יורדים לשוליים בית היוצר של "פוך" משחרר שלושה דיסקים חדשים. כמה טוב שיש כאן לייבלים עצמאיים, וכמה נורא יהיה אם נצטרך להסתפק רק בהם שי להב 15/05/02 מוטי שהרבני (להלן "מותקי") ייזכר תמיד כמי שגילה והפיק את נושאי המגבעת. סיבה טובה להתנוסס בפנתיאון המוזיקה האלטרנטיבית הישראלית (איזה פנתיאון? בקושי מחסן באזור התעשיה של רמלה). מאז הוא מנסה לטפח אמנים אלמונים בעיקשות ראויה להערכה וגם כזו המעידה על סוג של סטייה נפשית. שהרי איזה סיכוי יש כאן בכלל לאמן חדש שמראש מתייצב בשולי הדרכים, ומכאן, לאמרגן או למפיק שמנסה לדחוף אותו. בהתאמה, המוזיקאים החתומים ב"פוך", הלייבל של שהרבני, לא ממש פרצו בסערה לתודעה הציבורית. ואנחנו מנומסים. לא כולם, אגב, היו ראויים לחדירה כזו. עצם החתימה בלייבל אלטרנטיבי לא הופכת אותך אוטומטית לגאון מוזיקלי בלתי מוערך, והיו ל"פוך" לא מעט יציאות בינוניות. מצד שני, גם כשיצא שם דיסק נפלא כמו "איפה האור" של עובדיה חממה, הוא זכה לחשיפה מינימליסטית.אבל מותקי בשלו. ועכשיו הוא מסתער בכוחות מוגברים אל עבר הסצנה האלטרנטיבית (איזו סצנה? בקושי מועדון וחצי בדרום ת"א). ובראש הטור צועד אופיר אבני המפקד. בחור בן ,24 במקור מבאר­שבע, שמוציא אלבום בכורה בשם "לפחות כך נדמה לי". ברוח האלטרנטיבה, מעורבים בו רק שני אנשים , אבני עצמו ודותן טבת. האלבום בהחלט מעיד על כישרון גולמי. אבני מצויד ביכולת שירה, שיש בה פוטנציאל טרובדורי אמיתי. הקול שלו מזכיר מאוד את אביב גפן, רק טעון בהרבה יותר עוצמה ובמנעדים מגוונים. בשיר "העולם העיוור", למשל, מלווה אותו צעירה ענוגה, שמתגלה כאבני עצמו, בקול שני וגבוה במיוחד. יש לו גם כמה לחנים לא רעים בכלל, דוגמת "אהבה ושלכת", שיכולים בקלות להפוך למטחנת השמעות בז'אנר התוכניות הרדיופוניות הנוגות של אחרי חצות (איזה ז'אנר? בקושי כמה רצועות ברשת ג'). מצד שני, הטקסטים שלו בינוניים במקרה הטוב, ונעזרים בתירוץ של "דיבור בגובה העיניים" כדי לחפות על בנאליות ושטחיות לשונית. המילים של אבני עוסקות הרבה ב"מצב", עם הרבה סימפטיה למדינה ("המדינה שלי הוגנת"), בצד לבטיו של צעיר רגיש שעובר לעיר הגדולה ובלה בלה בלה. לא היה מתרחש אסון גדול לו הוא היה מסתייע בטקסטים של כותבים מוכשרים ממנו. גם העיבודים משתדלים מאוד, בהתחשב במינימליזם הכפוי, אבל במרבית המקרים נשמעים עדיין ברמה של סקיצה. בקיצור, יש פוטנציאל, אבל גם צורך בהרבה עבודת ליטוש. מתוך 13 רצועות הייתי מוריד שש­שבע, בדרך EP­ל בכורה מוצלח. אבל היי, זה רק אני.עוד יציאה חדשה מבית "פוך" היא אלבום הבכורה של אוטו מניאק. עסקינן באריאל גל, ,25 ירושלמי שבימים אלה שוקד על סיום התואר הראשון שלו בספרות עברית ובסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. אם לאופיר אבני יש כוונות כלשהן לחדור אל המיינסטרים באמצעות בלדות נגישות בהחלט, הרי שאוטו מניאק מכוון הכי גבוה שאפשר. מופנמות היא שם המשחק, וניתוח המהלכים שלו מלמד שגל שר לעצמו, והחליט גם להנציח את התוצאה על דיסק. ולא שזה רע. יש לבחור כמה לחנים נהדרים באמת ("העצבות האינסופית של דב", "חוסר ודאות"), והקלטת חדר השינה הזו יוצרת אלבום לגמרי בלתי אמצעי, הזרוע בעננים של ריגוש. הבעיות המילוליות של אבני לא קיימות כאן, מהטעם הפשוט שגל, כסטודנט לספרות עברית, הלחין טקסטים של יונה וולך, יחיאל חזק ונתן אלתרמן. ללא מורא, ללא משוא פנים וללא הרעה החולה המקובלת של שימוש בשירי משוררים כפילר "איכותי" לאלבום. שומעים שאוטו מניאק מורגל בדרכי העפר של הפואטיקה ונע בהן בטבעיות, תוך מתן פרשנות אישית. גם הטקסטים שהוא עצמו תרם הם מצוינים. בשורה התחתונה, זהו בדיוק הדיסק היאה ללייבל אלטרנטיבי. מינימליס טי, איכותי וכזה שפונה מראש למספר מצומצם של מאזינים.היציאה השלישית של מותקי היא גם המסחרית מכולן, לפחות בתיאוריה. מדובר ב"כתם לידה", הרכב רוקנ'רול ששחרר כרגע סינגל בן שני שירים, מתוך אלבום הבכורה העתידי שלו הקרוי "הספרינט של החיים". יופי של שם. יותם זילברמן ונחשון שטרן, שניהם מאותו קיבוץ בצפון, הקימו את הלהקה בת"א לפני שבע שנים. חצי שנה אחר כך חבר אליהם אורי י' בסט (שמסיים בקרוב את לימודי המשפטים. אנחנו בלייבל של אקדמאים), ובשנת 2000 גובש ההרכב עם אייל טלר הגיטריסט ורועי רויז על התופים. זילברמן כותב את מרבית הטקסטים, בסט את חלק הארי של הלחנים, והתוצאה, לפחות על פי הסינגל "מלחמה", היא לא רעה בכלל. שומעים שהחבר'ה האלה עוד תקועים עמוק בתוככי הרוק של האייטיז, בדיוק כמו בכירי המדור. מזהים גם שהם מבושלים למדי, בכל הנוגע לרמת נגינה ותיאום ביניהם. לזילברמן יש קול עמוק ודומיננטי, והשיר משדר עוצמות שבדרך כלל לא משתחררות בנוף המאופק שלנו, תודות לעבודת גיטרות מאומצת. בולטות במיוחד המכות הנמרצות על הבאס של שטרן. "מלחמה" מדמה יחסים בין­אישיים לסדרה של קרבות בינו לבינה, ומסתיים בהבטח ה האקטואלית תמיד "להתראות במלחמה הבאה". שיר פוטנציאלי לזמרת המלחמות יפת הנפש ועוכרת ישראל, יפה ירקוני. הקטע השני בדיסק, ביצוע מחודש ל"פרח נתתי לנורית" של מרים ילן­שטקליס, הוא פחות מוצלח, ונשמע כמו עוד קאבר חובבני לשיר שזכה לאינספור וריאציות וחידושים (אהובה במיוחד היא הוורסיה של "שייגעצ"). ולא שחסר כאן פוטנציאל, כי השיר התמים לכאורה עוסק בעצם במלחמה. מלחמה בין ילד לילדה. דני המסכן נתן לנורית פרח, והפרחה השליכה אותו והלכה לשחק עם ילד אחר. חבל שהעיבוד השגרתי של "כתם לידה" עדיין לא גורם לדמעות לזלוג מעצמן.עכשיו מגיעים לשלב הסיכומים. שלוש היציאות החדשות מגיעות מהפריפריה, מייצגות אמנים נטולי קשרים בברנז'ה, וכוללות חומרים שמראש לא נועדו להיות הדבר הגדול הבא. בקיצור, הסיכוי שלהן לצאת באחת מהחברות הגדולות שקול לסיכוי של קבוצתי האהובה, הפועל חיפה, להישאר השבת בליגה. אם לא היה קם לייבל כמו "פוך", המפגש עם היוצרים המוכשרים והמעניינים האלה היה כנראה נמנע מאיתנו. מצד שני, שלושתן לוקות בבוסריות, היעדר יד מקצועית מכוונת, ואם נודה על האמת ­ לא מציגות איזו התעלות מוזיקלית יתרה שאי אפש ר להתעלם ממנה. עכשיו נורא פופולרי להתנגח בחברות התקליטים הגדולות. עשינו זאת לא מעט, ועם הרבה צידוקים. ובכל זאת, אסור לשכוח שיצירות גדולות באמת דורשות כסף, ניסיון מצטבר ואנשי מקצוע טובים, פרמטרים שאפשר למצוא רק בלייבלים הממוסדים. פונקציה כמו מפיק מוזיקלי, שהיא כמעט מילה גסה בעולם האלטרנטיבי, הפכה רביעיה מוכשרת כמו הביטלס ללהקה הכי גדולה בעולם. גם אחרי אינספור המשגים של אן.אם.סי, הד ארצי וכו', כל מי שהמוזיקה הישראלית חשובה לו חייב לקוות שהן יצליחו לשרוד. וממה נובע נאום הסנגוריה הזה? בחודשים האחרונים נקלעו הדינוזאוריות למשבר קשה. עשרות עובדים מפוטרים ופרויקטים מוקפאים. במקביל, הלייבלים העצמאיים מוציאים יותר ויותר דיסקים. חוכמה קטנה מאוד, כשמדובר באלבומים בעלות מינימלית, ובמציאות שבה הסיכוי לזכות בחוזה בחברה גדולה הוא אפסי. לא מעט חובבי מוזיקה ומבקרים רואים בהתפתחות הזו שינוי מבורך, בנוסח "הלאה החברות המושחתות! יחי הלייבלים המאואיסטים!". זו תפיסה רומנטית מובנת, אבל ילדותית. אם נישאר רק עם "פוך" ומקבילותיה, נזכה בדיסקים מלאי אומץ וחופש יצירתי, ובמקביל נטולי מקצועיות, עידון ויכ ולת להתחבר לקהלים גדולים. טוב שקמים כאן לייבלים אלטרנטיביים, אבל אלוהים ישמור אותנו אם נישאר איתם לבד. תגידו משהו ­ תומר יוסף כבר מזמן אני טוען שרגאיי ועברית מתאימים כמו גברי לוי וצעד תימני. יש משהו במקצב הזה שמתלבש יפה על השפה המסובכת שלנו. ההקשר נמצא גם במקור ­ הג'מייקנים היקרים רואים בזאיון מקור השראה קבוע, ולשפה המעורבבת שלהם הם קוראים "ביבליקל", על שם ספר הספרים. א­מ­מה? למרות שרגאיי נשמע תמיד כמו הז'אנר הכי מחופף וקל לביצוע, הוא מצריך כישרון ויכולת כמו כל סגנון אחר. בישראל, מולדת הפל­קל, לא ממש הפנימו את הרעיון, ולכן מרבית יציאות הרגאיי העברי, כמו אלה של אבי מטוס, סיימו בנחיתות חירום. תומר יוסף, עושה רושם, דווקא לוקח את עצמו ואת המקצב שלו ברצינות. מספיק לראות את רשימת הקרדיטים ולהבין שאנשים כמו תמיר מוסקט וגידי רז לא היו משתתפים בפרויקט מהסוג הפארשי. בהתאמה, "תגידו משהו" הוא פשוט יציאה טובה. סאונד מצוין, גרוב סוחף ושירה משכנעת. והכי חשוב ­ הוא לא מתיימר, רק מנסה לעשות קצת שמח. הטקסט הוא בעיקר תירוץ קליל לעליזות, ובמקרה הזה אין לנו בעיה עם זה, כי לא כל אחד חייב לדבר על שלום. מספיק שיעשה קצת צדק עם בלוטות הפאן המנוונות שלנו. שורה תחתונה ­ תומר יוסף, שחשוד מראש בחוסר רצינות, תודות לרק ע הסטנדאפיסטי שלו, הביא אותה בבעיטת פתיחה משכנעת ומקצועית. Pain & War ­ פאנק'נ'סטיין כל מי שנכח בהופעה של ההרכב האנרגטי הזה קלט מיד שיש לו את הפאנקי. חברי הלהקה הצליחו להתפתח יפה מקוריוז חביב שרוכב על גלי הרטרו ועל רעמות אפרו, לאנסמבל מוזיקלי רציני שאחראי לסאונד ייחודי ומרשים. עכשיו הם כבר קיבלו תיאבון ועומדים להוציא אלבום עם חומרים מקוריים (במקום גירסאות הכיסוי שהם מתמחים בהן). הצליל הראשון מצוי בסינגל הכולל שני שירים חדשים, Pain & war"" Celbrate your mind"­ו". התוצאה מעורבת. כצפוי, פאנק'נ'סטיין נשמעים מצוין. הסאונד הוא מעל הסטנדרטים המקובלים בארץ, אלרן דקל הוא זמר משכנע, ושומעים שהנגנים מגובשים ועובדים הרבה ביחד. אבל זה לא מספיק. שני השירים החדשים מצלצלים כמו עוד קטע פאנקי טיפוסי. נשמע כמעט חו"לי, זה נכון, אבל הם נעדרים איזה ייחוד שיאבחן אותם מכל הסרטים שכבר היינו בהם. כמו שקורה בדרך כלל, האטרף של ההופעות פינה את מקומו לטובת צליל אולפני מהוקצע ומנומס, ובכך איבדו פאנק'נ'סטיין את הערך המוסף שלהם. אם השאיפה היתה להישמע קרוב ככל האפשר להרכב פאנקי מהתפוצות, הרי שהם עמדו בה היטב. אבל למה ללכת על הרכב פאנקי משעמם? בהתחשב בפוטנציאל הגדול של הלהקה (ש מכרה 650 כרטיסים לפני שבוע בבארבי. דברים כאלה לא קורים היום), האלבום יישמע מוצלח יותר. זה קורה "היהודים" שחררו השבוע את "תענה לי", סינגל בכורה מתוך אלבום שלישי עתידי. מעבר לכל ענני היחצנות והתקשורת, שבאופן אירוני קיבלה בשמחה את שובו של ההרכב שניצח בלעדיה, נעלמה מאוזני הציבור עובדה משמעותית אחת. הקלטת האלבום השלישי, שנערכה באולפני זאזא, הוקפאה לעת עתה, בגלל חובות גדולים של חברת הד ארצי לאולפן ההקלטות ולטכנאי ראובן שפירא. הקלטת הדיסק כמעט והושלמה, למעשה, אבל העבודה בזאזא נפסקה בשלב המיקסים. לטענת דני וייס, מנכ"ל חברת המוזיקה של הד ארצי, לא היו דברים מעולם: "אין שחר לנושא החובות, וההפקה מתנהלת בדיוק על פי לוחות הזמנים. עובדה שהשבוע שוחרר סינגל ראשון, והאלבום השלם יהיה מוכן בזמן הקרוב". בקיצור, יהיה לנו אלבום קיצי. השאלה היא רק על איזה קיץ מדובר. ואגב, "תענה לי" הוא פשוט שיר מצוין, שמצליח לשמור על מתח לכל אורך שמונה(!) דקותיו תודות להפקה מוזיקלית מוצלחת, ומבליט שוב את יכולותיה הקוליות של זמרת הרוק מס' 1 היום בישראל, אורית שחף. יאללה, שיפתרו את הבוג'רס הכספי, כי אנחנו זקוקים נואשות לדיסק רוק אמיתי. שנאמר, סוף חוב הראש טוב.