זכרון מבצרון עמי רוז'נסקי חוזר אל מושב בצרון במלאות 67 שנים להקמתו עמי רוז'נסקי 13/05/02 בחג שבועות, בחודש ניסן תרצ"ה, 1935, עלו ראשוני מושב בצרון על אדמתם. הם השלימו מעגל ארוך של נדודים וקשה לומר, כי עצם העליה על הקרקע ובניית בתי המושב הראשונים היתה בבחינת הגעה אל המנוחה ואל הנחלה. שכן המחסור החומרי, הקשיים ועבודת הכפיים הקשה הייתה מנת חלקם עוד שנים רבות גם בביתם החדש.למעט באר טוביה היה בצרון המושב הדרומי ביותר בארץ ישראל המנדטורית. שם המושב נלקח מהפסוק "שובו לבצרון אסירי התקוה" (זכריה ט', ב'), ענה יפה על החלומות ושיקף גם את המחיר, שכן החלוצים, חברי תנועת "החלוץ הלגלי" מרוסיה, שהייתה בהנהגתו של דן פינס, גם שילמו במחיר כבד על חלום החלוציות בהגליות ובמאסרים בדרכם הארוכה להקים לעצמם מושב בארץ ישראל. מיותר לציין כי בצרון מזה שנים כבר אינו נכלל יותר בקטגורית "אחת הנקודות הדרומיות בארץ", שכן אחרי מלחמת העצמאות, כשמפעל ההתיישבות מתח את גבול המדבר הרחק דרומה, הפך המושב להיות ישוב במרכז הארץ (לא הרחק מהעיר אשדוד). בשכונת הבנים החדשה, שפעם היתה פרדס, טיפסנו בעליה, שפעם כונתה העליה של סוגרה, ועכשיו אין לסוגרה כבר זכר. בשכונה החדשה והמתוכננת היטב נפג שנו בביתה של נחמה שור עם כמה מבני בצרון שנענו ברצון לקריאתנו.אהוד פז (68) הגיע למושב כשהיה בן שנה. משפחתו הייתה הראשונה להיכנס לבתים החדשים שנבנו. אהוד מספר כי הגרעין המייסד הגיע מכל רחבי רוסיה לחוות ההכשרה של תנועת החלוץ הליגלי בחצי האי קרים שבדרום. החווה נשאה בכבוד את השם היומרני מאוד "תל חי" והכשירה דורות של חלוצים לעליה ארצה. בכתובים מצאנו, כי "תל חי קרים" הוקמה ב­1922 ושנה אחר כך התפלגה בשל הבדלי השקפות בין התומכים בהקמת קיבוצים בארץ ישראל ובין המצדדים בהקמת מושבים. כך קמו חוות בנות "מעיין", "משמר" ו"ביל"ו". בעקבות המהפכה הקומוניסטית הוכבדה יד השלטון על הנקודות הללו וחלק מחבריהן אף הוגלה לשנים ארוכות לארץ גזרה. אהוד מספר, שראשוני החלוצים הגיעו ארצה לרעננה וניסו למצוא לעצמם עבודה עד שיקראו להקים ישוב חדש. אך הפועלים הוותיקים במושבה לא שמחו על התחרות בשוק העבודה המצומצם ממילא, הקשו עליהם את חבלי הקליטה והיה צריך להזעיק את החבר דוד בן גוריון, שיבוא ויישר את ההדורים. ב­1930 הקימה בדרום הארץ חברה אמריקאית בשם "אחוזה" את המושבה גן יבנה, וחברי גרעין "תל חי קרי ם" עברו לדרום הרחוק, כדי לעבוד כפועלים שכירים ולבנות את המושבה החדשה בתמורה לעבודתם הם רכשו אדמות מצפון למושבה, אדמות אלה מהוות חלק מהמשבצת עליה נבנה המושב. אהוד מחייך במרירות ומבקש להדגיש את העובדה שלפחות חלק מהאדמות של בצרון נרכשו בכסף מלא אותו הרוויחו בזעת אפיהם חברי המושב. אך ברוח הימים ההם, מבלי לחזות את שוק הנדל"ן של הימים האלה, הם מסרו את האדמות למוסדות הלאום. שכן, על פי תפיסת עולמם הציונית סוציליסטית לא נאה ליהודי שיחזיק באדמות הלאום. ואילו היום יש מי שטוענים כי אין לחברי המושבים כל חזקה על האדמות. חמש שנים אחרי שלב גן יבנה, ב­1935, עלו ראשוני המושב על הקרקע. אהוד זוכר את הלילות והפחדים שליוו את ילדתו, במיוחד בתקופת מאורעות 39­1936, כשדי היה בהזכרת שמו של השודד אבו ג'ילדה כדי להעביר צמרמורת בגבות הילדים של התקופה. בחצר של קרופיצקי נחפרה באר מים והונחה צנרת וכך התחילה חקלאות בבצרון. הוקמו משקי ירקות קטנים, כש­40 תרנגולות, פרה אחת ופרד אחד בשותפות לשתי משפחות. בלילות, בתום העבודה הקשה בשדה, היה אביו, שמואל פרידמן, כותב אל אברהם הרצפלד בבקשה לעזרה. המחסור חיבר בין כל המשפחות, אבל אהוד זוכר, שרק ילד אחד מבני הקבוצה שלו, שאביו היה נהג משאית והפרוטה הייתה מצויה בכיסו, היה יכול להרשות לעצמו לאכול בננה. כל האחרים הסתפקו במבטים מלאי קנאה. בשנת 1945 הצטרף למושב גרעין של נוטרים משוחררים. רוב חבריו הגיעו מהמושבה עקרון (היום מזכרת בתיה), וההרחבה כונתה מאז ועד עולם ה"עקרונים". הצעירים זה מקרוב באו הכניסו למושב רוח חדשה, רבים מהם היו כבר ילידי הארץ. כשפרצה מלחמת השחרור היה אהוד בן 13 וגויס מיד להגנה. הוא שימש כרץ בין העמדות שנחפרו במערבו של המושב. תעלת הקשר גם שמשו כקו הגנה מפני הטנקים המצריים. ממש מולם, על גשר "עד הלום" שעל כביש החוף, נבלם התור המצרי שדהר לעבר תל­אביב. מגבעה 63 הופגז המושב, והיו אף חשדות, שעיתונאי צרפתי שביקר במושב סימן את מחסן הנשק המקומי ולמחרת הופיעו בשחקים שני מטוסי קרב מצריים שהפציצו בטעות בית סמוך. ילדי המושב הכינו בקבוקי מולוטוב למקרה שהטנקים המצרים יתקיפו את המושב. פז: "מלאנו קונדומים באבק שריפה (אז שמעתי לראשונה את המושג הזה), אשר הפכו לנשק אנטי טנקי, והמתנו לבאות. בצרון פונתה מכל הנשים והילדים, וגם ה פרות פונו מהישוב עד יעבור זעם".אהוד מדבר על ילדות נפלאה, הרבה עבודה במשק, גאוות יחידה על המפעל האדיר שקם כאן ועל עצם העבודה שהם "בצרונים". נחמה שור, לבית רחלין, הגיעה למושב כשהייתה בת עשר, וכל חייה היא חשה צורך להסתיר את העובדה שהיא נולדה בעיר "המנוונת" ולא במושב. הוריה, טניה ושמעון, היו חברים בהכשרה בקרים, ובעקבות קשרי העבר הם נהגו לשלוח את ילדיהם, את נחמה ואת אחיה עמיקם, שנהרג אחר כך במבצע כיסופים, לחופשות אצל משפחת גולובובסקי (גבע) במושב. הילדים פשוט לא הניחו להורים עד שאלה אספו את מטלטליהם ועברו לגור בבצרון.שור: "הזיכרון הראשון שלי מבצרון היה מראה השדות הירוקים, ועד היום אני מתרגשת לזכר נופים הללו. אני זוכרת כמו היום כיצד לזר לקח אותנו לשדה לקצור בחרמש ירק לפרות".בבצרון פגשה נחמה חבורה של ילדים יחפים שהיו שונים כל כך, עם מכנסים מקופלים קצר, ונהגו בה בחברות מיוחדת, ממש תחושה משפחתית. ברבות השנים הפכה נחמה לגננת וחינכה דורות רבים של ילדי המושב. "לבית הספר בגן יבנה, רכבנו מדי יום על גבי חמורים. הכיתות היו צריפים שבין לוחות העץ היה אפשר להטמין פתקאות ומכ תבי אהבה ראשונים. את החמורים היו קושרים לגדר בית הספר, וכשאתון הייתה בתקופת היחום היו כל הזכרים פוצחים בנעירות וקשה לומר, כי הלימודים היו מתנהלים אז כסדרם". אהוד מספר, כי גם כשהפריע בשיעור המורה לא העז להוציאו מהכיתה, שכן הוא היה מצליח לגרות את החמורים בקריאות זררררררררר לפתוח בנעירות שלא איפשרו המשך לימודים סדיר בכיתה. בתום שלב בית הספר היסודי התפזרו הילדים בבתי ספר חקלאים בדרך כלל. אהוד למד בכדורי. נחמה המשיכה את לימודיה בגמנסיה ברחובות. לבית הספר שברחובות נסעו ברכב משוריין משום שתושבי הכפרים הערבים לאורך הדרך נהגו לצלוף אל הרכב ואחד מהמלווים אף נהרג מאש האויב.נחמה נהגה לקום מוקדם ולחלוב פרה אחת. אחר כך מיהרה להתקלח ולרוץ לאוטובוס שיצא לרחובות. המשקים היו קטנים אמנם, אבל כל העבודה הייתה מלאכת כפיים. הם צרכו בעיקר את מה שייצרו במשק. "לא הייתה תחושת מחסור, רק בראיה לאחור אני אומרת לעצמי שחיינו בדלות אמיתית", אומרת נחמה. אחרי החזרה מבית הספר שוב החליפה בגדים ויצאה לעבודה במשק, ואת השיעורים הכינה רק בלילה לאור העששית.אחיה עמיקם היה ילד נאה ומושא להערצת המושב כולו. תלו בו תקוות רבות, אבל פתיל חיו הקצר נקטע, כשנהרג כששירת בצנחנים במבצע כיסופים. את סיפורו של עמיקם רחלין אפשר לקרוא בספר "נער כיסופים" שכתב אוריאל אופק. ספר שהפך איקון תרבותי בעיני הנוער של בצרון במשך דורות רבים. בשנת 1949 הוקמו בבצרון שתי הרחבות נוספות. בשתיהן נבנו צריפים שבדים קטנים. באחת שוכנו עולים מבולגריה, ולכן כונתה השכונה "הבולגרים" והשניה של חיילים משוחררים, רובם יוצאי רומניה, שכונתה "בתלם".עוד לפני שנבנו הצריפים שוכנו העולים במחנה אוהלים בשכונת העקרונים, והחורפים הקשים של שנות החמישים התאפיינו בגשם ובקור. נחמה מספרת כי טניה, האמא, אספה את חברות המושב שהחליטו לאסוף את משפחות הבולגרים לבתיהם הקטנים ממילא כדי להצילם מתנאי מזג האוויר הקשה.המצב הכלכלי היה קשה מאוד. כל יום עזבו את המושב ארבע משאיות טעונות בארגזי ירקות בדרכן אל השוק, ולא פעם חזרו שלוש מהן כשהסחורה לא הצליחה להימכר ועוד היו צריכים לכסות את מחיר ההובלה. במושב נבנה בית עם גג עגול, שבו מוקמה גם הספריה. על העבודה הקשה, המחסור החומרי, היה פיצוי מה בפעילות התרבותית אשר תרמה למילוי מצברי הח ברים. כל חגי ישראל נחוגו ביחד, כולל ליל הסדר. נשפי הפורים של המושב הפכו חלק חשוב מהזיכרון הקולקטיבי. כששואלים את נחמה לדעתה על החיים בבצרון של שנות האלפיים, היא מחייכת ואומרת, שהיא אוהבת את בצרון החדשה, זאת שיש בה שכונת בנים. זאת למרות שכאשר התחילו לדבר על הרחבה היא חששה שכל תחושת האינטימיות והמשפחתית של המושב תעלם עם כניסתם של תושבים חדשים. אבל עם הזמן היא התרגלה לשינוי. נחמה: "אני גרה בהרחבה, את המשק שלי העברתי לעמיקם בני. קולות הילדים הצעירים שוב נשמעים על המדרכות וזה יפה".יובל רוז'נסקי (66 ) הגיע לבצרון כשהיה בן עשר עם "העקרונים". אביו, אריה רוז'נסקי ז"ל, היה חלוץ הקבוצה. הוא הגיע מהמושבה עקרון כדי למלא את משרת מזכיר המושב וגם כדי להכין את הגעתו של גרעין הנותרים המשוחררים מהמושבה. כשמבקשים מיובל לספר אודות המפגש הראשון שלו עם בצרון, הוא מדבר על ההבדל הגדול שבין המושבה שהייתה כבר ממוסדת לבין החיים במושב. "בשבת בעקרון לא זז ולא נע דבר. עיקר הפעילות היתה בבית הכנסת המפואר שהקים הברון רוטשילד ואילו בבצרון הסוציליסטית, עיקר העבודה התנהלה בשבת. גם חברת הילדים של המושב הייתה עסוקה מאוד בעבודה במשק ביום היחיד שבו לא התקיימו הלימודים. הילדים במושב נראו בעיני שובבים יותר, פתוחים יותר וקל היה לי להשתלב בחברתם".עם זאת, ה"פאשלה" הראשונה שהוא זוכר הייתה דווקא בבית הספר. שכן במושבה היה נהוג לקום כשהמורה היה פונה אליך, להשיב לו בלשון מליצית ולומר "מורי רוצה". ואילו במושב המורה היה משחק עם התלמידים בכדור בהפסקה, והפניה אליו הייתה גוף שני. את מחיר היום הראשון, כשיובל קם ופנה למורה ב"מורי רוצה", הוא שילם עוד זמן רב. גם יובל היה זקוק לחמור כדי להגיע לבית הספר. עמיקם רחלין, שהיה נער גבה קומה, רצה להחליף את החמור הקטן שלו באחר, ויובל עמד איתו על המקח עד שעמיקם נעתר ומכר לו את חמורו בשלוש לירות.אביו, אריה רוז'נסקי, שהיה סופר ואיש רוח, אף פרסם בשבועון "דבר לילדים" סיפור בשם "יובל והעיר שלו". ואם בעיתונות עסקינן, הרי שבצרון היה מושב בעל תודעה פוליטית חזקה שנהגו לקרוא בו רק את "דבר". עם ההרחבות הצטרפו חברים בעלי דיעות שונות, והיו ביניהם אפילו חברי המפלגה הקומוניסטית, רחמנא לאצלן. במושב התנהלו דיונים רציניים מאוד כיצד לנהוג במי שסטו מהקו ו היו אף שצידדו במהלך להוצאת החברים שלא דגלו בציונות סוציליסטית. יובל נזכר בפנים מוארות בימי הילדות, כשמרכז החיים החברתיים היה על יד הצרכניה, על גבי ערמת ענק של שקי תבואה. בלילות שבת, על גג הצרכניה, התנהלו ריקודי מעגלים וזוגות ונרקמו אהבות ראשונות. המאבקים המרים בבית הספר נגד ילדי גן יבנה חישלו את הקבוצה וילדי בצרון הורגלו לחשוב כי הם חברים ביחידה מובחרת. פעם הגיע מעקרון הסבא של יובל, יעקב פרס, לביקור, וכשראה את הדלות בה חיה המשפחה. הוא לא התרשם במיוחד מהדיבור המתנשא על חלוציות ועל כיבוש השממה וכו' וניסה לשכנע את המשפחה לחזור למושבה המבוססת. משלא עלה הדבר בידו הוא החליט לשלוח מדי חודש בדואי עם גמל שהיה טעון בכל טוב, ואת כל הטוב הזה הייתה מחלקת אמו, יהודית, בין העקרונים בשכונה. מגיל צעיר מאוד היה יובל משכים מדי בוקר בחמש חצי כדי לחלוב שלוש פרות ורק אחר כך הלך לבית הספר. משהסתיימו הלימודים היה משליך את התיק, רותם את הפרד לעגלה ויוצא לקצור ירק לפרות. "כשמגיעים לשלב שיעורי הבית רק בשעות הלילה, אפשר להבין מדוע הציונים לא היו מי יודע מה", הוא מציין. יובל מדבר על אחר יות ועזרה הדדית שאיפיינו את המושב, ועל נעורים נפלאים. כשמלאו לו 22 הוא עבר להתגורר בירושלים, אך במשך שנים הוא עוד היה משיב בצרון לשאלה מהיכן הוא.ענת סביון אבני לבית סוקולסקי (30), עובדת סוציאלית במקצוע, היא בת הדור השלישי במושב. הסבים שלה היו חברים בגרעין הנותרים והם הגיעו לכאן מהמושבה באר יעקב. ענת מקשיבה בהנאה גלויה לסיפורים הממלאים את חלל החדר ואומרת, כי למעט פרטים שוליים, כמו שבימיה לא רכבו על חמורים אלא על אופניים, הרי שההווי דומה לסיפור ילדותה בבצרון. גם ענת המתינה בגן יבנה שלוש שנים עד שיבנה עבורה הבית בהרחבה, ובבית הוריה הוא שומעת לא פעם את סיפורי המקום שהיו במידה לא קטנה הכוח שמשך אותה בחזרה הביתה למושב. "חזרתי לבצרון כי רציתי שהילדים שלי יגדלו כאן ויזכו לעבור את החוויה שאני עברתי. שלא לדבר על כך, שאני פשוט לא רואה את עצמי חיה בעיר".גם כשענת הייתה ילדה, היו הילדים עוזרים במשק המשפחתי, אם כי לא עובדים כל כך הרבה שעות ולא כל כך קשה. ובכל זאת הם חשו, כי הם חלק מהמאמץ המשפחתי.דרור שור (48), בנה של נחמה, דור שלישי במושב, סגן אלוף (במיל.), מכהן כיו"ר ועד המ ושב. הוא עורך בפנינו ספרית מלאי. בצרון קם עם 30 משקים והגיע עם הקמת שכונת הבנים ל­108 יחידות. עתה מונה אוכלוסיית בצרון כ­259 משפחות. במושב פועלים שני ועדים, האחד חקלאי, שהוא גם הנציג הרשמי של המושב כלפי מוסדות החוץ, והשני מוניציפלי, בו חברים נציגי כלל התושבים. דרור: "אחרי שנים ארוכות של דיונים ומאבקים בין המצדדים בהמשך הערבות ההדדית לבין מי שדרשו את פירוקה, הצלחנו להגיע להבנה בין החברים ללא יותר מדי מתחים. עתה הסתיימה כבר פריסת החובות שהעיקו על המושב, וכל חבר קיבל תעודת שחרור מעול החוב. הוועד החליט להקים לעצמו שוב קופה משותפת לצורך הקמה של מפעלים משותפים, בהם דאגה לבית הנוער, קרוי בריכת השחיה ועוד. מקור המימון הזה הוא בתחנת הדלק של המושב ובמקורות כנסה נוספים".דרור מציין בגאוה, כי כל חלקות ב', כ­2,000 דונם, חוברו למערכת השקיה במים מושבים, שכן פרשת המחסור במים שפירים מוכרת לכל. רק כ­%20 מכלל החברים עובדים בחקלאות במשרה מלאה, כל השאר מקיימים משק כהכנסה משלימה ועובדים בחוץ. רוב החקלאות היא של מטעים, אפרסמון, אפרסק, משקי פרחים ופקעות פרחים. במושב גם שלוש רפתות גדולו ת. בבצרון הוקם המשק הראשון בארץ לחלב מבופלו ובו גם מחלבה מצוינת. בתשובה לשאלה מה בעצם ההבדל בין בצרון כיום לבין מושבה או כל צורת חיים אחרת בארץ, משיב דרור בהחלטיות רבה, כי האדמות הן אדמות לאום, יחידות המשק שוות בגודלן, והוועד מטפל במשותף בנושאים רבים ומגוונים. הוא מציין גם את הפעילות בתחום הנוער והתרבות. "כשנכנסתי לפני מספר שנים לתפקיד מרכז המשק של בצרון הבנתי, כי הערבות ההדדית אינה מאפשרת חיים נורמליים, זה פשוט לא היה הגיוני שבעלי משקים גדולים ומוצלחים יהיו זקוקים לאישור ממני ולפתק כדי לקבל גרוש אחד. גם הצד החברתי היה קשה, כשכל אחד חיטט בחייו הפרטים של שכנו כדי לדעת כיצד הוא חי והאם זה על חשבונו. הבנתי גם, כי אם אצליח להביא לפירוק הערבות אפוטר, שכן לא יהיה צורך יותר במרכז משק, ובכל זאת נכנסתי למערכה המרה הזאת".המאבקים הסתיימו בלי יותר מדי טעם רע, מסכם דרור שור. לחגיגות היובל הגיע המושב כשכבר יושרו ההדורים והאווירה הייתה נוחה יותר. בעתיד מתכוונים בבצרון להיכנס לתנופת פיתוח בתחום הציבורי ותקציבו השנתי של המושב נאמד ב­1.3 מיליון שקלים. "טוב לחיות בבצרון, אני מקוו ה שגם הילדים שלי ירצו לחיות פה", הוא מסכם.ולסיום: אם נראה שהכתבה אינה אובייקטיבית, יש בכך משהו. שכן, גם כותב שורות אלה נולד בבצרון וזכרונות הילדות שלו אינם שונים בהרבה מאלה המסופרים כאן בגעגועים רבים.