מן המחנה השמרני המתון לתוככי המערכת הנאצית רפאל גרוס, קארל שמיט והיהודים Rechtslehre Suhrkamp, ISBN: 3518582852 )2000(, 441 page ניצן ליבוביץ 14/06/02 הכתיבה על קארל שמיט, 'מלך המשפטנים של הרייך' Kronjurist(), מציגה שורה של מונחים מעולם מוכר עד זרא. התיעוב העמוק לשמאל ביקורתי, ל"דברת הנצחית" של הפרלמנטריזם הדמוקרטי, ל"חוסר הגופניות" ול"אובדן תחושת האדמה" של השמאל והיהודים, מעלה בזיכרון שימוש דומה ועכשווי במונחים אלה ממש במדינת ישראל של היום.השיח של ה"מהויות" ­ המהות השמאלית, המהות הימנית, המהות הגרמנית, המהות היהודית ­ כל זה נצרב בתודעה הגרמנית של שנות העשרים כביטוי למשבר זהות עמוק. המונחים האלה מהווים מאפיין מובהק של שיח פוליטי וחברתי על בסיס של ניגודים על­זמניים. ההיסטוריה הביקורתית וכלי האמפתיה הוחלפו בכלים האידאולוגיים של הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה, ה"אידאליזם" ופסיכולוגיית ההמון. שנות העשרים של המאה העשרים בגרמניה היוו, לכן, נקודת מפנה לא ביחס העוין של הגרמנים אל המערב (במובן זה, גרמניה של שנות העשרים והשלושים לא שונה מגרמניה שלפני מלחמת העולם הראשונה), אלא בעיקר בהגדרה העצמית של הגרמני ובשינוי בכלי המחשבה והאבחנה.השוני בא לידי ביטוי בעיקר בוויתור על ערכי הדמוקרטיה, הביקורתיות, וההיסטוריזציה. אפשר להי ווכח בכך בעימות בין היידגר הפאן­גרמני וקאסירר הרציונליסט היהודי בדאבוס, 1929, כאשר היידגר הגיע במטרה "להשמיד" את הפילוסופיה הניאו­קאנטיאנית של קאסירר והיסטוריית המושגים שלו. קארל שמיט הוא דוגמה נוספת ל"מקרה" כזה, המייצג שינוי תודעתי, דווקא בשל מעמדו הבכיר כאחד מראשוני האינטלקטואלים הגרמנים של המאה העשרים.הלאומיות הגרמנית אימצה לעצמה בשנות העשרים מטאפורות תאוריות רבות של היסטוריה "פנימית", כזו שמרגישים. זהות "אינטואיטיבית" של הגרמניות אפיינה לא רק את קארל שמיט, אלא את כל המערכת הפוליטית והחברתית של רפובליקת ווימאר המאוחרת, הן משמאל והן מימין. התוצאה, כפי שאנו מכירים אותה, היתה מדיניות של גלישה הדרגתית ימינה, עד שהמרכז והימין הרדיקלי התאחדו. שטרזמאן, הקאנצלר המתון וראש המפלגה הליברלית, הזהיר כבר ב­1929 מפני ההידרדרות, שבה חזה בתוך מפלגתו, לעבר הסכמה אופורטוניסטית עם הימין.למרבה הצער, הצירוף של שיתוף פעולה עם הימין והמשבר הכלכלי הובילו אל עליית הנאציזם ב­1933. מול האיחוד בין המרכז והימין רק שמאלנים מעטים נותרו להתריע ולהזהיר, וגם הם הואשמו מיד בבגידה. רבים אחרים ברחו והיגרו. בגרמניה לא נשארה אופוזיציה פרלמנטרית שתוציא הפגנות ומחאה לרחובות. שילוב של עייפות, אופורטוניזם ופחד מן הכאוס הפוליטי של שנות ווימאר האחרונות הובילו לברית הצינית בין ימין לגווניו ושמאל מתון, בין מפלגות חילוניות ומפלגת המרכז הקתולית ומכאן לפירוק הדמוקרטיה.קארל שמיט הוא דוגמה טובה לדמות תרבותית מרכזית ומרתקת, שעברה מן המחנה השמרני המתון של רפובליקת ווימאר אל תוככי המערכת הנאצית, כמעט באופן חלק. בשנות העשרים שמיט היה עדיין אינטלקטואל שמרן, מאלה שתמכו בפטריוטיזם הפרוסי המתון, כזה שקיים קשרים ענפים עם קולגות ותלמידים יהודים. ב­34' הוא כבר היה מהקולות הבולטים במערכת המשפט הנאצית, ואחד הקולות המובהקים של האינטלקטואלים הנאצים לצד מרטין היידגר, ארנסט יונגר וגוטפריד בן.הקריירה של שמיט במערכת המשפטית הנאצית היא, לכן, דוגמה טובה לא רק לגלישה ימינה, אל ה"חוק הטהור", אלא גם כמייצג של המקרה האינטלקטואלי הגרמני בנאציזם. כמו חברו, הפילוסוף מרטין היידגר (זה שאף קרא לשמיט ב­33' להצטרף כחבר מפלגה), שמיט העדיף את הנאציזם על הגלות (יונגר, למשל, הבין מהר את הסכנה הנאצית ויעץ לשמי ט לברוח, אבל נשאר בעצמו בגרמניה) בשל ערוב של שיקולי אופורטוניזם ושכנוע אידאולוגי. כמו היידגר ושאר האינטלקטואלים שנשארו בגרמניה, שמיט נענש. הנאצים לא אהבו אינטלקטואלים, גם לא אלה שעמדו במובהק לצידם. עד סוף שנות השלושים, לפני פרוץ המלחמה, אף אינטלקטואל רציני לא שרד את חוסר האמון של הנאצים באנשים שידעו לכתוב. שמיט חזה כבר ב­36' בפניה של המערכת החשדנית נגדו, מוסטת על­ידי קינאה ועל­ידי החשד התמידי שלה במורכבות האינטלקטואלית. הטענות כלפי שמיט כללו את קשריו עם אינטלקטואלים יהודים, את התפיסה הפרוסית המסורתית שלו, ובעיקר את הקתוליות שלו. בניגוד למה שמקובל להאמין, הנאצים גם לא ממש חיבבו נוצרים.חסותו של הרמן גרינג אמנם מנעה מההליכים נגד שמיט לפנות לכיוון אלים, אבל הקריירה הפוליטית שלו תחת הנאצים הגיעה, פחות או יותר, לסופה. כמו פוליטיקאים רבים אחרים שבאו מן האקדמיה, שמיט חזר אל בין כתליה המגינים ונעלב קשות כאשר בעלות הברית מנעו ממנו ללמד במסגרת צעדי ה"דה­נאציפיקציה".ספרו של רפאל גרוס יצא לפני כשנתיים בגרמניה ועורר ויכוח גדול בעיתונים החשובים. הוויכוח הדגיש את אי­השתייכותו של גרוס לאף אחד מן המחנות המוכרים בגרמניה, פרשני שמיט משמאל ופרשני שמיט מימין. גרוס בחר להתמקד בפנים, הצרות יחסית, של נושא האנטישמיות בכתיבתו של שמיט, ובכך לטעון להתחמקות שמאפיינת את שני הצדדים בשאלה זו, אם מתוך חוסר נוחות ואם מתוך הסכמה שבשתיקה. קושי בולט, שגרוס חושף מיד בפתיחת ספרו, הוא, למרבה האירוניה, דווקא נוכחותו ארוכת השנים של שמיט בזירה האקדמית, עד לפטירתו ב­85' בשיבה טובה.גרוס טוען שמאז סוף מלחמת העולם השנייה שמיט עסק באינטנסיביות בהסתרת הכתיבה האנטישמית שלו. למרות זאת, קשה היה להחביא לגמרי כתיבה עניפה ותמיכה פומבית במסורת אנטישמית, שנמשכה יותר משלושה עשורים. במובן זה, שמיט היה מהאינטלקטואלים הבולטים בגרמניה, שתמכו במובהק בפעילות ובחקיקה האנטי­יהודית של הנאצים. כדאי לציין, שכבר בשלב זה שמיט היה מאחרוני האינטלקטואלים הבולטים של המשטר הישן, שעדיין פעלו בין הנאצים. ב­34', שנה לאחר מינויו, פרש מרטין היידגר מתפקיד הרקטור, שאותו קיבל בזכות קשריו עם הנאצים. ארנסט יונגר ניסה להתחבא, ובן ירד אל ה"גלות הפנימית".הספר של גרוס מנסה להבין את הניסיון של שמיט במערכת הנאצית הלא אוהדת ומעמת שני רעיונות עקרוניים זה בזה ­ תזת ה"אופורטוניזם", ותזת האנטישמיות הביוגרפית. לפי גרוס, אין סתירה בין שני הרעיונות. יותר מכך, הספר הוא הניסיון להוכיח את ההתאמה ביניהם. השאיפה של שמיט לקריירה מצליחה כמעט בכל מחיר התאימה, לפי גרוס, לנטיות האנטישמיות השמרניות שלו, שהיוו את הבסיס הרעיוני שלו ממילא. ההסכמה עם הנאציזם היתה, לכן, טבעית במקרה זה. האמנם?'קארל שמיט והיהודים' בחר בדרך מעניינת ולא קונבנציונלית כדי לדון בפן האנטישמי בכתביו של שמיט. גרוס הולך דווקא בדרך העקיפה של "היסטוריה של רעיונות" ומנסה להבין לא רק את הרובד הגלוי והמוצהר בכתביו האנטישמיים של גרוס, אלא גם את ההשפעות האינטלקטואליות עליו בכיוון זה. במהלך תיאור הקריירה של שמיט, מכאן, ספרו של גרוס הולך ובונה טיעון, שלפיו כל תפיסת העולם של שמיט, תפיסת המדינה ותפיסת החוק המשרתת אותה, יכולה להתברר רק מתוך הדיון המפורש באנטישמיות שעיצבה השקפת עולם זו. כבר ב­1913 שמיט פרסם חיבור בשם בדוי, שבו קשר את שאלת היהודים לוויכוח התאולוגי בין היהדות והנצרות מתחילת המאה ה­16 ותפיסת היהודי כ"אנטי­קרייסט", הניגוד המוח לט ל"נוצרי" ול"טוב" בעולם.גרוס בונה את הביוגרפיה האינטלקטואלית של שמיט מתוך כתביו­שלו ומאתר את ההשפעות העיקריות על מחשבתו אצל הוגים שהיו מזוהים מלכתחילה עם עמדות מובהקות בשאלת היהודים באירופה. כך, לגבי השפעות מן המאה ה­19 כגון של דה מייסטר, ממציא ה"טופוס" של תפיסת היהודים כ"מדינה בתוך מדינה", כך לגבי דונוסו קורטז, שזיהה כבר ב­1848 את תוצאות המהפכה כמובילות לברירה בין כאוס לדיקטטורה וכך לגבי ברונו באואר, שביקר קשות את מארקס תוך התקפה חריפה על היהדות כ"חוק תלמודי" שמטרתו פירוק, "אובדן התחושה לאדמה" Bodenlosigkeit() והאהבה ל"מופשט" של היהודים, שמשמשת אותם לאותו שיח תלמודי הרסני. ובמלים אחרות, לתמיכה פעילה בפרלמנטריזם ובדמוקרטיה.כדי לא לחטוא למורכבות השמיטיאנית, ספרו של גרוס מנסה להבין את האנטישמיות כחלק מתפיסת המדינה העקרונית של שמיט, זו שמקורה בתפיסה הפילוסופית­פוליטית של הובס: הסמכות, לא האמת, היא הקובעת בחוק. השליט נמדד בכוחו להפעיל חוקי חירום וכמי שמייצר את "יוצא הדופן", כלומר, היכולת לחייב את המערכת להסכין עם קביעות לא חוקתיות (להבדיל מ"לא חוקיות", היות והפרלמנט רשאי להפוך במחי הצבעה, או הצבעה שבדיעבד, כל אינטרס ציני לחוק). לפי תפיסה זו, המדינה מתנהלת על ידי "חוק טהור", שמקורו ב"כוח טהור", שהוא בלתי ניתן להגדרה. הפקודה, לפי שמיט היא, לכן, מייצג החוק בצורתו הטהורה.האנטישמיות, לפי ספרו של גרוס, התאימה במיוחד לתפיסה זו של המדינה, היות שלפיה ה"יהודי" נתפס כקטגוריה לגיטימית עבור "היוצא דופן" התחוקתי. עבור היהודים תמיד יכלו להימצא החוקים המתאימים, גם אם החוקה סתרה אותם. שמיט בנה את חיבורו "תאולוגיה פוליטית" (1922) כך שיאשש את תפיסת המדינה הטהורה על בסיס של קטגוריות נוצריות, או כפי שהוא כינה אותן "תאולוגיה חילונית" שמעבירה את מושגי הדת לתוך מושגי המדינה ומערבבת ביניהם.על בסיס זה תמך שמיט בהפעלה של סעיף 48 המפורסם, שהעניק להיטלר את סמכויות החירום, ביניהן הסמכות לפרק את הפרלמנט ושליטה בלתי מוגבלת במדינה. השמאל הביקורתי, כדאי לשוב ולהזכיר, היה הראשון לשלם את המחיר, כאשר אלפי תומכי שמאל קומוניסטי או סוציאל­דמוקרטים, נשלחו אל מחנות הריכוז החדשים. היהודים היו הבאים לשלם את מחיר ההסכם האופורטוניסטי בין השמאל לימין. פילוסופיית החוק של שמיט ביססה את הביקורת ה"לגיטימית" על הליברליזם, שאותה ציטטו הנאצים. המקורות האנטישמיים שלה העניקו להם בהמשך את מה שיהפוך לחוקי נירנברג.ספרו של גרוס מביא תזה ממוקדת ומבוססת. הוא כתוב ברהיטות נפלאה ומלא בהערות שוליים חכמות לא פחות. התזה עצמה מעניינת, אך מעניינת פחות מן המתודולוגיה, שגרוס מפעיל כדי לבסס אותה, כלומר, ההיסטוריה של האנטישמיות בתוך המסגרת הרחבה של היסטוריה של רעיונות. למרות החומרים המופשטים שבהם גרוס עוסק, "רעיונות" ובני רעיונות, דרך הטיעון שלו נקיה כמעט מפגמים רטוריים כמו משפטים מעורפלים ונסיונות משוטטים לדבר דברי חוכמה. ואולי כאן קיימת בעיה מסוימת: בשל ההתמקדות המובהקת כל­כך, הספר מפסיד דווקא את היתרונות הגדולים ואת כוח השכנוע של שמיט על גדולי האינטלקטואלים של התקופה. אסור לשכוח שולטר בנימין, ארנסט בלוך, הרמן ברוך, לאו שטראוס והוגים יהודים אחרים הביעו הערכה גדולה לשמיט והמשיכו לקיים איתו קשר עד הצטרפותו הרשמית למפלגה.שמיט זכה לפופולריות מחודשת בשנים האחרונות לא בשל התפיסה הימנית שלו לגבי המדינה ומקורותיו האנטישמיים אלא בשל האמירה הברורה שלו לגבי טבעו ה מושחת של הליברליזם, והביקורת החריפה שמתח על הכלכלה הקפיטליסטית, כמו על מה שאנו מכנים היום "גלובליזציה". במובן זה, שמיט עשוי לספק את אחד המקורות המעניינים להתמודדות עם המציאות העכשווית דווקא מנקודת המבט של השמאל הרדיקלי.הביקורת של שמיט יעילה כאן בעיקר מכיוון שהיא מסרבת לקבל את הליברליזם כאפשרות יחידה בשיח הפוליטי ואת "פוליטיקת הקונצנזוס" שלה. הוא מבסס (בחיבורו על 'מושג הפוליטיקה', 1927) את המושג כמושתת על תפיסת מאבק ועוינות. "קונצנזוס", הוא טוען, הוא לא יותר מאשליה זמנית בפוליטיקה, שסופה להתנפץ אל קרקע האינטרסים המנוגדים של הקבוצות השונות בקהילה.ספרו של גרוס הוא ספר גדוש, מקצועי לעילא מבחינה אקדמית (גרוס מספר שעבד עליו כעשר שנים, לאחר השלמת תזת הדוקטורט שלו) ועם זאת קריא מאד. הוא מהווה חומר קריאה חשוב לכל מי שהקשרים בין האנטישמיות והפוליטיקה מעניינים אותו/ה, כמו את מי שמתעניין/ת בהיסטוריה של רעיונות. הספר של גרוס חשוב מכיוון שהוא פותח צוהר לנושאים שישראלים במצב "משברי" חייבים לתת עליו את הדעת.rina@maariv.co.il