אנטי אייג'ינג - הסיפור האמיתי חלום יש לו לאדם המודרני - לחיות חיים ארוכים, נטולי מחלות ומכאובים מאת: ד'ר חיים סדובסקי 21/05/02 את העידנים הקודמים אפיינו מגפות של מחלות זיהומיות ­ מחלות שאופיינו על ידי חיידקים או נגיפים (וירוסים). כנגד מחלות אלו, יש כיום סוגי נשק יעילים למדי ­ נשק מצוין ששמו "היגיינה", טוב כנגד כל מיני הזיהומים, נשק חשוב כאנטיביוטיקה שמחסלת חיידקים, והחיסונים הגורמים לגוף לפתח נוגדנים ותאי זיכרון כנגד נגיפים וחיידקים שונים. מכאן שמחלות, שהיו בעבר מחלות קטלניות, אינן כאלה כיום. את התקופה הנוכחית מאפיינות מחלות שכמעט לא היו ידועות בעידנים הקודמים: מחלות סרטן, מחלות לב, סוכרת, אוסטיאופורוזיס, אלצהיימר, פרקינסון, ועוד. מחלות אלה נחשבות מחלות זקנה ומוסברות בהתארכות תוחלת החיים לכאורה. עם זאת, למרות הכול, נשארת השאלה: מדוע מחלות העידן החדש תוקפות אדם אחד ופוסחות על חברו ­ ללא מענה. עדיין לא ברור המכניזם שמפריד בין אדם לרעהו. עדיין לא מובן מדוע רוב בני האדם מתים כתוצאה מהמחלות שלעיל, ואילו יחידי סגולה יצלחו את מסלול המכשולים של מחלות הזקנה הללו וימותו "בריאים" בשיבה טובה, כתוצאה מזקנה ולא בגלל מחלה. יחידי סגולה כאלה ניתן למצוא מעט מאוד. לכל מיליון נפטרים בעולם המערבי, יש רק כ מאתיים איש שעוברים את גיל מאה. הרוב המוחלט של בני האדם נושקים לרגבי עפרם הרבה לפני גיל מאה. רוב בני האדם אינם זוכים, למעשה, לראות את גיל ,80 והם מתים עוד לפני כן, כתוצאה ממחלה כרונית כזו או אחרת.תוחלת החיים בעולם המערבי נעה כיום סביב גיל 77­78 בממוצע, בעוד שלפני מאה שנה הייתה תוחלת החיים 47 שנים בממוצע. כלומר, בני האדם חיים היום כשלושים שנה יותר בממוצע. עובדה זו מוסברת בעיקרה בהתקדמות הרפואה ובגילוי תרופות חדשות. מה שמשאיר אותנו מבולבלים וחסרי אונים מפני שלמרות הכול, אין למעשה, אף לא תרופה אחת שמרפאת מחלה כרונית כלשהי. למרבה התדהמה, מתברר שלמרות "התקדמות הרפואה", אין לנו אף תרופת­פלא. איננו יודעים לרפא שפעת. איננו יודעים אפילו כיצד לרפא הצטננות פשוטה.אין אף תרופה שמרפאת. התרופות מטפלות בסימפטומים. מלבד שתי תרופות שהורגות: אנטיביוטיקה שהורגת חיידקים, וכימותרפיה שמחסלת תאים סרטניים ­ נלקחות כל שאר התרופות לטיפול בסימפטומים בלבד. הן אינן מרפאות, ולכן יש לקחתן עד שהגוף ירפא את עצמו מהמחלה, או לקחתן עד מוות. ולכן ניקח תרופה להקלה על תסמונות מחלה כמו הצטננות או שפעת, או שניקח כל החיים תרופות כנגד יתר לחץ דם, תרופות להורדת כולסטרול, תרופות לסוכרת וכך הלאה, שהרי עדיין איננו יודעים לרפא סוכרת, לא יתר לחץ דם ולא מחלות לב. אפילו לא כאבי ראש או כאבי גב. אנחנו בסך הכול יודעים לשלוט עליהן במחיר של תופעות לוואי חמורות לא פחות מהמחלות אשר נגדן הן נלקחות.ואז מופיעה השאלה המתבקשת: "איך, אם כך, עלתה תוחלת החיים?" והתשובה, למרבה התדהמה, פשוטה:תוחלת החיים לא עלתה, כי אם ירדה! מה שעלה, הוא הגיל היחסי של מרבית הנפטרים. ההשוואה בין תוחלת החיים היום לבין תוחלת החיים בעבר, איננה במקומה. שהרי אי אפשר להשוות נתונים שהושגו על סמך בסיסי נתונים שאינם שווים. לפי נוסחה מסוימת, אנו קובעים שתינוק שנולד היום בישראל יחיה עד גיל 76 בממוצע אם הוא זכר, ואילו הנקבה תחיה עד גיל 80 בממוצע. נכון מאוד!את תוחלת החיים לפני מאה שנים אנו מודדים לפי נוסחה של תוחלת חיים דורית. דהיינו, ממוצע שנות חיים. ואנו מקבלים תוצאה ממוצעת של .47 גם כן נכון! אלא שאת הממוצע בעבר הורידה בעיקר תמותת הילדים שהגיעה אל מעבר לשלושים אחוזים(!) ואילו היום, בעזרת האנטיביוטיקה, החיסונים, הפגי ות וההיגיינה ירדה תמותת היילודים בישראל למשל, לשש עשיריות אחוז בלבד. אחוז תמותת הילדים ירד והעלה בממוצע את הסיכוי לחיים ארוכים יותר. אולם למעשה, אחוז בני האדם שמתים בשיבה טובה, ירד! כיוון שבהשוואה למאתיים הנפטרים שעוברים את גיל מאה על כל מיליון נפטרים בימים אלה בעולם המערבי, בעבר היו חמשת אלפים(!) שעברו את גיל מאה על כל מיליון נפטרים.לרפואה המודרנית יש הצלחות לא מעטות, בעיקר בתחום הכירורגיה, בתחום המכשור הרפואי ובתחום הטיפול בסימפטומים. הרפואה המודרנית איננה יודעת, כאמור, לרפא נזלת פשוטה ואפילו לא כאבי בטן. הרפואה מטפלת בסימפטומים ומחכה שגוף ירפא את עצמו. אבל למרות זאת, עלה השתן אצל כמה מאתנו גבוה כל כך, עד שיש מי שמתיימר לרפא את הזקנה! הנה נמצאו לנו "הרופאים" או "המרפאים" או השד­יודע­כיצד­הם­מכנים­עצמם, שמציעים אריכות ימים ושנים.למרות זאת, ניתן להאריך את החיים, ניתן בכל זאת להימלט מהסבל ולמות מזקנה ולא ממחלות הזקנה. לשם כך, יש לבחון את הסיבה למחלות. כמובן, אין כוונה להסביר כאן כל מחלה לכשעצמה, שהרי אילו ידע מישהו את הסיבה הספציפית והמדויקת לכל מחלה כרונית, היה גם יודע כיצד לרפא אותה, והיה נכלל מזמן ברשימת מקבלי פרס נובל. אולם אפשר בכל זאת לנסות להסביר בצורה כוללנית את הסיבה למחלות. ולמרבה התדהמה, זה איננו עניין מסובך. כמו כל דבר, אפשר לחלק את הסיבות לשלוש: ראשית, לכול ידוע וברור תפקיד התורשה והקשר הגנטי במחלות מסוימות. ואכן, העולם המדעי צועד בצעדי ענק לקראת פיענוח הקוד הגנטי ו"החלפת" גנים פגומים.אולם למרות זאת, אין להאשים את הגנטיקה בכל מחלה שהיא. שהרי בהגדרתה, המחלה היא מצב של ליקוי במצבו הטבעי של הגוף, חוסר איזון שמפריע או מגביל תפקודים חיוניים. למחלות, יש, למעשה, שתי סיבות עיקריות: 1.עודף של רעלים שאליהם חשוף הגוף, רעלים שנמצאים במזון או בסביבה. רעלים כמו עשן הסיגריות וסתם זיהום אוויר או רעלים שנמצאים במזון כמו צבעי מאכל, חומרים משמרים וכד'.2.מחסור של רכיבים חיוניים הדרושים לתפקוד תקין של הגוף. שהנה לאט אבל בטוח, נכנסת לתודעת החוקרים ההבנה, שיש אלמנטים חיוניים שבלעדיהם אין חיים. רכיבים כמו ויטמינים, מינרלים וחומרים נוספים. מרבית המחלות הכרוניות עשויות היו להיעלם אילו רק ניתנה חשיבות למה שאנו חשופים לו או מכניסים ל תוך פינו. לא מסובך להוכיח זאת. הבה נעשה זאת כאן ועכשיו. ולשם כך, נבחן את העבר. ובכן, כמה פרסי נובל לרפואה חולקו, למעשה, על גילוי מרפא למחלות שעדיין אין להן תרופה. מחלות מחסור. מחלות שהפילו מיליוני חללים ללא תרופה, עד שהתברר שמזון מסוים מאפשר ריפוי מושלם. המחלה הידועה מכולן, אשר זכתה ליחסי הציבור הרבים ביותר, היא הצפדינה. כבר בשנת ,1754 פורסם הספר "מחקר על צפדינה", מאת ג'יימס לינד, רופא מנתח סקוטי, אשר פירט בספרו את מסקנותיו שהסיק ממחקר שערך על תריסר חולים, שעליהם ניסה תרופות שונות והמליץ, בסופו של דבר, על שתיית מיץ תפוזים או מיץ לימון לשם ריפוי המחלה חסרת­המרפא. לינד לא נלקח ברצינות בתחילה, "מפני שמיץ לימון אינו תרופה", שהרי בני האדם היו, אז כמו היום, עסוקים בחיפוש נמרץ אחר "תרופות פלא". תיאורי הסימפטומים של הצפדינה הוזכרו כבר בכתבים עתיקים. המחלה באה לידי ביטוי בחניכיים נפוחות, מודלקות ומדממות, בנשירת שיניים, בדיכאון, בהמטומות (כתמים כחולים תחת העור), בפצעים, בגירויי עור, בכאבים בגפיים ובמפרקים, באנמיה ובריפוי פצעים איטי. לצפדינה לא הייתה תרופה, וסופה היה מוות אכזרי. באותם ימים, הגיעה המחלה לממדי מגפת ענקיים. ככל שהתפשטה והתרחבה האימפריה הבריטית, וככל שבני אדם בילו זמן ארוך יותר בים, רחוק מהיבשה, כך התרחבו ממדי המגפה. המחלה הפכה להיות גורם המוות מס' אחת בין מלחים במסעות ארוכים. יותר מלחים נפטרו מצפדינה מאלה שנהרגו בקרב. המחלה פשתה גם בין כל בני המעמד הבינוני והנמוך בכל צפון אירופה. הצפדינה נחשבה, למעשה, למחלת חורף קשה ולעתים קטלנית ­ בדומה לשפעת עם דלקת ריאות כיום. וכך עמדו שלטונות הבריאות, חיפשו ופיללו לתרופת הפלא במשך שנים רבות, עד שרק כארבעים שנה לאחר צאת ספרו, אומצה המלצתו של לינד. רק כשנה לאחר מותו, החלו הרשויות לספק פירות הדר טריים לכל אניות הצי, והצפדינה נעלמה כבמטה קסם. אמנם בימינו לא נמצא כמעט מחסור חמור בוויטמין C, שהיעדרו מביא לצפדינה. אולם גם כיום ניתן למצוא מחסור חלקי אצל רוב בני האדם. מחסור שיגרום רק לחלק מסימני המחלה, או לסימנים שיופיעו בצורתם הקלה מכיוון שוויטמין C חיוני לחילוף החומרים של חלבונים, חשוב לעצמות, לשיניים ולסחוסים, וחיוני למערכת החיסון ולמניעת טרשת עורקים. בשנת ,1970 פורסם מחקרו של זוכה פרס נובל לכימי ה בשנת 1954 ופרס נובל לשלום בשנת ,1962 פרופ' לינוס פאולינג, אשר קבע בעקבות מחקר (שבהמשך פורסם כספר "ויטמין C וההצטננות הפשוטה") שבתוך שנים ספורות, ניתן יהיה לשלוט לחלוטין בתופעת ההצטננות ע"י שיפור התזונה בתוספת ויטמין C. למעשה, שנים רבות לפני כן, עוד בשנת ,1937 זכה הביוכימאי ההונגרי, אלברט זנט­ג'ורג'י, בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה על גילויים הקשורים לתפקודם של ויטמין C ותרכובות אורגניות נוספות במניעת התחמצנות רקמות וחומרים אורגניים. באותה שנה, זכה הכימאי הבריטי, וולטר הווארת, בפרס נובל לכימיה על הגדרת המבנה הכימי של פחמימות ושל ויטמין C. מה שאיפשר ייצור תעשייתי של הוויטמין החשוב הזה. שותף לפרס נובל בכימיה היה הכימאי, פול קריר, יליד רוסיה, בעל נתינות שוויצרית, אשר קיבל את הפרס לכימיה עבור מחקריו על ויטמין 2B, וכן עבור מחקריו על הקרוטנואידים, בהם הוכיח שחלק מהם הופכים בגופם של בעלי חיים לוויטמין A, החיוני לחיים. בדומה לוויטמין C, יש גם לוויטמין A חשיבות עילאית. קיימת רשימה ארוכה של מחלות או בעיות בריאות הקשורות לחסרונו של ויטמין A. לוויטמין זה יש קשר לפחות לאחת מהמחל ות הוויראליות (שנגרמות ע"י נגיף, וירוס בלעז), הנפוצות ביותר בעולם, הלא היא החצבת. כמיליון ילדים נפטרים בגללה בכל שנה ברחבי העולם. המחלה באה לידי ביטוי בחום גבוה, ובהמשך, לאחר שלושה או ארבעה ימים, תופיע פריחה שתכסה את כל הגוף. כמו כן, תתפתח דלקת הלחמית (דלקת עינים), ויופיעו נזלת, דלקת גרון ושיעול. בבדיקה גופנית, ניתן להבחין בנקודות, ע"ש קופליק, בחלק הפנימי של הלחי. הנקודות נראות כמו גרגרי מלח גס על רקע אדום. קשרי הלימפה יתנפחו, והחולה יסבול מהסתנוורות קשה. אם אין סיבוכים, נמשכת המחלה כעשרה ימים. לעומת זאת, מבין הסיבוכים של החצבת, ניתן למצוא פגיעה קשה בדרכי הנשימה, פגיעה במערכת העצבים, ואפילו נמק של הגפיים. החצבת עלולה לגרום גם למחלות נלוות כמו דלקת כבד (הפטיטיס), דלקת תוספתן (אפנדציט) ודלקת אוזניים גם על רקע של חיידקים. מחלת החצבת עלולה לגרום למוות בעיקר אצל מי שסובל מתת תזונה או מתזונה לקויה. למעשה, אין היום כל ספק שילדים הסובלים ממחסור בוויטמין A, פגיעים במידה רבה ביותר לווירוס החצבת, ולסיבוכים שהוא גורם, מאלה שאינם סובלים ממחסור בוויטמין A. מתן תוספת של ויטמין A (אצ ל מי שחסרו אותו) הפחית את התמותה מחצבת בחמישים אחוז. כיום, קיים גם חיסון כנגד החצבת אשר נעשה בעזרת נגיף חי ומוחלש, המגן על למעלה מתשעים אחוזים מהמחוסנים. עם זאת, לחסרונו של ויטמין A השלכות רבות בגוף מעבר למחלת החצבת. והנה, בשנת ,1967 קיבל הביוכימאי האמריקאי, ג'ורג' וולד, את פרס נובל לרפואה עבור עבודתו על הכימיה של הראייה. וולד גילה את חשיבותו של ויטמין A כרכיב חיוני בפיגמנטים של רשתית העין, ועד כמה הוא הכרחי לראייה תקינה. אולם מעבר לראייה ולחשיבות החיסונית שיש לוויטמין A, יש לו קשר לשורה ארוכה של מערכות בגוף: העור, הריריות, העצמות, הריאות, מערכת העיכול ועוד. בדומה לקריר שהוזכר קודם, זכה בשנת 1938 הביוכימאי הגרמני, יליד אוסטריה, ריכרד קון, בפרס נובל לכימיה עבור עבודתו על ויטמינים וקרוטנואידים ועל גילוי ויטמין 2B (ריבופלאבין), אשר כקואנזים, מסייע להטמיע ברזל וחלבונים בגוף ומסייע לפירוק עמילנים וסוכרים ולהפיכתם לאנרגיה. והנה, למרות הידע הקיים, מתברר שלמעלה משישים שנה חלפו מאז ועד היום, ועדיין רוב הרופאים אינם מודעים לעובדות שיש חשיבות רבה לריבופלאבין, שהברזל חיוני למספר מערכות בגוף ובעיקר לתאי הדם האדומים. מרבית הרופאים אינם מבינים גם את חשיבותם של ויטמין C או של ויטמין E. מלבד הברזל, חיוניים לתאי הדם האדומים כמו גם לדנ"א עצמו, רכיבי מזון נוספים, כמו חומצה פולית או ויטמין 12 B (ציאנוקובלאמין) למשל, והנה ב­ ,1964 זכתה בפרס נובל הכימאית הבריטית, דורותי הודג'קין, אשר הגדירה את המבנה המולקולרי של ויטמין 12B כחיוני למערכת העצבים וכהכרחי לייצור תאי דם אדומים. למרות שאנו מבינים ששלושת הרכיבים הללו חיוניים לתאי הדם והכרחיים למניעת אנמיה, הרי שסוג המזון העיקרי שבו ניתן למצאם הוא דווקא מזון שרוב בני האדם נמנעים לאוכלו מסיבות כאלה ואחרות ­ הכבד. מאכל זה, שאכן מוטב שלא לאכול אותו מעבר לכמות מסוימת בשל תכולת רכיבי המזון הגבוהה שבו והסיכון לפתח "הרעלת ויטמינים", הוא אחד מסוגי המזונות הבריאים ביותר. הסבתא היהודייה שהאכילה את נכדיה בכבד "כדי להוסיף צבע ללחיים" לא הייתה רחוקה כל כך מפרס נובל. שהרי פתולוג אמריקאי, ד"ר ג'ורג' הויט וויפל, קיבל בשנת 1934 את פרס נובל לרפואה או לפיזיולוגיה אחרי שהוכיח שכלבים המדממים באופן כרוני, אך האוכלים כבד נא , נרפאים לחלוטין מאנמיה. שותפים לפרס היו ג'ורג' ריצ'רדס מינוט וד"ר ויליאם פרי מורפי. שני רופאים אמריקאים, אשר התבססו של עבודתו של וויפל, הוכיחו שאכילת כבד מרפאת "מחלה סופנית" ­ מחלה שאין לה תרופה ­ אנמיה ממארת. רופא אמריקאי נוסף, וויליאם קאסל, הוכיח גם שכדי לקבל את החומר החיוני למניעת אנמיה ממארת, שכיום ידוע בשם ויטמין 12B, יש צורך בגורם, שאותו הוא כינה גורם פנימי, חלבון המופרש מהקיבה אל מיץ הקיבה ועוזר להטמיעו במעי. מחלה נוספת, שאין לה עדיין תרופה, אבל ניתנת לריפוי, ידועה כבר למעלה מאלף שנים, מחלה שנפוצה בעיקר בדרום מזרח אסיה, ושהפילה מיליוני חללים. המחלה נקראת בסינהליז (שפתה של ציילון) "בריברי", ובעברית "חולשה קיצונית". בתחילה חש החולה תשישות וחולשה כללית, קהות וחולשה בגפיים, אבדן תיאבון ואי סדירות בפעולת מעיים. בהמשך נצפית התנוונות הדרגתית של תאי העצב המוטוריים האחראים לשרירי הגפיים, ומופיע ניוון שרירים ושיתוק ברגליים, ולאחר מכן בכפות הידיים, בזרועות ובכתפיים. לעתים, יופיעו בצקות, אי ספיקת לב ובעיות במחזור הדם. אין תרופה למחלת בריברי. גם לא היום(!) לפני מותו הו ודאי, יהיה החולה כלוא, משותק בתוך גופו ללא יכולת תזוזה, כשראשו צלול. והנה למרות שאין תרופה לבריברי, יש ריפוי שהושג עקב תהליך שהחל בשנת 1897 ע"י רופא הולנדי, ד"ר כריסטיאן אייקמן, אשר גילה שחסרונו של חומר, שלימים נודע בשם תיאמין או ויטמין 1B, יביא למחלת הבריברי. אייקמן הוכיח שחומר זה, החיוני לבניית המערכת העצבית, מצוי בקליפתו של האורז המלא, ובשל היעדרו הכרוני אצל בני העניים במזרח אסיה ­ שניזונו מאורז בלבד, אורז ש"נוקה" מרכיבים חיוניים כתוצאה מליטוש ומהלבנת האורז ­ הופיעה מחלת הבריברי. החולים במחלה איומה זו ישבו כשראשם מורכן, מבלי יכולת לעשות דבר. גפיהם התכסו בפצעים מודלקים, וסבלם היה רב. יכולתם המוחית, אגב, לא נפגעה עד רגע המוות, והם היו בהכרה מלאה בכל שלבי גסיסתם האיומה. כאשר כל מה שדרוש היה ויטמין 1B. בשנת ,1901 אוששה הנחה זו כשחוקר הולנדי נוסף, חריט חריינס, הכריז שמצויים במזון חומרים שאותם כינה "חומרי מגן", המסייעים להגנה בפני מחלות. הוא טען שבקליפת האורז קיים חומר רב השפעה. ואילו בשנת ,1930 שנה אחת לאחר שד"ר אייקמן קיבל את פרס נובל לרפואה על מציאת המרפא לבריברי, בודד כימאי אמריקאי, רוברט ויליאמס, את התיאמין מקליפת האורז וקבע את מבנהו. מלבד חשיבותו של ויטמין 1B למערכת העצבים, יש חשיבות יתרה גם לוויטמינים נוספים מקבוצת B, כמו ויטמין 6B, ויטמין 12B, חומצה פולית, וכן מינרלים כמו אבץ, מגנזיום ומנגן. מלבד אלה, החשובים למערכת העצבים, יש חשיבות לרכיבי מזון נוספים החיוניים למוליכים הכימיים (נוירוטרנסמיטרים), שפועלים בין תאי העצב (נוירונים) שבמוח ולהורמונים המופרשים מבלוטות שונות בגוף ופועלים כמערכת מקבילה למערכת העצבים ­ כיוון שאם מערכת העצבים פועלת בגוף כמערכת חשמל, הרי המערכת האנדוקרינית פועלת כמערכת הטלפון. את פרס נובל לרפואה, חלק אייקמן עם הביוכימאי הבריטי, פרדריק גאולנד הופקינס, שקיבל את הפרס על גילוי חומרים תזונתיים חיוניים, דהיינו, ויטמינים ההכרחיים לשמירה על בריאות טובה. הוא גילה שוויטמין A אחראי לצמיחה ולראייה תקינים. בשנת ,1943 זכה ביוכימאי דני, הנריק קרל פטר דאם, בפרס נובל לרפואה עבור מחקרו על נוגדי דימום וגורמי קרישה וגילוי ויטמין K, החיוני למערכת קרישת הדם. את הפרס חלק דאם עם אדוארד אדלברט דויסי, אשר בודד את ו יטמין K בשנת .1939 מלבד לקרישת הדם, חיוני ויטמין K לפעולה נורמלית של הכבד, לספיגת הסידן בדם (ובכך למניעת תהליך ירידת מסת העצם ­ אוסטאופורוזיס. מחלה זו שמתקרבת לממדי מגפה, נובעת ממחסור במינרלים, הבונים עצמות, ובעיקר ממחסור בסידן. את המינרלים הללו אי אפשר לקבל מהאוויר. ניתן לקבלם מהמזון בלבד. מתן תרופות שונות, או מתן הורמונים, לא יספיקו לאישה החולה באוסטיאופורוזיס, שהרי תרופות או הורמונים אינם בונים עצמות. הם אינם חלק ממרכיבי העצם. ולמרות שחלק מהרופאים עדיין אינם מבינים זאת, אין תחליף למזון המלא המכיל את כל הדרוש לבריאותו של האדם. אולם, התופעה אינה חדשה. למעשה, כבר בתחילת המאה העשרים, קבל מרה רופא אמריקאי, ד"ר דוד מרין, על חוסר יכולתה של הרפואה המודרנית לקבל את העובדה שמחלות עלולות להיגרם בגלל מחסור ולאו דווקא בגלל גורם חיצוני כלשהו. ד"ר מרין היה הראשון להוכיח שלבלוטת התריס, החיונית לגדילה ולחילוף החומרים, דרושים חומרים שבמזון. למניעת התרחבות הזפק ותופעת הזפקת, אשר מופיעה בדרך כלל עקב תת פעילות של בלוטת התריס, דרוש בעיקר המינרל יוד. בשנת 1914 לערך, נתן מרין תוספת של יוד לנערות מתבגרות והפחית מאוד את תופעת הזפקת. היוד דרוש להורמון תירוקסין, שאותו מייצרת בלוטת התריס. בעת ייצור בלתי מספיק של תירוקסין, תהיה מערכת חילוף החומרים איטית. אצל ילדים, עלולה התופעה לגרום לפיגור שכלי ולבעיות צמיחה, ואילו אצל מבוגרים צפויה עלייה במשקל, עייפות מתמשכת, רגישות לקור, עצירות, כאבי שרירים ומפרקים, עור יבש וירידה בכמות הזעה, דיכאון, נדודי שינה, הפרעות בקצב הלב ועוד. היוד מצוי במזונות רבים ובעיקר בדגי­ים, אדם מבוגר זקוק לפחות ל­ 200 מיקרוגרם יוד ביממה. ויטמינים הם מולקולות כימיות שניתנות לזיהוי ולגיבוש. מולקולות שאין הגוף יכול לייצרן, והן חייבות לבוא מהמזון במישרין, או בעקיפין. יוצא מהכלל הוא ויטמין D, המיוצר על פני העור כראקציה של קרני השמש וכולסטרול. ואכן, מסתבר שבני אדם מהמעמד הבינוני והנמוך, אשר חיו במקומות שחסרה בהם קרינת השמש, מועדים למחלות הקשורות למחסור בוויטמין D כמו הרככת למשל. ההדגשה על בני המעמד הנמוך היא מהסיבה הפשוטה, שוויטמין D מצוי גם במזון, ובעיקר בדגים. מזון שאותו בני המעמד הנמוך לא יכלו להרשות לעצמם מחמת יוקרו. ויטמין D הוא בעל תפקיד במטבוליזם של שני מינרלים חשובים לעצמות, הזרחן והסידן. מתוך שכך, חסרונו של הוויטמין גורם להתרככות העצמות. למרות שוויטמין D נוצר על פני העור בעזרת קרני השמש, התברר שאפילו בישראל סבלו מרככת כחמישה אחוזים מהילדים. אולם שכיחותה של הרככת, שהייתה בעבר מחלה נפוצה למדי, ירדה לאחר שהחלו להוסיף למוצרי החלב את ויטמין D. ולאחר שהחלו להוסיף לתינוקות את הוויטמינים D+A.אחת המחלות המולדות הקשות והבלתי ניתנות לטיפול היא "שדרה שסועה" Spina bifida(). המחלה מתאפיינת באי סגירת מעטה חוט השדרה לפני הלידה ­ מה שגורם לחוט השדרה ולממברנות הכיסוי שלו לבלוט החוצה מהגב. ילדים הלוקים במום יסבלו מהפחתה ניכרת או מחוסר תפקוד מלא באזורים שמתחת לאזור הפגיעה. בדרך כלל, יהיה שיתוק מלא בגפיים התחתונות, המלווה בחוסר תחושה ובחוסר שליטה על פעולות מעיים ושתן. תאוריות רבות צמחו בקשר לגורם המחלה, עד שלאחרונה, נמצאה לה "תרופת פלא". כיום, ברור שהחומצה הפולית מקבוצת הוויטמינים B, חיונית וחשובה למניעת המחלה. למעשה, אף הוכחה העובדה שנטילת תוספת חומצה פולית לפני ההתעברות ובשבועות הראשונים להיריון, מ פחיתה בכ­ %80 את הסיכון ללידת ולד עם מום בתעלת העצבים המרכזית מכיוון שמערכת העצבים של התינוק נבנית בשבועות הראשונים להיריון. הפתעה ­ ויטמינים ומינרלים, תרופות פלאכיום, יש הסכמה רחבה שצריכה נכונה של נוגדי חמצון, כמו ויטמינים A , C, ו­ E, מונעת מחלות לב וכלי דם, שהן גורמות המוות מספר אחת בעולם המערבי המתועש. קיימת הסכמה גם מצד הרופאים הספקנים ביותר, שאכן אין יש מאין, וצריך לספק לגוף את הדרוש לו כי אחרת ייפגע תפקודו. עם זאת, עדיין קיימת התורשה הגנטית ככסות למחלות ולבעיות שונות. ובכן, למרות שלעתים רבות מניחים שתופעות כמו גובה, בריאות ורמה שכלית קשורות לגנטיקה, הרי שבא המחקר הבא ומראה שקיימת אפשרות נוספת. המקסיקנים ידועים בקומתם הנמוכה, בנטייתם לעייפות ובכושרם השכלי הנמוך מהממוצע. ההנחה, כמובן, שמדובר בתורשה גנטית. הנחה זו בדיוק בדק ד"ר אדולפו צ'אבס ממכון התזונה הלאומי במקסיקו. ד"ר צ'אבס העריך כבר לפני 30 שנים שתופעות אלה נובעות בעצם מתת תזונה בגיל ילדות. הוא לקח קבוצת ילדים בני יומם והוסיף מולטי ויטמינים לתזונתם במשך עשר שנים. קבוצת ילדים נוספת שימשה כקבוצת ביקורת ולא קיבלה כל תוספת. הילדים אשר קיבלו תוספת היו בעלי אנרגיה גבוהה בהרבה מהאחרים, הם שיחקו יותר, קיימו קשרים משפחתיים טובים והצליחו בלימודיהם הרבה יותר מהילדים בקבוצת הביקורת, אשר נטו לבכות יותר, סבלו מנזלות ומדלקות אוזניים, ובכלל נטו לחלות הרבה יותר. היום, כמעט 30 שנה לאחר תחילת הניסוי, מתברר שללא יוצא מהכלל, גבוהים אלה שקיבלו תוספי מזון בעשרה ס"מ לפחות יותר מחבריהם, והם סובלים הרבה פחות ממחלות שונות. אולם המדהים הוא שכל אלה שקיבלו תוספים, המשיכו ללימודים גבוהים, בעוד האחרים עוסקים בעבודות פשוטות.