לפחות אני חיה שרה עיני לעולם לא תשכח את הערב בו קרסה הרצפה באולמי ורסאי וקברה תחתיה מאות בני אדם, והיא ביניהם נחמה פרקש 12/05/02 ב­24 במאי, יציינו קרן ואסי דרור את יום הנישואים הראשון שלהם. במקום לציין את המועד בחגיגיות המתבקשת ­ ארוחה רומנטית, מתנות, אולי אפילו טיול קטן לאילת ­ הם יצטרכו לשבת ולהחליט לאילו אזכרות מבין 23 הנספים באסון ורסאי הם יוכלו להגיע, ולאלו יסתפקו בהתנצלות והשתתפות בצער, בפעם המי יודע כמה.בשביל 23 משפחות, התאריך הזה הוא יום זיכרון. בשביל 380 אחרים, התאריך הזה יהיה התחלתו של מאבק עיקש בחיים. אחת מהם היא שרה עיני מרמלה, בת דודה של חיו יוסף, אבא של קרן. ברגע ההתמוטטות היא רקדה כמו כולם לצלילי השיר "אין לי כסף" בביצוע שרית חדד. דקות ספורות לאחר מכן, חרב עולמה. היא נפצעה אנושות והיתה חסרת הכרה במשך כשבוע. עד היום עברה מספר ניתוחים, אך תהליכי השיקום עדיין לא הסתיימו. בעלה, אדיב, שניצל בנס, מטפל בה במסירות. השנה האחרונה היתה השנה הקשה ביותר בחייהם."אם הייתי צריכה לעבור הכל שוב, הייתי מעדיפה למות", ממהרת עיני להצהיר. "מזל מאלוהים שהילדים לא היו איתי. תמיד הם באים ביחד איתנו, אבל הפעם לא יכלו, לכל אחד היה תירוץ אחר. יש לי שתי בנות גדולות ובן צעיר שתמיד מפרגן לי ­ 'אמא, מ ותק, תצאי, תבלי'. באותו היום, אני לא אשכח את זה, הוא אמר לי 'אמא, את חייבת ללכת לחתונה הזו?'. איך אמר לי את המילים האלה, אני לא יודעת. מה, היתה לו תחושה? התחלתי לשכנע אותו שיבוא איתי ולחצתי עליו, אבל לא הצלחתי. עד שמצאנו את האולם יצאה לנו הנשמה כי אנחנו לא ירושלמים. היה כל כך יפה בפנים, המון אנשים, המון התרגשות. "החתונה באה אחרי אסונות קשים שהמשפחה הזו עברה. אחיה הקטן נפטר מסרטן והיתה להם תאונת דרכים קשה. באותו יום היתה הרגשה שברוך השם הכל הסתדר והנה סוף סוף יש שמחה. השולחנות באמצע היו כבר תפוסים, אז מצאנו איזה שולחן בצד וישבנו. לי יש 11 אחים וכולם באו. מצאתי את האחיות שלי ואחרי החופה הלכנו כמו כולם לרקוד. קראתי לבעלי להצטרף אבל הוא אמר לי 'תעזבי אותי, אני כבר זקן'. היה כזה שמח. פתאום אני מרגישה שאני נופלת, שכולם יורדים למטה. חשבתי שעושים לנו פספוסים."כל הזמן שמעתי אנשים צועקים, בוכים, מלא אבק בכל מקום ודם. נחתתי על הקרקע, לא יודעת אם זה היה אבנים או גופות. על הרגל הימנית שלי נפל בלוק ענק של אבן, ריסק לי את הקרסול ועל זה נפל בן אדם גדול ממדים. אני זוכרת שצעקתי לו ' אדוני, תוציא לי את הרגל', אבל הוא לא זז. אחר כך הבנתי שהוא נהרג. לא ראיתי את האחיות שלי. אני חולת אסטמה ולכן התחלתי להיחנק. אמרתי לעצמי 'זהו, שרה, פה את נגמרת'. ראיתי את המוות. אחרי כמה זמן התחילו להגיע כוחות ההצלה. פתאום אני שומעת צעקות של אחותי הגדולה, 'שרה, תקומי, תצאי'. שמעתי גם את אחי הגדול אומר למישהו 'תעשה טובה, תוציא את אחותי, יש לה קוצר נשימה, שלא תמות פה'. שמעתי את כל הקולות מלמעלה, אבל לא יכולתי לזוז. פתאום בא מישהו, הוציאו אותי כמו תרנגולת ושמו אותי על אלונקה, ואני לא נושמת כבר. לא הרגשתי שום כאבים. באמבולנס אני זוכרת ששמו לי את החמצן ועוד דיברו איתי כמה מילים. לטיפול נמרץ בהדסה הגעתי בלי הכרה".אחותה של שרה נפגעה קשה בעין, ברגל ובכלי הדם. אחות נוספת נפגעה בגב והאחרות יצאו בפגיעות קלות. הבעל, אדיב, נשאר למעלה, על מה שנותר מהרצפה. אחרי שחילץ את עצמו, נשאר לחפש את אשתו ולעזור לפצועים. "ישבתי בצד", הוא אומר בהתרגשות, "איפה שרואים בסרט שולחן אחד תלוי כאילו באוויר. היתה בצד דלת למדרגות חירום. ניסיתי לפתוח אותה, שברתי עליה שלושה כיסאות ולא הצלחתי. פחדתי לצעוד עוד פסיעה אחת. הכל עמד להתמוטט. היה ריח מאוד חזק של גז ולא ראיתי ממטר. התחלתי ללכת כמו על שדה מוקשים. אחרי עשר דקות הגעתי למטה והתחלתי לחפש את אשתי והמשפחה. אתה רואה אנשים פצועים מתחת לקורות של בטון, צועקים, ואתה לא יכול לעזור להם. יצאתי החוצה לרגע, לשאוף אוויר, ואז ראיתי שמוציאים את אשתי על אלונקה. ניגשתי אליה, ראיתי שהיא בסדר ושמו לה חמצן, אז נשארתי לעזור. לא חשבתי לרגע שהיא פצועה קשה. אחרי שעה קיבלתי טלפון מהבת שלי. היא בוכה ואומרת לי 'אבא, בוא מהר, אמא במצב קריטי'". כל ניתוח סיוט כששרה הגיעה לבית החולים התברר שהיא סובלת משטפי דם פנימיים. מחשש שהטחול יתפוצץ, פתחו את הבטן בניתוח קשה ומסובך שהצריך שמונה מנות דם, אבל התברר שזו לא הבעיה. שרה סבלה מאגן מרוסק, קרסול מרוסק וצלעות שבורות, בנוסף לקשיי נשימה קשים. במשך שבוע ימים נותרה ללא הכרה. הרופאים הכינו את המשפחה לקראת הגרוע מכל. "אף אחד לא האמין שאני אצא מזה", היא אומרת היום. "אנשים שבאו לבקר אותי בבית חולים ורואים אותי היום פשוט לא מאמינים. כל שנייה היה יוצא רופא והמשפחה היתה בהיכון לזה שהוא יגיד 'זהו, היא נגמרה'. הבן שלי מספר שהייתי מחוברת למכשיר הנשמה, אינפוזיות, קטטר, וצינורות וברזלים היו תקועים לי בגוף כאילו אני איזה בניין עם פיגומים". אחרי שבוע הידרדר מצבה. לחץ הדם ירד והיא כמעט לא נשמה. אדיב הלך לרב כדורי לבקש ברכה. למחרת בבוקר היא פקחה את העיניים."כבר לא ידענו מה לעשות", נזכר אדיב בדמעות וקולו רועד. "לא ישנתי שבוע שלם. אמרתי 'אלוהים למעלה ואני פה למטה. מה אפשר לעשות?'". אחרי ששרה התעוררה, ניסו בני המשפחה להרחיק ממנה את הידיעות המרות ככל האפשר. "נזכרתי שהייתי בחתונה", היא מספרת, " אבל לא ידעתי ששכבתי שבוע בלי הכרה. אף אחד לא סיפר לי שאנשים נהרגו. רק לא הבנתי למה כל המשפחה לידי ועוד כל מיני קרובים מחו"ל. מה להם ולי? כשהתעוררתי התחילו גם הכאבים האיומים. כאבי תופת. היו לי ברזלים וגבס וקיבועים חיצוניים. אחרי כמה ימים העבירו אותי להדסה עין כרם. שם עשו לי שני ניתוחים, אחד בקרסול ואחד באגן. כל ניתוח סיוט. אני מנסה לזוז ולא יכולה. מנסה לאכול ומקיאה. למזלי, לא היתה לי טלוויזיה בחדר ולא שמעתי חדשות, אבל התחלתי לקלוט לאט לאט מפה ומשם."בחודשים הראשונים צרחתי מכאבים, הייתי בוכה בלי הפסקה. האחיות היו אומרות לי 'סבלנות, גברת עיני', אבל אני השתגעתי. אי אפשר לתאר את הסבל הזה. אתה שומע על פיגועים ולא מבין שבשביל הפצועים הסיוט רק מתחיל. היו נותנים לי מורפיום בכמויות. העיניים היו נעצמות לי ואז נפתחות ושוב כאבים איומים. ככה חודשיים. אחרי שני הניתוחים העבירו אותי ל'בית לוינשטיין'. שלוש אחיות מורידות אותי לכיסא ואני עדיין לא יכולה לזוז. היה לי גבס בקרסול ופלטינות באגן, כולי חבושה. בחודש הראשון היו כאבים חזקים מהתפרים, אבל לאט לאט התחלתי בפיזיותרפיה ועברתי לכיסא גלגלי ם. זה היה הישג גדול. עוד זמן עבר והתחלתי ללכת עם הליכון. כל פעם שהייתי עושה צעד, הייתי כמעט מתעלפת. זה היה קשה מאוד. אמרו לי שזה ייקח זמן וגם נתנו לי תקווה. כל הזמן עודדו אותי. בלי הבעל שלי והילדים שלי לא הייתי מחזיקה מעמד אפילו רגע. השנה הזו היתה גיהנום". הולכת צמודה לקירות את החדשות האיומות התחילו לטפטף לה בזהירות בעת שהותה בהדסה, בסדרת הניתוחים השנייה. "היו אינספור ביקורים של אנשים, המשפחה שלי, והכל התחיל לחזור אלי. מישהו אמר שיש סרט, אבל לא רציתי לראות. בסוכות, אחרי שהשתחררתי מ'בית לוינשטיין', אמא של גיסי באה לבקר אותי והביאה איתה את הקלטת. אמרתי 'למה לא', הייתי סקרנית. ישבתי על הספה, אח שלי ישב לידי והחזיק אותי חזק ואז אני רואה את כל האנשים צונחים למטה. התחלתי לצרוח ולא יכולתי להפסיק. אח שלי חיבק אותי ואחר כך לא רציתי לראות את זה אף פעם יותר".בעלה, אדיב, צמוד אליה יומם ולילה. מאז האסון הוא לא מסוגל לעבוד, לא מסוגל לישון בלילה. "ביטוח לאומי" מסרב לאשר לה מטפלת, והיא איננה מסוגלת להסתדר בעצמה. הפיצויים מתמהמהים והזוג נאלץ להסתדר איכשהו. עד היום הם ישנים רק בעזרת כדורי שינה חזקים. אדיב: "בכל לילה אני רואה את המשפחה שלי נעלמת לי מול העיניים. לא הלכתי לאף אירוע מאז. רק פעם אחת ורק בקומה ראשונה. כל הזמן אני מסתכל על הגג וכולם צוחקים ממני. אחרי הפיגוע ב'מלון פארק' בליל הסדר חשבתי שאני אשתגע. הכל חזר מחדש".גם שרה מפחדת לצאת מהבית. "לפני כמה שבועות ניסיתי ללכת פה לשוק, אבל חטפתי בהלה וחזרתי מהר הביתה. אני לא מסוגלת להיכנס לבנק או לקופת חולים, בטח שלא לעלות לקומה שנייה. לפני הניתוח האחרון הלכתי בפעם הראשונה לשמחה משפחתית, של אחותי. אני לא יכולה לתאר לך את ההרגשה. כשנכנסתי לאולם כל המשפחה הקיפה אותי, אבל לא יכולתי לזוז צעד אחד. זו תחושה של פחד נוראי שאי אפשר להסביר אותו. ישבתי ככה כל הזמן מרותקת לכיסא. כשרציתי ללכת לשירותים הלכתי עם אחותי, הולכת צמודה לקירות. עשיתי הכל כדי לא להגיע למרכז האולם, כי אני את החוויה הזו כבר חוויתי".לפני שבוע עברה שרה ניתוח נוסף, ממנו היא מחלימה בימים אלו. "הפלטינות באגן התחילו לכאוב לי, אז הוציאו אותם", היא מספרת. "עדיין יש לי כאבים חזקים. רגל ימין התקצרה לי וכל נעל שאני קונה אני צריכה לעשות לה הגבהה. הבן שלי כל היום מחבק ומנשק אותי, כאילו לא מאמין שאני כאן. הוא רצה להתגייס לקרבי, אבל לא חתמתי לו. לא הייתי מסוגלת. קשה לנו מאוד לנהל בית. אני סובלת פיזית מכאבים כל הזמן. בעלי לא עובד כבר חצי שנה, ובכל זאת, מישהו צריך להביא פרנסה. השבוע קיבלנו את הטפסים של הפיצויים בדואר. "לפני כמה חודשים ראיתי את החתן והכלה באיזו אזכרה וזה היה מאוד לא נעים, יש להם רגשי אשמה נוראים.מסכנים, כל הזמן בוכים. כל כך כואב לי עליהם. חיו, בן דוד שלי, בן אדם זהב, אני כל כך אוהבת אותו, בסך הכל רצה לחתן את הבת שלו. עד היום הוא מתקשר לשאול אם אני בסדר ומה נשמע. נשמה טהורה. בשנה האחרונה נולדה לי נכדה ראשונה, טוהר. הבת שלי היתה בהריון כשזה קרה ולא נתנו לה להיכנס אלי לחדר, על מנת שלא תחטוף הלם. למרות הכל, אני מרגישה בת מזל. אני מודה לאלוהים שאני בחיים. גם אם הייתי קטועת רגליים הייתי אומרת תודה לאל. אנשים לידי הלכו. לא הכרתי את כולם, אבל ראיתי את התמונות בעיתונים. לפחות אני חיה". חוק ורסאי באסון ורסאי נהרגו 23 בני אדם ונפצעו 380. לחתונה של בני הזוג, אסי וקרן דרור, היו מוזמנים מעל ל­700 איש, וכמעט כולם הגיעו. חמישה ימים לאחר ההתמוטטות מינתה הממשלה ועדת חקירה מיוחדת. בנוסף, הוקמה ועדה ציבורית שמטרתה היתה לגלות את הגורמים לכשל הרצפה. בתום החקירה המשטרתית נפתחו 13 כתבי אישום כנגד הנוגעים בדבר, כולל הקבלן, יעקב אדיב. לפני כחודש נחקק בכנסת חוק בשם "חוק ורסאי", הקובע כי המדינה תעניק סיוע כספי לנפגעי האסון. טפסי התביעות כבר נשלחים לנפגעי האסון בימים אלו. אמו של החתן, אליס דרור, הגיבה על החוק: "שום פיצוי כספי לא יחזיר את האובדן, אך יוכל לפצות במעט על הפגיעות". ניצול ציני של האסון עו"ד יגאל מלמד מירושלים, 39, נשוי ואב לשלושה ילדים, מטפל בעניינם של בני הזוג דרור בכל מה שקשור לכלי התקשורת. הוא עצמו קרוב משפחה והוריו היו בחתונה, אך לא נפגעו. בני הזוג, אסי וקרן, מסרבים להתראיין באמצעי התקשורת. "אחרי האסון, קרה מה שאנחנו מכנים 'ניצול ציני' של האסון", מסביר עו"ד מלמד. "קרן ואסי בקושי נחלצו בעצמם מההריסות, אסי עוד היה מאושפז, והנה הם רואים את החתונה שלהם בטלוויזיה ובעיתונים ואחר כך גם את הסרט המזעזע. הדבר הזה נעשה ללא רשותם וגרם להם כאב עצום. המשפחה הגישה תביעות כנגד גורמים מסוימים בתקשורת. עד שלא יסתיים ההליך המשפטי, הם אינם יכולים להתראיין".­ מה מצבם היום?"יש שם הרבה כאב נפשי, אבל אחד תומך בשני בצורה מאוד יפה. הם נמצאים בקשר עם האנשים ומאוד קשה להם, במיוחד עכשיו, לקראת יום השנה. במקום לחגוג יום נישואים, הם יילכו לאזכרות".­ הם מקבלים עזרה כלשהי?"המשפחה בוודאי מאוד תומכת ויש להם עזרה, אבל בכל זאת קשה".­ אתם מרוצים מחקיקת חוק ורסאי בכנסת?"החוק הזה הוא אחיזת עיניים ולא בא לפצות באמת, אלא לתת איזו סוכריה כדי להשתיק. אנחנו עדיין ב תחילת התהליך".­ אביך כמעט נפצע באסון. כיצד מפרידים את המעורבות הרגשית מהמקצועית?"אני לא לוקח את הטיפול בעניינים בצורה כלכלית, אלא מתוך מקום שרוצה לבוא ולסייע לכל מי שנפגע".