת שורק מתעקשת להישאר בביתה עד רגע הפינוי. רינה, אז בחודש התשיעי להריונה עם יותם (היום בן ,20 ומשרת ביחידה מובחרת בחיל הים), נשארת עם חנן ושני הילדים לבד במושב במשך 19 יום. יום ראשון. שש וחצי בבוקר. רגע הפינוי. העיקרון המנחה: לא בכוח. שני אוט ובסים עם חיילים וחיילות ועוד משאית אחת מגיעים לפנות את בני המשפחה. המשפחה אורזת, ומאחור מתחילים לעבוד הדחפורים. אחיה של רינה נשאר לצלם. במשך שנים חנן ורינה לא יכולים היו להביט בתמונות. "חשנו", סיפר השבוע חנן, "שהמדינה הפנתה לנו עורף, אבל זה לא החליש אצלנו כלום. השורש שלנו הוא שורש משולש, לא בכדי נאמר 'החוט המשולש לא במהרה ינתק'. התמצית שלנו נוגעת לארץ ישראל, עם ישראל והתורה". בראיון שנערך עם בני הזוג לפני חודשיים בביטאון המתנחלים "נקודה", אמרה רינה על הפינוי: "היינו באבל עמוק תקופה ארוכה, אבל העולם סביב לא יכול להכיל את האבל הזה כמונו. כיסינו את האבל הזה מול אנשים סביבנו, שלא היו שם, ולקחנו על עצמנו למצוא זהות, להבין למה אנחנו קשורים, איך עלינו לחנך את הילדים שלנו. עברנו משהו, וכתוצאה ממנו התאחדנו והתחזקנו". באותה תקופה, במאבק על הפינוי, התרחש המפגש הראשון המשמעותי של בני הזוג עם חובשי כיפה. הם חוזרים למושב קדרון לכמה שנים, משם נוסעים לארצות הברית, בשליחות תנועת "אמנה", ובסוף שנות השמונים הם עוברים להתגורר בכפר אדומים. כולם היו חברים שלו כפר אדומים, יישוב מעורב של חילונים ודתיים במדבר יהודה, התאים בדיוק למה שחיפשו בני הזוג שורק והם השתלבו בסביבה החדשה במהירות. רינה, שעוסקת בחינוך, נטלה חלק בפעילויות חינוכיות וחנן נרתם לסייע בכל מה שקשור לענייני הביטחון. "הבית של משפחת שורק הפך להיות בית דומיננטי, בית שאנשים מרגישים שהם יכולים להיכנס אליו מתי שהם צריכים", מספר ח"כ אורי אריאל, תושב המקום. יותם ורוני, שני הילדים הצעירים, התחנכו בבית הספר המעורב ביישוב. אייל למד בחטיבת הביניים בכפר אדומים ובתיכון בויאר בעיר. השבוע ישבו בחצר של המשפחה חברים של אייל מהחטיבה ונזכרו בבחור "החתיך" החדש שהגיע לבית הספר, שכל הבנות היו "משוגעות עליו". בבויאר, בכיתה ט', היה לו קצת קשה, אבל שנה מאוחר יותר הוא התאקלם, ושוב תפס עמדה של מנהיגות, בזכות אישיותו הכובשת. "הוא לא הסתכל על אנשים מלמטה, מבחינתו כולם היו חברים שלו. הוא למד אגרוף קלאסי ולא פחד מאף אחד, גם לא מהשמיניסטים של בויאר, ויחד עם זה היו בו רגישות ועדינות", מספר ניר, חבר, ומוסיף "המורות בבויאר היו מאוהבות בו, ומנשקות אותו. אי אפשר היה להתעלם ממנו, הוא תמיד בלט". לאי יל היו הרבה חברים, מכפר אדומים ומירושלים, והם היו מטיילים בכל הארץ. "עשינו יחד את ואדי קלט בגיל 14", מספר יאיר שיין, חבר מירושלים. "היה פה טירוף באותם זמנים והוא היה הברדקיסט הכי גדול מכולם. טיילנו הרבה, צפונה ודרומה. כל הזמן הברזנו והסתובבנו, לא היה לנו כוח לזה. מכל החבר'ה לקחו את הכי טוב". יובל כהן, חבר של אייל מהצופים: "אייל אהב לטייל. הוא היה עוצר טרמפים לכפר, היה שואל אותם לאן הם מגיעים, אם מישהו היה אומר לו שהוא נוסע לאילת, ככה סתם הוא היה מחליט לנסוע לסיני. פעם עשינו טיול של שלושה ימים לנחל כזיב. הגענו לבריכה וישבנו שם. היינו בלי שקל, בזבזנו את כל הכסף. אני ואייל עלינו לאחד המושבים, והבאנו, יותר נכון, אני סחבתי כמה מצרכים מהצרכניה. חזרנו למעיין ולא ידענו מה לעשות עם הדברים כי הם לא עמידים בשמש, אייל הציע שנקשור חוט ונקרר את הדברים במים". ללכת עד הסוף בגיל ,18 אייל מחליט לעשות תפנית ולחזור בתשובה. "אייל היה מאוד מיוחד באיך שהוא חי את החיים שלו", מספר שיין, "הוא היה יכול ללכת נגד כולם. זה דבר מאוד חזק לחזור בתשובה, בתיכון כמו בויאר, תיכון חילוני, והיתה לו באותה תקופה גם חברה חילונית, שאחרי תקופה מסוימת הוא נפרד ממנה". בסוף התיכון אייל החליט ללכת ללמוד במכינה הקדם צבאית בעצמונה. "הוא אמר שהוא מוכן להקשיב רק אם לא יחייבו אותו לשים כיפה", מספר ניר, "הוא איש של אמת. ברגע שהוא הבין שזו הדרך בשבילו הוא שם כיפה וזהו. זה היה בפסח, אחרי חצי שנה במכינה. עצמונה היתה בשבילו אופוריה. את הבסיס הלאומי הוא קיבל בבית, ומה שהיה חסר לו הוא השלים שם". משפחת שורק עברה תהליך דומה לאייל, רק ממושך יותר, שהתחיל כבר בשנת 82' עם הנסיגה. רק לפני ארבע שנים חנן, האב, שם על ראשו כיפה, והיום הוא לומד במכון מאיר. "עברנו תהליך משותף", הסביר השבוע חנן. "זה תהליך של מחשבה וקשר רוחני לארץ. קשר לתמצית התרבותית והלאומית שלנו. ברגע שהתחלנו לגלות את הקשר האמיתי לארץ, התחלנו לחזור בתשובה. היות ואנחנו משפחה שכל דבר בה מבררים, ולא מסתירים, ותמיד מדברים בא ופן פתוח, זה דבר שלובן. היות והוא היה נער הוא קיבל את זה. גם הוא וגם אחיו יותם הלכו לבדוק את הקשר למהות הישראלית הפנימית וכל אחד עשה את זה בדרך שלו". לאחר שנה וחצי במכינה, התגייס אייל ליחידה מובחרת של הצנחנים. מתן ישראלי, ירושלמי שהיה מפקד טירונות יחידה מספר: "היה לו תמיד רצון טוב לעזור לכולם, הוא תמיד היה סוחב חברים במסעות. אייל בלט. לאו דוקא בכושר הפיזי שלו, היה לו מין שקט של עשייה. אנשים שעושים בשביל כולם ולא מדברים על זה". את יעל קנדל הכיר אייל דרך חבר מהצבא. יעל למדה אז ברובע היהודי, במדרשה ללימודי יהדות. לפני שנה וארבעה חודשים הם נישאו. "זה היה טבעי", אומר אריק כהן, חבר של המשפחה מכפר אדומים, "ששתי המשפחות התאחדו". משפחת קנדל מתגוררת בכפר פינס, מושב חקלאי דתי. האב, יהודה קנדל, כוורן, קיבל את עיטור המופת על הקרב בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים ונפצע בתעלת סואץ. האם, אלישבע, בת קבוץ יבנה. אחיה של האם, יורם זמוש, היה זה שתלה את דגל ישראל מעל הכותל המערבי, עם סיום הלחימה במלחמת ששת הימים. "לא לחינם התחברו כאן הבנים", אומר כהן. "הבנים ממשיכים את ההיסטוריה של האבות. ה ם באים עם אותה זיקה ורקע של אנשים שמבצעים את הדברים בצניעות. הם פעלו למען ביטחון המדינה במשך תקופה ארוכה הן בשירות חובה בסדיר והן במסגרת שירות מילואים, וזה הקרין לילדים. הילדים מחפשים להמשיך את מה שחונכו עליהם".יעל ואייל התגוררו בבית עין ומשם עברו לקרוון בשכונה חדשה, צור שלם, בכרמי צור. "אייל שתל את העץ הראשון ביישוב", מספר גילי, חבר, "והוא הזמין את כל היישוב לראות את זה". אייל היה מגיע הביתה בעיקר בשבתות. "אני לא העזתי להזמין אותם אלי לשבת", מספרת גיסתה של יעל, דפנה קנדל, "כי ידעתי שהיה חשוב להם להיות כל דקה ביחד בגלל שהוא היה המון בצבא". על דברים כאלה לא משקרים הידיעה על מותו של אייל הגיעה לבני המשפחה בשבת בבוקר. אנשים מקצין העיר באו לבית הכנסת בכפר וביקשו להודיע לחנן שיחזור הביתה. בינתיים הם הלכו לכיוון הבית. רינה שראתה את החבר'ה מקצין העיר מחוץ לבית, לא הבינה מה הם עושים שם. יותם ואייל, שני הבנים המשרתים בצבא, נמצאים בבית. הם ביקשו ממנה להיכנס הביתה וסיפרו לה שאייל ויעל נרצחו. רוני, שישנה באותו הזמן בחדרה, ירדה מיד למטה, ושאלה מה קרה. "כשסיפרו לי רצתי לחדר, והקצין הלך אחריי. זרקתי עליו כריות, אמרתי לו שהוא משקר, ועל דברים כאלה לא משקרים". השבוע, בכניסה לווילה המשפחתית, על עגלת ילדים, מישהו תלה מודעת אבל צבאית על הבן, אייל. בסלון הבית, על מזרן, ישבו ההורים, חנן ורינה, עם ילדיהם גוני, יותם ורוני.במדף הספרים עומדים ספרי קודש לצד ספרי חול. ז'וז'ה סאראמגו ואלבר קאמי לצד כתבי הרב קוק. בין המנחמים הרבים היו חובשי כיפות, חילונים, ראשי הציונות הדתית, בוהמיינים, חברים מהסיירת ומכפר אדומים ובני משפחה. אייל ויעל לא סיפרו מה אמור להיוולד ובני המשפחה ניסו השבוע לנחש אם זה היה נכד או נכדה. "חבר מהצוות נסע לקנדה", סיפר יותם, "ואייל אמר לו 'תתקשר אלי עוד חמישה ימים ואני אהיה אבא לבן'". החברים ישבו ועלעלו באלבומים. אייל עושה שרירים למצלמה, אייל בנחל ברמת הגולן, אייל ילד קטן מפוחד בבריכה, אייל על הברכיים של אבא, ואייל ביום ההולדת עם זר על הראש. "ההרגשה היא של משהו מאוד קשה ונורא שקורה למישהו שהוא בן משפחה שלך", אמר הופמן, "אתה מרגיש שידיעה כזאת פוצעת אותך ופוגעת בך במקום הכי עמוק ומעלה על פני השטח את המצב של האין מוצא שאנחנו נמצאים בתוכו".