העירום המלא של יבגניה דודינה הדליק את הבמה מנחם בן ראה את "העבד" בתיאטרון גשר * כשחקנית השנה מתפשטת לגמרי מתחילים גלי חום לזרום לעבר הקהל, ומשמרים את הלהט עד הסוף מנחם בן 23/05/02 "העבד" של בשביס­זינגר (חתן פרס נובל בשבילכם) הוא מן הרומנים המוכרים ביותר לבוגרי התיכון הישראלים, משום שהוא נמנה עם חומרי הבחירה היותר מבוקשים לבגרות בספרות. מדובר בחומר­יסוד דרמטי: אהבה אסורה בין מלמד יהודי ­ איש צעיר, דתי, צנוע ויפה, המעורר את תשוקת הבנות היהודיות והגויות, כן, זה סשה דמידוב ­ לבין שיקסע עזה ורוויית תשוקות, יבגניה דודינה. אגב, בשלב מסוים מתחרמנת על סשה שלנו גם אשת הפריץ, כמו גם יהודיה כבדת שדיים אחת.התקופה היא תקופת הפוגרומים של המאה ה­,17 בפולין, פרעות אכזריות, הזכורות לנו בעיקר מן הבלדות של טשרניחובסקי על היידמקים ההורגים ביהודים, בת הרב וכל זה. זוכרים? המלמד היהודי הצעיר נחטף מבין היהודים ומובל לעבודת פרך בחצרו של פריץ כלשהו, שם מתאהבת בו גויה מדליקה במיוחד, המנסה לפרוץ את חומת הטאבו הרבנית שהציב לעצמו. אסור כביכול לשכב עם גויה (אבל מה עם שלמה המלך שהתחתן עם בת פרעה. ומה עם משה שהתחתן עם אשה כושית? שואל המלמד את עצמו).לבסוף, העניין מצליח, סשה ויבגניה שוכבים בתשוקה עזה, שבערה זמן ממושך, היא הרה ללדת, והם אף מצליחים להימלט מן הכפר הגויי ה אלים ולהגיע לעיירה היהודית, אלא שכאן הם נאלצים להסתיר את זהותה הגויית של האשה, ונתקלים בחומת טינה וחשדנות. היהודים הם אכן הרבה פחות אלימים מהגויים הפולנים, אבל בהחלט לא פחות גזענים. עזה כמוות אהבה, כמו שלמדנו גם מרומיאו ויוליה ושאר הדרמות הקלאסיות למיניהן על אהבות אסורות. גם מסורת השיקסע והיהודי (למשל, ב"מאחורי הגדר" של ביאליק) היא כמובן ידועה מאוד ודרמטית­מינית תמיד.בתחילת ההצגה מופיעות לעינינו כל מיני דמויות שלובשות בגדי שק חצי סמרטוטיים למיניהם מן המאה ה­,17 אבל את תשומת הלב מעוררת נערה ההולכת על קבי הליכה גדולים ואחוריה החמודים נחשפים חלקית. הנערה הגבוהית באה והולכת לאכזבתנו הקלה, ואנחנו נשארים עם רעש הפוגרומים, מהומת החטיפה, צעקות הפריץ, עד לראשית ההתאהבות בין ונדה (דודינה) ויעקב (דמידוב). בשלב זה עדיין לא ברור אם נקלענו לדרמה צעקנית וארכנית מדי על רקע מיושן מדי, או שיקרה משהו שירתק אותנו באמת להתרחשות הבימתית.וכאן מפגין יבגני אריה את מקצועניותו, הניכרת בבניית המיניות של ההצגה. כבר הזכרנו את הנערה גבוהת הקביים, אחריה נשמעת בשלב מסוים איזושהי צרחת חושך, והנה מ בזיק אור תאורה על איזושהי אשה שדית, ערפדית, כמדומה (יש כאן כל מיני רקעי שדים ורוחות), ופתאום נחשפת שמלתה ונגלית ערוותה, אלא שכל זה בסוג של בד מצויר על גופה. לא באמת. תוך כדי צרחה שדית מינית. וכבר היה נדמה שיבגני אריה משחק איתנו איזשהו משחק של רמזי מיניות צצים וכבים.אבל הנה, בשלב מוקדם למדי של ההצגה מתלהטת התשוקה בין המלמד לשיקסע עד למגע, ואז אנחנו זוכים לראות התפשטות מרהיבה, מוחלטת, של יבגניה דודינה (גוף עגלולי ונשי מפתיע של האשה הנערית הזאת, ששדיה אכן קטנים). הפעם לא בד מצויר עם ערווה, אלא גוף אשה עירום באמת, ולגמרי (הערווה במקרה זה מגולחת כמדומה), ויבגניה דודינה עושה את זה כדרכה בהתמסרות מוחלטת, ומזרימה גלי חום לעבר הקהל. מאותו רגע ואילך הופכת כל ההצגה להרבה יותר אינטימית מכפי שהיתה קודם. מה שעירום יכול לעשות. גם דמידוב מתפשט לגמרי, אבל נחשף בצורה חלקית יותר, מאחור בלבד.הדרמה מן המאה ה­17 הולכת ונבנית, כאמור, ותופסת פנים רלוונטיות מאוד ואקטואליות מאוד פה ושם. אי אפשר, למשל, להתבונן בפרעות הנוראיות­באכזריותן שעורכים הגויים הפולנים ביהודים, בלי להיזכר בפורעים הפלס טינים הנוראים באכזריותם של ימינו, ואי אפשר להתבונן בגזענות היהודית הרבנית שמופנית כלפי ונדה השיקסע היפה, הנאמנה, הגיבורה, בלי להיזכר בהשפלה הרבנית שבה מאכילים אותנו אנשי המאה ה­17 שלנו, עובדיה יוסף, אלי ישי ושאר המתעמרים ב"גויים" אצלנו, גם כאלה שנפלו בגבורה בשירותם הקרבי בצה"ל, בעוד אברכי ש"ס יושבים על חיינו כטפילים. זה לא המאה ה­17 בפולין. זה כאן ועכשיו. והעירום החם של יבגניה דודינה הוא בוודאי כאן ועכשיו. איזה יופי.יבגני אריה עשה כאן עבודה טובה בהרבה מאשר ב"חלום ליל קיץ", השלומפרי והעמוס מדי, שעליו זכה זה לא כבר בפרס התיאטרון. אז איזה פרס ייתנו לו השנה? פרס אהבת הקהל, כנראה, אם להתרשם ממחיאות הכפיים הממושכות במיוחד והנלהבות במיוחד בסיום הצגת "העבד", שכולם עשו בה עבודה טובה מאוד, ודודינה עלתה על כולנה.רק דבר אחד לא מצא חן בעיני בעיבודו של יבגני אריה (אני לא מאמין שבשביס­זינגר הוא מקור הטעות): מפעם לפעם משמיע כאן יעקב המלמד (סשה דמידוב, כאמור) מיני פסוקים מן התורה כביכול, אלא שחלקם לקוחים מן התלמוד, ולא מן התורה עצמה. וכדאי לא לאמץ את ההשקפה הרבנית האווילית שעל פיה התלמוד הוא המשך ישיר של התורה וקדוש כמוה. שטויות. התלמוד מלא בהבלויות אינסופיות וגם בגזענות בלתי נסבלת (אף כי פה ושם יש בו כמובן דברים נפלאים), ואילו התורה היא אלוהית. לכן, כשמצטט דמידוב, למשל, בשם התורה כביכול איזושהי אמירה בדבר "אש הגיהנום הצפויה לחוטאים", כדאי לדעת שהמושג "גיהנום" איננו קיים בכלל בתורה וגם לא בתנ"ך כולו. זהו מושג מאוחר ומטומטם הלקוח מן התלמוד. לכן כדאי שהציטטות הפסבדו­תורתיות המושמעות כאן מפעם לפעם יוגדרו כציטטות רבניות ולא כפסוקים מתוך התורה האלוהית באמת.ואגב, חשוב להבין כי גם המושג "התגיירות", המוזכר בהצגה זו שוב ושוב, פירושו למעשה הצטרפות נפשית לעם ישראל, ובהחלט לא דרך רבנות כלשהי. והרי הצגת "העבד" הוצגה לנו לא במקרה כנראה ערב שבועות, שבו אנחנו קוראים על רות המואביה, גם היא שיקסע מדליקה במיוחד, שלא התגיירה בשום רבנות, אבל הצטרפה לעם ישראל מכוח אהבתה (לא צריך יותר מזה). ואף זכתה להיות כזכור אם סבתו של דוד המלך. בכלל, התנ"ך אוהב גויות כל עוד הן נטמעות בנו, ולא אנחנו בהן.ונדה היא בעצם אותה רות, ומבחינת צופי התיאטרון היום, ונדה היא אותה רוסייה ישראלית נפלאה, הנשואה ליהודי, שמשרד הפנים הנוראי שלנו, בראשות ש"ס הגזענית והימי­ביניימית, מתעמר בה, וממשיך לראות בה "גויה". אין אתגר בקרת הייתי בין המשבחים הראשונים של "געגועי לקיסינג'ר", ספרו השני של אתגר קרת, לאחר "צינורות", והכתרתי אז את הרשימה עליו בכותרת: "לא מזייף אף פעם", או משהו כזה. משהו בעברית הזרוקה, הרחובית, של קרת, סגנון די ערסי בסך הכל, יחד עם האלימויות התכופות וחוסר­הפשר המפתיע לפעמים של ההתרחשויות, נקרא אז די ברעננות, די בחיבה, די בכבוד. אבל מאז התרחק קרת לעבר כיוונים מתפלספים­פשטניים מדי, כמו בנובלה הקודמת שלו והארוכה מדי שלו "הקייטנה של קנלר", המתארת את החיים שאחרי המוות כמין טריוויית חיים של שכונה צפון תל­אביבית כזאת, להראותנו אולי שגם החיים בת"א היום הם סוג של מוות בחיים. לא נורא מקורי.את הספר החדש של קרת, הקרוי בשם המתחכם "אניהו" (אני­הוא), פתחתי כבר בהרבה יותר חשדנות, מה עוד שגדי טאוב, למשל, במוסף "הארץ" הכתיר את אתגר קרת כ"סמל של דור שלם, אולי יותר מכל אמן אחר, בכל תחום". ואלה כבר שטויות מוחלטות. כי גם אם נסכים ­ ואנחנו לא מסכימים ­ שאתגר קרת מוכשר בטירוף, הוא הרי בוודאי הרבה פחות אפקטיבי מאביב גפן, למשל, או חמי רודנר, והרבה פחות בשל מסופרים כמו יובל שמעוני וחגי דגן. אז מה זה כל הניפוח המגוחך הזה שעושה לו גדי טאוב? האמת היא שקרת, עם כל חנו החריף המסוים, הוא סופר מוגבל למדי, עם שטאנץ בדיחות אלים­אבסורדי כמעט ידוע מראש וסגנון אותנטי­זרוק­פרחחי, שכבר אי אפשר להוציא ממנו כמעט שום טיפת מיץ.כסופר משחק אתגר קרת את פוזת הצנוע הידוע או החכם בעיני עצמו שמשחק אותה ראש קטן ולא משוויץ, אבל הראש קטן באמת והטקסטים רפים למדי. שוב הגסויות הרחוביות, שוב התרחשויות­האבסורד הרות המשמעות או הסמליות כביכול, וגלי הקריאה מתנפצים על איזשהו מין סלע אדישי, די אותנטי, אבל יומרני בצורה מעצבנת. ותמיד צריך לטרוח ולמצוא את המשמעות שאליה כיוון המחבר, כי חוסר הפשר של הדברים הוא תמיד מציק, ולכן כביכול חייבים למצוא לו פשר או טעם.ניקח לדוגמה את הסיפור הראשון. זהו סיפור משונה על בחור ובחורה שמתחילים לצאת יחד, מבלים, מזדיינים (המילה הזאת חוזרת שוב ושוב בסיפור הקצר הזה במין התרסה קצת מיושנת), ואז מתברר שלבחורה יש סוד, מסוג שלא שמעתם עליו: בלילות היא הופכת להיות גבר שעיר וגוץ, בלי צוואר, ועם טבעת זהב על הזרת. כן, כן. ממש ככה. כמו גרגור סמסא, בסיפורו המפורסם של קפקא "הגלגול ", שקם בוקר אחד ומצא שנהפך להיות שרץ ענקי, ככה הבחורה הזאת הופכת כל לילה מחדש לגוץ שעיר ושמנמן, אוהב כדורגל. ואיתו מוצא גיבורנו את עצמו.אוקיי, סחתיין על הבדיחה (הקצת משומשת בכל זאת, בהתחשב בקפקא), אבל מה רצה אתגר קרת להגיד? שלפעמים הופכות הבחורות המעודנות שאנחנו שוכבים איתן למשהו אחר, גס ומוגבל? זאת אפשרות אחת. אפשרות אחרת היא שאנחנו עצמנו, כשאנחנו מתרגלים לבחורה מסוימת (כפי שקרה בסיפור ההוא), הופכים להיות מין ארצ'י באנקרים בלתי רומנטיים כאלה? ואולי כל אחת, אחרי שהזדיינו איתה, היא כבר לא זוהרת בעינינו כפי שהיתה לפני ששכבנו איתה. הסיפור האינפנטילי הידוע. ואולי בכלל יש כאן איזשהו לעג לבעלי העדפות הומוסקסואליות, אם יש מישהו שמעדיף גוץ קירח על בלונדינית. הכל יכול להיות. מה שברור הוא שאתגר קרת משחק כאן איתנו איזשהו משחק מתחכם ומנופח מדי, כי מה זה כל הקשקוש הטרחני הזה ואת מי מעניין למצוא למה התכוון המחבר (מה עוד שברור שכל פירוש הוא נכון, כי המחבר, כל מחבר, אחראי רק למשמעות שהתכוון אליה, אבל גם כל המשמעויות האחרות שנוכל למצוא, קיימות בסיפור או במשל. זה תמיד ככה).בנוסף, א נחנו נידונים לשמוע כאן רפליקות של שום­דבר­הוא­לא­ביג­דיל מסוג: "הניסיון כבר לימד אותך שהסודות האלה, שגורמים כל פעם לנשים להתפרק לחתיכות, הם לרוב משהו באיזה סדר גודל של זיון עם בעל חיים או עם קרוב משפחה או עם מישהו ששילם לה כסף". זה הכל? באמת, לא ביג דיל: שלוש תועבות שניכר על אתגר קרת שאיננו מתרגש מהן, כי הוא קול: לא מתרגש מזיונים עם בעלי חיים, לא מתרגש מגילוי עריות ולא מתרגש מזנות. אמרתי לכם כבר שמדובר בסלע אדישי.גם בסיפור השני קורים כל מיני דברים אבסורדיים. מעשה בילד שהכלב שלו אהב אותו במיוחד (ככה זה כלבים), אבל הכלב נהג לנשוך כל מיני עוברי אורח, ועל כן ביקש האבא להיפטר ממנו. שוב ושוב ניסה להיפטר ממנו, אבל הכלב כמו לאסי חוזרת הביתה או כמו הסנדל הישן ההוא מ"אלף לילה ולילה" חזר שוב ושוב לבעליו. ניסו להמית אותו בכמה וכמה צורות: זרקו את הכלב מגשר נתיבי אילון לתוך הוואדי, אבל הכלב חזר. הרחיקו אותו למרחק של יותר ממאה ק"מ מהבית, אבל הכלב חזר, ירו עליו במיזבלת חירייה, אבל הכלב חזר. מה הלקח? אין לקח. אבל בטח יש סמל. יכול להיות אפילו שהכלב הזה הוא העם הפלסטיני, שפה ושם יוצא לנ שוך אותנו, ואנחנו מנסים להמית אותו, אבל הוא חוזר שוב ושוב? ובסוף הוא עד כדי כך מותש שהוא בקושי נובח על מישהו. מה, יכול להיות שהכוונה היא לפלסטינים המותשים אחרי שאנחנו מביסים אותם? לא, לא יכול להיות שאתגר קרת התכוון למשל כל כך בסיסי וחסר שחר. אבל לא מצאתי בינתיים פשר יותר טוב.בסיפור קצרצר אחר, שלושת רבעי עמוד, עוסק אתגר קרת בעיקר בהכפלת האות קו"ף: "אני חושב שמשהו אצלי במחשב נדפקק. כנראה שזה אפילו לא המחשב, שזה סתם המקקלדת. דווקקא קקניתי אותו לא מזמן". אז אם הכפלת הקו"ף נועדה להמחיש לנו שהחיים היום זה עסק די בקאקט, אז אי אפשר אולי לא להסכים חלקית עם אתגר קרת, אבל השאלה היא בכל זאת עד כמה זה מצחיק. ולדעתי, זה לא נורא מצחיק.וכך אנחנו נעים בין משלי האבסורד הקצרצרים של אתגר קרת, ולא מוצאים בכל העניין הרבה טעם. יכול להיות שהדור הצעיר הוא דור מזוין, אבל גם דור מזוין צריך שיעניינו אותו באמת, ואתגר קרת כבר לא מעניין. הוא פשוט חוזר על עצמו ונשאר הרבה מאחור.למען ההגינות ומתן ההזדמנות הנוספת, החלטתי לקרוא גם את הסיפור הארוך ביותר בקובץ, "אניהו", על שמו קרוי הקובץ כולו, והנה גם כאן הכל קצרצר, בנוי פרקים­פרקים, הכוללים למשל זכרונות אנטי צבאיים מסוג: "הוא שירת אז בקריה, ונשלח להישפט אצל כלבי הרס"ר, ובדיוק כשעבר ליד הבניין הגבוה עם האנטנה, מישהו נפל לידו, התרסק, חיילת, אומרים, שבורת לב, רב"טית, ליאת משהו". כן ברור, שאתגר קרת הוא משלנו, לרס"ר שלו קוראים "כלבי" וחיילת מתאבדת לו ממש מתחת לאף. והוא אפילו מופיע למשפט אצל הרס"ר "מכוסה כולו בדם שלה". ויוצא זכאי בעניין הכומתה. זה צה"ל. ואנחנו אמורים לצחוק, כנראה.בקטע אחר אניהו גם הולך למטפל, ושותק איתו 50 דקות, ובסוף המטפל כמובן ממלא את פרטי החשבונית. ויש גם איזשהו מדביר ג'וקים בקטע אחר ו"כיפה מקרטון שחבש בכניסה לבית הקברות", וככה מערבל לנו אתגר קרת את תמונות המציאות הישראלית ברגעים הכי פחות טובים שלה: כשפותחים מכסה ביוב ומיליון ג'וקים יוצאים פתאום, וכשמזכרת הקודש היא כיפת קרטון ששוכחים להוריד מהראש ביציאה מבית הקברות. דחקות כאלה נוסח יהונתן גפן, אבל בסגנון אתגר קרת. לא ממש הרגשתי כיף להמשיך לקרוא.(אתגר קרת, "אניהו", הוצאת זמורה­ביתן, 148 עמ') שתי הערות: 1. רק אני?ראש הממשלה אריאל שרון ­ שאני מאוד בעדו אחרי מבצע חומת מגן ואחרי הבעיטה הנפלאה בש"ס, בתקווה שמפלגת הגזענות המזרחית לא תצליח לזחול חזרה, ומישהו נאור ימונה לשר הפנים, איזו מחשבה מאושרת ­ ובכן, ראש הממשלה הזה חוזר ומכריז כי "האחריות היא עליו ורק עליו", ולכן בין השאר אסור להכביד עליו בכל מיני מגבלות מן הסוג שביקש מרכז הליכוד להטיל עליו. אבל שרון טועה ומטעה בעניין זה: האחריות היא בהחלט לא רק עליו. למעשה, היא על כל אחד מאיתנו. כל מי שיש לו דעה או מעמד בעניין ציבורי כלשהו חייב לעשות ככל יכולתו כדי שהדברים יתנהלו בכיוון הנכון, על פי השקפתו, אם הוא בוטח בה.האם לא היתה זו, למשל, חובתו של מוטי אשכנזי, איש יחיד, להפגין בשעתו נגד האחראים למחדל יום הכיפורים, ולהביא בסופו של דבר להדחתם? כל אחד עושה מה שהוא יכול, וחייב לעשות מה שהוא יכול, כי המדינה היא של כולנו. והאחריות היא על כל אחד מאיתנו, ובוודאי על גוף פוליטי בכיר כמו מרכז הליכוד.כדאי להזכיר לאריאל שרון, כי בשעתו תמך, למשל, בפירוק היישובים בסיני, ומאוחר יותר התוודה שהוא מתחרט על ההחלטה ההיא. מרכז הליכוד ל א רוצה לשמוע אי פעם ששרון מצטער על הסכמתו להקמת מדינה פלסטינית, ולכן הזהיר אותו כבר מעכשיו. זו חובתו. ואגב, גם באופן ענייני אין כל רע בהחלטה הזאת. אם וכאשר תובא הצעה שפויה ובטוחה להקמת מדינה פלסטינית מפורזת ושוחרת שלום, גם מרכז הליכוד עשוי להסכים לה, אבל מדינה כחתול בשק? מדינה שאולי תהיה חמושה ואולי תוכל לכרות בריתות צבאיות ומדיניות נגדנו ומדינה שתסית נגדנו ומדינה שלא תפתור את בעיית ערביי ישראל ובעיית הפליטים ­ מי בכלל רוצה מדינה פלסטינית כזאת? בוודאי לא שרון.2. רינו בפיתהרינו צרור ("העיר"), ישראלי מזרחי גאה, חושב ש"לימודי ערבית חיוניים לקיומם" של ילדי ישראל. לא פחות. אני חושב ההפך: אין כיוון תרבותי שיכול לסכן אותנו יותר מהיטמעות בקרב התרבות הערבית שסביבנו, והיטמעות בלשון הערבית היא האפשרות הגרועה מכל. לכן כדאי בכלל לסלק את לימודי החובה בערבית, הנהוגים בחלק מבתי הספר, ולהותיר את כל השפות הזרות, כולל האנגלית, כאפשרות בחירה אחת בלבד בין שאר האפשרויות. יהיו שיתמחו באנגלית, ויהיו שיתמקצעו בצרפתית, ויהיו שיעדיפו ערבית, ויהיו שיבחרו סינית או יפנית. זה בהחלט ישפר את מגוון ההתמקצעות הישראלי, ויפחית את האמריקניזציה ואת הערביזציה, שחדרו כבר עכשיו לחיינו עד בחילה.