אמא, כבר מותר לצחוק?
הקומיקאי האמריקאי ג'ון סטיוארט לא דופק חשבון גם אחרי ה- 11 בספטמבר
יהונתן גפן
31/05/02
מעטים מבינים את רצינותה של הקלילות.ככל שאני מכיר יותר את קודי ההתנהגות של האמריקאים, אני מרגיש שבדרך התקשורת שלהם הם משדרים קודם כל גיחוך. כשאדם שאתה לא מכיר הולך מולך ברחוב ואומר לך שלום ואיזה יום יפה היום, כשהאשה שמוכרת לך חולצה שואלת אותך מה שלומך היום כאילו אתה אחיה, כשמישהו נוגע במקרה במרפק שלך במעבר חצייה ואומר לך סליחה ואני מצטער כאילו שהוא דרס אותך (לא מזמן אמרתי "סליחה" לענף של עץ שנגע בי בחושך), כל זה בא להגיד לך: כולנו בני אדם, שבירים וחולפים, אז למה שלא נהיה נחמדים וקלילים אחד לשני?אנשים רציניים מפחידים אותי. ההומור הוא נשק ההישרדות והחמלה, וגם חלק בלתי נפרד מההומניזם. רק אומה רצינית ונפוחה כמו גרמניה היתה יכולה לחשוב על השמדת עם אחר בלי לחשוב שאולי זה קצת מגוחך. רק אדם חשוך הומור לחלוטין יקרא לעצמו ברצינות קו­קלוקס­קלאן, יכסה את ראשו בסדין לבן עם חורים לעיניים וייצא בשמחה עם חברים לתלות שחורים ולשרוף צלבי עץ ענקיים.ההומור הציל את העם היהודי אפילו יותר מהציונות, ואם בצד החרדה הקיומית לא נפתח גם הומור קיומי, כל ההישרדות האנושית תהיה בסימן שאלה .אם הצחוק והשכחה הם אמנם שני כלי הנשק העיקריים שלנו נגד המוות, אמריקה עדיין לא ממש שוכחת ולא כל כך צוחקת. בקריקטורה שפורסמה לא מכבר ב"ניו יורקר", ציור אחד מבטא הלך רוח של אומה שלמה. ילדה קטנה בדירה בשכונת גורדי שחקים שואלת את אמא שלה: "אמא, אני כבר יכולה להפסיק לדאוג?".רק כעת מתחילה המעצמה­שלא­מאמינה­שזה­באמת­קרה­לה לגחך גם על עצמה ולא רק על בן לאדן. רק אנשים רציניים ונבונים יכולים להיות ליצנים שהופכים כאב לצחוק, ויודעים שהקומדיה היא טרגדיה פלוס זמן.לפעמים הם צוחקים עד שהם בוכים, ואז קוראים להם סאטיריקונים. האנשים שהלכו עד הסוף עם הקומדיה שלהם הלכו עד הסוף גם עם החיים שלהם, שבדרך כלל נגמרו מהר וכואב.קומיקאי או לא, אם אתה באמת רוצה להגיד את האמת שלך, אתה חייב לחיות אותה ולמות עליה, והשאלה הגדולה היא שאלתו של ביל מאהר: "אם אתה כבר בענף, מה היית רוצה להיות: ג'ון בלושי מת או צ'בי צ'ייס חי?".ההומוריסטית הניו יורקית המשובחת, היורשת היחידה של דורותי פרקר, פרין ליבוביץ', מחלקת את בני האדם לשלושה סוגים: אנשים גדולים שמדברים על רעיונות, אנשים בינוניים שמדברים על דברים , ואנשים קטנים שמדברים על יין. כך גם הקומיקאים נחלקים לאלה שמדברים על רעיונות ומתווכחים איתם ואלה שידברו איתך על דברים ועל יין. בארץ כל כך גדולה, שעוסקת בעיקר בבידור והאמנות יכולה לחכות, רוב הבדיחות וההומור הולכים על כוכבים ובדרנים ולפעמים אינך יודע אם הקומיקאי הוא המתבדח או הבדיחה.
בכי בשידור חי
אחרי ההתקפה על אמריקה, כל תוכניות הבידור והליצנות השתתקו לשבועיים, ואחרי זה, כשהן שוב עלו לאוויר, שום תוכנית כבר לא נראתה כמו שהיא נראתה לפני קריסת התאומים, שאיתם קרסו כנראה גם הביטחון וקלות הדעת של חברת השפע.דיוויד לטרמן נשא נאום פטריוטי והזמין את הכתב דן ראדר שבכה אצלו בשידור חי. לטרמן מצחיק בעיקר בהעוויות פנים, ותמיד יכניס בשמחה בדיחה על רשת "אל­ג'זירה" או על סדאם חוסיין או על האויב עצמו:"בן לאדן לא מת אבל הוא נורא עייף. הוא כל כך רוצה לישון. ניסו עליו את כל הכדורים והטריקים וזה לא עובד. אמרו לו לספור כבשים וזה חירמן אותו".ג'יי לנו, שגם לפני האירועים העצובים לא הצחיק אותי, הזרים בדיחות קרש גרועות מאלה על טליבאנים ועל עיראקים בלי שאף אחד יוכל להפסיק את ההומור העבה שלו. גם לטרמן וגם לנו נושאים עד היום בגאווה את סיכת הדגל האמריקאי על דשי החליפות היקרות שלהם.ביל מאהר, המנחה האמיץ של "פוליטיקלי אינקורקט", שהעז להגיד שהאסון הזה היה די צפוי ואמריקה מעולם לא ראתה דבר מלבד את התחת שלה, נקרא לסדר ושידוריו הופסקו לכמעט חודש בתור עונש. ביל מאהר מסרב לשים על עצמו סיכות פטריוטיות וצוחק על אלה שעושים את זה.
הליצן שבחבורה
אפשר למפות את הקומיקאים האמריקאים שהממלכה אישרה אותם על שתי אצבעות: ג'רי סיינפלד וביל מאהר. שניהם סטנדאפיסטים בנשמתם ולא משנה היכן הם יתארחו או יארחו, הם יעשו הכל בשביל בדיחה טובה.אבל זהו המכנה המשותף היחידי שלהם.ג'רי סיינפלד, עלם החמודות האורבני שרוטינת הנושאים שלו כוללת פגישות ראשונות עם נשים, יחסי זוגות, מכוניות, כסף, בידור, קניונים ומגרשי חניה, בנה לא מזמן ליד דירתו בניו יורק חניון ענק במאות אלפי דולרים לאוסף המכוניות היוקרתיות שלו, וזה מאוד לא הצחיק את השכנים שלו. אבל את הקהל הוא לא מרגיז לעולם. אפילו בקטע כאילו פוליטי, שהיה יכול להיות מאוד גזעני, מוצא לו ג'רי דרך לקחת נושא עדין כמו ההגירה לאמריקה, ולהמשיך להיות גזעי, אחד מהחבר'ה והליצן שבחבורה:"קראתם מה כתוב במגילה של פסל החירות שלנו? 'תנו לנו את כל עלובי החיים, את העניים והעייפים, המסכנים והבזויים'. למה הם לא כתבו רק 'בואו, הדלת פתוחה, נקבל אתכם ולא חשוב מה אתם'? האם באמת היינו צריכים לפרט? ואם לפרט, אז למה כבר לא להגיד 'תנו לנו את המדוכאים, המכוערים, העצובים, הלא מאושרים, אנשים שלא יודעים לנהוג, שלא מאותתים, שלא יודעים להישאר באותו מסלול, שאי אפשר לעקוף אותם, שחונים חניה כפולה. תנו לנו את המלוכלכים, חולי הנפש, אלה שאף פעם לא מחזירים שיחות, אלה שיש להם תמיד אוכל בין השיניים, אלה עם הקשקשים בשערות'? או במילים אחרות: 'כל מטומטם ודפוק שאתם רואים, תאספו את כולם, תעמיסו אותם על מרכבות, ותביאו אותם לכאן. אנחנו רוצים אותם'".סיינפלד התחיל עם בעיה שיש לו עם חופש ההגירה, אבל עבר בזמן לבעיות שיש לו בנהיגה. הוא יודע מאיפה משתין הפוליטיקלי קורקט, וכן, יש דבר כזה חנון מצחיק.
תמיד מעצבן
לעומתו, ביל מאהר לא יעביר תוכנית אחת שלו בלי לעצבן איזה מגזר אוכלוסין. הוא מדבר על מין כפייתי, על הנשיאות האמריקאית, על האפליה הגזעית, על זה שהוא מתגעגע לזמנים שבהם היו גם שיכורים, לא רק אלכוהוליסטים, על סרטי הוליווד המזופתים, על אנשים מפורסמים שמגחכים את עצמם, מסנטה קלאוס עד האוורד סטרן. לעולם הוא לא יגיד את הדעה הרווחת, ובסוף כל מונולוג הוא יפלוט: "האם יש למישהו בעיה עם זה?".תוכניות שלמות הקדיש מאהר לטובת המעשנים, ובאחת מהן אמר: "השבוע דיברו על אפשרות של מניעת עישון במקום עם עשרה אנשים או יותר, וזה אומר שמדונה לא תוכל לעשן אפילו במיטה".כשהוא מדבר על השחורים שרוצים להראות לבנים הוא אומר: "באמריקה יש שלושה גזעים: שחור, לבן ומריה קארי".בשבוע של יום הגאווה האחרון הוא העז אפילו ללגלג מעט על הקהילה ההומוסקסואלית, שבניו יורק היא כבר מזמן פרה די קדושה: "היום הוא 'יום היציאה מהארון הלאומי' שלנו, וסלבריטאים הומוסקסואלים אמורים לצאת מהארון, מין מסורת שכזאת ­ כבר שנים שדוברי קהילת העליזים שלנו מפצירים בכוכבים לחשוף את עצמם כדי לדאוג שהומוסקסואליות לא תהיה יותר לעו לם משהו שצריך להחביא אותו או להתבייש בו, ואין ספק שאז גם נדע יותר עם מי שווה לנו לצאת במוצאי שבת. אבל האם הלחץ הזה הוא באמת הוגן? אם יש חופש הצבעה וחופש דת שאושרו על ידי חוקת ארצות הברית, למה שלא יהיה לנו חופש בפעולה הפרטית ביותר שלנו, שהיא זיונים?".כמו לני ברוס שאמר שרק אם אתה צוחק על מישהו אתה יכול לקבל אותו, ואם אתה אומר הרבה פעמים "כושי כושי כושי כושי כושי" זה כבר מפסיק להעליב ומתחיל להצחיק, כך גם ביל מאהר מרגיש שאתה יכול לפגוע רק באנשים שאתה מתעלם מהם.באחת התוכניות האחרונות שלו הזמין מאהר שחקנים מסדרות סיטקום וניסה להסביר להם שאפשר לעשות סדרת מצבים מצחיקה על המצב העצוב: "צ'רלי צ'פלין עשה את 'הדיקטטור הגדול' ב­40' וגיחך את היטלר בזמן אמיתי".בתוכנית שבה אירח עיתונאי מוסלמי מאיראן, הוא כמעט צעק עליו: "אני לא מבין למה אנחנו צריכים לעשות את העבודה שלכם? למה אתם לא יכולים לגמור אותם בעצמכם? זה המטורפים שלכם, לנו יש המטורפים שלנו".
קבלו את הדבר הבא
בין ג'רי סיינפלד החביב והמצחיק שלעולם לא ירגיז אותך ובין ביל מאהר הציניקן המריר שלעולם קצת ירגיז אותך, בדיוק באמצע ויורה לשני הכיוונים, הקומיקאי שיהיה הדבר הבא, גבירותי ורבותי, ג'ון סטיוארט.כשמת הביטחון האמריקאי היהיר, נולד כוכב, והליצן שמצחיק את אמריקה אחרי הפיגועים שמחקו לה את החיוך, הוא קומיקאי די צעיר שמגיש תוכנית יומית ב"קומדי צ'אנל", ג'ון סטיוארט. תזכרו את השם הזה.ג'ון סטיוארט עלה לאוויר יומיים אחרי ההתרסקות, ודקה ארוכה הוא רק שתק.לפני האירוע התכוננו ג'ון ועשרת הכותבים שלו לטפל ביום ההולדת ה­40 של הבובה ברבי, כר נרחב לבדיחות וצחוקים. אבל הבובה ברבי, כמו בדיחות או.ג'יי ומוניקה, נעלמו כנראה לעולם מאוצר הבדיחות האמריקאי.כמו כל ניו יורקי אחר, גם הוא היה בהלם, ואחרי שהוא שתק הוא אמר: "אני גר בווילג' ומהחלון של הדירה שלי ראיתי כל יום את מגדלי התאומים. עכשיו הם נעלמו, אבל אתם יודעים מה אני רואה עכשיו? את פסל החירות!". ואחרי שהוא חייך את חיוך ההתנצלות המפורסם שלו, הוא הוסיף: "ואת זה אף אחד לא יוכל לנצח". וכך, במשפט אחד, הוא נתן את כל התקווה שיכול משטר דמ וקרטי לתת לאזרחיו המופצצים והמפוחדים.אחרי שהוא אמר את זה הוא התחיל לבכות. לא בכי מנומס כמו דן ראדר, אלא בכי קולני ונזיל. הוכרזה הפסקת פרסומות וכשסטיוארט חזר הוא אמר בשידור חי: "אתם יודעים מה טוב? לבכות זה טוב". ואז עשה תנועות רובוטיות "כמו רובין וויליאמס כשהוא משחק רובוט", עבר לדיבור מכונה, "אני... מרגיש... שאני... יכול... לבכות... יכול... להרגיש אהבה".זאת היתה התוכנית שחיבלה בשאיפתו של סטיוארט לא להיות שייך. התוכנית שאחרי הפיצוצים הפכה אותו לכמעט דמות לאומית. האוורד סטרן, שרק מחכה שמישהו יבכה לו בטלוויזיה, השמיע את השידור הזה בתוכנית הרדיו שלו, תוך כדי שהוא מכה את הלסביות האהובות שלו, וכמובן גם טלפן בשידור חי לסטיוארט והשמיע לו את הבכי שלו. "תגיד", שאל סטרן, "זה לא מגעיל אותך?". "זה איום ונורא", ענה סטיוארט, "כשעשיתי את זה הרגשתי נפלא, אבל כשאני שומע עכשיו את היללות האלה, זה כמו חתול שהכניסו אותו למאוורר או משהו".
מדבר מהאמצע
ג'ון סטיוארט הוא בן 39 שנראה כמו קולג' קיד, מלבד השערות המאפירות שלו. הוא בחור נאה מאוד במובן המקובל ביותר, ויחד עם זאת, כשאתה מביט בפניו אתה רואה בעיקר אף. כשהוא מדבר הוא תזזיתי וחבר טוב שלו אומר עליו: "ג'ון הוא אדם נוירוטי, אבל איכשהו זה מרגיע להיות איתו".הוא נולד בניו יורק כג'ון סטיוארט ליבוביץ', למשפחה שלא הקפידה במיוחד על מצוות ובתי כנסת. בבית הספר היה ילד חלש ונפחד, ואלה שהרביצו לו קראו לו "ליבושיט". הוא גם ספג את האלימות בין השחורים ליהודים, ובתוכנית שלו הוא אומר: "שחורים ויהודים, אנחנו צריכים להתאחד ולהלבין".בגיל 12 הוריו התגרשו והוא שומר על קשר רק עם אמו, שאותה אפילו שלח להיות הכתבת שלו באולימפיאדה האחרונה, כמו שעשה גם דיוויד לטרמן, אבל במקרה של סטיוארט אמא שלו היתה רקדנית גו­גו.הוא עבד בעבודות משונות, כמו מפעיל תאטרון בובות בבתי ספר יסודיים בניו ג'רזי, וגיל ההתבגרות שלו היה קשה: "מגיל 18 עד גיל 22 הייתי קצת אבוד. אני חושב שאז עברתי את משבר גיל העמידה שלי. בגיל 23אמרתי לאמא שלי: 'אני נוסע לניו יורק להיות קומיקאי'. לא אמרתי כלום לבן אדם השני, איך קוראים לו, אבא, אני חושב".במנהטן הופיע סטיוארט כסטנדאפיסט במועדונים נחשבים כמו ה"ביטר אנד". בעקבות ההופעות האלה קיבל הצעות לתוכניות אירוח, בהתחלה כקומיקאי אורח ואחר כך כמארח. תוכנית האירוח שלו באם.טי.וי היתה הצלחה גדולה, הוא הנחה פעמיים את טקס פרסי הגראמי ­ "כן, בוב דילן דיבר איתי, אבל לא הבנתי מה הוא אמר" ­ ומאוחר יותר הריץ את תוכניתו בלוס אנג'לס, ועזב אותה לטובת תוכניתו העכשווית ב"קומדי צ'אנל", ערוץ שאינו רודף רייטינג. התוכנית משודרת בכל לילה ב­11 ויש לה אוהדים רבים, כולל עבדכם הלא נאמן."אם הייתי באיי.בי.סי" אומר סטיוארט, "היו נותנים לי לעשות תוכנית אירוח פסאודו­דוקומנטרית ­ 'היי, בואו נעשה אותו דבר אבל עם ז'קט עור שחור'. לא מזמן ראיתי את '20/20' עם ברברה וולטרס, שאלוהים ישמור, זה נראה כאילו שומדבר לא קורה אף פעם בתוכנית הזאת, אבל מה אני יודע, אולי ילדים אוהבים את זה".לפני כחודשיים, בראיון נרחב ל"ניו יורקר", הגדיר סטיוארט בדייקנות את ההומור שלו: "החוש הקומי שלי לא מתבסס על קומדיה נוירוטית. הקומיקאיות שלי באה מהאמצע, ממקום שהוזנח בחברה משום שהוא באמצע. אני מאמ ין שאני מדבר מתוך קבוצה שמאמינה ביושר, בהתאפקות ובקומון סנס. קבוצה משוללת זכויות שלעולם לא תהיה בשום הנהגה".האמצע של סטיוארט הוא לא האמצע שבין השמאל לימין, אלא בין למעלה (המנהיגים) ללמטה (טלוויזיה מחורבנת). מהמקום שלו באמצע, סטיוארט יכול להיות באיזה צד שהוא רוצה. הוא יכול להגיד, סמוך לפיגועי ספטמבר: "כשהייתי בן חמש רצחו את מרטין לותר קינג שאמר שיום יבוא וישפטו את האדם לא על פי צבע עורו אלא על פי טיב אופיו. לראות את מכבי האש האלה, מכל הצבעים, נלחמים להציל אנשים עם דליי מים זה דבר נפלא, כי זה אומר, זה אומר שכבר ניצחנו במלחמה הזאת, כי חשובים לנו החיים של הבני אדם", ושבועיים אחרי זה להגיד: "אז מה אם לבן לאדן יש 52 אחים, גם משפחת קנדי היא משפחה גדולה". מכאן הוא מהר מאוד הגיע למסקנה העגומה שכל משפחה גדולה וסמכותית היא גם קצת ארגון טרור.הוא גם יכול להגיד על צה"ל הצודק שלנו: "היום הרגו הישראלים שלושה פלסטינים מחוץ לעונה", או, לפני שבוע: "אחרי שהצבא הישראלי נסוג מבית­לחם ורמאללה החליטה הממשלה נגד מדינה פלסטינית. הגיוני, לא?".הוא צוחק על מלחמות הסי.אן.אן ועל כתביה מחרחרי המלחמות. התוכנית מלווה בכתוביות, אבל במקום כתוביות כמו "80 אחוז מהאמריקאים בעד המלחמה", אצל סטיוארט תופיע הכתובית "90 אחוז מהאמריקאים רוצים לאמא שלהם".באופן עקרוני, ג'ון סטיוארט אינו מראיין פוליטיקאים בתוכניתו, רק שחקנים וסטנדאפיסטים. כששואלים אותו האם יראיין אי פעם את שר המשפטים ג'ון אשקרופט, הוא אומר: "לאשקרופט אסור מבחינה טכנית לעמוד על יד יהודי".לקראת עונת השידורים הבאה ולקראת השתתפותו בסרט חדש של דה ויטו הוזמן סטיוארט לתוכנית האירוח של לטרמן ונראה מאוד לא נינוח. כקומיקאי ישר ממשיך סטיוארט להביע את דעתו גם לא בתוכנית שלו. במקום לדבר על קידום ענייניו, הוא נטפל לפול שאפר, המוזיקאי הקירח והדגול של דייב, אחרי ששאפר אומר שהוא קצת עייף כי אתמול בלילה הוא היה בחתונה של לייזה מינלי."למה?", סטיוארט שואל אותו."הזמינו אותי", אומר שאפר."אפשר גם להגיד 'לא' שמעת פעם על המילה הזאת 'לא, אני לא בא'?".שאפר נבוך, ממלמל משהו. לטרמן, שרוצה להעביר נושא, אומר: "אפילו מייקל ג'קסון בא".ולפני שמישהו יכול לעצור אותו סטיוארט אמר: "אבל הוא בטח היה צריך לעזוב מוקדם להשכיב את הילדים ולטפל באיש הפיל שלו".פרסומות.
דרוש קומיקאי אמיץ
השאלה החשובה היא לא מה קורה בהומור ובסאטירה האמריקאיים, אלא מה לא קורה שם.בספר היחידי שפרסם סטיוארט עד כה, "תמונות עירום של אנשים מפורסמים", ספר פיליטונים ומערכונים שמזכיר לא מעט את "בלי נוצות" של וודי אלן הצעיר, יש מערכון המספר כיצד לא התקבל לני ברוס לסדרת סיטקום של ערוץ איי.בי.סי. המפיק חושב שברוס מאוד מצחיק, אבל הוא לא חושב שהקטע עם אשתו הלסבית שמזריקה לעצמה כל כך חשוב. וגם הקטע על האפיפיור החרמן מיותר, וכך לאט­לאט לני ברוס הופך להיות חנון עממי כמו ג'רי סיינפלד.מה שקורה ללני במערכון של סטיוארט, יכול לקרות גם לכותב המערכון.בעולם הבידור האמריקאי כולם מתפללים לעגל המרקטינג המוזהב. לא יהיה יותר בוב דילן, שאחרי הופעה אחת בווילג', בלי תוכניות אירוח ופרומואים, הופך לזמר עם ואחר כך לכוכב רוק, ולא יהיה לני ברוס שמסמם את עצמו ואומר לקהל שלו דברים שאיש לא אמר לו לפניו, תוך כדי שחיטת עדרים של פרות קדושות ושימוש בכל המילים, כי "אין מילים גסות, יש רק אנשים גסים".שוק הבידור בלע את שוק הסאטירה. התוכנית "סאטרדיי נייט לייב" שפעם בעטה, מורכבת כיום מ­20 טוביה צפירים, שכל אחד מהם יודע לחקות את דיק צ'ייני ואת אל גור. וודי אלן רוצה להיות אינגמר ברגמן, רובין וויליאמס משחק תפקידי אופי, ווופי גולדברג עדיין מופיעה בשעשונים מביכים, רוזאן בר עדיין מתחתנת ומתגרשת, טום ווייטס עדיין צרוד וצ'רלס בוקובסקי עדיין מת.למרות שאירועי ספטמבר ניפצו את בועות התמימות והביטחון האמריקאיים, קומיקיאי סאטיריקון אמיץ כמו ג'ונתן סוויפט או מרק טוויין, מישהו שמעבר לבידור יהיה מעין נועם חומסקי מצחיק, שלא רק ילגלג על הטליבאן אלא גם על הפנטגון ­ תופעה כזאת עדיין לא נולדה בארץ האפשרויות המצחיקות. וזה די עצוב לדעתי.sofash@maariv.co.il