11 הימים האבודים של אגתה כריסטי זו היתה הפרשה שהסעירה את בריטניה ב- 1926: אגתה כריסטי נעלמה באופן מסתורי בעז גאון 16/05/02 הבית ברחוב צ'לסי פארק גארדנס 78, בלב אחת השכונות הסנוביות בלונדון, מתחבא מאחורי שיחים של פרחי היביסקוס ורודים. הגינה של הבית המרווח נראית יותר כמו משתלה. קירות הבית מכוסים בשמיכות פוך עבות של שיחים מטפסים.מעל הדלת האנונימית נראה כי מישהו שמר מקום ל"פלאק", אותם לוחות קרמיקה כחולים הדבוקים לכתובות לונדוניות ומעידים על אישיות היסטורית כזו או אחרת שגרה בבית, עשתה דברים מפורסמים ומתה. אבל הקיר מעל הדלת ברחוב צ'לסי פארק 78 ריק. יש מקום לפלאק, אבל פלאק ­ אין.אולי זה מקרה. לא בטוח. הסופר ג'רד קייד, שמאחר לפגישה שקבעתי איתו מול אותה כתובת, חושב שמישהו רצה שהבית הזה יישאר אנונימי. שכן הבית ברחוב צ'לסי פארק גארדנס מספר 78 הוא לא סתם בית, אלא גם פתרון לתעלומה שהסעירה את בריטניה במשך 11 הימים שבין ה­4 ל­15 בדצמבר 1926, ונותרה לא מפוענחת במשך 72 שנה. התעלומה: להיכן נעלמה סופרת המתח אגתה כריסטי בין התאריכים האמורים, לאחר שמכונית המוריס קאולי שלה התגלתה נטושה כ­300 יארד מהכביש המרכזי, כחמישה מייל מהעיר גילדפורד.הפרשה, שהיתה הבסיס לסרט "אגתה" בכיכובם של דסטין הופמן וונסה רדגרייב (שיצא ב­79' והיה כישלון מהדהד) נפתרה ב­98'. פתרון התעלומה הוא הבית בצ'לסי.ג'רד קייד, שאותו פגשתי מול הבית בצ'לסי, הוא האיש שפתר אותה. מכונית נטושה ומעיל פרווה אורות המכונית של כריסטי היו דלוקים. לכן מצאו אותה. הערפל, באותו בוקר חורפי של אמצע דצמבר, היה סמיך וקרני האור ניקבו את החשיכה היחסית ששררה בשעה שבע בבוקר.ג'ק בסט, נער צועני שהיה בדרכו לעבודה, היה הראשון שמצא את המכונית הנטושה. הוא הציץ פנימה, לא מצא כלום, עלה בחזרה לכביש ועצר את האיש הראשון שעבר שם. האיש הזה היה המכונאי פרדריק דור."כשניגשתי למכונית", סיפר דור בחקירתו במשטרת סוריי Surrey(), "מיד שמתי לב שהבלמים גמורים ושהמכונית בניוטרל. מהזווית של המכונית היה לי ברור כי מישהו דחף את המכונית מהכביש בכוונה, עד שהיא נתקלה בשיחים ונעצרה. ניסיתי למצוא סימני עצירה על הכביש למעלה או על האדמה בין הכביש לשוחה, אך לא מצאתי. נראה שהנהג המכונית לא ניסה לעצור בדרכו למטה".למקום הוזעק סגן מפקד המשטרה המקומית, וויליאם קנוורד. הוא עשה חיפוש במכונית ומצא את הדברים הבאים: מעיל פרווה, תיק שבתוכו היו כמה עיתוני אופנה ורשיון נהיגה השייך לאחת, אגתה כריסטי, תושבת סאנינגדייל, ברקישייר."באותו הזמן", מספר ג'רד קייד על כוס לימונדה בפאב הסמוך, "כריסטי היתה ידועה, אבל לא מאוד. היא היתה רק בת 36, ספרה The Murder of Roger Ackroyd'' יצא זמן קצר לפני כן ומכר כ­4,000 עותקים. אבל פרשת ההיעלמות היתה כה יוצאת דופן, שהיא שינתה את המעמד של אגתה כריסטי. תעלומת ההיעלמות המסתורית של סופרת המסתורין ­ האלמונית יחסית ­ הכניסה את העיתונות להיסטריה והפכה את כריסטי לסלבריטי בינלאומית".מריטת השערות העיתונאית החלה ביום שני, 6 בדצמבר 1926, יומיים לאחר מציאת המכונית. ה"ניו יורק טיימס", בעמוד הראשון, מרח את הכותרת הבאה: "הגברת אגתה כריסטי, סופרת, נעלמה בנסיבות מסתוריות מביתה באנגליה". ה"דיילי מייל" הבריטי הגיע מתנשף, קצת אחרי ה"טיימס", עם הכותרת "אשה סופרת נעלמה".אחרי מסירת העובדות (המעטות), החלו ההשערות. אחדים משוטרי משטרת סוריי חשבו שמדובר ברצח. בצעד שהיה מחציתו שקול, ושאריתו תוצאה של ההיסטריה הציבורית (שנבעה יותר מהעובדה כי אשה נעלמה בנסיבות מסתוריות, ופחות כי דובר באגתה כריסטי) החליטה המשטרה לצלול לתוך "הבריכה השקטה", שמו של אגם סמוך, כדי לנסות למצוא את גופתה של כריסטי.כתבי הטבלואידים שלא היו עסוקים בהזדנבות אחר כוחות המשטרה שחרשו את השדות כדי למצוא את גופ תה, או לכל הפחות את עקבותיה, של כריסטי, רצו לספרייה ולארכיוני המגזינים כדי למצוא פתרון לתעלומה בסיפורי המתח של מי שכונתה, שנים לאחר מכן, "המלכה האם של הספרות האנגלית".ה"דיילי סקץ'", למשל, בישר לקוראיו (סקופ!) כי אחת מהדמויות של כריסטי מצאה את מותה בדיוק באותה בריכה שלתוכה צללו כוחות המשטרה כדי למצוא את כריסטי."לא היה כזה סיפור", צוחק קייד ­ שמעיד על עצמו כי "קרא כל מה שאגתה כריסטי כתבה אי פעם" ­ 76 שנה לאחר מכן. "אבל זה רק מראה לך את רמת ההיסטריה באותו הזמן".אם לא רצח, קבעו העיתונים (ובסופו של דבר המשטרה), ייתכן כי מדובר בתאונה. כריסטי, ככל הנראה, עצרה לנוח בצד הדרך והידרדרה עם מכוניתה לתוך השוחה. מה קרה אחר כך לא היה ברור. אולי כריסטי קיבלה מכה בראש ושכחה איפה היא? אולי כריסטי ביימה את הכל כדי לעשות יחסי ציבור לספרה שיצא רק כמה חודשים לאחר מכן?ואולי היא נעלמה כי היא אשה. כל אשה, בסופו של דבר, קצת היסטרית, לא? זה, על כל פנים, ההסבר שנתן המפכ"ל לשעבר וולטר דיו בראיון מיוחד ל"סאנדיי אקספרס" כשבוע לאחר ההיעלמות. "ייתכן שהגברת כריסטי", הוא הסביר בסבלנות, "חטפה היסטריה והיא עזבה את מכוניתה והחלה לנדוד בשדות, יותר ויותר עמוק, כשהיא משלה את עצמה, כמו משוגעים למחצה רבים, כי היא איננה יכולה להתעייף, עד שבסופו של דבר נגמר לה הכוח והיא נפלה איפשהו, ועכשיו היא מחכה שימצאו אותה".בערך באותו הזמן החלה לצוף תאוריה חדשה. התומך הנלהב ביותר של היה סגן המפקח קונרד. הוא חשב שזהו רצח. הרוצח? ­ בעלה של כריסטי, ארצ'י. החשוד העיקרי: הבעל אגתה וארצ'יבולד כריסטי נפגשו 14 שנה לפני כן. כריסטי היתה בת 22, נערה­אשה שחיה חיים מפונקים אך מתסכלים ליד אחותה, מאדג', שנתפשה, על ידי בני משפחת מילר (שם משפחתה של כריסטי לפני נישואיה) כ"מי שקיבלה את המוח של המשפחה". כריסטי התחילה לכתוב כדי לנצח את אחותה. בדיעבד, היא הביסה אותה (מאדג' התחילה לכתוב לפני כריסטי), אבל זה עניין לכתבה אחרת.ארצ'יבולד כריסטי היה טייס. הוא היה גבוה, חד סנטר, תכול עיניים ואכול צורך עמוק להוכיח את עצמו לאביו שמת במהלך שירות צבאי­משפטי בהודו הבריטית. ארצ'י ואגתה נפגשו בערב ריקודים באשפילד. שבוע לאחר מכן עצר ארצ'י בחריקת בלמים מחוץ לאולם הריקודים, ואגתה יצאה אליו, במקום להזמין אותו פנימה. כך התחיל הרומן."זה היה רומן לוהט מאוד", מספר קייד. "אגתה וארצ'י היה הפכים גמורים. אגתה היתה רומנטית, חולמנית, יצירתית. ארצ'י היה מופנם, שמרן, צבאי בהתנהלות שלו. במשך כל נישואיהם, עד היום שבו אגתה נעלמה, הם רבו והשלימו, שוב ושוב. זה היה קשה מאוד, בעיקר לאגתה. ארצ'י, למרות הכל, ועד מותה, היה האהבה הגדולה של חייה. הידרדרות נישואיה הכניסו אותה לדיכאון עמו ק".ההצלחה הספרותית של אגתה, שחתמה ב­27 בינואר 1924 את החוזה הראשון המשמעותי שלה עם הוצאת הספרים "קולינס" (200 פאונד מקדמה לכל ספר, סכום יפה לאותה תקופה), רק סיבכה את העניינים. ארצ'י כריסטי, למרות היופי, למרות כנפי הטיס, לא היה גאון גדול. הוא לא מצא עבודה. גם כשמצא, עדיין אשתו הרוויחה יותר ממנו. באותה תקופה זה לא היה נהוג. הבדיחות שה"בויז" היו מרביצים על ארצ'י­בוי בקלאב הלונדוני, בין כוס ברנדי לסיגר מפוטם, היו מעלות לו את הסעיף.אגתה לא עזרה למערכת היחסים. כל חייה היא היתה תלויה באחרים, ואחרי שהתחתנה גילתה את ההנאה הגדולה בלהשפיט אחרים. ארצ'י, האיש הקרוב אליה ביותר, היה הקורבן. כשארצ'י היה מיישר את סנטרו, מכחכח בגרונו ומבקש ­ בקול המהוגן ביותר שלו ­ כסף מאשתו, היא היתה אומרת ­ בקולה המתריס ביותר ­ "לא"."כריסטי היתה רכושנית מאוד", אומר קייד בנימוס אנגלי. הוא מתכוון לומר שהיא היתה קמצנית. "היא היתה אומרת לארצ'י: 'זה הבית שלי, אני שילמתי עליו, זו המכונית שלי, אני שילמתי עליה', וכולי".ארצ'י, מצדו, היה מעליב את אגתה ואומר לה שמאז שנולדה ביתם, רוזלינד, היא העלתה יו תר מדי משקל והוא כבר לא נמשך אליה. מצד אחד כסף, מצד שני שומן. נישואים מאושרים לא היו כאן.הפיצוץ אירע באוגוסט 1926. ארצ'י סיפר לאשתו כי הוא מאוהב באשה אחרת. קראו לה ננסי ניל. הוא פגש אותה על מגרש הגולף. אגתה חשבה שהיא מתה. זה קרה ארבעה חודשים לפני שנעלמה. שרלוק הולמס נרתם למשימה בחיפוש השתתפו 53 חוליות. העיתונים דיווחו על בין 2,000 ל­15 אלף בני אדם שהשתתפו בחיפושים. המדיום דורותי ל. סאיירס הוזעקה ל"בריכה השקטה", עצמה עיניים, ופסקה: "היא לא כאן". הקיוסק הנייד של אלפרד לולנד, שפעל בסביבת החיפושים, עשה קופה, כמו גם "מלון הפינה" הסמוך.בשיאו של החיפוש נידב עצמו למשימת מציאתה של כריסטי יריבה הספרותי הגדול של כריסטי, ארתור קונן דויל. דויל, בוראו של שרלוק הולמס ("שרלוק הולמס מחפש את גברת מרפל" ­ הנה כותרת שהטבלואידים החמיצו) היה אז בשלב הספיריטואליסטי של חייו. הוא הזעיק לחדר העבודה שלו את המדיום הורס ליף והעניק לו כפפה של כריסטי שהשיג מבני משפחתה."שמתי בפני ליף את הכפפה והוא מיד אמר את המילה 'אגתה'", סיפר דויל השקול בראיון לעיתון. "הוא אמר כי היא בצרה, חצי בהכרה וחצי מעולפת, אבל בחיים. היא תימצא ביום רביעי". ה"דיילי סקץ'" הזמין מדיום משלו, ילדה אפריקאית בת 12 עם "כוחות", שאמרה בקול מסתורי (כמתחייב) כי "גורלה של כריסטי נורא ואיום ואי אפשר לדבר עליו".היא טעתה. כמו ליף, כמו דויל, כמו המפכ"ל לשעבר דיו, כמו סגן המפקח קונרד, כמו הטבלואידים, כ מו ה"ניו יורק טיימס". בבוקר יום שלישי, 14 בדצמבר 1926, בעקבות טלפון של חדרנית בבית ההבראה היוקרתי "הארוגייט" ביורקשייר, נכנס ארצ'י כריסטי ללובי המלון. הוא זיהה גברת שנרשמה תחת השם "ניל", ואמרה שהיא מדרום אפריקה, כאשתו.התברר שאת 11 הימים האחרונים, שבהם בריטניה כולה נברה באדמה כדי למצוא בדל סיגריה שיוביל (כמו אצל הולמס, פוארו או מרפל) לכריסטי, בילתה הסופרת במלון "הארוגייט". מה היא עשתה כל הזמן הזה? תשבצים ומסז'ים. ועוד דבר: קריאה אובססיבית של עיתוני היום, בעיקר אלה שדיווחו על היעלמותה של אגתה כריסטי. שתיקה הולכת ומתמשכת ההסבר הרשמי היה "אמנזיה". רופא המשפחה של הכריסטים (שהוזעק למקום על ידי ארצ'י) קבע כי אגתה איננה זוכרת מה קרה לה ב­11 הימים האחרונים. היא הוכנסה למכונית והוסעה הביתה. ארצ'י היה בקריזה. גם מאדג', אחותה הגדולה של כריסטי. שלא לדבר על משטרת סוריי (ועוד לא אמרנו כלום על הקיוסק הנייד של אלפרד לולנד שהפסיד את כל הביזנס במכה). לכל המעורבים היה ברור כי "אמנזיה" היא פתרון קל מדי, מוצא מהוגן לסיפור מסריח.במשך 50 השנה הבאות, עד ליל מותה ב­12 בינואר 1976, סירבה כריסטי לדבר על מה שאירע בימים שנעלמה. גם לאחר גירושיה מארצ'י כריסטי ב­1928 ונישואיה לבעלה השני, הארכאולוג מקס מלוואן, שנתיים לאחר מכן, היא לא הסכימה לספר על היעלמותה.היוצא מן הכלל היה ראיון שנתנה ל"דיילי מייל" ב­15 בפברואר 1928. היא סיפרה כי באותו לילה, בעקבות הידרדרות נישואיה עם ארצ'י ומותה של אמה באותה השנה (1926) היא "לקחה את האוטו" ו"התחילה לנסוע ללא מטרה מוגדרת" מתוך "דיכאון ורצון למות". בשלב מסוים, היא סיפרה, היא הידרדרה מהכביש לתוך שוחה, קיבלה מכה בראש ואיבדה את הכרתה. כשהתעוררה, היא כבר לא היתה אגתה כריסטי . "הייתי גברת ניל מדרום אפריקה", סיפרה כריסטי בכנות. "באמת חשבתי כך".הדבר הבא שהיא זוכרת, היא סיפרה, היה "שמצאתי את עצמי בתחנה המרכזית בלונדון מכוסה בבוץ ובדם, וכיוון שחשבתי לנסוע לבית ההבראה בהארוגייט לפני התאונה, עליתי על רכבת ונסעתי לשם באמצעות כסף מזומן שהיה עלי, בערך 60 פאונד".לדברי כריסטי ב­1928 (היא נמנעה מלהיכנס לפרשת ההיעלמות באוטוביוגרפיה שלה שפורסמה ב­1977), במשך כל אותם 11 ימים בהארוגייט לא היה לה מושג כי היא אותה אגתה כריסטי שעליה כותבים בעיתונים. "הייתי מאושרת לגמרי בתור הגברת ניל מדרום אפריקה", אמרה. התעלומה מוצאת פתרון בפאב הלונדוני יושב ג'רד קייד וצוחק. הוא מונה את הביוגרפיות הרבות שפורסמו על כריסטי, כמו גם את הנסיונות המסורבלים לפתור את הפרשה העלומה. הוא מגחך לנוכח ההסבר המגוחך על פיצול האישיות הפתאומי שתקף את כריסטי. הוא מספר כיצד הוא, מעריץ מושבע של כריסטי, חקר את הפרשה במשך שש שנים עד שהגיע, יום אחד, לביתם של ג'ודית וגרהם גרדנר.הוא ממשיך ומספר כיצד פתאום, במהלך הראיון בן שש השעות, סיפרה לו ג'ודית, בתה של חברת הילדות של כריסטי, נאן ווטס (נאן היתה אחותו של ג'ימי ווטס, שהיה נשוי לאחותה של אגתה, מאדג'), הנפש הקרובה ביותר אליה במשך כל חייה, היכן בילתה אגתה כריסטי את 24 השעות הראשונות להיעלמותה, שקדמו לעשרת הימים הנותרים בהארוגייט.התשובה: בבית ברחוב צ'לסי פארק גארדנס מספר 78, ביתה של נאן ווטס. קייד מספר כי הוא הקליט את הראיון ­ כמו את כל הראיונות שלו ­ באמצעות טייפ סמוי. "חזרתי למלון והתפללתי לאלוהים שהטייפ הקליט. ידעתי שפיצחתי את התעלומה".פתרון התעלומה נפרש לראשונה בספרו של קייד, ולאחר מכן במסגרת סדרה עטורת שבחים של הבי.בי.סי ששודרה בחג המולד 99'. אם אתם חכמים, ואספתם בקפדנות את הפרטים הרבים (מדי, כמו בכל סיפור מתח טוב) שנשזרו במהלך הכתבה הזו, אתם אמורים לדעת את התשובה. הפסיקו לקרוא. גרדו בראש, גלגלו שפם. סגלו, כמו פוארו, מבטא צרפתי מנומנם. פתרתם?התשובה טמונה בשם שבו השתמשה כריסטי, כאשר נרשמה בבית ההבראה "הארוגייט". היא כינתה את עצמה "ניל", שם משפחתה של המאהבת של בעלה, ננסי ניל. כריסטי אייתה את שם המשפחה בדיוק כמו שם משפתה של מי שעמדה לגנוב את ארצ'י: Neele.שכן ארצ'י תכנן לבלות אותו סוף השבוע, שהתחיל ביום שישי, 3 בדצמבר 1926, עם ננסי ניל בביתם של סם ומאדג' ג'יימס, חברים שידעו (ככל הנראה) על יחסיהם של ארצ'י וננסי ניל. כריסטי נשבעה להרוס לארצ'י את סוף השבוע, ולהשפיל אותו באותה ההזדמנות. התוכנית היתה כזו: להיעלם, לנטוש את המכונית בדרך צדדית ולגרום למשטרה לתפוס את ארצ'י לן בבית לא שלו, במיטתה של אשה שהיא לא אשתו. וזה עבד. לתחנת המשטרה בסוריי נסחב ארצ'י, סמוק ומקלל, ממיטתה של אהובתו ננסי ניל.בשבת בבוקר, 4 בדצמבר 1926, לאחר שנטשה את מכוניתה, הגיעה אגתה כריסטי ללונדון, ישר לביתה של חברתה הקרובה ביותר, נאן ווטס, בצ'לסי פארק גארדנס מ ספר 78.ווטס היתה זו שיעצה לכריסטי לנסוע לבית ההבראה ב"הארוגייט", מקום שהיה חביב עליה, לחכות למשטרה ולהגיד, כשזו תגיע כעבור שלושה­ארבעה ימים, כי היא סבלה מאמנזיה. "זה יחסוך לך את הצורך לענות על שאלות מביכות", אמרה ווטס. לא ווטס ולא כריסטי ניחשו כי ייקח למשטרה לא שלושה­ארבעה ימים למצוא אותה, אלא 11.אחרי כל זה יצאו ווטס וכריסטי לשופינג ב"הרודס". כריסטי קנתה תיק ותיקנה טבעת יהלום. ב­13:40 היא נישקה את ווטס לשלום ועלתה על הרכבת מתחנת הרכבת קינגז קרוס, לונדון, להארוגייט. היא הגיעה לשם ב­18:40 ולקחה מונית מתחנת הרכבת לבית ההבראה.במשך הימים הבאים עקבה כריסטי, בתחילה בשעשוע, אחרי זה בתדהמה, בהיסטריה ובמבוכה גדולה, אחר הממדים שאליהם תפחה פרשת היעלמותה."היה בה משהו שנהנה מכל זה", מסביר קייד. "החלק האכזרי שבה נהנה לראות מה כל זה עושה לארצ'י. חלק אחר, השמרני באישיותה, היה נבוך מההתעסקות התקשורתית חסרת כל הפרופורציה. העיתונות יצאה כאן משליטה ואף אחד לא יכול היה לצפות את זה, בוודאי לא כריסטי, ששנאה עיתונאים עד יום מותה."זו האמת. מדובר בסיפור של נקמה של אשה בבעלה הבוגד. משפחת כריסטי, ובעיקר הנכד שלה, מתיו פריצ'רד, לא אוהבים לשמוע על זה, כי הם רוצים לשמור על התדמית של כריסטי כמלאכית חסרת רבב, בעיקר כדי לשמור על האימפריה הכלכלית, ששווייה היום כ­600 מיליון דולר, של ה'מותג' המכונה אגתה כריסטי. הם בפירוש מתייחסים אליה כאל מותג. אבל אני חושב שהאמת הרבה יותר מעניינת ומעוררת השראה, לא? הנה אשה, אגתה כריסטי, שהצליחה לטפס מתהומות המשבר הנפשי והאישי שבו היא היתה שרויה ב­1926 ולהפוך, בתוך זמן קצר יחסית, לאחת הסופרות המצליחות של המאה ה­20. אני חושב שזה נהדר".boazgaon@aol.com