הקווים האדומים של אסנת אסנת פישמן משחקת כבר שבע שנים, אבל לא מוכנה לשלם את המחיר שנדרש כדי להיות כוכבת תמי שמש­קריץ 22/05/02 תמונתה מתנוססת לצד כוכבי תיאטרון "הקאמרי" תחת הכותרת המבטיחה "אסנת תפתיע אותך". המחזאי והבמאי שמואל הספרי כתב במיוחד עבורה את התפקיד ב"אקורדיונים", אביב גפן ניהל איתה שיחות ארוכות אל תוך הטייפ ומעצב השיער שי גרינברג גרם לה לעבור דירה. איתו. אסנת פישמן היא בהחלט הפתעה, לכל מי שמוכן לקבל אותה כמו שהיא: יפה, מוכשרת, עושה רק תפקידים עם בשר. להתפשט בשביל להפתיע? את זה היא משאירה לאחרות. "זה עמד על הפרק כשעשיתי את 'עלמה' של סובול, אבל זה הרגיש איכשהו לא נוח. לפני כמה שנים הייתי צריכה לעשות תפקיד ראשי בסרט 'קשר עיר' והיו שם סצינות עירום. זה היה מאוד קשה, הייתי חולמת על זה בלילה, אבל הבנתי שזה חלק מהסרט. מאוד רציתי את התפקיד, והיה נראה לי שאם מתוך סרט שלם יש שלוש סצינות עירום, אז בטוטאל לא יזכרו את זה. היו צילומים, עבדנו שבעה חודשים, חתמתי על החוזה ואז הבמאי התחיל לדבר על עירום מלא ויצאתי מהסרט".­ ומי קיבלה את התפקיד?"דפנה רכטר".­ איך הרגשת כשהסרט יצא?"נורא כעסתי על הבמאי, כאילו, על העירום זה קם ונופל? אחרי שכל כך עבדתי על עצמי שחצי גוף כן, בסוף גם זה לא סיפק אותו? כשהסרט יצא, ולא היה הצלחה היסטרית, אמרתי לעצמי 'כנראה לא הייתי צריכה לעשות את זה'. אחרי שפוטרתי תבעתי את יונתן סגל, הבמאי. הייתי פגועה ונסערת. בשבעת החודשים שעבדתי איתו הוא ביקש שלא אעשה פרסומות וטלוויזיה, ובסוף, כשהוא ויתר עלי בהינף טוסיק ולקח מישהי אחרת, נורא התאכזבתי. היו איזה שני דיונים בבית המשפט ובסוף גמרנו בפשרה ­ קיבלתי פיצויים על הזמן של החזרות. עשיתי אחר כך סרט עם ערן רוזנבאום, את 'הבולשת חוקרת', והיתה שם סצינת אונס. פתאום ראיתי במאי ענייני. סצינת אונס, כביכול אי אפשר לעשות בלי לקרוע בגדים, אבל לא היה עירום וזה לא הפריע לו או לסצינה. כשהעירום הופף להיות העיקר, זה מחשיד".­ קשה לך עם הגוף? את הרי נראית נפלא."אבל אני לא מרגישה ככה. מה חדש? רוב הבחורות היו שמחות לשנות כל מיני דברים בעצמן. זה נשמע נורא, אבל זה עניין של להרגיש טוב עם עצמך. לי, למשל, נורא הפריע תמיד שאני גבוהה מדי ושכל הפרטנרים שלי טיפה נמוכים ממני. זה עשה לי קצת להתכווץ, להרגיש גדולה מדי. תמיד הסתכלתי על הבחורות הקומפקטיות וזה נראה לי כל כך נוח לחיות ככה. היום יש לי פחות בעיה עם זה . יש משהו בגיל, אולי, שמפייס אותך עם כל מיני דברים".­ בלונדינית עם עיניים ירוקות, זה לא משהו שמשפר עמדות?"אף פעם לא אהבתי את הקטע של הבלונדינית. ניסיתי להיות חומה, ניסיתי להיות שחורה, אבל זה נראה זוועה. בואי נגיד שנורא הביך אותי להשתמש בנשיות. זה נראה לי נורא נמוך. העדפתי להיות מעין טום בוי, מה שהיום נראה לי טיפשי. היום לא הייתי רוצה להיות גבר, מה שפעם נראה לי הרבה יותר נוח. ועדיין, אני נורא מקנאה בבנות שיכולות ללכת נורא צמוד ונורא חשוף, לעשות טיזינג. אני לא רואה את עצמי עושה את זה. היה לי נורא קשה לקבל תפקידים של יפה". לא מתקשרת לבמאים בגיל 30, כשמאחוריה שבע שנות משחק פוריות, פישמן עוד לא עשתה את המשהו הזה, שהופך שחקן למישהו שכולם מכירים, וכנראה לא במקרה. פרסומת אחת, שלא לדבר על טלנובלה כחול­לבן, היו הופכות אותה בקלות לעוד בלונדינית שמככבת בטורי הרכילות. אבל הבחירות המקצועיות שלה היו אחרות. למעט גיחה ל"כסף קטלני", היא התרכזה בתפקידים בתיאטרון, בקולנוע ובסדרת הטלוויזיה האיכותית "שבתות וחגים".­ מיד עם סיום הלימודים נכנסת לתיאטרון רפרטוארי. זה קשור לצורך בביטחון כלכלי?"יש בזה משהו. אני רואה שחקנים שאין להם את הביטחון הזה, וזה מאוד קשה. אבל גם מבחינה אמנותית, אין אלטרנטיבה יותר טובה. תיאטרון רפרטוארי זה המקום היחיד שבו את יכולה שבאמת יראו אותך. אם אין לך קהל, אין ממש טעם להצגה".­ מזהים אותך ברחוב?"כשאני עושה טלוויזיה מזהים, אבל לקהל יש זיכרון קצר. כל הקטע של פרסום תמיד הרתיע אותי. כשעשיתי את 'דנה מודן' ויצאתי למחרת לרחוב, זה היה נורא. להיכנס היום לטלנובלה ולהיות כוכבת בן לילה, זה לא נורא קשה, אבל מתוך בחירה לא הלכתי לכיוון הזה".היא גדלה ברמת השרון. אחות צעירה, מעצבת גרפית, אמא קוסמ טיקאית, אביה עוסק בעיבוד שבבים מדויק, שזה משהו שקשור במתכות. למשחק הגיעה אחרי שירות בתיאטרון הגדנ"ע. כשהשתחררה עשתה מכינה ב"בית צבי" ועזבה שלא על מנת לשוב. גרי בילו הציע לה מילגת לימודים לשנה. "הוא ממש שכנע אותי להישאר, כי אמרתי, 'אולי אני מוכשרת, אבל אין לי את האופי שצריך'. אף פעם לא התקשרתי לבמאי לבקש תפקיד".שמוליק הספרי הוא אחד מאלה שלא מחכים לטלפון ממנה. מאז שהכיר אותה, שילב אותה בכל הצגה שביים, למעט "סליחות", שהוצגה בתיאטרון "בית ליסין". "את שמוליק הכרתי לפני שנתיים וחצי, בתקופה שחשבתי לעזוב את 'הקאמרי'. כבר הודעתי שאני עוזבת, ואז עומרי ניצן שאל אם אני מוכנה להפגש עם הספרי. נפגשנו, היה קליק טוב, ועשינו יחד את 'המפקח' ואת 'קמע'. הוא נתן לי חופש בעבודה, כשהשיא היה ב'אקורדיונים'. הוא כתב את התפקיד מאוד קרוב אלי. זה ממש תפקיד שהוא כתב בשבילי".­ אז יש בך מהנוירוטיות של הבחורה בהצגה?"בטח. מהנוירוטיות, מהטום בוי. בדיוק אתמול באו לראות אותי חברים שאף פעם לא ראו אותי משחקת, וחשבתי שהם בטח מזהים אותי ושזה לא נראה להם משחק".­ כשמישהו שאת מכירה נמצא בקהל את לחוצה יותר?"תלוי מי. כשהחבר שלי מגיע, זה תמיד ההצגות הכי איומות". שיחרר אותה מהקליפס החבר המדובר הוא מעצב השיער שי גרינברג, אותו הכירה דרך שידוך שעשתה חברתה, גילת אנקורי. "גילת מסתפרת אצלו כבר שנים, ויום אחד היא אמרה לו שהוא צריך להכיר אותי. הוא בא עם מישהי לראות את 'המורדים', ואחר כך היה בינינו חצי בליינד דייט, כי אני לא ראיתי אותו קודם". ­ את מכרייך השידוך הפתיע?"לא. שי שחרר אותי מהקליפס. היה לי שיער יותר ארוך. הוא בעצם הפרטנר היחיד שהרגשתי שאני מוכנה לעבור לגור איתו. לפני כן לא גרתי עם אף חבר". ­ יש תוכניות?"לא מחר, אבל כן. עד הקשר הזה תמיד ידעתי שיהיה לזה סוף. את יודעת, את יוצאת עם מישהו, נחמד לך לעכשיו, אבל את מרגישה שאת לא רוצה לקחת את זה צעד אחד קדימה. תמיד הייתי נורא קנאית לעצמאות שלי, לבית שלי. היה לי קשה שהמזלגות שלי יתערבבו במזלגות שלו, דברים נורא דביליים, או שהחדר שינה משותף, שזה לא החדר שינה שלי יותר. מאוד פחדתי מזה. גרתי בדירה שכורה לבד, אף אחד לא נכנס, גג, משאיר מברשת שיניים. ופתאום לעבור לגור ביחד, והכל כזה מתערבב".­ אחרי כמה זמן זה קרה?"מעט יחסית. אחרי ארבעה חודשים".­ ואיך פתאום כל החומות נפלו?"אף פעם ל א יצאתי עם מישהו כמו שי, שהוא חבר נורא טוב ואני מאוד סומכת עליו ומעריכה אותו. זו פעם ראשונה שפגשתי מישהו שטוב לי להיות לידו, וכשזה נכון הדברים יותר פשוטים. משהו בחיבור של שנינו מרגיש נכון. יכולתי להתחתן בגיל 20, 22, 25, בכל פעם שהייתי עם מישהו זה עמד על הפרק, אבל תמיד היה ברור לי שככה אני לא רוצה. זה תמיד נראה לי סוג של התפשרות. וכן, היה איזה שלב, שהייתי בת 27 ואמרתי, 'טוב, יאללה, אז תתחתני, כנראה שככה זה נראה'. אבל לא יכולתי לא להיות כנה עם עצמי".­ איזו מערכת יחסים שלך היתה הכי ארוכה?"עם שי. שנה בלי פרידות. היה לי חבר שנתיים וחצי, אבל זה היה און אנד אוף".­ אז מה, מעצבי שיער מבינים טוב יותר את נפש האשה?"ממש לא. שי מבין אשה ברמות בסיסיות, כי הוא מוקף בנשים, אבל זה יותר מהכיוון האסתטי. כשהוא עובד, הוא מתרכז בשיער, אי אפשר לדבר איתו. זה סוג של יצירה, כמו לכתוב ספר, כמו לשחק".­ אפרופו סטיגמות, הטייטל של 'גרוש' לא הרתיע?"היו לי דיעות קדומות, עד שהכרתי את שי. גם הקטע של הילדים, גם הקטע של גרוש. הילדות של שי הן משתי אמהות שונות. עם אחת הוא לא התחתן ומהשנייה ה וא התגרש. אבל בינינו, גם אני הייתי במערכות יחסים שהתפרקו. לא התחתנתי אומנם, אבל מה ההבדל? מוסד הנישואים, יש בו משהו שקצת עבר זמנו בעיני. לא חשוב לי להתחתן, אני אפילו מעדיפה שלא. שתהיה בחירה חופשית, בלי חוזה, ושכל בוקר מחדש יהיה אפשר לבחור בקשר. נכון שבנישואים, אם יש משבר מתמשך, מנסים יותר לפתור, אבל כשיש ילדים ממילא לא מפרקים כל כך מהר".­ לא נבהלת מהעובדה שיש לו ילדים?"לא הכרתי את שי עם ילדים. הכרתי אותו וידעתי שיש לו ילדים, ואז הכרתי את הבנות שלו ובהתחלה זה היה באמת מאוד מוזר. פתאום אמרתי, 'ווי, הוא אבא'. אבל זה מפחיד יותר בתור רעיון. בתכל'ס זה נורא כיף. הן לא הבנות שלי, אז כשהן באות, אני נהנית. אני אוהבת ילדים והסתדרתי עם זה טוב, את יודעת, להתאמן על יבש. זה לא קל, אבל הן נותנות כל כך הרבה אהבה".­ לא היה להן אנטי כלפייך?"לא, כי אף פעם לא דחפתי את עצמי. לא ניסיתי להתחבב בכוח. ילדים נורא מזהים מתי דברים הם אמיתיים. באיזשהו מקום הקשר שלי עם הבנות עומד בפני עצמו. הגדולה, שהיא בת שמונה, שאלה יום אחד מה יקרה אם אני ושי ניפרד, אז אמרתי לה שהקשר שלנו, שלי ושלה, לא ק שור לשום דבר אחר. יש לה את הטלפון שלי, יש לי את הטלפון שלה. זה סוג של אחריות כלפיהן".­ עולם חדש עבורך."זה היה נורא קשה בהתחלה. אחרי שישי­שבת עם הבנות, הייתי מתמוטטת. היום אני יודעת, שאת לא חייבת כל הזמן לכרכר ולשעשע. זה סוחט, אבל גם מתגמל. באיזה חג הגדולה היתה פה ארבעה ימים. ביטלתי הצגות ופשוט הייתי איתה כל הזמן. כשהיא חזרה לאמא שלה הרגשתי ריקנות. יש משהו נורא ממלא בילדים".­ נראה שאסנת פישמן קרובה מתמיד למשפחה וילדים. "זה משהו שרציתי תמיד. מאוד. היום זה נראה יותר אפשרי. יש בזה משהו מרגיע". געגועים לאביב רוגע הוא מצב שהדמות שמגלמת פישמן ב"אקורדיונים" נכספת אליו. אחרי שאמא שלה, השחקנית ג'יטה מונטה, דופקת לה את החיים, היא נראית על הבמה מעשנת בשרשרת, תזזיתית, מחפשת כתף להישען עליה. במקביל משחקת פישמן כמעט כל ערב בהצגות נוספות. "המון שנים היה לי קשה להגיד שאני שחקנית. רק בשנתיים האחרונות אני אומרת שזה מה שאני עושה. אני לא רוצה להתבגר כשחקנית. יש משהו נורא עצוב להתבגר במקצוע הזה, וגם בא לי לעשות דברים אחרים".­ למשל?"תמיד כתבתי, ובזמן האחרון אני כותבת סיפורים קצרים, כי אין לי אורך נשימה. אני מקווה שאוכל לפתח את העניין של הכתיבה. כתיבה דורשת הרבה אומץ. זה גם משהו תרפואיטי. אפילו היומנים שכתבתי בגיל 11 ולא הפסקתי עד היום, היו בשבילי הצלה. היומן נראה לי כמו מישהו שיושב ומקשיב לי ואני יכולה לשפוך לתוכו הכל. לפני שהתחלתי לכתוב סיפורים, ניסיתי לכתוב מחזה עם אביב גפן. הייתי יושבת איתו, מקליטה את השיחות ואחרי זה כותבת".­ איך הגעת אליו?"קטע מאוד מוזר. באיזה יום נסעתי באוטו והיתה לי קלטת שלא היה כתוב עליה כלום. הכנסתי לטייפ, והיה שיר של אביב גפן שלא הכרתי. כמו שיש קטעי ם כאלה שאת קוראת בספר ואת אומרת, 'בול', ככה הרגשתי עם השיר. יש שם שורה 'עכשיו אני יודע, הכי קרוב לבד'. זה נתן לי השראה, חזרתי הביתה והתחלתי לכתוב. אחר כך התקשרתי אליו ואמרתי לו 'קוראים לי אסנת פישמן, אני משחקת בתיאטרון ועשיתי איזה משהו עם השיר שלך'. שאלתי אם זה בסדר בכלל, והוא ביקש לקרוא. היו לנו כמה פגישות, ניסיתי לעשות עם זה משהו, אבל יצא מחזה של נערה מתבגרת, אז הכנסתי אותו למגירה".­ איך קראת למחזה?"געגוע לאביב".­ אמרת שהיומן הוא כמו מישהו שמקשיב לך. ניסית פסיכולוג?"בטח, אבל לפסיכולוגים יש נטייה לערער את העולם שיש לך ולא להציע אלטרנטיבות אחרות. זה שאת מבינה למה את פועלת כמו שאת פועלת, זה יפה. בתיאוריה את אמורה להתנהג אחרת בגלל שאת מבינה מאיפה זה בא, אבל הטבע שלנו יותר חזק. הייתי יוצאת מהפגישות נורא מתוסכלת, אז הפסקתי".­ כמה פסיכולוגים השארת שבורי כיס?"אני נשארתי שבורת כיס, לא הם. הלכתי פעם למישהי לטיפול ארוך ומאוד התאכזבתי. אחר כך פגשתי פסיכולוג שאני נעזרת בו עד היום. למשל, כשהתחלתי לצאת עם שי והיה נורא טוב, אמרתי, 'אני יודעת לחבל במערכות יחסים, אנ י אלך עכשיו כדי לא להרוס'. אני הולכת כשיש לי בעיות ספציפיות. גם לגבי הילדות, הלכתי להתייעץ מה התפקיד שלי. דברים נקודתיים, לא אני והאושר שלי. כבר הבנתי שאין דבר כזה בנאדם מאושר, יש רגעים".