מק,כיתוב "במכתבים היה מותר להוציא הכל, את כל הקישקעס". שולי מועלם חשבתי שאם אני מתמודדת כל- כך יפה הוא יחזור אחרי מותו של סא"ל משה מועלם אשתו שולי החלה לכתוב לו עדי כץ 13/05/02 במשך ארבע שנים כתבה שולי מועלם מכתבים לבעלה, סא"ל משה מועלם ז"ל, מפקד גדוד הבופור בלבנון שנהרג באסון המסוקים. במכתביה, שרואים אור בימים אלה בספר "מועלם, אהובי" (בהוצאת ידיעות אחרונות), היא מעדכנת אותו בכל פרט, מספרת לו על שתי בנותיהם ההולכות וגדלות, על שמחות ואירועים משפחתיים, על מאמציה הבלתי נלאים להנציח את זכרו ועל מותם של חיילים אחרים בלבנון. היא מדברת אליו כאילו הוא עדיין נוכח בחייה, מספרת על הגעגועים הקשים, על החסר שלא מתמלא ועל הנסיונות שלה להיאחז בחיים, ומבקשת, בכל מכתב מחדש, שיחזור.בפגישה איתה קשה להתעלם מהניגוד בין האשה הקרועה והמיוסרת שבמכתבים, לאשה האופטימית ומלאת החיים שיושבת מולי. ההחלטה לפרסם את המכתבים, אומרת שולי, היא חלק מהתהליך שהיא עוברת באחרונה, שבו היא מנסה לתת לבעלה האהוב ללכת. "זה ניסיון לסגור את מועלם", כך היא קוראת לו, "פחות להחזיק אותו כאן".במכתבים יש תחושה שלא עיכלת ולא הפנמת את מותו."נכון. זה היה כך לאורך כל התקופה שבה כתבתי אותם. היום זה אחרת. באמת היה חוסר יכולת לעכל, למרות הידיעה הברורה שהוא מת והבנת המשמעות של המוות. אני חושבת שהסדק הראשון נוצר לאחר האזכרה של שנה למותו. אני זוכרת את ההלם הטוטאלי אחרי האזכרה. בשנה הראשונה יש סוג של הלם, שהוא מאוד מגונן. אתה עטוף בשוק. המוות שלו תפס אותי לא מוכנה, כי אף פעם לא חשבנו שזה יקרה."אחרי שנוצר הסדק הזה אתה בעצם מתחיל תהליך אחר. כל מה שאתה עובר מאותו יום והלאה, כבר עברת לפחות פעם אחת. פסח בלעדיו, ימי ההולדת של הבנות. השנה הראשונה היתה גם מאוד עמוסה. סביב האסון היו אינספור אירועי זיכרון והתייחדות והתעסקות. ואז, למחרת האזכרה, קמתי בבוקר וראיתי ששום דבר דבר לא קורה. זה לא משתנה, לא נגמר".חשבת באיזשהו מקום שזה ייגמר?"כן, חשבתי שאם אני מתמודדת כל­כך יפה ועושה את זה כל­כך נכון וטוב, כל זה ייגמר והוא יחזור. ואז הבנתי שזה לא יקרה". מהבופור אפילו מועלם לא יחזור שולי ומועלם הגיעו משני עולמות שונים. היא דתייה, ימנית בדעותיה הפוליטיות, הוא חילוני ושמאלני. הם נפגשו בנובמבר 1987. הוא נתן לה טרמפ אחרי חתונה של חברים משותפים, והשיחה שהחלה באוטו נמשכה בבית הוריה עד הבוקר. שבועיים לאחר מכן היא אזרה עוז והתקשרה אליו. "אני, בחורה דתייה, טילפנתי בעצמי לבחור חילוני", היא כותבת בפתיח לספר. "שנים אחר­כך חשבתי לעצמי, למה טילפנתי? למה ציפיתי? איך חשבתי שזה יסתדר?"אחרי שלוש שנות חברות, שלמרות האהבה הגדולה לוו בלבטים קשים לגבי המשך הקשר, הם התחתנו. מועלם נעתר לבקשתה ועזב את שירות הקבע בגולני. הוא נרשם ללימודי הנדסת חשמל באוניברסיטת בן גוריון, אבל בתום לימודיו, חמש שנים לאחר נישואיהם, החליט לחזור לצבא. בתפקידו האחרון שימש כמפקד גדוד הבופור בלבנון. ב­4 בפברואר 97, כאמור, הוא נהרג באסון המסוקים.הסדק השני בחומת ההכחשה שבנתה סביבה שולי לאחר מותו ניבע לאחר האזכרה השלישית, כשהותר לה לפתוח את 'תיק החלל' של בעלה. "לא נתנו לי לראות אותו אחרי שהוא מת, ובעיני היה בזה טעם לפגם. אני משערת שזה היה מתוך ניסיון לגונן עלי, כאילו שאני לא יודעת שאם זיהו אותו רק לפי טביעות אצבעות סימן שלא יהיה קל לראות אותו. "מתיק החלל התברר לי שהוא באמת נורא נשרף, כמו שחשבתי. עכשיו הבנתי שהוא כבר באמת לא יחזור. התחושה הזאת קיבלה חיזוק נוסף כשצה"ל נסוג מלבנון ופוצצו את מוצב הבופור", אומרת שולי."קודם לכן", היא כותבת לו, "אפשר היה לדמיין שבעצם אנחנו ממשיכים בחיים רגילים. שמועלם בטח יבוא מחר, בשבת, בחופש. אז צריך לכתוב ולשמור אותו בעניינים כדי לא לשכוח דבר. אבל עתה, מהבופור המתפוצץ, משם אף אחד, אפילו מועלם, לא יחזור..."באותה תקופה היא היתה בשנת חופשה מעבודתה כאחות בסורוקה (כיום היא מרכזת שם קורס טיפול נמרץ פגים­ילדים). "הרגשתי שאני צריכה פסק זמן. עד אז השקעתי את עצמי בעבודה ובדברים אחרים והתחלתי להרגיש שהתפקוד שלי לא שלם, לא בעבודה ולא בבית. רציתי להיות אני נטו. לעבור על דברים, לראות לאן אני רוצה לקחת את החיים שלי".באותה שנת חופשה היא הגשימה שני חלומות: לימודי אמנות ויהדות במדרשה לנשים במעון והדרכת משלחות לפולין ב"יד ושם". "אני נורא מחוברת לנושא השואה. המשפחה שלי אמנם לא הגיעה משם, הורי עלו ארצה ממרוקו, אבל מגיל צעיר השואה היתה אחד הצירים המרכזיים בחיי. אני לא יודעת להגיד מאיפה זה בא. כשפגשתי את מועלם מצאתי עוד אדם שמאוד קשור לנושא".אחרי מה שקרה לך מצאת משמעויות נוספות בנושא השואה?"יש דבר אחד שאני לוקחת משם. אחרי אסון המסוקים אסא כשר כתב: 'אל תנסו לזכור את כל ה­73, קחו אחד. תלמדו מי הוא היה, מה הוא אהב'. כשאתה מבקר בפולין, להבדיל, זה זועק. שישה מיליון זה מספר בלתי נתפש, אבל כשלוקחים דמות אחת ומנסים להכיר אותה, זה כל­כך חזק".מה נתנה לך כתיבת המכתבים?"אני לא יודעת, זה הפך לחלק מהחיים שלי. היה ברור שבלילה אני לא מצליחה להירדם, אז אני כותבת. רק אחר­כך הבנתי שהמכתבים היו בעצם הדו­שיח שלי עם עצמי. שם מותר היה להוציא הכל, את כל הקישקעס. בעיקר זו היתה דרך להתמודד, לנסות להבין".ולהמשיך לשמור אותו בחייך?"באופן מאוד ברור. בעיני, זה לא מקרי, הכתיבה הזאת על כל הפרטים הכי קטנים של החיים. המון שמות של אנשים, המון יומיום. היום אני רואה כמה, בתוך כל הפרטים האלה, יש את החסר של מועלם. גם בדברים הכי טכניים. רציתי לשמר את התחושה שהוא אוטוטו חוזר. לשמור אותו מעודכן בכל דבר, למרות שידעתי שזה אובסס יבי".כל ילד שנולד לבני המשפחה ולמכרים בארבע השנים הללו מוזכר במכתבים. "מועלם ואני נורא רצינו עוד ילד", מספרת שולי. "ניסינו להיכנס להריון במשך כמה חודשים לפני שהוא נהרג, ואני שואלת את עצמי אם אלוהים ידע שהוא עוד מעט לא יהיה, ולכן מנע את ההריון הזה. אחרי שהוא נהרג הצטערתי שלא נשארה לי עוד מזכרת ממנו. כולם אמרו לי שאולי זה לטובה. גם עם שני ילדים לבד זה לא פשוט".בנותיהם של הזוג מועלם, נעם, היום בת עשר וחצי, וניצן, היום בת שמונה, נשארו בלי אבא. "קשה לגדל ילדים לבד", אומרת שולי, "האחריות מאוד גדולה. על אף שאני מוקפת במשפחה ובחברים שתומכים ועוזרים מאוד, אין עם מי לחלק את הנטל, את הפחדים וגם את השמחות. מועלם ואני השקענו המון בילדות, ועצוב לי שהוא לא רואה אותן גדלות."היו לי הרבה קטעים קשים סביב זה. מצאתי את עצמי חסרת סבלנות כלפיהן, צועקת, ואז התחלנו טיפול משפחתי. להיות לבד עם ילדים זה מעייף. למרות שמועלם היה בצבא בתקופה האחרונה והיה מגיע הביתה רק כל שבועיים­שלושה, הוא תמיד היה מעורב במה שקורה".איך קיבלת את ההחלטה שלו לחזור לצבא?"מאוד אהבתי את הבעל שלי, וכשהוא אמר לי שזה נורא חשוב לו הסכמתי, למרות שהיה לי קשה. בעל בצבא זה אומר שהיומיום הוא אחר. את צריכה לבנות לך חיים מספקים, כדי לאפשר לו להיות שם ולא להרגיש שאת משלמת מחיר. לא שאני חושבת שזו הדרך הנורמלית לגדל ילדים, אבל הסכמתי עם מועלם שאם יש לך סיפוק אישי שום דבר לא יכול עליך. הילדות דיברו איתו בטלפון כל יום ויש להן ממנו הרבה זכרונות. לא הרגשתי שאנחנו מסכנים. היו לנו חיים נפלאים".זמן קצר לפני מותו החלו בני הזוג בבניית בית במודיעין. אחרי שמועלם נהרג החליטה שולי לא לעבור לבית החדש והיום גרה בו אחותה. "אני כבר לא אגור בבית הזה. הוא טומן בחובו את כל התוכניות שלנו, כל החלומות, וזה טעון מדי. החלטתי להישאר בבית שלי ושל מועלם. הבגדים שלו עדיין בארון, הבית מסודר כמו שהיה כשהוא היה בחיים".באחרונה כולם משדכים לה גברים, כדי שתבנה את חייה מחדש, אבל עד כה לא נמצא האדם הנכון. "אני רוצה מישהו נורא חזק, עם הרבה ביטחון עצמי. מישהו שיקבל אותי עם האישיות שלי, עם שתי הילדות שלי ועם מועלם, שיהיו לו אולי גודל אחר ודגשים אחרים, אבל הוא יישאר שם עד סוף החיים".מתי החלטת שאת רוצה להתחתן שוב? "די מוקדם, אבל הפכתי לרצינית בעניין די הרבה זמן אחר­כך, אחרי טיול באמסטרדם. נסעתי לשם לאיזה כנס ונשארתי שבוע לבד. זה היה נפלא. הסתובבתי בלי שאף אחד יכיר אותי וישאל מה נשמע, וחזרתי בהכרה שאני רוצה להתחתן. עד היום זה לא כל­כך הלך, כי כנראה לא הייתי מוכנה. אני חושבת שהתהליך שאני עוברת בחודשים האחרונים, של לשחרר את מועלם, הביא אותי למקום יותר נכון".גם הפעם תיתני צ'אנס לבחור חילוני?"לא. זה מאוד ברור. אני לא חושבת שזה נכון, למרות שלמועלם ולי זה מאוד הצליח. המחיר שמשלמים על זה הוא מאוד גדול. אני חושבת שזה גם מאוד יבלבל את הילדות, שגם ככה לא יהיה להן קל כשייכנס מישהו לחיים שלנו. חוץ מזה, אני לא מכירה עוד הרבה גברים חילוניים שיקבלו על עצמם את מה שבעלי קיבל. הוא ניהל בבית אורח חיים דתי, למרות שלא היה דתי, שמר כשרות, דיני אישות. חינוך הילדות היה תמיד דתי. עד היום זוגות מעורבים פונים אלי להתייעצות ואין לי בעיה לעזור להם, אבל ליצור את הסיטואציה הזאת מבחירה לא הייתי יוצרת. כמובן שאם הייתי יכולה לחזור על הסיפור עם מועלם מההתחלה, הייתי חוזרת עליו. לא הייתי מוותרת על החיים איתו, על מה שהאהבה והזוגיות שלנו נתנה לי, על הילדות שלנו".היא שומרת על קשר עם בני משפחות החללים האחרים באסון המסוקים, שחלקם הפכו לחברים קרובים. "אחרי שזה קרה היה לי נורא חשוב לדבר עם המשפחות של החיילים שלו במפקדת הבופור. אמרתי להם שאני לא ממלאת את מקומו, אבל מרגישה צורך להיות איתם בקשר. היום אלה קשרים ברמה האישית והאנושית".היית מרגישה שיש משמעות רבה יותר למותו אם הוא היה נהרג בקרב?"אני מאוד צינית ביחס לזה. זה אמנם מאוד לא הירואי למות בתאונה, אבל מועלם היה נורא נעלב אם הוא היה נהרג בהיתקלות עם מחבלים, כי אז היה מרגיש שהם יותר טובים ממנו. ככה זה כאילו לא בשליטה. המשמעות היחידה לגבי היתה לבדוק מה באמת קרה שם".כדי לדעת מי אשם?"ממש לא. יש אלוהים, אין אשמים, אבל חשבתי שצריך לבדוק כדי לדעת מה אפשר ללמוד מזה ברמה של הצבא. יום אחד, כשאהיה זקנה, אני אקרא את כל החומר של ועדת עברי שחקרה את האסון. אין ספק שהיו דברים שצריך היה לשפר".זה עשה משהו לאמונה שלך?"לא. נוספו המון שאלות וחיפושים, אבל הבסיס האמוני נשאר. זה רק חידד אותו, כי ככל שאתה שואל יותר שאלות אתה מגיע לדברי ם יותר עמוקים. אני עדיין מאמינה שכל מעשיו של הקב"ה הם לטובה, גם אם אני לא מבינה אותם". משהו בסיסי נשבר במה שונה שולי שאחרי מזאת שלפני?"אתה לא משתנה, אתה רק מקצין קווים באישיות שלך. משהו בביטחון הבסיסי שלי מאוד נפגע כשמועלם נהרג, וזה כל הזמן שם ומשפיע על הכל. עלי, על הילדות, על אי השקט שאני נמצאת בו. אני מרגישה היום הרבה יותר פגיעה ב'אני' שלי, בנשמה. משהו מאוד בסיסי נשבר בי".המכתב האחרון בספר נכתב במאי 2000, כמה חודשים לפני האזכרה הרביעית של מועלם. "אהובי", היא כותבת לו, "צה"ל יצא מלבנון. כולם יצאו מכל מקום ששמעתי עליו ממך: דלעת, עיישיה, ריחן ועוד מקומות, ובעיקר עזבו את הבופור. הבופור שהיה במשך שבעה חודשים הבית הראשון שלך, שהיה המקום שאליו נסעת וחזרת, שהיה אי מוגן בתוך הטירוף הלבנוני. מוצב הבופור פוצץ היום במאות ק"ג של חומר נפץ ועלה לשמיים, וזה עוד שלב בתהליך הקבורה שלך. הרגשתי שאני קוברת אותך שוב תחת עיי החורבות של הבופור... איך לא שמרנו עליכם, ונפרדתם מאיתנו בחטף כל­כך, בלי הכנה, בלי אפשרות לערער, לבקש, להתפלל. הכל נחטף בבת­אחת מחיינו. ההרגשה הכי קשה היא שבעצם שום דבר לא השתנה בלבנון, אז למה אנחנו עוזבים רק עכשיו, למה לא לפני שלוש שנים, שלושה חודשים ו­21 יו ם. ב­3 בפברואר. אוהבת ומתגעגעת ותוהה, עד מתי? שולי". www.nashim@maariv.co.il