מלא אופנה לא עוד בגדים וטרנדים עד מידה 40 ושהשמנות יחפשו את עצמן ב"מתאים לי" ליסה פרץ 31/05/02 אחרי שנים ארוכות של גלות בחנויות קטנות שאיש לא הבחין בהן, אחרי נצח שבה סבלה מדימוי עלוב ומעורר רחמים, זוקפת לאחרונה אופנת המידות הגדולות ראש וירכיים עסיסיות ומסעירה את השוק בנוכחותה. האותות ניכרים בכל מקום: רשתות עתירות סניפים שהולכות על גדול (הבולטות מביניהן הן "מתאים לי", "עונות", "אישה אישה"), מעצבים מתמתחים (דוגמת ששון קדם, רון מנדלמן, אירית זוהר) ואופנאים שעושים לצד מידות רגילות גם מידות גדולות (עד 46­48) כמו דורית שדה, הגרה, קום איל פו, עדי והני יעקובסון. בקניונים מסתערות הרשתות למידות הגדולות על האזורים המרכזיים, בטלוויזיה משודרות פרסומות בתדירות גבוהה, שלטי חוצות פזורים בכל פינה, הקטלוגים מושקעים יותר מתמיד, ואפילו ב"אימג'", זירה אנורקטית סטרילית בדרך כלל, פתחו לפני פחות משנה סוכנות נפרדת לדוגמניות גדולות גוף.חוץ מזה, יש לנישה הזו כבר תחרות יופי משל עצמה; דוגמנית על אחת, זוהר גבע, שהובילה את הקמפיין של מתאים לי בארבע השנים האחרונות; סלבריטאית אחת מגויסת, אילנה אביטל, שהנהיגה את מסע הפרסום של "עונות" בשנה החולפת; ונוכחות מצומצמת של הפקות אופנה מגזריות במ גזינים הדומיננטיים. במוסף "בנות העיר", המצורף מדי חודש לעיתון "העיר", מיוחד מדור האופנה, הנקרא "42 ומעלה", למידות גדולות.את לבלובו המאוחר של הסקטור הזה (הנחלק לשתי קבוצות: מידות הביניים ­ 42 עד 48, ומידות גדולות מ­50 והלאה) ניתן לתלות בראש ובראשונה בגורם המסובב את כל העולם על האצבע ­ כסף. באיחור גדול ולא ממש אופנתי חשו בשוק האופנה המקומי כי ההתעלמות הגורפת מציבור גדולי הגוף אינה רק גועלית ­ מה שכמובן לא עניין אותם ­ אלא גם נפסדת מבחינה כלכלית. מדובר בשוק גדול המשווע לתשומת לב ומוכן להכניס את היד לכיס אם רק ייקחו אותו ברצינות. השמנת. מתאים לך דווקא בארצות הברית עלו על העניין כבר לפני 20 שנה. תעשיית היופי והאופנה לנשים מלאות התפתחה שם עד כדי כך שהיא כוללת מלבד אינספור רשתות הלבשה ומעצבים גם מגזינים ייעודים, תחרויות יופי במשקלים שונים, סוכנויות דוגמנות מתמחות, חברות הנעלה והלבשה תחתונה, מותגי קוסמטיקה ומכוני יופי ופינוק מיוחדים. אבל מעבר לזה, כשמסתכלים על שדה האופנה במונחים תרבותיים רחבים, מגלים כי חדרו לכאן (באיחור מטורף) ניצניה של תמורה תרבותית כלל עולמית. המנעד של מושגי היופי המקובלים, שהיה מצומצם למדי ­ והתייצב בדרך כלל על בלונדיניות, גבוהות ורזות (עם דגש על הפרמטר האחרון), פתח את גבולותיו ההרמטיים ואיפשר למודלים חדשים להסתנן פנימה. כך למשל הצליחה לפני כמה שנים סטלה עמר, ישראלית לשעבר, להפוך לקוריוז הקבוע במשך כמה עונות בתצוגות של ז'אן פול גוטייה וטרי מוגלייר, לשמש כמוזה של צלמי אופנה נחשבים ולהשתחל אי שם בתחילת שנות התשעים לקליפ "ארוטיקה" של מדונה, כשהיא מוקפת טופ מודלס ושאר ירקות דקיקים. הבלתי אנורקטית היחידה שהצליחה לגבור על משוכת הקוריוז ולהפוך לדוגמנית מהשורה הראשונה היא סופי דאל, נכדתו של הסופ ר רואלד דאל, המשובצת כיום בעשירייה הפותחת של הדוגמניות הבריטיות. לפני שנתיים עוררה מהומת אלוהים בעולם האופנה ומחוצה לו, כשנבחרה להוביל את מסע הפרסום של הבושם "אופיום" וצולמה, על 75 קילוגרמיה, בעירום מלא ובתנוחה ארוטית בוטה. גם בירחונים קובעי הטון ניכרת מגמת חנופה קלה לשופעות הקימורים. מסעות פרסום של חברות הלבשה למידות גדולות, שפעם נזרקו לירכתי המגזין, מככבים היום בעמודים הפותחים. גם במדורים הסוקרים מלתחות של מפורסמים באירועים נוצצים נצפות באופן קבוע בעת האחרונה דמויות כמוניקה לוינסקי וקארה אוטיס, מהדוגמניות האמריקאיות הלוהטות ביותר בתחילת שנות התשעים, אשר בשל השמנת יתר שחוותה בשנים האחרונות, עברה לקצה השני של הסקאלה ונחשבת כיום לכוכבת מספר אחת בתחום. אין לנו במידה שלך ועדיין, אין להסיק שהשומנים באופנה. העולם כמנהגו הרזה נוהג: באף מגזין לא תמצאו הפקת אופנה על טהרת נשים כבדות משקל, אף מעצב על עדיין לא טמן ידיו בקלחת עתירת הקלוריות וגם לא נראה שמישהו מהם ממש מעכל את המהפכה השקטה הזאת. ואולי אין כל אפשרות שהמהפכה הזאת תצא לגמרי מהשוליים ותחדור באופן ברור למרכז, שכן הריאליזם שלה (הבשר! הבשר!) חותר למעשה תחת השילוש הקדוש של עולם האופנה: שלמות בלתי אנושית, חוסר נגישות ועצמות לחיים. כאמור, עד לפני שנים אחדות מצב המלתחה של האשה הדשנה הישראלית היה בכי רע. באין רשתות אופנה ומעצבים, נאלצו (בעיקר בעלות המידות המאוד גדולות ­ 50 ומעלה) לתפור את בגדיהן אצל תופרות פרטיות. התוצאה הסופית דמתה בגזרתה ובמראה שלה, על פי רוב, לאוהל בדווי. איילה (שם בדוי), 50, אחות במקצועה, 80 קילו הנארזים במידה 52, מספרת על העידן החשוך ההוא: "בגלל שבשום מקום לא מצאתי בגדים, נאלצתי מגיל צעיר להשתמש בשירותים של תופרת שהיתה עושה לי בגדים על פי הזמנה מיוחדת. זו היתה חוויה יקרה ומתסכלת מאוד. בתקופה ההיא לא היה מקובל ששמנה תלבש גוונים בהירים או בדים עם הדפסים מקושקשים. זה נתפש בעיני הסביבה כמעשה תמוה, כמעט מבהיל. רוב הזמן הסתובבתי בלבוש ענקי וכהה, מה שבגיל צעיר נורא ביגר את המראה שלי. "אחת החוויות הטראומטיות ביותר היתה המפגש עם החנויות. מדי פעם הייתי מציצה כדי לבדוק אם הן הואילו בטובן להרחיב את טווח המידות שלהן, וכבר על מפתן הדלת הייתי חוטפת לפנים את המשפט שהפך לסיוט של חיי: 'לא, אין לנו במידה שלך'. במשך שנים רבות נחסכה ממני החוויה הכייפית הבסיסית של כל אשה באשר היא, חווית השופינג. בשבילי לקנות בגדים היה לבוא מדי חודשיים לתופרת שלי ­ זקנה שעבדה באיזה כוך קטן בנחלת יצחק בתל­אביב, שהיתה צועקת עלי כל הזמן, 'תכניסי את הבטן, אני צריכה לתפוס סנטימטרים עם החוט מידה'".והיום?"יש משהו מנחם, שלא לומר מרפא מטראומות, בכל השפע הזה של הרשתות ושל המעצבים. קודם כל מדובר בתשומת לב. עושים בשבילך בגדים ­ אמנם גדולים, אבל יפים, מוקפדים, אופנתיים, מלאי חיים, שעושים לך חשק ללבוש אותם ולאחרים חשק להסתכל עלייך. חוץ מזה, יש מבחר סגנונות וגם ההוצאה הכספית ירדה פלאים. פתאום יש לי לאן ללכת, פתאום מתייחסים אלי, מייעצים לי, נותנים לי טיפים. המוכרות, אותם יצורים שבעבר הטילו עלי אימה, נראות פחות או יותר כמוני, מה שמיד יוצר תחושת ביטחון וזהות משותפת. בחדרי ההלבשה אני פוגשת נשים בסדר גודל שלי ­ נשים במשקל סביב המאה קילו מינוס­פלוס, מסתובבות חופשי בלי כלום, בלי להסתיר או להתבייש". תלכי עם שחור. תמיד "אין ספק שבכל הנוגע להרגלי הקנייה והמכירה, דפוסי העיצוב והסטיגמות, נעשתה כאן בחמש השנים האחרונות קפיצת דרך משמעותית", אומר ששון קדם, מעצב למידות גדולות (מ­42 עד 80) זה עשר שנים ומי שנחשב בסצנה הקטנטנה הזו לבעל המגע האיכותי והאמנותי ביותר. "עבור האשה המלאה של היום, רכישות בגדים הפכו לחלק מהשגרה, לא כמו בעבר, כשהיא נאלצה מדי חודשיים לבקר את התופרת שלה. כל הדברים שנחשבו אסורים בתכלית האיסור כמו חולצות נטולות שרוולים, גוונים עזים או בהירים, מחשופים עמוקים, חצאיות באורך ברך או קרסוליים, בדים צמודים והדפסים מקושקשים, הפכו חוקיים ובגדול, הכל, כמובן, במסגרת המגבלות הקיימות. "מה שהיה חסר מאוד בעבר זה עדכנות אופנתית. האשה המלאה יכולה להיכנס היום לחנות ולמצוא שם את כל הטרנדים הכי חמים של אותה עונה. יש לעניין הזה השפעה פסיכולוגית אדירה. האשה המלאה רואה את עצמה שווה לנשים ה'רגילות', כמו שנהוג לכנות את הרזות. כמו שהן יכולות ללבוש שמלה בסגנון היפי­שיק הקיץ, גם היא יכולה, רק שהיא תהיה טיפה יותר גדולה". אילו לקוחות הן הנשים המלאות?"כל מערכת הקנייה אצלן פועלת ממקום רגשי ל חלוטין. כשאשה מלאה רואה שמשהו יושב עליה טוב, ישר היא תשאל כמה צבעים יש מזה. בגלל המצוקה הגדולה שהיא נתונה בה, היא תקנה שלושה זוגות מכנסיים במכה אחת באותו מקום. אם היא תרגיש שטוב לה בחנות מסוימת, שמטים לה ולצרכיה אוזן קשבת, שמאפשרים לה להיות מי שהיא, היא תשוב אליה פעם אחר פעם. משהו בתרבות הקניות שלהן מלא שמחה באופן מעורר קנאה. כשהן מגלות משהו שמחמיא להן, הן יוצאות מחדרי ההלבשה בקריאות אושר בלתי נשלטות, 'איך חשבת עלי', 'זה ממש קסם', או 'ששון, תראה מה עשית ממני, ממש בריז'יט בארדו'. היום הן מסוגלות לעמוד מול חלון הראווה כשלגופן חזייה ותחתונים ולא אכפת להן מכלום. מבחינתן, הן הגיעו אל עיר מקלט ואף אחד לא יכול לצחוק עליהן או לשפוט אותן"."השינוי הדרמטי ביותר בדפוסי הלבוש שלהן הוא במכנסיים", אומר אבי מלכה, מנכ"ל "מתאים לי" (מידות 42 עד 56), הקיימת משנת 91' ויש לה 54 סניפים ברחבי הארץ. "בזמנו אשה גדולה חשבה שהיא לא נועדה ללבוש מכנסיים. אם היא בכלל העזה, בדרך כלל הם היו עצומים ועם גומי במותניים. היום הפריט הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמלתחה שלה. היא מרשה לעצמה ללבוש מכנסיים עם חגורה ואפילו מכנסיים צמודים".מה לדעתך הוביל לשינוי הזה? "בניגוד לסברה המקובלת, אני לא חושב שהעולם נעשה ליברלי יותר ונתן להן את האישור להיות מי שהן, לחוש בנוח עם עצמן. זה הן שנטלו את המנדט הזה באופן עצמאי לגמרי. אחרי שנים ארוכות של אי נוחות, בושה, הסתרה ועלבונות, הן אמרו, 'די, הגיעו מים עד נפש', והחליטו ללכת עם מי שהן ומה שיש להן עד הסוף". יש מי שסבור שהשינוי הגדול ביותר הוא בדרישה לבגדים סקסיים. אחרי שנות מסתור רבות מתעקשות הנשים המלאות על פריטי לבוש מבליטים, הדוקים וחושפניים כמה שיותר. "הן לא מתביישות ולא מובכות יותר", חורץ רון מנדלמן ("מעצב לבנות גדולות" כהגדרתו), שחנותו נטועה ברחוב שינקין בתל­אביב. "הצעירות בסביבות גילאי 20­30 הרבה יותר פתוחות בראש מהנשים המלאות הבוגרות. אולי בגלל שהן התבגרו לתוך עידן שמלא זה סקסי, שעל השער של 'ווג' מופיעות דוגמניות ושחקניות אנושיות. לרוב הן ילכו על מכנסיים או על חצאית בגובה מותן נמוך, גופיות צמודות עם מפתח חזה עמוק שמוציא את כל הציצי החוצה, אפילו חולצות בטן קטנות. כל הקטע הזה של 'שחור זה מרזה' כבר פאסה מבחינתן. הן רוצות כמה שיות ר צבעים, הדפסים נועזים, טקסטורות לא שגרתיות".אילו אזורים הן הכי רוצות להבליט?"בתור מעצב לנשים גדולות, יש לי משימה עיצובית שהיא דבר והיפוכו: מצד אחד, הבגד חייב להסתיר את שתי נקודות התורפה החזקות שלהן, טוסיק וירכיים, אך מצד שני, הוא צריך להדגיש את המותן. בחלק העליון חשוב להן להבליט את החזה. אני נותן להן גופייה עם מחשוף בעומק הנכון והן מרגישות הכי נשיות, הכי זוהרות, הכי סקסיות בעולם". יש לי עצמות כבדות לורד (שם בדוי), 42, מנהלת שיווק בחברת מזון, 91 קילו הנארזים למידה 54, יש רק דברים רעים להגיד על תור הזהב של ההלבשה הגדולה. "נתחיל מזה שאין שום דרך בעולם לעשות בגדים יפים ומחמיאים לנשים שמנות. מדובר במשוואה בלתי ניתנת לפתרון ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת. מדובר בבגדים ענקיים, לפחות אלה ממידה 48 ומעלה, אז איך הם יכולים בדיוק להחמיא לי? לשוות לי גזרה רזה יותר? הם בדיוק כמו השקים של פעם, רק עם טאץ' עדכני יותר. ההבדל היחיד בין פעם להיום הוא שהיום יש מבחר יותר גדול של שקים, זה הכל."רשתות האופנה האלו מוכרת לך שקר. הטרנדיות של הבגדים, למשל. הרי הם שואלים טרנדים מהעולם הרזה והדקיק כמו המראה הוויקטוריאני או המראה הלטיני. כשהם מתורגמים למידות גדולות, הם מאבדים את כל הפואנטה שלהם. הרי ברור כשמש שאם אלבש שמלה הנמכרת תחת השם 'שמלה ברוח לטינו' עם סלסולים ומלמלות, בחיים אני לא אראה כמו ג'ניפר לופז, אפילו לא כמו סבתא שלה. מקסימום כמו מפת שולחן ענקית שהתכווצה בכביסה. "כל הדוגמניות האלו שהם בוחרים להציב במרכז מסעות הפרסום שלהם לא אמינות בעיני. הן בקושי מגרדות מידה 44, שזה בעולם ה רזה שלכם נחשב למידה גדולה ואצלנו למידת סמול הכי קטנה. לא שהייתי רוצה לראות בחורה בגודל של הר תבור עם מבט בולמי אומלל בעיניים, אבל בהחלט הייתי רוצה לראות את ראשי החברות מעזים יותר ולוקחים בחורה בין המידות 42 ל­52, כזו שאין שום ספק שהיא שמנה מאוד. "אבל הדבר שהכי מפריע לי זו האווירה שבחנויות. נותנים לך שם תחושה כאילו הגעת לגן העדן של השמנות שבו כולן מרגישות נורא חופשי להסתובב זו ליד זו במשמניהן, שכולן שותפות לחוויה שרק הן, הקבוצה המצומצמת הזו, מסוגלות להבין. וכל המוכרות נורא אמפתיות אלייך, כי גם הן שמנות כמוך. אני לא קונה את זה. אין אשה אחת בחנויות האלו שלא היתה רוצה להיות רזה יותר, שלא היתה רוצה לקנות בגדים בעשר מידות קטנות יותר, שלא היתה רוצה להיות חברת כבוד ב'קסטרו', 'מנגו' ו'זארה'. העובדה שמגלים אותך לחנויות האלו, שאין לי דרך אחרת אלא לכנות אותן 'שמורות טבע', משפילה מאוד. את מסומנת כמובדלת, אחרת, יוצאת דופן, שמנה".מדוע לא מוכרים בחנויות הרגילות מידות גדולות? "לדעתי, הן מפחדות שזה ייצור רושם של חנות 'עממית' מדי. אבל הן בעיקר מפחדות שהלקוחות הרזות ידירו רגליהן, כי זו לא תהיה חנות של 'כוסיות'. בעלי החנויות המתעלמים מהמידות הגדולות, לא רק שהם מתנשאים, הם גם מרמים את עצמם. על פי סקרים של משרד הבריאות, 60 אחוז מאוכלוסיית הנשים בישראל בין הגילאים 25­50 מוגדרות כבעלות עודף משקל, כך שיש פה גם שקר וגם הפסד של הרבה מאוד כסף".היית הופכת ללקוחה של חנות כזו?"אני מניחה שכן. אחרי הכל, בגד אינו רק בגד, הוא גם איפה קנית אותו. לו יכולתי לרכוש את בגדי במקום שגם נשים עם מידות קטנות קונות בו, היתה לכך השפעה עצומה על תחושת הערך העצמי שלי ­ בתור אשה, בתור לקוחה, בתור בן אדם. הייתי מרגישה שווה בעיני עצמי וגם ככה הסביבה היתה תופשת אותי."המהפכה האמיתית תהיה כשמידות גדולות יהיו חלק טבעי מהקיום המסחרי והתרבותי של החנויות. אני רוצה לראות חנויות שנכנסות אליהן נשים בכל הגדלים והמשקלים וכל אחת מהן תרגיש שהיא שייכת לה".לדעתה של אסתי ברוך, מעצבת הבית של "אישה אישה" (חברה הפועלת מ­93' ומחזיקה כיום בשבע חנויות וב­90 נקודות מכירה סיטונאיות ברחבי הארץ) העיצוב הוא זה שיוצר את הבידול. "כשאני מעצבת לנשים מלאות, אני צריכה לקחת בחשבון שחם להן יותר ולכן הן צריכות ללבוש חומרי גלם קלים ואווריריים יותר. מנעד הפרופורציות והגבהים שלהן רחב יותר ומצריך אינספור גזרות שונות ולכן חשוב כל כך להקפיד על ביצוע באיכות גבוהה, הרבה יותר מאצל נשים רזות. הדרכים לטשטש ולהבליט גוף מלא שונות לגמרי מהדרכים שמבליטות ומטשטשות גוף רזה. בכל אחד מהמקרים נקודות התורפה והנקודות החזקות שונות. לדוגמה, אצל הרזות, המותניים ואגן הירכיים הן נקודות מחמיאות, אצל מלאות הן נקודות חלשות". שימי תחתון מחטב אלו שהכי סובלות בינתיים הן מידות הביניים (42 עד 48). מצד אחד, הן כמעט לא מוצאות בגדים במידתן בחנויות הרגילות, מצד שני, הן לא מרגישות שייכות מבחינה אופנתית, עיצובית ומנטלית לנגזרת המידות הגדולות. "פעם הצצתי לחנות כזו ונבהלתי", אומרת שולמית היימן, "מה זה כל הבגדים הענקיים האלה? הם כל כך לא סקסיים, לא מחמיאים, בגדי דודות כאלה. מי שנכנסת לחנויות כאלה מצהירה בעצם שהיא שמנה. אני, עם כל הכבוד, לא כזו. יש לי גוף נשי, סקסי, מלא במקומות ובמינונים הנכונים". אז איפה את קונה בגדים?"כל חוויית הקניות של בחורות במידות שלי היא אחרת לגמרי: משום שהן לא מוצאות כמעט כלום בחנויות הרגילות ונרתעות מהחנויות של המידות הגדולות, הן נאלצות להשתמש בפתרון ביניים יקר מאוד ולא ספונטני כמו מעצבים פרטיים. מבחינתו של השוק המקומי, למידות שבין 42 ל­48 אין זכות קיום אופנתית. זה נורא מצער, כי בהרבה מובנים אני מרגישה יותר שייכת ל'זארה' ול'קסטרו' מאשר ל'עונות'. אם 'מנגו' היתה מרחיבה טיפה את קשת המידות שלה, נאמר עד 46, היא היתה מרוויחה כל כך הרבה לקוחות חדשים".lisako@zahav.net.il