מפעל חיים כל הרוחות מפזזות זו לעומת זו - על תרגומיו של אהרן שבתאי מן הקלאסיקה היוונית שמעון בוזגלו 16/05/02 עד עתה תרגם אהרן שבתאי 21 מחזות מן הקלאסיקה היוונית, אך היבול לא מסתכם בכמות המרשימה הזו. המתרגם טרח והוסיף לכל מחזה גם תרגומי שירה, פילוסופיה, היסטוריה ונאומים, חלקם הגדול ­ כולל כמעט כל תרגומיו לאוריפידס ­ בבכורה ישראלית ועברית גם יחד.חוץ ממיננדרוס טיפל המתרגם בכל המחזאים שנשאר מיצירתם לפחות מחזה שלם אחד: איסכילוס, סופוקלס, אוריפידס ואריסטופנס. בסופו של כל ספר מופיע נספח המכיל מבחר מקורות, שמרחיבים, לדעת המתרגם, את הבנת המחזה. סקירת המקורות הללו בכל 21 הספרים משאירה רושם שתרגומם לא פחות חשוב מתרגום המחזות עצמם, כי אינני רואה שום מסגרת אחרת שבה היה אפשר להוציא לאור את האוצרות הללו. אציין את הנדירים שבהם (נדירים מן הבחינה שלא תורגמו לעברית מעולם, או שתורגם רק שמץ מהם): מזמורים של פינדרוס, שירים של תיאוקריטוס, מימיאמבים של הרודס, פרגמנטים רבים משירתם של ארכילוכוס והיפונקס, הרבה פרגמנטים מתוך מחזות אבודים של איסכילוס וסופוקלס, קטעי נאומים של ליסיאס, אנטיפון וגורגיאס, סיפורים של פרקידס מסירוס, אמרות שבעה חכמי יוון, ועוד. בקיצור, מהדורת loeb העברית!כדי להבין טוב י ותר את מפעלו של שבתאי יש להביט לאחור, על קודמיו. התרגום הראשון של טרגדיה יוונית (מיוונית, ולא מתרגום לשפה אחרת) לעברית הוא, אם אינני טועה, תרגומו של שאול טשרניחובסקי מ­1930 ל'אדיפוס המלך' של סופוקלס. שורת המתרגמים אחריו כללה את אהרון קמינקא, שלמה שפאן ושלמה דיקמן שהתרכזו בטרגדיות, ואת יצחק זילברשלג, שפרסם בתחילת שנות החמישים את כל הקומדיות של אריסטופנס. להערכתי הכנה, אריסטופנס לא קיבל מעולם טיפול כל­כך טרגי. אגב, ב­1985(!) העניק זילברשלג טיפול דומה גם לקומדיות של מיננדרוס.שני דברים מאחדים את קודמיו של שבתאי: שפה גבוהה מאד והקפדה חמורה על המשקל. באשר לשפה, אפשר, כמובן, לייחס את גובהה למוסכמות של שפת הטרגדיה, אבל גם לשפה שהיתה נהוגה בארץ בשנות פעילותם של המתרגמים, במוסכמות התרגום בשנים אלו, ואולי, במידה מסוימת, גם לעובדה, שכל המתרגמים הללו נולדו בחו"ל, הגיעו לארץ בגיל מבוגר יחסית, והעברית כשפה מדוברת לא היתה נחלתם (אם כי יש כמובן דוגמאות הפוכות).מה היא שפה גבוהה? במשפט כללי אחד זוהי שפה שהמרחק בינה לבין שפת הדיבור מושתת בעיקר על אוצר מלים עשיר יותר ותחביר תקני ומורכב יו תר. את המרחק בין שתי ה"שפות" האלה אפשר למתוח עד גבול שקשה להגדיר אותו. הוא נעוץ באזור שבו השפה הגבוהה מתחילה כבר להישמע ארכאית, מליצית, פריקית, מגוחכת ואולי אפילו לא מובנת. הנה דוגמה: בתחילת שנות החמישים כתב אמיר גלבוע: "שלחתי את ידי לפני, אל תוך החושך/ והאצבעות ביקשו אור/ רועדות מאימת אי הודאות//. אספתי, לכן, את האצבעות/פנימה אל תוך הכף/ ופתחו הן בנהימה חמימה/ כגורי כלבה על הדדים/ וקץ לא היה לביטחונן/ בצות האגרוף הקמוץ.// אחר­כך עלה השחר//" (מתוך השיר 'בחושך').כמה שנים מאוחר יותר תרגם דיקמן: "עזוז: 'עתה עדה עזות וגזול נחלת­אלים!/ פזרנה ליצורי­חלוף! האם מתים/ יגהו ממך מזור ביום צרה ופיד?/ טעו אלים: קראו לך 'צופה­עתיד'!/ עתה לעצמך חפש חכם­עצה/ ותחלץ מיון­הוות ללא­מוצא!'" (איסכילוס, 'פרומתאוס הכבול', שורות 82­87).על אף ההבדלים בין השפה הגבוהה למדוברת, הן משתדלות לשמור תמיד על קשר עין, כי רק כך הן תפרחנה. לפי שתי הדוגמאות שציינתי (וקשה לומר על שפתו של גלבוע שהיא דוגמה קיצונית לשפה נמוכה), נראה לי שהן אבדו זו לזו. אבדו? נעלמו זו לזו! בערך עשור וחצי אחרי מותו של דיקמן נכנס שבתאי לתמונה וצמצם את המרחק בין שתי השפות לרמה נורמלית המאפשרת קשר מפרה ביניהן. תוך­כדי­כך שלף המתרגם את המחזה מן הספר והחזיר אותו למקומו הטבעי, לבמה. למקום האכזרי, שבו מלה אחת לא מובנת, משפט אחד מבולבל, מותירים את הכסאות של הצופים ריקים.ובאשר לסוגיית המשקל, הרי שהמשקל העברי המודרני (הוא המשקל הסילאבו­טוני, הרווח מסוף המאה ה­19 ואילך) מתבסס בעיקרו על מספר ההברות ועל ההטעמות גם יחד, או, במלים אחרות, שילוב הטעמות והרפיות על­פי מניין מדוד בטור. מיותר לציין, שכבר יותר מארבעים שנים נטשה השירה העברית את התבנית הזו כמעט לגמרי.המשקל היווני מתבסס על אורכי הברות ומספרן, והוא עשיר במידה ניכרת מן המשקל העברי המודרני, הנשען על חמש יחידות מטריות בסיסיות (ימב, טרוכה, אנפסט, אמפיברך ודקטיל). אם כן, מה העניין? העניין הוא שאין שום דרך להעביר את המשקלים היווניים ­ למשל, של פרקי המקהלה בטרגדיה ­ לנוסח עברי מתקבל על הדעת. אין שום אפשרות לתרגם את המשקל היווני, המבוסס על הברות קצרות וארוכות לפי שיקול כמותי, למשקל העברי המודרני המיוסד על מטריקה של הטעמות והרפיות. הנה דוגמה פשוטה, יחסית, המ בוססת על אנפסטים (לצרכי נוחות טי פירושו הברה קצרה וטם ארוכה. אם כך, אנפסט=טיטיטם): "הפכו המלים והיו לאמת!/ תבל תתמוטט ­/ הד­רעם נשמע מחביון­אדמה!/ חזיזים מבהיקים באור אש אדומה!/ מתפתל מסביב, מבריק הברק!/ מתמרים למרום עמודי האבק!/ בסופת­אפלה יאבקו ביללה/ ויריעו רוחות אבדון וכלה!/ הגיחו, זינקו מי­תהום למרום" (איסכילוס, 'פרומתאוס הכבול', שורות 1080­1087 בתרגום שלמה דיקמן).אם תרצו לתרגל את הבנת המשקל, ניתוח מטרי של שלוש השורות הראשונות ייראה כך: טיטם טיטיטם טיטיטם טיטיטם/ טיטם טיטיטם/ טיטם/ טי טיטם טיטיטם טיטיטם. המבנה פשוט: כל שורה פותחת בימב (=טיטם) וממשיכה באנפסטים (=טיטיטם).לעומת זאת, ניתוח מטרי של אותן שורות בטקסט היווני יראה כך: טם טם טםטם טםטי/ טי טיטם/ טם/ טיטיטם/ טם טי/ טיטי טם/ טם/ טיטיטם/ טםטם. (לצרכי זיהוי, הדגשתי את האנפסטים באמצעות האלכסונים).מבט חטוף מגלה, אפילו למי שאיננו מיומן במטריקה, שמשקל המקור הרבה פחות "מסודר" מזה של התרגום, והרבה יותר מורכב ומעניין. תופעה נוספת בתרגום, שלא קיימת כלל במקור, היא החרוז. אמצעי שלא היה ידוע כלל בשירה היוונית הקלאסית, ובשירה העברית יש לו, לדעתי, לאורך זמן, השפעה טרנסית הגובלת כמעט בטמטום חושים, המסיטה הצידה את רוב תשומת הלב מן התוכן (תחושה ששותפים לה גם ימבים ואנפסטים מוקפדים, והייתי מגדיר אותה כ"מצעד החיילים העיוורים").ומה עושה שבתאי באותו קטע? "הנה, למעשה ולא עוד במלים,/ האדמה מזדעזעת, וכמענה/ הד הרעם מתגלגל/ מתחתיות, לוהבים/ תלתלי אש הברק, ענני/ אבק מתערבלים, כל הרוחות/ מפזזות זו לעומת זו/ משביהן נערכים למלחמה,/ מתערבבים הים והאוויר" (איסכילוס, 'פרומתאוס הכבול', שורות 1080­1087).ניתוח מטרי של שלוש השורות הראשונות יראה כך: טיטם טיטםטיטם טיטם טי טםטיטם/ טיטםטיטם טיטםטיטם(טי) טיטםטיטם/ טם טיטםטי טםטי(טם).שתי השורות הראשונות הן ימבים (עם הברה קצרה עודפת בסיום המטרון השני של השורה השניה), ואילו השורה השלישית מורכבת מטרוכאים (טרוכה=טםטי), והיא מסתיימת בהברה ארוכה עודפת. אין שום קשר למשקל המקורי, אבל המעבר מן הימבים לטרוכאים מעצים את המהומה ואפשר כמעט לשמוע את הרעם. אפקט מרשים! (אך גם אזוטרי, היות שאין הוא מובן לרוב הקוראים היום, והרי התרגומים האלה מיועדים להם).בתרגום מחזותיו החליט שבתאי על משקל ימבי במונולוגים ובדיאלוגים, אבל על "מקצב חופשי" בתרגום שירי המקהלה, ובצדק! כשלעצמי, נדמה לי שמוטב להשתמש במקצב חופשי לא רק במקום המשקלים המורכבים של שירי המקהלה, אלא גם במקום הימבים וכל השאר. תרגום הוא מכירה כללית של מלים ושל משקלים גם יחד. מגוחך לתרגם את המלים ואז, כאשר הן הופכות להיות עם ריח וצליל אחר, לתחוב אותן לסד מערכת המשקלים של שפת המקור. מה גם שהקורא העברי המודרני לא מבין מה רוצים ממנו בדיוק, ולו רק מפני שמוסכמות המשקל לא מופנמות בו ­ ואינני מדבר כאן בשבח הבורות, אלא על שפה טבעית. במלים אחרות, אני מעדיף תרגומים שמקשיבים לרכות ולהזייתיות העברית, ולא אונסים אותה עם פירוטכניקה לא לה, מעשה שממנו היא מדדה נוקשה, כבדה ותרגומית.שבתאי איננו עומד במקום אחד. הוא בהתקדמות מתמדת. הוא התחיל את סידרת תרגומיו ב­1981 עם 'אדיפוס המלך', שהיה, בלשון המעטה, תרגום בעייתי מאד. שבתאי הבין זאת וב­1994 ניגש לתרגם אותו מחדש. לדעתי, זה הטיפול שעליו להעניק גם לארבעת המחזות שתרגם אחר­כך: 'מדיאה', 'אלקסטיס', 'איפיגניה באוליס' ו'נשי טרכיס'. הנה דוגמה מ'מדיאה': "מינקת: 'אני פוחדת!/ לשליטים יש אופי נורא/מכיוון שהם חסרי ריסון ושתלטניים,/ ותהפוכותיהם מסוכנות./ מוטב אפוא לחיות בשוויון./ אזדקן לי/לבטח, מבלי ללכת בגדולות./ מתברר שהממוצע עדיף לאדם/ להלכה, ואף למעשה./ ואין שמץ תועלת/ בהגזמה. להיפך, האל/ מנחית בזעם/ על הבית מהלומה נוראה יותר'" (שורות 118­130).לא נעים. לעומת זאת, הנה שני קטעים מ'אלקטרה' של אוריפידס, בתרגומו הלפני אחרון: "איכר: 'ארגוס העתיקה, זרמי נהר אינכוס,/ מכאן הפליג עם צי של אלף אוניות/ לעבר טרויה אגממנון השליט./ את פריאמוס, מלכה של טרויה, הוא הרג,/ הכריע את העיר שדרדנוס יסד,/ ובשובו לארגוס את שללו הרב/ תלה לראווה במרום המקדשים'" (שורות 1­7). וכן: "אלקטרה (אל הלילה): 'עלטת ליל, מינקת לכוכבי זהב'" (שורה 54).נפלא! מה שקרה לשבתאי איננו דבר שכיח, אין זה דבר של מה בכך להשתבח עם הזמן.עכשיו כמה מלים על הדיוק. תרגומיו של שבתאי הם, בדרך­כלל, מדויקים, מבוססים ואמינים, ועולים מן הבחינה הזו לאין­ערוך על תרגומי קודמיו. הרושם שלי הוא, ששבתאי נסמך על פרשנויות ועל ספרי עזר כלליים, אך הדבר בולט בעיקר בהערות. בעת קריאת התרגומים עצמם הרג שתי לפעמים שאני רוצה פרשנויות קצת יותר גדושות בהארות, או נוטפות טיפה יותר דיוק מילולי מבריק.אבל יש לציין, שתרגומים מן הסוג הזה נעשים בדרך­כלל על­ידי מלומדים והם מיועדים ליודעי יוונית. הם אינם מתיימרים להיות "יפים" או נגישים לקהל הרחב, ובוודאי לא לשמש בסיס להצגה על במה. לעומת זאת, עוצמתם של התרגומים מן הסוג השני, התרגומים "היפים", היא ביכולת לעבד פרשנות סבוכה ודיוק מילולי לאווירה המתאימה. הם מתחלקים לשניים: תרגומים לספר ותרגומים לבמה. תרגום לספר, שיועלה על הבמה כמות­שהוא, נידון לכישלון בגלל סמיכות וחוסר­גמישות, ואילו תרגום לבמה, שיודפס כמות שהוא, עלול להיראות על הדף דל ורזה מדי.לעיתים שבתאי בוחר לתרגם באופן מתמיה. למשל, את שתי השורות הראשונות של מחזה הסטירים 'הקיקלופ' הוא מתרגם כך: "סילנוס: 'הו בקכוס, בזכותך יש לי המון צרות/ היום כמו בימי אוני וזיקפתי'"בתרגום מילולי מן המקור נראות השורות האלה כך: "הו ברומיאוס, בגללך יש לי רבבות טרחות,/ עכשיו וכאשר בעלומיי גופי היה חסון"."אוני" הוא תרגום מוצלח למדי, אבל מה עושה כאן "זיקפתי"? הבעיה מחריפה כאשר מבינים שהמלה הזו, ה ואיל והיא מופיעה מיד בהתחלה, מקנה טון מטעה למחזה. מחזה סטירים הוא מחזה קליל, שהוצג בסיומה של טרילוגיה טראגית, ומטרתו היתה להקל על הצופים לאחר העומס הרגשי הקשה, אך הוא עדיין איננו קומדיה.באותו מחזה, בשורות 169­174, סילנוס, אבי הסטירים, לא ממש פולט את אותן מלים, שאהובות, כנראה, על שבתאי: "פין" (במקור: "הדבר הזה"), ו"אחרבן" (במקור: מילולית ­ "לבכות/לילל", ניב דיבורי המקביל בערך ל"לעזאזל", או "לכל הרוחות").כאן המקום להעיר, שגם אם המתרגם מסכים עם דעתם של מהדירים מסוימים, ששורות כאלה ואחרות בטקסט הן מזויפות, עליו לתרגם אותן, לסגור אותן בסוגריים מרובעים ולנמק זאת בהערה. אם המתרגם מתעקש להשמיט את השורות, עליו לתרגם אותן בהערות ולנמק את השמטתן מגוף הטקסט. (שורות רבות במחזות היווניים נחשבות "מזויפות". מקורן בדרך­כלל באינטרפולציות של שחקנים. בכל אופן, אין הסכמה מוחלטת לגבי מידת האותנטיות שלהן, וקיימות דוגמאות לשורות, שבעבר נחשבו מזויפות ואילו היום אינן נחשבות כך, או להיפך).ב'היפוליטוס', למשל, משמיט שבתאי, בין השאר, את שורות 625­626, 634­637. הוא מעיר על כך, אמנם, בהערות, אבל איננו מתרגם אותן שם. את שורה 663 הוא איננו מתרגם וגם לא מעיר על השמטתה. את שורות 714­716 ב'אגממנון' הוא משמיט ולא מתרגם ורק מעיר שהן "משובשות בכתבי­היד". אף על פי כן, עם קצת עזרה מן האפרטוס בתחתית הטקסט היווני, אפשר לבנות משמעות מובנת. חוץ מזה, שורה 716 תקינה לגמרי. ויש דוגמאות נוספות. אבל גם מן הבחינה הזו שבתאי אמין לאין­ערוך מקודמיו. קטעים מסוימים בתרגומיהם גורמים לי לפעמים לחשוב, שהטקסט המקורי שלהם היה כנראה שונה לחלוטין מזה המונח לפני, ולצורך העניין, גם מזה של שבתאי.שבתאי נוגע, כפי שציינתי בהתחלה, בשירה, פילוסופיה, היסטוריה ונאומים, ובנציגים רבים שלהם. אבל אתרכז בדרמה. בין איסכילוס לאוריפידס המרחק איננו קטן והוא מורכב מתפיסת עולם, מגובה שפה ומגמישות במשקל. בשיא הסכימטיות הפער מתבטא כך: אצל איסכילוס מוצג עולם, שניכרים בו עדיין קווים מונוליטיים, הספק לא פשה בו לעומק, השפה גבוהה מאד, הימבים מוקפדים. אצל אוריפידס ­ עולם שהקווים האנתרופומורפיים שלו ברורים יותר והשאלות בו הן כמעט לחם­חוק, השפה גבוהה אך בהירה, הימבים גמישים (תיאור משעשע של המרחק בין שני המחזאים הללו אפשר ל מצוא במחזה 'צפרדעים' של אריסטופנס, בשורות 830 ואילך).כדי שהמרחק הזה יתבטא בצורה אופטימלית הוא מצריך, לדעתי, שני מתרגמים. עדיין לא קראתי, בכל שפה שהיא, מתרגם מוצלח של איסכילוס, שיתרגם בהצלחה גם את אוריפידס, ולהיפך. נהוג להעמיד את סופוקלס כמקרה אמצע ביניהם, ויתכן שיש לכך איזו הצדקה. מכל מקום, יש בו בסופוקלס משהו שכמעט מוציא אותו מחוץ לזמן, ולדעתי, הוא הקשה לתרגום מבין השלושה. אריסטופנס נראה, אולי במבט ראשון, קל יותר לתרגום, אבל זו טעות גדולה. אם לא נזהרים, וזה מה שקורה בדרך­כלל, עלולים לשטח אותו לרצף עלילתי מבדר, אך נטול פיוט. ויש לא מעט פיוט ויופי בקומדיות שלו.יש שתי בעיות עיקריות אחרות שצצות בתרגום מחזותיו של אריסטופנס: א. הם רוויים בחומרים לוקליים, שלא תמיד נהירים לקורא המודרני. ב. הם עמוסים במשחקי מלים ובחידודי לשון, שעוקצם בא לידי ביטוי מלא רק בשפת המקור. אריסטופנס איננו קל כלל וכלל לתרגום, ומחזותיו דורשים מתרגם, שיתמקד בהם (ואת זה עושה זיוה כספי, שכאן המקום להזכירה, ושעל תרגומיה אני מקווה לכתוב בהזדמנות קרובה). אפשר להאריך ולפשפש בכל התחומים האחרים, אבל אני מניח שה עניין כבר מובן. מתרגם טוב צריך לדעת ששליטה בשפה אינה מקנה לו שליטה על כל נציגיה ורבדיה. כמובן, דבר לא מונע ממנו לתרגם הכל, אך זה יישמע בהתאם: לפעמים בסדר, לפעמים נאה, ולפעמים המלים שם אבל הרוח איננה. Meden agan היא עצה יוונית מפורסמת, שפירושה: לא יותר מדי מכל דבר ודבר.כאן המקום להעיר כמה הערות גם על החומר מחוץ לתרגומים עצמם.א. על המבואות. קשה לי לומר שאני מעריץ מבואות שדוחקים את עצמם לתאר לקורא את מה שתיכף הוא יגיע אליו בעצמו. ושבתאי די חוטא בעניין הזה. נוסף על כך, במבואותיו הוא דידקטי, לא חדל להפנות למקורות אחרים, ומעמיס הסברים, שעלולים לדכדך כל בקחית בשיא התלהבותה. הנה דוגמה לפרשנות טקסט ממוצעת ('פילוקטטס', עמוד 15): "הוא [ניאופטולמוס] מציץ למערה [של פילוקטטס הפצוע] ומגלה סימנים להוויה אחרת, אינטימית ואלמנטרית: מצע עלים, ספל מעץ שעשוי באופן מגושם, וזרדים למדורה. התחבושות המוכתמות במוגלה מייצגות את הפצע. באופן סמלי הפצע נוצר במקום שבו האינטימיות נתקלת בחוץ 'הפוליטי' ונתפסת כדבר מבחיל ובלתי מובן. לעצמיות זו יש היבט מוחצן וקומוניקטיבי ככושר וכישרון, היבט שמסמלת הקשת. ה תחבושות כמו מביעות את הדרישה האינטימית, הגופנית, להתקבל בשלמות כתכלית לעצמה, ובכך להתרפא". אכן, גבס ירפא אולי את המלל הזה, לא תחבושת.העניין הבא הוא שלל המלים היווניות, ששבתאי כופת בהן את הקורא: מטיס, טכנה, אנקילומטס, טיטנומכיה, קרטוס, ביה, מטיתה, כתוניה, אטה, קלון קקון, אריס, פיתוס, טיכה, דיקה, היבריס, פילאנתרופיה, פנטכנון, גיה, טירניה, פיליה, פריפטיה, אנגנוריסיס, ליסיס, פתוס, ואני מודה שקיצצתי קלות באינוונטר הזה. כל הדוגמאות האלה, אגב, לקוחות ממבוא אחד בלבד, של 'פרומתאוס הכבול', והן נהגות שם כאילו שידיעתן מקנה את השליטה על מפתחות ארון הברית. איך אנו, העוסקים בספרות היוונית, היינו מגיבים אילו היו עושים לנו את זה עם רעמססית או עם פרסית אמצעית?ב. על ההערות. אלה אינן שונות באופיין מן המבואות, וחבל. רבים מדי המקרים שבהם, בגלל הכברת מלים יתרה, הדברים דווקא מסתבכים במקום להתבהר.ג. על הביבליוגרפיות. הן יעילות בדרך­כלל, ואפשר למצוא בהן את הספרים שהייתי מצפה להם, ולפעמים גם פריטים מעניינים, שנעלמו מעיני. מכל מקום, מתגלה בהן תופעה מעניינת, אם לא משעשעת: בספר החמישי בסדרת תר גומיו ממליץ שבתאי לקורא לעיין בארבעה מחזות (נחשו איזה?). לעומת זאת, בספר ה­21 בסידרת תרגומיו הוא ממליץ לקורא לעיין ב­21 מחזות (נחשו איזה?).ד. על הציורים. בכל ספר מוענקת לנו מתנה: 8­12 עמודי כרומו המכילים צילומים בשחור­לבן של ציורי כדים. הציורים הולמים בדרך­כלל את המחזה או את אווירתו, עריכתם נאה, ויש רק להצטער שהם אינם צבעוניים.ה. על הנספח "מבחר מקורות". גם כאן מוענקת לנו מתנה, והפעם זו תשורה שערכה לא יסולא בפז לכל אוהבי השירה ולכל מוקירי התרבות הקלאסית. כפי שכבר הזכרתי בתחילת רשימתי, מצרף שבתאי לכל מחזה מבחר מקורות כדי להרחיב ולהעמיק את הבנתו. אין זה המקום לסקור את שפע המקורות הללו, שחלקם הגדול לא תורגם לעברית מעולם, שכן הם מצריכים מאמר נפרד, ארוך ורציני. בכל מקרה, מומלץ להוצאה להכין לקראת הספר הבא תוכן עניינים, שיקל על הגישה לחומר המסקרן והמרתק הזה.ברור לי, שכדי לבחון כהלכה מפעל בן 21 ספרים יש צורך בסקירה ארוכה יותר מזו הנוכחית. הרי לא נגעתי בכל התחומים, רק רפרפתי באלה שבכל זאת עסקתי בהם, ולא הבאתי די דוגמאות. אבל אני מקווה, שמתוך המעט ששרטטתי אפשר לקבל תמונה לא מעוותת מדי. כשאהרן שבתאי התחיל במפעלו הוא חולל מהפך בתרגומי הקלאסיקה היוונית. הוא קרב את השפה אל הקורא, הצליח ליצור טקסט בהיר ומובן יותר, וחופשיותו היחסית בענייני מטריקה ריככה את תחושת ה"חצץ בפה" של המשקלים הזרים. עם השנים הוא התמקצע, נפטר מן הבעייתיות שאפיינה את תרגומיו בשנות השמונים, והם הפכו להיות מגובשים יותר ונאים יותר. מפעלו של שבתאי נעשה מתוך אהבה, ומתוך חיוניות וגישושים בלתי­פוסקים למצוא את שפתו הנכונה של כל מחבר ומחבר, ומכאן ­ את היופי הנובע מן הנוף הפרטי של כל אחד ואחד מהם. לא תמיד הוא מצליח בכך, אבל אי­אפשר אחרת כשספקטרום התרגום הוא כה רחב. מכל מקום, תרגומיו מן הספרות היוונית הם עדי מרהיב לתרבות העברית.