פלטת גבינות רוחנית תרבות מעריב גאה להגיש את הגירסה הרוחנית ודלת הקלוריות למאכלי הגבינה המסורתיים שירלי נוה 16/05/02 "צריחות שצרחתי נואשת, כואבתבשעות מצוקה ואובדןהיו למחרוזת מילים מלבבתלספר שירי הלבן"(מתוך "ספר שירי", רחל המשוררת)"לפתוח מחברות. לסגור ווקמנים. ניר ושירלי, מספיק לדבר שם. בסדר. מה אומר לכם הצבע הלבן? נו, קדימה. תרימו ידיים. איזה קונוטציות מעלה אצלכם הצבע הלבן? טוהר, יפה מאוד. מה עוד? שלום, נכון. כמו היונה. יופי, גלית. מה עוד? בתולין. חתונה. ניר, אני ביקשתי שקט. אבל בהקשר לשיר, איך מתקשר הצבע הלבן לטקסט של השיר? שירלי, אני אוציא אותך החוצה". וכן הלאה וכן הלאה. האם יצאה שירלי (שוב) מהכיתה באותו יום? האם הצליחו תלמידי ט'2 ­ שהחיבור היחיד שלהם לטוהר, בתולין וכיוצא באלה מסתכם בכיצד לאבד אותם, ומה שיותר מהר ­ לפענח את מצוקתה המחורזת של משוררתנו הלאומית האובדנית? מי זוכר.בכל אופן, לידיעת המתכוננים לבגרויות ו/או חסרי הניסיון המיני שבין קוראינו, נציין שהסוד הוא במילה אוקסימורון. קודם כל, כי זאת מילה שמורות אוהבות. דבר שני, כי זה מה שזה: טקסט שחור מול דף לבן, גודש רגשי מול ריקנות ויזואלית, דבר והיפוכו. זה מה שקורה כשמנסים לתמלל ייאוש, אובדן, מצוקה וכל אותם חומרים המתדלקים את מדורת ההבלים הבוערת בנפשו של אמן: המילים, כל כמה שהן שחורות, הן בעצם האקונומיקה במכבסה להלבנת חיבוטי הנפש. הן לא מוחקות אותם, חס וחלילה. הן פשוט לוקחות את הכאב והופכות אותו לקישוט המונח גלוי וחשוף לעיני כל, שחור על גבי לבן, להנאתם השלמה של הקוראים. ספר שיריה של רחל הוא לבן כי הוא ריק, הוא איבד כל משמעות (בעבורה) ברגע שעבר טרנספורמציה מרגש ערטילאי לטקסט. הלבן הוא היעדר משמעות גם השחור הוא היעדר משמעות, כמובן ­ ריק, ואקום, אין ­ אבל ההבדל ביניהם הוא כמו זה שבין הזמן לפני שנולדנו ובין הזמן אחרי שנמות ­ אותו לא­כלום עצמו, אלא שבתודעתנו הכה אגוצנטרית הוא נתפס כשני דברים שונים לגמרי.והיות שבעידן חוסר המשמעות אנחנו חיים (ע"ע פוסט פוסט מודרניזם, דור X­ה ואורלי ויינרמן), והואיל ומאידך ובאופן ספציפי יותר אנחנו עומדים גם בערב חג השבועות, ולימור לבנת ביקשה יפה שנהיה מחוברים למסורת, ואם לימור מבקשת מי אנחנו שנגיד לא, ומכיוון שפציחה במחול בכרמים בשמלות לבנות אווריריות אמנם זוכה בימים אלה לעדנה מחודשת, אבל רק בסיועם של חומרים כימיים, ובהתחשב בעובדה שסמים זה רע בשבילכם (רע! רע! רע! פויה!), ובגלל שעוגות גבינה זה משמין, ואנחנו הרי שבויים באידאלי יופי שקריים שכל כולם קונספירציה של קלווין קליין וחבריו, וחוץ מזה תנובה לא נותנת לנו חסות, לאור כל אלה, הרשו לנו להגיש לכם על מגש של שנהב (סינתטי, כמובן. הפילים לא אשמים בשום דבר) את הגירסה הרוחנית ודלת הקלוריות לפלטת גבינות, ובאותו הצבע. כלומר, לבן.אולי כדאי שנתחיל מההתחלה. לבן הוא ההתחלה זוהי ראשיתה של כל יצירת אמנות, הדף הלבן לפני שנרשמה עליו האות הראשונה, הקנבס החלק בטרם נגע בו המכחול, צבע האפשרויות הבלתי מוגבלות, הבטחה שמחכה להתממש (או שלא). ממש כמו אותן בתולות יהודיות כשרות שפיזזו להנאתן בכרמים, במטרה לרכוש לעצמן את המוצר הכה נדיר שיכונה להלן "בחור נורמלי", ולהגיע איתו, כעבור מספר חודשים, אחרי שאבא נתן את האו.קיי, אל החופה, לבושות לבן (בדומה לאחיותיהן השיקסעז), וכל ישותן מסמבלת את אותה הבטחה העומדת להתממש (קרי, לגלות שהבחור הנורמלי איננו כה נורמלי אחרי הכל, ואף על פי כן להרות לו שלושה ילדים ולריב איתו על הדחת כלים עד שהמוות יפריד ביניהם). ואפרופו מוות, אלצו בחורה יפנית או סינית להתחתן בלבן ותצליחו ממש להרוס לה את היום, שכן בתרבויות המזרח הרחוק זהו צבע האבלות, צבע המוות.מצד שני, גם הלבן המערבי איננו טלית שכולה תכלת, ולצד האופטימיות הקוסמית שלו הוא כולל גם ים סתירות וקונוטציות שליליות (תחשבו על הכינוי ה"נקי" שבחרה השפה העברית לתחתונים ולגרביים). זהו אמנם צבעו של אלוהים ופמלייתו ­ מלאכונים שמנמנים, היונה המסמלת את רוח הקודש או לחלופין את קץ ה מבול, החבצלת הלבנה המבשרת למרים על הולדתו הקרבה של ישו ­ אבל גם צבעם של רוחות רפאים, של דמות המוות השלדית המצוידת בקלשון ובשעון חול, של תכריכים ושל חיוורון חולני.שהרי כל התחלה היא גם סוף של משהו אחר, וכל בתולין סופם להתבקע (בשאיפה), כפי שמרמז האמן ניר הוד בעבודתו "איבוד בתולין" מ­97', שבה צילם את עצמו בדמות כלה ענוגה לבושה לבן שהוא טהור ופתייני בו זמנית, לראשו הילת קדושה נוצרית ורגליו שותתות דם ישועי שהוא גם דם הבתולין האוטוטו­אבודים.רמיזות דומות אפשר (אם רוצים) למצוא ביצירתו של הצייר האמריקני ג'יימס מקניל וויסלר, "הנערה הלבנה ­ סימפוניה בלבן מס' 1" (1862), שבעזרת שימוש וירטואוזי בכל גוני הלבן יצר נערה רוחנית למראה, הניצבת, למרבה הדיסוננסיות, על שטיח פרווה (אמיתית) קומפלט, כולל ראשו הבלתי ידידותי למראה של בעליה לשעבר של אותה פרווה, ככל הנראה זאב, פעור לוע ועצבני (קשה להאשים אותו), בבחינת "היפה והחיה". לבן הוא משמעות הראשון שביקש לנתק את הלבן מכל הסימבוליקה הזו ולפשט אותו עד למקסימום היה הצייר הרוסי קזימיר מלביץ' (1935­1878), שסדרת ציורי ה"לבן על לבן" שבה פצח, ושפתחה את הדרך לרבות נוספות מסוגה שיצרו אמנים מאוחרים יותר, ראשיתה למעשה בציור שכולו שחור. זהו Black Quadrilateral"ה", מלבן שחור לגמרי שיצר מלביץ' ב­1913 על תקן אייקון מודרני המייצג מציאות נעלה (מכאן שם תנועתו האמנותית, "סופרמטיזם"), בהיותו מושתת על גאומטריה טהורה, שהיא לדידו ישות מופשטת העומדת בפני עצמה ("צייר שמתענג על הטבע כנושא ליצירתו", טען מלביץ', "הוא כמו אדם חופשי שאוהב אזיקים"). מלביץ' כנראה הבין שהוא עלה כאן על שוס היסטרי, וחמש שנים מאוחר יצר את "לבן על לבן", שכשמו כן הוא ­ ריבוע לבן על רקע אפילו לבן יותר. תגידו, משעמם. נהפוך הוא, היה עונה לכם מלביץ' לו רק היה יכול, בציור הזה, לראשונה בהיסטוריה של האמנות, אין דבר להסיח את דעתכם, הצופים, ולכן הוא מאפשר חוויה רגשית טהורה ומלאה.תגידו, בולשיט. אבל אתם לא יודעים על מה אתם מדברים, ישיבו לכם לא מעט אמנים שבאו לאחר מכן, כמו ברנט ניומן, למשל, שיצר ב­49' את שני מל בניו השחורים המכונים Onement IV"", ושנה מאוחר יותר את המקבילה הלבנה ­ The Voice""; או כמו רוברט ראושנברג שאת "הציור הלבן" שלו יצר ב­51' כשמרח קנבס בצבע ביתי לבן, ומכל המקומות בעולם בחר לעשות זאת דווקא Black Mountain College­ב, לאחר סדרה של ציורים שחורים.ראושנברג ביקש לבדוק, כהגדרתו, "עד כמה ניתן להתרחק מדימוי ועדיין להישאר עם דימוי", ושנים מאוחר יותר טען שלא היה מודע בשעתו ל"לבן על לבן" של מלביץ'. בזמן אמת הוא גרס לגבי ציוריו ש"הם מאורגנים על פי חוויית הזמן ומוצגים עם תמימותה של בתולה", מה שלא עזר לו לזכות אז באהדת קולגותיו, האקספרסיוניסטים המופשטים המבוגרים יותר שהסתובבו אז בשטח: ניומן הנ"ל אמר עליו ש"הוא חושב שזה קל, אבל הרעיון הוא לעשות את זה עם צבע", ואילו דה קונינג אמר על ראושנברג (שהעריץ אותו) שהוא "סתם משתעשע, הוא לא רציני".ראושנברג סירב להתייאש, גם לא מהעובדה שאף אחת מיצירותיו הלבנות שהוצגו אז בתערוכה בניו יורק לא נמכרה, ופנה אל אביו הרוחני דה קונינג בבקשה הביזארית לקחת ציור שלו (של דה קונינג) ולהפוך אותו ליצירה ראושנברגית למהדרין על ידי מחיקתו (משהו שמזכי ר את המעשים המגונים שביצע מרסל דושאן בפרצופה של המונה ליזה). דה קונינג הסכים, אבל בחר ציור קשה במיוחד למחיקה. קטן עלי, מלמל ראושנברג, וכעבור חודש של עבודה מאומצת הנפיק לעולם את 53( "Erased De Kooning Drawing"'), עוד יצירה לבנה לחלוטין, רק הפעם עם רוח רפאים דה קונינגית מאחוריה.סוגיית "הציור הלבן ­ יצירת מופת עתירת משמעויות אינסופיות או חירטוט גמור", שהיצירות הללו מציפות אוטומטית אל חלל העולם, היא בדיוק השאלה שהעמידה המחזאית היהודייה­צרפתייה יסמין רזא במרכז המחזה שלה "אמנות" (שתורגם לעברית בידי נסים אלוני ועלה בבית ליסין ב­96', בבימויו של הלל מיטלפונקט ובכיכובם של יוסי בנאי, אבי אוריה וששון גבאי). ההצגה עוסקת בשלושה חברים­הכי­טובים, שאחד מהם רוכש לעצמו, בלא פחות מ­200 אלף פרנק צרפתי, תמונה לבנה מעוטרת בפסים אלכסוניים לבנים דקים של אמן בשם אנטריוס. הוא אוהב אותה. החבר שלו חושב שזה זבל. ואילו החבר השלישי ­ שמתפקד לאורך כל המחזה על תקן השעיר לעזאזל חסר הדעה והמתנדנד מצד לצד ­ הוא חסר דעה ומתנדנד מצד לצד. מובן שהתקשורת בין השלושה חורגת עד מהרה מדיון תאורטי באמנות, ועוברת לפ סים אישיים מרושעים במיוחד, כשהתמונה הלבנה היא רק טריגר להעלאת כל האיבות הנושנות והלכלוכים ההדדיים שנשמרו עד אז בלב, ופתאום הם מוטחים ישר לפרצוף, משל היו עוגת קצפת לבנה בסלפסטיקים של הקולנוע האילם בשחור­לבן. לבן הוא הסוף ואפרופו קולנוע. הסרט הכי לבן שצולם עד היום הוא כמובן "שלושת הצבעים: לבן" של הבמאי הפולני קז'ישטוף קישלובסקי, שבהתאם לצבעי הדגל הצרפתי (שבו מייצג הלבן את השוויון) מגיע מיד אחרי "כחול" המלנכולי ולפני "אדום" האמוציונלי (במונחים פולניים, כמובן). "לבן" הוא העליז מבין השלושה, מעין קומדיה שראשיתה בגירושים (הסיבה: לא עומד לו), סופה בלוויה (פיקטיבית. ואחריה פתאום דווקא עומד לו), ומרכזה בסצנת חתונה לבנה בין שני הגיבורים, ג'ולי דלפי הצרפתייה וזביגניו זמקובסקי, הוא­הוא הפולני שלא עומד לו. סצנת החתונה, שחוזרת על עצמה לאורך הסרט, מצולמת בפריימים שרופים ביותר (גם כדי להדגיש שמדובר בזיכרון של הגיבור, וגם כי לבמאים פולנים אין אלוהים בכל הקשור לפתיחת צמצמים), ומופיעה לצד דימויים לבנים נוספים, כגון שדות שלג, יונים צחורות ופסל גבס של פני אשה (שהוא התחליף הכי טוב שמוצא מי שלא עומד לו לאהובתו, שמעוצבנת שלא עומד לו), עד לסוף הסופי בהחלט שהוא שוב ­ הבטחה לנישואים, אבל הפעם כשהגבר בעמדת כוח (זכרו את עניין השוויון), לאחר שעשה ים כסף ירוק בשוק השחור, וכהמשך ישיר לכך (גברים נוטים לקשר כסף עם סקס, משום מה) הצליח להביא את אשתו לשעבר ולשעתיד לאורגזמה המיוחלת (שאותה בחר קישלובסקי לייצג באמצעות מסך לבן).עוד קומדיה שחורה על חתונה לבנה היא "חתול לבן חתול שחור" של הבמאי היוגוסלבי אמיר קוסטריצה, שאצלו התחלפו היונים הפולניות בפריימים עמוסי אווזים צועניים לבנים ושמנים (מוטיב קבוע בסרטיו), השלג הוחלף בקרח (המשמש לשימור גופה שרובצת לה בקומה העליונה בזמן שלמטה מנסים, ללא הצלחה יתרה, להתחתן), אבל נשמר את החיבור הלבן האולטימטיבי בין אהבה למוות, ארוס לטנטוס.את הלבן שבא בצמוד לקונטרה שלו אפשר למצוא גם ב"עניבה שחורה, רעש לבן", אלבומו המקושקש משהו של דיוויד בואי מ­93', שהיווה את הגראנד פינאלה של הפרק הפחות מוצלח בקריירתו של אחד האנשים היותר מוצלחים בתולדות האנושות.רעש לבן, אותו פרץ חשמל סטטי שבוקע מהרדיו במעבר שבין רזי ברקאי לכרמלה מנשה, הוא אולי גם הגדרה טובה ליצירתו האקספרימנטלית המפורסמת של ג'ון קייג', "4:33", שנוצר בהשראת הציור הלבן של ראושנברג ובעצם מהווה את הגירסה המוזיקלית שלו. היצירה הזו בוצעה לראשונה ב­52', כשקייג' עלה לבמה מול אולם מלא קהל, פתח את מכסה הפסנתר, וזהו. הוא לא נגע בקלידים. כעבור ארבע דקות ו­33 שניות בדיוק סגר האמן את הפסנתר וירד מהבמה, מותיר אחריו קהל המום אך מלא הערצה בזכות היצירה המוזיקלית הראשונה בהיסטוריה שאיננה אלא דממה.ואם במוזיקה ובאקספרימנטליות עסקינן, זו הרגע להזכיר את האלבום הלבן של הביטלס, אלבום כפול ולמען האמת חסר שם מ­68', שזכה לכינויו בזכות העטיפה הלבנה לגמרי, המופרעת רק על ידי הכיתוב האפרפר The BEATLES"". אם מקשיבים טוב­טוב כבר אפשר לשמוע מהתקליט הזה את תחילת הסוף, הרבה בזכות הורסת המסיבות יוקו אונו שכבר היתה לה אז נוכחות פעילה בין השורות. מבקרי התקופה לא אהבו אותו במיוחד, בין אם זה בגלל שירים היפר דביליים נוסח "אובלדי אובלדה", ובין אם בשל יצירות אוונגארדיות דוגמת "9 Revolution" (כשבין לבין שזורות גם בלדות קלאסיות כמו "ג'וליה" While My Guitar Gently Weeps"ו") ­ אקלקטיות שנבעה בין היתר מהסוליסטיות המאפיינת את האלבום, שרוב שיריו נכתבו על ידי חיפושית מסוימת זו או אחרת ולא על ידי הקולקטיב.על פשר לבנוניות העטיפה, שהקנתה לתקליט את שמו, מרחיב ומפרשן אושיית הביטלס המזמרת, דני רובס: "זה אלבום שנוצר אחרי 'סרג'נט פפר', שיצא רק שבעה­שמונה חודשים קודם לכן, ושהעטיפה שלו היתה הפקה גרנדיוזית של המון דמויות קרטון מצולמות זו לצד זו, הפקה שלקחה חמישה ימי צילום ועלתה מאות אלפי פאונדים. בתקליט הבא שלהם, הביטלס, שאף פעם לא אהבו לחזור על עצמם, החליטו ללכת בדיוק על הכיוון המנוגד, ויצרו עטיפה שהיא שיא הפשטות, לבנה לחלוטין. לנון, אגב, יותר אהב את העטיפה של האלבום הלבן, כי הוא אמר שכל אחד יכול לראות בה מה שהוא רוצה". כמו תמיד, מתברר, היו גם כאלה שניסו לקשר את צבע העטיפה לסמים, כי אם "לוסי ברקיע היהלומים" זה אל.אס.די, ו"נורוויג'ן ווד" זה מריחואנה, אז למה שהאלבום הלבן לא יהיה קוק או הרואין? כמו תמיד, הביטלס הכחישו. לבן לקחת הביתה לקינוח לא הכנו שום דבר, אבל נשארו לנו במקרר כל מיני שאריות לבנות שונות ומשונות שאתם יכולים לקחת הביתה. ואלו הן: הספרים "לב לבן כל כך" של חוויאר מריאס, ו"הרדוף לבן" של ג'נט פיטץ'; להקת White Stripes; אבל לא רוברט וואייט (כי זה Wyatt); "חתונה לבנה", תקליטו של שלום חנוך מ­81'; השיר "לבן על לבן" של דן תורן ("אני לא מובן, אני לא מובן"); "ימים לבנים" של שלמה יידוב; לילות לבנים, מאידך; ואם כבר לילה, אז ננסים לבנים, שהם כוכבים זעירים ודחוסים בטירוף שאורם מועט; ואם כבר גרמי שמיים, אז למה לא הלבנה, להלן ירח, שמקיפה את כדור הארץ במשך 27 ימים ושליש.או אולי "הספר הלבן" שהוציאה ממשלת הוד מלכותו ב­39' ושבוטל עם קום מדינתנו ­ רק שעכשיו כל הדברים החשובים לא קורים באנגליה, אלא בבית הלבן; ואם כבר פוליטיקה, אז תזכרו שאהוד ראה להם את הלבן בעיניים; ואם כבר עין, אז חלבון; ואם ביולוגיה, אז כדוריות לבנות, שהן שומרי הסף האנטי נגיפיים של הגוף; וגם לבקנים, נגיד אלי לוזון; ואם כבר מזרח מול מערב, אז גם הגזע הלבן, שמיוצג ברחבי העולם על ידי כל מיני ארגונים נאו­נאציים דוגמת White Pride World W ide"" האמריקני.ובנימה קצת יותר אופטימית, דגל לבן, המסמל כניעה; ועשן לבן; ושקר לבן; וכרוב לבן; ולבנון הכרוב, שהוא זחל שאוהב לאכול כרוב; ו"המלבין פני חברו ברבים (כאילו שופך דמים)"; והצווארון הלבן, על עבירותיו (ע"ע דב תדמור); ופיל לבן, שהוא מטאפורה למשהו יקר אך חסר תועלת (ע"ע דב תדמור); ודוב לבן, שהוא לא מטאפורה לכלום, הוא פשוט חי לו בקוטב; ובשר לבן, שהוא חזיר מת; והחמור הלבן, שהוא כלי התחבורה של משיח צדקנו; והסוס הלבן, שהוא כלי התחבורה של פרינס צ'רמינג; ולבן (עם חרא או נטול), ולבנה וגבינה לבנה %9. בתיאבון ולבריאות.