כשאת אומרת "כן" למה את מתכוונת התנהגות אסרטיבית איננה טבעית ואינסטינקטיבית כמו התוקפנות או התבוסתנות חן דגן 12/05/02 לרובנו לא קל להגיד לא, או "עד כאן", כאשר מבקשים מאיתנו משהו המנוגד לרצוננו. אחרי הכל, הרבה יותר נעים לחיות בלי עימותים, ושכולם, אבל כו­לם, אוהבים אותך. אבל למה לעשות משהו כזה, כשאנו מוכרחים להציב גבולות. לכן, זה לא פלא שבשנים האחרונות הפכה האסרטיביות למשאת נפש ולדרך התנהגות נחשקת. אך אנשים רבים נוטים לבלבל אסרטיביות עם אגרסיביות, עם כוחניות ועם אגואיזם. "התייעצה איתי אמא חד הורית שעובדת בחברת משאבי אנוש", מספרת רונית נשר, מטפלת בפסיכולוגיית הגשטאלט. "היא טיפלה בקבוצה של 200 עובדים, אבל לאחרונה מונתה מעליה בוסית חדשה שהודיעה לה שהיא מעבירה לטיפולה עוד 200 עובדים. העובדת שאלה את עצמה האם לבקש העלאה בשכר, או לחכות, כדי שלא להצטייר כתובענית וכרודפת בצע. ברור שאותה בחורה היא לא אסרטיבית, כי בחורה אסרטיבית, ברגע שהיו אומרים לה עוד מאתיים עובדים מגיעים לידייך, היתה בודקת קודם כל אם מתאים לה לטפל בעוד מאתיים עובדים. "באותה סיטואציה, בחורה אסרטיבית היתה מבקשת מהרגע הראשון לדעת מה השיקולים ­ איך התקבלה ההחלטה, ואם יש עוד מישהו שיכול להתחלק איתה בעבודה. יכולת קבלת הה חלטות של אדם אסרטיבי מתנהלת בצורה נכונה, כי הוא יודע מה הוא רוצה ולא נותן לרגשות או לפחדים שלו לטשטש את זה. בשלב השני, היא היתה צריכה להבהיר לממונים כמה עבודה נוספת תידרש מצדה, וכמה שכר נוסף מגיע לה עבור זה."חודש אחרי, כשהיא כבר כורעת תחת העומס, היא פנתה אלי להתייעצות. הבנו שהיא פוחדת לעמוד על שלה, כי הצורך הדומיננטי שלה הוא לרצות. בשבילה להיות אסרטיבי משמעו להיות לא נחמדה, לא קונפורמיסטית, ולכן היא לא יודעת לעמוד על שלה. זה מתבטא אצלה בהתפרצויות זעם אחת לכמה שנים, כי היא צוברת ואוגרת את הכעס".אסרטיביות היא, אם כן, היכולת לבטא בבירור את הרצונות, התחושות והמחשבות שלנו. נשר: "זה מצריך בהירות פנימית לגבי מהם הגבולות שלנו, ולגבי התחושה שלנו כלפי סיטואציה ברגע נתון. אדם אסרטיבי מבטא מה נכון לו ברגע נתון ומה לא נכון לו. הוא אומר את זה באופן כזה שמשיג את מכלול התוצאות הרצויות לו, תוך מתן כבוד לצד השני". בתקיפות אך באדיבות לעתים חודרים לגבולות שלנו שוב ושוב במשך שנים, עד שנדלקת נורה בגודל של רמזור אדום ואנחנו מתעוררים ולומדים לעמוד על שלנו. הרמזור האדום נדלק אצל מרים ברנהרט, 57, מרצה ומנחת קבוצות לפיתוח מיומנויות החיים, רק בגיל 35. ברנהרט גדלה בבית של הורים לא אסרטיביים. עד שהגיעה לגיל 40, הגבולות שלה נפרצו שוב ושוב. "התחלתי את חיי כאדם מרצה", היא מספרת. "בבית הורי הייתי ילדה טובה שלא מתעמתת עם אף אחד ולא עומדת על שלה, כי היא רוצה לקבל אהבה. עד גיל 13 גדלתי ברומניה, איפה שהמשטר מכתיב לאזרחים את החיים. כשעליתי לארץ, עדיין גדלתי בדור בו גידלו ילדים צייתניים, ממושמעים, מאולפים, שצריכים לבצע מה שהמבוגרים אומרים. במשך כ­40 שנה התנהגתי כמישהו שהקול הפנימי שלה לא נשמע באוזניה. לעומת זה, אחרים היו בעיני אוטוריטות, אנשים שיודעים יותר ממני, ואני מקסימום יכולה להגיב וגם זה לא מי יודע מה. ההורים שלי לא ידעו לעמוד על שלהם או להתעמת עם העולם, ולכן הם נשארו עניים. אני העתקתי את הדפוסים שלהם לחיים שלי. חייתי במדיניות הדלת הפתוחה, לא הצבתי גבולות ולא עמדתי על זה שגם לי יש זכויות וטריטוריה משלי". ­ במה התבטאה חוסר האסרטיביות שלך?"בכל תחומי החיים, כולל בזוגיות. היה לי מובן מאליו שבעלי מחליט ואני מבצעת בכניעות, אם זה מקובל עלי ואם לא. כשהייתי נשואה טרייה, בעלי היה הולך לכדורגל בשבת. הוא היה יוצא בבוקר וחוזר לפנות ערב. הוא הירשה לעצמו לחיות את החיים כמו ילד, לא כמו אדם מבוגר, כך שלי לא היה בעל בשבת ולילדים לא היה אבא. אצל זוגות לא אסרטיביים הכסף הוא משותף, גם אם נחוץ חשבון פרטי. בעלי לא סמך עלי בענייני כספים. אם הייתי צריכה קרם עיניים, למשל, הייתי צריכה לבקש ואז הייתי שומעת תשובה כמו 'בשביל מה את צריכה את זה?'". ­ איך כל זה השפיע עלייך?"זה הוביל אותי לכעס, למרירות ולעצבות, כי אם אתה לא נאבק על זכויותיך, מה נשאר לך? ביטאתי את עצמי רק בעקיפין, דרך הציור, כי זה היה המקום העיקרי בו יכולתי להתבלט. אבל גם שם לא עמדתי על שלי. היתה לי אשת יחסי ציבור ומכירות, והיא טיפלה במכירות ביחד עם בעלי. היא היתה בסדר גמור, אבל אני לא ידעתי להגיד, למשל, 'עכשיו שבועיים אני לא רוצה לצייר', או 'בשבתות לא תמיד מתאים לי להיות בתערוכות'. יצא שעבדתי יום יום וגם הקדשתי את השבתות לת ערוכות, ולכן הילדים הוזנחו. אומרים שאם אתה סמרטוט, אתה מוצא את עצמך בתוך דלי. אנשים ניהלו את חיי לפי הקריטריונים והאמונות שלהם. כעבור כמה שנים מצאתי את עצמי נשרפת. זה אחד הסימפטומים של חוסר אסרטיביות ­ את נשחקת ונשרפת, כי את לא יודעת מתי להוציא את התקע מהשקע של אחרים". ­ מה עשית? "בסביבות גיל 35, גיליתי שאני נבלעת לתוך רצונות של אחרים וזה גומר אותי. כביכול הכל בסדר, אבל אני עצובה. אני עושה כסף, אבל אין לי כסף, כי אני לא חווה את הכסף שלי ­ הוא מנוהל על ידי אחרים. נפלתי למשבר. בתקופה הזאת התחלתי להרצות. הקש ששבר את גב הגמל היה אירוע במועדון פנויים­פנויות. באותו ערב המארגן לא הצליח להביא מספיק אנשים. לקחתי מונית על חשבוני, הרציתי שם, אבל בסוף ההרצאה הוא לא שילם לי. למרצים אחרים הוא כן שילם, כי הם היו תקיפים ממני."באותו רגע, נפל לי האסימון. קיבלתי כזה שוק, שהרמתי מיד טלפון לחבר שעשה סדנה של ה"אסט" ­ היום זה ה"פורום" ­ ואמרתי לו שאני רוצה ללכת וללמוד. אז התחיל אצלי מסע של חיפוש הכוח הפנימי. זה היה היסטרי. הייתי מכורה לסדנאות. בסדנאות אגרתי כוחות, ידע ומודעות, ביטאתי את החירות והכישרונות שלי והתחלתי להשפיע על קהל. הפכתי לפמיניסטית ושילבתי את זה בהרצאות שלי. התוצאה היא שהפכתי להיות הרבה יותר בהירה לעצמי, ברורה לסביבה שלי ואומרת מה אני רוצה במקום לגמגם, יותר מעזה, יותר אמיצה. פעם חוויתי את עצמי כג'לי, היום אני חווה את עצמי כמתנה". ­ יש מקומות בהם את עדיין לא אסרטיבית?"בבנק, במו"מ כספי או בבית משפט. בעצם, מול הרשויות אני עדיין מתכווצת, חוזרת לגיל ארבע, כי זאת מנטליות שהבאתי מרומניה. זה קורה לי גם מול דמויות מאוד סמכותיות. אני מנסה לרכך אותן כי מפחיד אותי קצת להתעמת איתן. גם במשפחה שלי, עם הילדים, אני עדיין פליזרית, מרצה, למרות שאני יודעת שילדים מעריכים דווקא את ההורה האסרטיבי".­ בתקופת השינוי עברת לקיצוניות השנייה?"היו רגעים שעברתי את הגבול, אבל במשך הזמן הגעתי לאיזון. למדתי לדבר עם עמדה, והיום אני משתמשת בתקיפות, אך באדיבות. החברה שלי אומרים לי שכשאני מדברת, זה נשמע כאילו המצאתי את האמת. בהרצאות אני עומדת על שלי עד הסוף, דורשת תנאים מתאימים כדי שההופעה שלי תהיה במיטבה".­ מי הדגם שלך לנשים אסרטביות?"בזמנו זאת היתה ש ולמית אלוני, כי לא היתה לה בעיה מה להגיד או למי להגיד. אחר כך לקחתי לעצמי כדגם את הנשים בסדנאות שעברתי, נשים שניהלו חדר של מאתיים איש, מתוך חוקים, סדר, כבוד והערכה. היום בעיני לימור לבנת וגליה אלבין הן הדגם, כי הן פילסו לעצמן דרך למעלה באסרטיביות ובנחישות". זה בא מהבית הסיפור של ברנהרט מעלה את השאלה האם נשים, בגלל הדרך בה גודלו, הן אסרטיביות פחות מגברים. נשר: "לדעתי זה מיתוס. לנשים ולגברים קשה להיות אסרטיביים בדיוק באותה מידה, רק שגברים לוקחים את זה יותר בקלות לתוקפנות, ונשים לוקחת את זה להימנעות, לוויתור מראש, או לטיפוס הפאסיב­אגרסיב, שלא יבהיר את הרגשות והרצונות שלו, אלא יגיב בשתיקה רועמת של כעס. להיות אסרטיבי זה גם להביע רגשות, כי לבטא רגש זה להציב גבול. לגברים יהיה קל יותר לבטא כעס, אבל הם לא יגידו 'נעלבתי' או 'נפגעתי מההתנהגות הזאת'. המיתוס הזה, שאסרטיביות היא עניין לגברים, פוגע בנשים. אפשר להיות אסרטיבית גם עם הרוך הנשי, האינטואיציה, התבונה, החוכמה, השכל והרגש. לחבר את הכל ביחד ולעשות מזה מעדן שמבושל בדיוק במינון הנכון". ­ אסרטיביות היא תכונה מולדת או נרכשת?"זאת תכונה נרכשת. זה בא מהבית. אותי גידלו מאז ומתמיד להיות אסרטיבית. מאז ילדותי אני זוכרת את עצמי יותר אסרטיבית ויותר בטוחה מאחרים. אבל אם ילד רואה בבית מודל של הורים לא אסרטיביים או של הורים מאוד תוקפניים, או של הורה אחד שהוא כל הזמן צודק ולא נותן מקום לאחרים, ה וא יפתח תוקפנות, או להפך ­ דפוס של הימנעות והתרחקות מקונפליקטים ועימותים. לעתים האסרטיביות נרכשת תוך כדי התנסות, אפילו התנסות כואבת בחיים, כי גבול שהיה מעורער נחצה באופן בוטה". התנהגות אסרטיבית מציבה את הגבולות כשהיא מגדירה מה לא מתאים לנו, אבל בעיקר מה כן מתאים לנו. נשר: "אסרטיביות היא בעצם אמנות החיים. בדיבור אסרטיבי חשובים גם טון הדיבור ושפת הגוף שבה צריכים להיות רגועים, ישירים וברורים. בקופת חולים, בתור בבנק ובדואר אפשר לראות את הטיפוסים האגרסיביים, אלו שנדחפים, את אלו שמוותרים מראש ואת הטיפוס האסרטיבי שאומר 'מאוד חשוב לי להיכנס קודם, כי מחכה לי ילד חולה בבית ואני צריך רק לקחת בדיקה. זה יקח דקה'. יכול להיות שיגידו לו לא, אבל בן אדם אסרטיבי יודע לקבל את הלא". ­ למה, בעצם, כל כך קשה לנו להיות אסרטיביים?יעל דרורי, מנחת סדנאות לאסרטיביות, זוגיות ואינטליגנציה רגשית: "כי באופן טבעי, אנחנו מתנהגים כמו החיות בג'ונגל. במצבים של הישרדות יש שלוש אפשרויות: תקיפה, בריחה, או קיפאון (הלם). אסרטיביות היא אופציה נוספת, לא טבעית, אבל היא הדרך היחידה שפותחת ערוץ תקשורת, כי בר יחה, התקפה והלם לא מאפשרים תקשורת. אסרטביות גורמת לצד השני לחשוב ולרצות לראות את הדברים". גם פחדים מונעים מאיתנו להיות אסרטיביים, במיוחד הפחד שלא להיות אהובים ושייכים והפחד להינטש. דרורי: "אסרטיביות נוגדת הרבה פעמים מוסכמות חברתיות. למשל, המוסכמה אומרת שאמא טובה צריכה להיות זמינה לילדים שלה 24 שעות ביממה. ברגע שהצרכים של הילדים נוגדים את שלנו, קשה לנו להיות אסרטיביות, כי אז נוצרים רגשי אשם. למשל, מוסכמה כמו 'זה לא יפה שלא לארח אנשים'. אז אם מישהו דופק בדלת ב­12 בלילה, כי הוא היה בסביבה, אנחנו פותחים לו את הדלת בחיוך, אבל בפנים מתפוצצים. קשה לנו להציב גבול, כי אנחנו חוששים ממה יגידו עלינו אחר כך. אם נגיד יותר מדי פעמים 'לא מתאים לי, לא נוח לי', אנשים יחמיצו פנים, לא יבואו אלינו יותר ואז אנחנו מסתכנים בחרם חברתי. נשים מספרות לי הרבה פעמים שבגלל המקום הזה של להיות בסדר ולרצות את כולם, הן מגיעות לרמת תוקפנות מאוד גבוהה אחרי שאגרו בבטן כעסים ותסכול, ואז הן מתפרצות על הבעל ועל הילדים. הן עצבניות כל הזמן, כי הן לא מספיק אסרטיביות כדי לקחת מקום לעצמן". תקיפות לעומת תוקפנות מיכל ויסלברג, 38, מטפלת בהילינג ובקריסטלים, הגיעה להתפרצויות זעם ותוקפנות, עד שלמדה לבטא את עצמה. "אני באה ממקום בו המושג אסרטיביות לא היה ברור לי", היא מפרטת. "אני בן אדם חזק שעומד על שלו, אבל היתה לי נטייה להיות חלשה ולוותר. הדפוס שלי היה מצד אחד לוותר, אבל מהצד השני להתפרץ, לכעוס ולתקוף, ונעתי במהירות בין שני הקצוות. תמיד היו לי חברים ואנשים מאוד אהבו אותי, אבל ידעו שלמיכל יש קריזות. היום אני יודעת שלא כיבדתי מספיק את הזולת ולא היה לי מספיק מקום לזולת, כי זה שיקף את זה שלא היה לי מספיק מקום לתת לעצמי. בדרך בה גדלתי, לא נתנו לי מקום". ­ איפה בעצם עובר הגבול בין אסרטיביות ואגרסיביות?נשר: "זה הבדל שחשוב לחדד, כי הרבה אנשים מבלבלים בין אסרטיביות לאגרסיביות. אסרטיביות היא העברת המסר באופן ברור ותקיף, אבל בשום אופן לא בדרך תוקפנית. כשאנחנו משתמשים בכוח, אנחנו מעוררים אצל השני התנגדות ושימוש בכוח נגדי ובטח שלא פותחים אפשרות לדיאלוג. היופי באסרטיביות הוא שהיא כלי, לא מטרה בפני עצמה. יש לי פה מקום ואני נותן גם לשני מקום. כששניים בדיאלוג, שניהם מרוויחים יותר". ­ אז אסרטיביות היא פשרה?"אסרטיביות היא לא פשרה, אלא ביטוי עצמי. אני קודם כל מבטאה ומבהירה לעצמי ולבן אדם שמולי מה אני רוצה. זה לא מצב טבעי, כי פולנייה טובה לא אומרת מה היא רוצה. זה לא מכובד".­ מיכל, איך עשית את השינוי?"במשך השנים עברתי תהליך בו הייתי צריכה לנוע למרכז. עשיתי את הדרך באמצעות לימוד הקריסטלים. למדתי בקבוצה וגם עברתי טיפול אישי. בקבוצה פיתחתי מאוד את הקטע הרגשי שלי, כי מדובר בטיפול אנרגטי שקשור במודעות עצמית. בתקופה שלמדתי טיפול בקריסטלים, היה לי בן זוג שמאוד אהב אותי, אבל הוא בא ממקום מאוד רציונלי והקטע עם הקריסטלים הקפיץ לו את כל הפיוזים. הוא רצה שאני אסביר לו מה פתאום קריסטלים. בהתחלה הייתי נעלבת ומשתדלת לשכנע אותו שזה עובד, אבל שום הסבר לא עזר, כי תהליכים אנרגטיים אי אפשר להסביר באופן רציונלי. הוא היה תוקף אותי באופן מתוחכם ­ מצד אחד הוא הסכים ללכת איתי לתערוכות וגם הסכים שאני אשים עליו מערכי אבנים, אבל בסוף הוא היה פותח את העיניים ואומר 'תודה רבה, לא הרגשתי כלום'. הוא כל הזמן ניסה לערער אותי ואני הייתי מתפרצת עליו ורבה איתו". ­ איזה שיעור ק יבלת מהזוגיות הזאת?"היום אני מודה לו, כי דווקא מולו למדתי יום יום ודקה­דקה, לבחור מחדש את מה שאני עושה. לבסוף גם הגעתי למצב שלמדתי להיות אסרטיבית מולו. אמרתי לו 'אין לי דרך לשכנע אותך שהקריסטלים עובדים. זאת בחירה שלך אם אתה רוצה לקבל את זה או לא'. הקריסטלים עזרו לי לעמוד מולו ולעמוד על שלי מבלי לוותר, אבל גם מבלי להתפרץ. היום אני יודעת שתנאי ראשון שאני רוצה אצל בן זוג, זה שהוא יקבל אותי עם כל מה שבחרתי וכל מה שאני עושה, ושלא יהיה מצב שמישהו ייכנס לחיי ויערער את מה שאני עושה". ­ איך את מיישמת את האסרטיביות בחיים?"דרך הטיפול, כי בטיפול צריך המון אסרטיביות. אנשים באים עם המון קשיים וצריך לשקף למטופל את המקום שהוא נמצא בו ­ לפעמים להגיד לו, אתה עושה כך וכך וזה לא נכון, בדרך שהוא יהיה מוכן לקבל את זה ולעשות שינוי. המטופלים שלי הם בית ספר לאסרטיביות, כי לרבים מהם יש בעיה של חוסר גבולות. למשל, מטופלת שמאוד התחברה אלי ושעשתה איתי דרך יפה, אבל אחרי כמה טיפולים היא התקשרה אלי ואמרה שהיא נורא רוצה שנתחבר גם מחוץ לטיפול. הייתי צריכה להגיד לה 'לא' בצורה ברורה, אבל גם בלי שהי א תרגיש פגועה. לשמחתי, בהמשך היא הגיעה להבנה שהיא חסרת גבולות וקישרה את זה לבני המשפחה שלה שגם היו גם חסרי גבולות כלפיה. "היה לי גם מטופל שאמר כבר בשיחת הטלפון הראשונה 'אני רוצה לבוא לטיפול, כי את נראית לי מאוד מקצועית, וכי אני מתעניין בך באופן אישי'. אמרתי לו 'אין מצב שיווצרו יחסים אישיים בינינו, כי טיפול זה טיפול'. בטיפול השני הוא כבר הביא לי מתנה. אחר כך הוא שלח לי אי מייל שהוא רוצה שנלך ביחד להרצאה. באי מייל הבא הוא כבר חשף את 'המזימה', ואמר שכל מה שהוא עשה היה כדי להתחיל איתי. הייתי מספיק אסרטיבית כדי להתקשר אליו ולהגיד לו שזה לא רלבנטי, ושאם אי פעם הוא באמת ירצה טיפול, הדרך פתוחה". ­ איפה הכי קשה לרוב האנשים להיות אסרטיביים?דרורי: "בדרך כלל יותר קשה לאנשים להיות אסרטיביים במשפחה שלהם, כי במשפחה יש מעורבות רגשית גדולה והרבה פעמים אנחנו חושבים בטעות שאם נתעמת, אנחנו עלולים לאבד את אהבת הקרובים לנו. אנחנו שותקים גם איפה שלא צריך, כדי לשמור על שקט תעשייתי. זה קשה גם בעבודה, כי שם קיים הפחד מפני פיטורים ומפני דמויות סמכותיות. אבל בעבודה יש פחות מעורבות רגשית". בחירה לעומת בריחה גלית אבישי, 40, מנכ"ל המועצה לצרכנות, אשה נחושה ואסרטיבית, מודה כי בבית היא פחות אסרטיבית מאשר בעבודה. "בבית הדברים יותר נזילים ופחות ברורים", היא מסבירה, "והמטרות הן פחות מובהקות. ההתנהגות שלי במסגרת האישית היא שונה לחלוטין. אני עומדת על שלי, אבל לא באותו אופן נחרץ כמו בתחום המקצועי".בעבודה אבישי היא דוגמה לאשה שנאבקת בנחישות על זכויות הצרכנים מול גופים עסקיים חזקים וגדולים. לעתים היא נאלצת להתמודד גם עם איומים על חייה. אבישי: "התפקיד שלי מורכב מאין סוף קונפליקטים. המטרה היא לאתר כישלונות ועוולות ובגדול המטרה היא לשנות תרבות צרכנית בארץ. בכל פעם שאנחנו עושים את זה נוצר קונפליקט וכעסים גדולים מופנים כלפינו. המגזר העסקי מאוד לא אוהב את החשיפות שלנו. דרושה מידה רבה של נחישות והכרה בחשיבות המטרה כדי לעמוד על שלנו ולתקן את העוולות. אנחנו חייבים לעמוד על שלנו, למרות שאנחנו נתקלים בחברות חזקות עם אינטרסים כלכליים מובהקים".­ מה נותן לך את הכוח כאשה להיות במקומות כל כך טעונים?"זאת שאלה ששואלים אותי הרבה פעמים. בגלל שאני עדינה טועים בי ואז שואלים 'איך זה שבחורה עדינה כמוך עושה צרות לגופים עיסקיים גדולים. את לא חוששת מהם?' זה מראה שמתרגמים אסרטיביות לא נכון. בעיני אסרטיביות זאת נחישות ואדם נחוש הוא אדם שיודע לאן הוא רוצה להגיע, ופועל כדי להגיע לשם. אבל אנשים מתרגמים אסרטיביות לכוחניות, ולכן בתפקיד הזה הם מצפים לראות אשה וולגרית וצרחנית. זה אבסורד בעיני. אני לא מאמינה בצעקות ולא בכוחניות, אלא בניסוח חד משמעי של המסר". ­ ואת משלמת מחיר על האסרטיביות. למשל, בחוסר פופולריות."יכול להיות, אבל זה לא מפריע לי. אני בטוחה שכל אותם גופים, לצד הכעסים, יודעים להעריך את הנחישות שלי. חשוב לי להבהיר שלמרות הנחישות, אני לא נכנסת עם הראש בקיר. כשיש קונפליקט, אם צריך, אני נותנת מקום גם לוויתור, לפשרה ולדיעות של אחרים". ­ את כזו אסרטיבית גם כשזה קשור לזכויות שלך? "התשובה היא כן, אבל בפחות נחישות מהאופן שבו אני מוכנה להיאבק עבור אחרים. יותר קל לי להיאבק עבור אחרים, כי אז התוקף המוסרי יותר ברור, אבל אני לא שוכחת בדרך את עצמי ולא מקפחת את עצמי". ­ זה נשמע מעייף, להיות אסרטיבי כל הזמן. לפעמים אפשר גם לשתוק, לא? דרורי: "נכון. אני בהחל ט לא חושבת שצריך להיות גורו של האסרטיביות, כי אסרטיביות היא רק עוד אחת מהאופציות שקיימות בפנינו. כדאי לנקוט בה ברוב הפעמים, אבל לפעמים אפשר גם לשתוק, ואפשר גם לתקוף כשזה משרת את האינטרס שלנו. בכל מקרה, הבחירה צריכה להיות מודעת. לא לשתוק מתוך חוסר ברירה, כי זה הדפוס האוטומטי שלנו. אז זאת לא בחירה אלא בריחה. אנשים מרגישים מתי אנחנו שותקים מתוך בחירה, ומתי אנחנו שותקים מתוך פחד או מתוך הגנה". המדריך לאסרטיביות ספר חדש, "התנהגות אסרטיבית, מדריך ללימוד עצמי" (הוצאת "פוקוס"), נותן הדרכה מעשית כיצד להיות אסרטיבי בחיי היום יום. הספר מייחד פרק להתנהגות אסרטיבית בזוגיות ובחיי משפחה. המחבר, ג'ף דוידסון, יועץ עסקי, מחדד את ההבדלים בין סוג האסרטיביות הנדרשת בעבודה ובין הדרך לאסרטיביות בזוגיות ובמשפחה.הדרך האפקטיבית לגרום לכך שקולך ישמע במשפחה, היא לגרום לקרובים אליך להאמין שאתה ניצב לצדם ומכבד אותם. לפני שיח עם בן הזוג, ממליץ דוידסון לצמצם את התחושות השליליות, לוותר על רגשות העליונות והידענות ולחשוב אילו דברים אפשר להעריך אצל בן הזוג, במקום לבקר אותו.דוידסון מפרט את רשימת הביטויים שאסור להשתמש בהם, כמו "זאת אשמתך ש.."; "אני חושב שזה רעיון לא טוב שאתה.."; או "כבר אמרתי לך"... במקום זאת הוא מציע לעבור לטון דיבור תומך עם ביטויים כמו: "אני חושב שאני מבין מה גורם לך לחשוב כך, אבל".... בנוסף, הוא מציע להשתמש במילים המבטאות יותר רגש כמו: "אני מרגיש שאנחנו"..., במקום "אני חושב שאנחנו..." דווידסון מציע לפתוח במשפט הזדהות קצר, לפני שמבקשים בקשה, כמו "אני רואה שעבדת קשה"..., או "אני יודע שרצית להירגע היום"..., אבל לא לגלוש להתנצלות. שיחות או בקשות שיש בהן פוטנציאל לקונפליקט הוא מציע לפתוח במשפטים כמו "הייתי שמח אם"...; "הייתי מעדיף ש"...; או "אני אוהב שאתה"...ברשימת המשפטים שאסור להגיד לילדים: "אני יודע מה הכי טוב בשבילך"; "בגלל שככה אמרתי"...; או "אם אני אצטרך להגיד את זה עוד פעם אחת"...