תוכל לומר לי אם אתה גבר, אשה או טרנסג'נדר? רונה צילמה את גיל עירומה על החלון עם הביצים בחוץ עידוא דגן 30/05/02 זירת תרבות משחררת סנונית ראשונה לקראת חודש הגאווה שנפתח בשבוע הבא.האחיות יפמן יוצאות בתערוכה חדשה המעמעמת ומשבשת כל הגדרת זהות מבית היוצר של המיינסטרים. הצעירה מביניהן היא גיל, ,23 אמן וטרנסג'נדר, בוגר בצלאל שמאחוריו תערוכת יחיד. רונה הבכורה, ,30 היא צלמת ותיקה עטורת פרסים ומלגות שהציגה תערוכות רבות. שתיהן גרות בת"א. בתערוכתם החדשה, Rubb it"" (שפשף את זה/ארנב), מוצגים דימויים רבים המתעדים את התבגרותה של גיל ואת המשפחה תוך כדי בעיטה במוסכמות, ובקריצה.גיל: "ההגדרות לא יצליחו להכיל את התחושות. הדבר החשוב לי ביותר הוא מודעות או חוסר מודעות למשחקי התפקידים של החיים ­ לא לדעת את החוקים, לראות את עצמי מבחוץ. אני מחפש את הקול הפנימי שנשאר אחרי שהכל מתפרק".­ תוכל לומר לי אם אתה גבר, אשה או טרנסג'נדר?"אני כל אלה ואף אחד מהם. כל החלוקה הדיכוטומית הזאת, זה מחליש אותי. חשוב לי לפרוץ אותה, כי היופי הוא בדקויות, החריגות מקפלת בה יופי רב".רונה: "בשבילי הגדרות קונבנציונליות ­ 'הומו', 'סטרייט' או 'לסבית', זה לא מדבר אלי. הניגודים והקונפליקטים ­ זה מה שמעניין אותי, א ני רואה בגברי את הנשי ולהפך. בגיל 6 רציתי להיות בן ומרדתי בתפקיד הנשי המסורתי, לא מה שאמא חלמה עליו ­ במקום לפנות את השולחן העדפתי לעבוד בגינה, אבל אני לא מערערת מהשוליים על המיינסטרים, כמו גיל, אני פשוט רוצה לתת לגיטימציה לכולם להשתמש בקשת הצבעים".­ ואיך את בוחרת להציג את גיל?"אני נותנת לגיל לגיטימציה להציג את עצמה או עצמו דרך הצילום. גם הפנייה שלי אליה בלשון היא בהתאם לנסיבות, לפי מה שהוא בוחר. בשבילי הצילום הוא ערוץ לחיות את החיים, ואני נוקטת ב'צילום חילוני' שפרוץ להקשרים ולקריאות שונות. היסטוריונית של אמנות כתבה עלי שאני כמו עליזה בארץ הפלאות, שארנב פתח לי את הדלת לעולם של הרפתקאות, והמשכתי איתו. הפעם זה היה אחרת. גיל הוא לא רק מצולם, הוא גם שותף, ואנחנו כמו שני עיגולים בחפיפה לא טוטלית, כל אחד מאיתנו משמש השראה לשני".גיל: "מה שחזק בצילומים של רונה זה שלא צריך לביים אותם, החוויה שלי מהסט היא האותנטיות שנפגשת בהגזמה, המציאות נשברת ותופסת את הדרמטיות בביצים".­ גיל, אלו פורטרטים מהתערוכה יוכלו לייצג את יחסך לזהות שלך?"התמונה שבה אני נשענת עירומה על החלו ן והאשכים שלי יוצאים החוצה, או האובייקט של כף היד שיוצאת מהקיר, הציפורניים משוכות בלק, האצבע האמצעית ניצבת ומעל הכתובת: 'יד לבנים'".רונה: "אני הייתי בוחרת בצילום של גן עדן, שנינו נשענות על עץ אשכוליות בחצר, ולא ברור מי אדם ומי חוה, התנוחה שלי היא של yoB moT, נונשלנטיות גולמית, ולגיל עמידה נשית. זה גם לא מוסרי ­ שני אחים? שתי אחיות? בסוף התערוכה מוצבת דמותו של תאופיק, הגיבור השברירי, והוא אחינו השלישי שמתואר כגיבור שביר, קורבן תרבות גברי ­ יש המון גברים כאלה. יש גם סדרה של דמויות פסיכיות של גיל, הן נראות אנושיות ומלאות חיים, אך למעשה עושות דברים אסורים ­ מאוננות, מפליצות, מזדיינות, בוכות, מבולבלות, אכזריות כמו גם שבריריות, מצחיקות".­ גיל, החריגות הזאת תובעת מחיר בחיי היומיום?"חוויתי את הקושי למצוא עבודה, או נתקלתי בתגובות בשירותי הגברים כי אצל הנשים היה תור. החברה מתקשה להכיר בקבוצות שוליים, לאנשים לא נוח עם זה, הם רוצים לדעת דבר ראשון מי הבנאדם שעומד מולם, זכר או נקבה, אבל למעשה כולנו באותה הסירה, יש מי שמתעלם, יש מי שמפחד ויש מי שמוכן להודות. אני מחפש לבלבל בכ וונה לא בשביל להטעות ולא להסתיר אלא להיטיב להציג את עצמי, וזה מאוד קשה לעשות בחברה שדורשת תשובות עם נקודה בסוף. הסדר הישן, האופנה המנוונת, זה בעצם חרב פיפיות: אתה מקבל ליטוף כשאתה משחק לפי הכללים שלהם, וכשאתה עושה משהו טוב לעצמך, אתה בוגד".­ מהן הפרקטיקות של תיעוד עצמי בציור?"אני רושם את עצמי מול מראה ואז אני רואה איפה אני חורג מהמציאות, איפה אני נאמן או איפה העיוורון שלי, אתה מתייחס לקו ונעלם לגמרי בתוך הרישום, אז אתה מקבל את עצמך בחזרה ומגיב רגשית לבבואה הזאת, אך הרבה יותר מעניין להפנות את המבט כלפי חוץ, שם אני מכיר את עצמי טוב יותר".רונה: "להפנות את המבט החוצה כדי להחזיר פנימה, זו המראה שלי, דרך המצולמים שלי אני מכירה את עצמי טוב יותר ומצד שני, בשביל לצלם בכנות ולהיות מעניין אני צריכה להכיר את עצמי מאוד טוב".גיל: "בעיקר להתייחס לדברים בהומור, ההומור משמש אזהרה, משחרר מסבל, ממחנק, מקום שבו קל יותר להיות אנרכיסטים, מחורפנים, דקדנטים".Rubb it"", רונה וגיל יפמן, במסגרת "חדרי חדרים", מוזיאון הרצליה, רח' הבנים ,4 הרצליה, פתיחה מחר, שבת, 20:30. חייבים לכתוב על זה ספר פוצ'ו (ישראל ויסלר), מי שהיה במלחמת השחרור מוביל אוטו זבל, ממשיך לכתוב צ'יזבטים בגיל ,72 וממש לא מעניין אותו שבהוצאות הספרים כבר לא חושבים שזה ז'אנר תופס. לשבוע הספר הקרוב הוא מתייצב עם "עשרים אחרי עשר", ספרו האחרון, שעוסק בפינוי המיתולוגי מסיני.­ פוצ'ו, איך נתתם לזה לקרות? איך ויתרתם על נואיבה?"את יודעת איזו התיישבות חקלאית מפותחת היתה שם? 15 יישובים חקלאיים שגידלו בעיקר עגבניות. בשנה האחרונה, כשכבר ידענו שמפנים, התקשר אליעזר, פקיד של הסוכנות היהודית, ואמר לי: 'מוחקים את סיני, חייבים לכתוב על זה ספר'. מיד החלטתי להתפטר ממפעל הפלסטיק שבו עבדתי במשך 15 שנה, וירדתי לסיני בכדי לכתוב".­ נשמע נורא כיף, לשבת שנה בזולה בסיני ולכתוב."איזה זולה? הסתובבתי כל היום בין היישובים ודיברתי עם האנשים. זאת היתה שנה מאוד עמוסה".­ טוב, השאלה המתבקשת: עישנתם גראס?"לא, גראס עישנו על החופים בנואיבה. גם בפלמ"ח אני לא זוכר שעישנו גראס, בכלל היינו ילדים נורא טובים. נתיבה בן­יהודה כל הזמן מספרת שאצלה בפלמ"ח היתה אהבה חופשית, אבל זה לא היה עם הפלמ"חניקים, אולי עם חברי הק יבוץ. אני הייתי בתול עד גיל 22".­ אתה זוכר את שבוע הספר הראשון בת"א?"בטח, זה היה במסגרת חגיגות העשור למדינה, ואת הרעיון לארגן את זה הגה הסופר שלמה טנאי, שהלך לעולמו לפני שנה. בהתחלה זה היה בכיכר דיזנגוף, איפה שהיה תיאטרון האוהל, ורק אחר כך זה עבר למקום החדש. לפני שלוש שנים ביקרתי בשבוע הספר, וטנאי היה שם ועיין בספרים. אחד הצלמים של היחסי ציבור ניגש אליו ואמר לו: 'סליחה אדוני, אתה מוכן לזוז? אנחנו מצלמים'. את מבינה מה זה?".­ אנחנו כאלה חורנים. אין לנו כבוד לעבר."פוליטיקאים ישר זוכים ברחובות, ואני יודע שעכשיו אשתו של יגאל מוסינזון נלחמה בשביל שייתנו לו רחוב, ובסוף נתנו לו איזה סימטה עלובה".­ אתה רוצה שאני אדבר עם החבר'ה בעיריה שייתנו לך מקום טוב? שדרות פוצ'ו נראה לך?"עזבי, אני מתכוון לחיות עוד הרבה שנים, אבל הצעתי לאגודת הסופרים לפנות לכל היישובים החדשים ולהציע להם לקרוא לרחובות החדשים בשמות של ספרים ישראליים. רח' חסמב"ה של יגאל מוסינזון, רח' המעבר להינדי של א.ב יהושע ו'חבורה שכזאת', אם את רוצה".­ קראת את החדש של שרון דוראני?"מי זאת? אני לא מכיר. אני יודע שחני נחמיאס הוציאה ספר, וראיתי, כשהיא באה לחתום בשבוע הספר, איך עומדים עליה תור, וגם כשענת עצמון הוציאה ספר ילדים ישר היה עליה תור".­ מתי היו התורים שלך?"התורים הכי ארוכים היו של יגאל מוסינזון עם חסמב"ה, אבל גם אצלי היה תור כש'איה הג'ינג'ית' יצא, ב­1962".­ מה עם איה הג'ינג'ית האמיתית?"איה נשואה באושר לבחור שהוא גם ג'ינג'י, ויש להם שני ילדים ג'ינג'ים, שאחד מהם כבר נשוי".­ מה תכננת להפעם?"רציתי להוציא לשבוע הספר את 'איה הג'ינג'ית באמריקה'", מדווח פוצו, "אבל בהוצאה אמרו לי שיש להם 20 סופרים שכבר חתומים על ספרים שמחכים לצאת לאור, ושעכשיו השוק חלש. זה הולך להיות שבוע הספר הכי עצוב, אני חושב".פוצו' מצהיר שהוא הכי אוהב את "אהבה בליל הפשפשים", ספר הציז'בטים שלו, ולפני שאנחנו נפרדים הוא שולף מארון הספרים שלו ספר שקוראים לו "הבתולה מתל­ברוך" ומעניק לי אותו, ותודו שזה סיום מפתיע.­ פוצו' מה זה הספר הזה? מתי כתבת אותו?"כתבתי את הספר בתקופה שהייתי סטודנט בפקולטה לחקלאות, ההורמונים עבדו והייתי רווק".אחר כך מתברר שפוצ'ו היה הראשון שכתב את "האר י פוטר" ("כתבתי סיפור על מכשפות, 'ביה"ס למכשפות', עוד ב­94', כשההיא עוד היתה רעבה שמה, בסקוטלנד") ובסוף הוא מפציץ בקמפיין לרגל שבוע הספר: "יש לי רעיון, להקים בתל­ברוך דוכן לכבוד שבוע הספר, ולמכור אותו לזונות ולקליינטים שלהן. נביא צלם ואשת יחסי ציבור, ונביא איזה חתיכה שתעזור לנו למכור. מה את אומרת?". אני אומרת שלשבוע הספר הנוכחי יש רק מלך אחד.שבוע הספר העברי, יריד ופעילויות מיוחדות בגני התערוכה, מפגשי סופרים וילדים בבית אריאלה ובמוזיאון, וסופרים מתארחים בבתי קפה, 15­5 יוני.