הממסד הלבן והיוצר השחור "ברחתי מהמזרחיות, השתכנזתי", מעידה על עצמה נאווה סימן טוב שרי מקובר 15/05/02 החיים הטובים ביוון מתחילים בחצות. אפילו נהגי המוניות דופקים מונה כפול רק מהשעה הזו. האתונאים אוהבים לבלות, ורק אחר כך לעבוד; לכן הם יוצאים עמוק אל תוך הלילה וחוזרים בחמש, שיכורים מאוזו, מבושמים מצלילי הבוזוקי, מעוטרים בפרחים שנערות הטברנה האקזוטיות זורקות על ראשם הקירח. "יש משהו נורא 'מניינה' במקום הזה", מתפעם רון כחלילי, מנהל ערוץ בריזה, שיצא עם להקתו העליזה לצלם מוזיקה יוונית אותנטית במועדונים, "כאילו אכול ושתה כי מחר תמיד יהיה בסדר"."שיפטלי, שיפטלי" (תנענעי, תנענעי), מריעים הזמרים במועדונים לכחלילי ולחבורתו. "שיפטלי, שיפטלי", שר הנוער ומנסה גם הוא את כוחו בריקוד נוסח זורבה היווני. "אצלנו, הצעירים הולכים לראות בריטני ספירס", יורק כחלילי בבוז, "פה, הנוער משמר את ההיסטוריה, שר ורוקד עם המוזיקה המסורתית. את מדמיינת בני נוער אצלנו שיוצאים בלילה להופעה של שושנה דמארי?", הוא שואל ריטורית ומחלק הוראות לבמאי.כחלילי, ממקימי בריזה, נאוה סימן טוב, מפיקה ראשית, שוקי (בוזוקי) נשיא, בעל "צלילי בוזוקי", חנות ראשונה בישראל למוזיקה יוונית, ופיליפה קוברסקי מ"סינפיל" הפקות, צעירה בעלת כישורי קסם ­ יצאו ליוון להקליט מוזיקה יוונית מקורית בבית היוצר שלה: מועדוני הזמר. מדובר בסדרת דוקו­מוזיקה מקורית בת 20 פרקים לערוץ "בריזה", המתעדת בפעם הראשונה את מועדוני הרבטיקו הגדולים של אתונה. הפקת המקור החדשה והיוקרתית הזו, שתיקרא "בריזה­רבטיקו", תשודר מדי שבוע, בכל יום ו', 21:00.זוהי מוזיקה יוונית פוליטית, של בארים, זונות ומסוממים. שירים נוגעים, יפים עד כלות הנפש, שנולדו מהמעמד הנמוך, מהמצוקה, מהקשיים ומהקיפוח. זוהי שירה ששלטון החונטות לא היה יכול לה, ושהדיכוי הממשלתי לא הצליח לכבות. זהו תאום סיאמי לסיפורה של המוזיקה המזרחית בישראל. ולכן, לשלוח לפרויקט הזה את נסיך הזמר המזרחי המקופח רון כחלילי, היה ממש כמו להשכיב פר זועם בסלסילה מרופדת אדום. מוזיקה מהלב כחלילי, 42, מזרחי­יאפי שנולד וגדל בתל אביב, ונחשב לסלב של ממש, גילה את המקורות בשלב מאוחר יחסית. הוא התפייס עם המנטליות של בית הוריו והפך לסמן מזרחי מובהק בעשייה התקשורתית. "אנחנו לא יכולים לדכא את המוזיקה המזרחית בחסות החוק כמו שעשו היוונים, כי אנחנו יעני דמוקרטיה", אומר כחלילי, "אז לנו יש קומבינות בחסות החוק שמטרתן לסנן את הזמר המזרחי ולדכא אותו כמו ביוון. הרי הטענה הגדולה נגד המוזיקה המזרחית היתה הטכסטים. המבקרים תמיד אמרו, 'המילים של השירה המזרחית לא ראויות. מה זו העילגות הזו? מה זו הלשון הנמוכה?' וככה הצליחו לזרוק את המוזיקה המזרחית לירכתיים. אולארצ'יק יכול לשיר 'בא לשכונה בחור חדש' וזה יישמע הכי צפונבוני, הכי ציני והכי תל אביבי. אם ביטר ישיר את זה ברדיו, זה 'לא יהיה ראוי'. אבל פתאום הגיעו אייל גולן ושרית חדד, שיפרו את הטכסטים, עוזי חיטמן הלחין להם מנגינות, והנה, המוזיקה הופכת להיות יותר נחשבת. למה? כי כותב אותה קובי אוז. אם היה כותב אותה אבי ביטר, המוזיקה המזרחית, בדיוק כמו המוזיקה היוונית, לא היתה מושמעת ברדיו. "וזה בדיוק מה שקרה לרבטיקו. כשאריק איינשטין וחוה אלבשרטיין שרו את המוזיקה היוונית 'ספרי איילת אהבים', 'ויסקי שמפניה', או 'איריסים' ­ אמרו שזו מוזיקה קלאסית. כשמזרחיים שרים שירים ביוונית ­ זה וולגרי. וכך גם ביוון: בשנת 1910 התחילה מוזיקת הרבטיקו בנמלים, אבל הממשלה אסרה על השמעתה. באותה תקופה, כאשר ראו ביוון בוזוקי, היווני נחשד כנרקומן. בישראל, כשראו ישראלי עם עוד, חשבו שהוא ערבי. אני זוכר שזמרים של התזמורת הערבית ברשות השידור נאלצו לעטוף את העוד בשמיכות, כדי להסתיר את הפיגורה שלו. "המוזיקה היוונית, כמו המוזיקה המזרחית, שרה על קיפוח, על מצוקה. האשכנזים הקיבוצניקים תמיד שרו 'יש לי כינרת', ו'אוויר הרים צלול כיין', והזמרים המזרחיים שרו תמיד על החוסר, על 'אין לי אהבה', 'איני יכול', או 'איזו מדינה'. בדיוק כמו הרבטיקו. המוזיקה היוונית והמזרחית נחשבו פה ללא לגיטימיות, לשחוקות, לזולות. מועדונים יווניים בישראל נסגרו: 'קרוון' המיתולוגי העלה אבק וכמוהו 'זורבה' ו'אריאנה' ביפו העתיקה".­ המוזיקה היוונית של פוליקר היא דווקא להיט ענק."יהודה פוליקר נתן הכשר אשכנזי למוזיקה היוונית. פוליקר החליט לשיר שירים מהבית. הוא הגיע מ הקריות, לא מיפו, הוא היה חתום באן.אם.סי והיה סולן להקת 'בנזין'. פוליקר היה לגיטימי ב'ממסד הלבן'. כשהוא החליט לעשות סיבוב פרסה ופנה ליעקב גלעד, המפיק הנחשב, עם הרעיון היווני, גלעד אמר לו: 'בויאנה, אתה מטומטם?' גלעד היה רוקיסט לגמרי. הוא נבהל. הוא חשב שמוזיקה יוונית, ממש כמו המוזיקה המזרחית, היא פרימיטיבית, ובעיקר הוא חשש שהקריירה של פוליקר תיגמר ביחד איתה; אבל אז פוליקר הביא לו את דלאראס והשמיע לו את השיר 'עיניים שלי'. והשאר היסטוריה"."אני לרגע הזה חיכיתי", אומר שוקי נשיא, "פוליקר הגשים לי חלום, להשמיע מוזיקה יוונית בתקשורת. כולם התחילו פתאום להתאהב. איך שר שלמה ארצי? 'חצי עולם שר יוון'. ואז דלאראס הגיע לסיבוב הופעות בארץ, גליקריה הפכה כמעט לזמרת הלאומית. היא שרה 'שבחי ירושלים' בעברית והתחתנה עם ישראלי. מיד אחר כך צצו הטברנות ושמעון פרנס".כחלילי: "הטברנות של פרנס הם כמו מוטציה, קצת דנה ברגר, קצת יהודית רביץ, אבל איפה הבשר היווני האמיתי? המוזיקה היוונית קיבלה לגיטימציה אשכנזית, אבל מה עם המוזיקה המזרחית? נשארה בזבל. פוליקר וגלעד השתכנעו שמוזיקה יוונית היא קלאסיקה מדה ימה. הם נכנסו לאולפן, הסתגרו שם שנתיים וייצרו את התקליט היווני הלבן הראשון, 'עיניים שלי'. במקביל, באולפן אחר, באזור התעשייה בראשון לציון, עבד חיים משה על תקליט משלו. הוא לקח את השיר 'תודה', שזה שיר יווני מזרחי, והוציא לאור את התקליט באותו שבוע. 'עיניים שלי' של פוליקר נחשב מיד ללהיט. קיסריה, היכל התרבות, תקליט השנה. 'תודה' של חיים משה אפילו לא הושמע ברדיו."פה את רואה את יחס הממסד הלבן ליוצר השחור. שניים יוצאים באותו שבוע. אחד הופך לקנון והשני נזרק מחוץ לגדר. חיים משה מצליח בשווקים, ברחוב, בדיסקים המזויפים, בעוד שפוליקר מצליח בתקשורת. כל פעם יש לממסד סיפורי מעשיות: העיבוד, החידוש, התזמון. אני אומר לך: הכל חרטה ברטה. אבל לא לאורך זמן. המוזיקה היוונית, דווקא היא, ממחישה שהדיכוי סופו להיכשל ושמה שקרה למוזיקה המזרחית לא יוכל להחזיק מעמד לאורך שנים. אתה יכול להשתלט על ספרות, על קולנוע, אתה לא יכול להשתלט על מוזיקה, כי מוזיקה היא הקול של הלב. היא תהיה תמיד מכשיר שבעזרתו ניתן לפלס את הדרך". שיפטלי, שיפטלי בעוד רון כחלילי, מזרחי גאה, מנסה לתקן עוולות מזרחיות בפרויקטים יווניים, מתפייסת נאוה סימן טוב, מפיקה ראשית של "יס" ו"בריזה", בת 38, עם עברה המזרחי. סימן טוב גדלה בדרום תל אביב, בבית ששמעו בו מוזיקה יוונית השכם והערב. "את כל הילדות שלי ביליתי עם המשפחה בסוג של מועדונים מזרחיים ויווניים", היא משחזרת, "אבל אף פעם לא התחברתי. לא הייתי בקטע. לא אהבתי את זה. הייתי מגיעה לאירועים משפחתיים, אבל פחות לארוחות שבת במועדונים. התכחשתי למוצא שלי מסיבות של בושה, בעיקר. באותה תקופה חשבתי שזה נחות וירוד ושם אותי במקום אחר. אחרי הצבא, ברחתי מהמזרחיות. בגיל 29 יצאתי מקרית שלום בדרום לרמת אביב, בצפון תל אביב. הקמתי את ערוץ הילדים והתאשכנזתי. "מהר מאד התחלתי להתנהג כמו השכנים: דלתות סגורות, חוסר פתיחות, הסתגרות. לא הייתי יכולה לרדת לרחוב עם טרנינג. התנהגתי כמו אחת מהם. שמעתי רק מוזיקה ישראלית. עברתי להתגורר בשינקין, במרכז תל אביב. הכרתי את בן הזוג שלי, אשכנזי יאפי, והבאתי איתו ילד ללא נישואים. הייתי בדיוק האב טיפוס המשוכנז. עד שהגיעה שכנה טריפוליטנית מרמלה לרמת אביב. אז נפתחה הדלת בחזרה. ראיתי אותה ונזכרתי בחמימות המזרחית. בחיבוק. התחלתי גם לעבוד בבריזה, ושם עברתי שייק, נענוע רציני. הבנתי שיש מזרחים ושזו לא עמדה נחותה ולא צריך להעלים את הפרט הזה בביוגרפיה. "מאז התחלתי להאזין למוזיקה מזרחית ולמוזיקה יוונית. זה הגיע עם ההערכה והכבוד להורים ולמוזיקה שלהם. היום אני מחוברת לחומרים האלה, ולכן הסדרה הזו נכונה לי והמוזיקה שהיא מביאה מדברת אליי. היום אני מקבלת את ההורים שלי כמו שהם, ובגיל 40 אני עומדת לארגן להם טיול ביוון. רק היום אני יכולה לעשות את זה בצורה הנכונה, כשאני מבינה מה היה הקטע שכל כך משך אותם במוזיקה הזו".­ גם את חושבת שהמוזיקה המזרחית והיוונית בעידן שרית חדד, אייל גולן ויהודה פוליקר, עדיין מקופחת?"אני חושבת שיש קווים מקבילים בין מוזיקה מזרחית ליוונית בתחום הקיפוח, ושזו תהיה צביעות לומר שיש יחס שווה אליהן ואל המוזיקה האשכנזית. ביום שבו ישמיעו את המוזיקה המזרחית בגלי צה"ל ויביאו אותה לערוץ הראשון והשני בלי לחשוב יותר מדי על רייטניג, אז אני ארגיש שהסתיים הקיפוח. לכן, המשבצת שאנחנו יוצרים חשובה לי, אני נוטלת חלק בתיקון מחדש של הז'אנר ה זה".­ איך את מגדירה את עצמך היום?"היום אני אשכנזייה עם מודעות מזרחית. לצד תהליך ההשתכנזות שלי, התחילה גם המודעות למקורות, למקום ולסביבה שבה גדלתי. היום, כשאני אומרת שאני מזרחית, אני מודעת לדברים ואני לא מתביישת לומר אותם. אומנם אני חיה בשינקין, בלי נישואים, עם יאפי אשכנזי, וגם החברים שלי הם מהברנז'ה ורובם אשכנזים, אבל אני אוהבת מוזיקה מזרחית והמודעות המזרחית שלי כבר לא מסתתרת מאחורי הפינה"."שיפטלי, שיפטלי", מזמזמים הצעירים באתונה ושולחים פרחים בסלסילות קש לבחורות המצחקקות. כך מתחילים עם בחורה ביוון: אם היא יפה, שולחים לה פרח; אם יפהפייה, סלסילת פרחים שלמה. והם גם שרים עם הזמרים. מוחאים כף בדבקות. נדבקים בקצב המסחרר, המדויק, של המנגינה: מחיאה, שלוש מחיאות, כף ועוד כף, אחת קדימה, שתיים אחורה. ייחודם של השירים בקצביותם הרגועה. עכשיו ירקדו כולם "חדרבוסרביקו" ­ ריקוד סרבי שהתיוון, ויאכלו פלחי תפוזים ותפוחים. חמש לפנות בוקר ביוון, וכאילו אין מחר.שוקי נשיא, משוגע לדבר, יבואן מוזיקה יוונית בתקופה שהשירים של דאלראס נחשבו לזמרת "תת מקלע" ולמוזיקה ערסית, הוא עורך הסדרה והיועץ המוזיקלי שלה. בימים הוא שוקד על המסע המוסיקלי אל גיבורי הז'אנר; בלילות הוא יושב במועדונים העשנים ומתמכר. כל הערב רקד בהיי, כאילו זרחה הילה חדשה מעל ראשו. כמו מסומם נענע את ידיו ושר במלא גרונו. "אביא בפעם הראשונה לישראל את המוזיקה היוונית האמיתית. את התוגה המאופקת, את המילים החודרות ואת הכאב והמחאה", הוא אומר בין ריקוד לריקוד, "ואני נשבע לך, גם האשכנזים ייטרפו". צודק. נטרפתי. אולי יש למישהו איזה שיר בשבילי?