בעל הבית השתגע העלייה בשער הדולר חשפה צעירים ישראלים למשבר דיור קשה שרי מקובר 10/05/02 נועם אופיר, צלם צעיר, קיבל הצעת עבודה מפתה בסטודיו נחשב בתל­אביב. אחרי צבא, לימודים וטיול בחו"ל הוא היה מוכן ומזומן להתחיל את החיים בישראל עם משכורת של 10,000 שקלים ברוטו, 6,000 נטו ביד. שכר הדירה היה 2,500 שקל. המסים עלו לו 800. הארנונה ­ 400. הביגוד ­ 400. המזון ­ 1,700. העוזרת ­ 600. הנסיעות ­ 500. ההוצאות על תרבות ­ 600. ההוצאות השוטפות ­ 500. סך הכל 8,000 שקל לחודש, 2,000 יותר ממשכורתו. אופיר, בחור עם יוזמה, החליט "לקצץ בשומנים". הוא ויתר על העוזרת, קנה ירקות בשוק, צמצם בחשמל, מים וטלפון, קימבן על תקליטים, על יציאות ועל ספרים. נחנק ומרושש, חי כמו תפרן והצליח להקטין את ההפרש לאלף שקל מינוס. אבל אז נחתה עליו גזרת הדולר המשתולל, והקפיצה את שכר הדירה שלו בעשרות אחוזים. אלפי צעירים וצעירות המתגוררים בדירות שכורות מוצאים את עצמם בחודשים האחרונים בבעיה כספית חמורה. הם עובדים במשרדים מכובדים, משתכרים יפה, נחשבים לאליטה חברתית, אבל בפועל חיים בעליבות כלכלית, מקמצים על כל שקל וגומרים את החודש עם חור בבנק ובנשמה. רבע, אם לא שליש משכרם, מועבר לבעל הדירה, שבגלל על יית הדולר עושה קופה נאה על חשבונם. "אני ירקתי דם כדי לסיים את לימודי הצילום ולהתמחות בתחום", אומר אופיר. "היום אני מקצוען, המשכורת שלי נחשבת לטובה ביחס לשוק, אבל היא לא מספיקה בשום פנים ואופן. ואני לא בזבזן. את יודעת שחבילה של שש ביצים עולה תשעה שקלים? שעוגה בקונדיטוריה עולה מינימום 30? מה מצפים ממני, שאלבש סינר ואתחיל לאפות עוגיות? היום, כשאני יושב בבית קפה, אני משלם 15 שקל להפוך עם חלב, עוד כמה שקלים לטיפ, ומוותר על העוגה. אני יושב על כוס הקפה שעתיים, משתדל לא לגמור אותה מהר מדי, כדי שגם אני ארגיש קצת צעיר ובליין. הדבר המצחיק הוא שאנשים מפחדים להתפוצץ בבית קפה. אבל החברים שלי ואני בכלל לא חושבים על פיגועים. הדיכאון שלנו הוא שאין לנו כסף לצאת לסרט, כי רבע מהשכר שלנו, שהוא לא כל כך רע בסך הכל, הולך אוטומטית לשכר דירה שתופח בלי בושה. "הפסקתי טיול בחו"ל כדי לחזור לארץ ולקדם את עצמי במסגרת חיים נורמליים ומבוססים", ממשיך אופיר. "היה לי כאן הכל: חברים, משפחה, ערכים שהתחנכתי עליהם. את יודעת מהם הערכים האלה: לאהוב את הארץ, לטייל בה, לא לפחד מאויבים ומפצצות אטום. ואז חזרתי מחו"ל וגיליתי שיש פה אלימות בכל תחום, ובעיקר בתחום הכלכלי. הניצול של הצעירים השוכרים דירות הוא סוג של אלימות בעיני לא פחות מהמסים הגבוהים שלוקחים מאיתנו ומהקנסות שדופקים בכל פינה. זה מדכא. זה גורם לרפיון ידיים. אני מחכה עכשיו לשיחת טלפון מברצלונה. אולי אני ארד לספרד. גם שם צריך לעבוד קשה, אבל לפחות נותנים תמורה מלאה לצעירים חרוצים. "מה על הציונות, את שואלת? אז אני חושב שאנחנו עם, ומדינה, ואידאולוגיה, אבל אנחנו קודם כל בני אדם שחיים על הכדור. ועם כל הכבוד לציונות, גם לנו מותר לנשום". תחנונים בפני בעל הבית מצוקתם של הרווקים העצמאים קשה במיוחד. רבים מהם עדיין לומדים, מתקיימים בכוחות עצמם, מביאים משכורת יחידה הביתה. מוכשרים ככל שיהיו, הם עדיין בתחילת דרכם המקצועית, ומשכורתם אינה גבוהה. העלייה התלולה בשכר הדירה מציבה אותם בפני אתגר שהם מתקשים לעמוד בו. אבל הם יצירתיים. מקצתם חוזרים לבית ההורים. אחרים מסתובבים אצל חברים, עם הפקלאות על הגב, עדיין מאמינים שימצאו דירה שהשכר שלה יוצמד מראש לתקרה קבועה. "הומלסים" קוראים להם החבר'ה, ופותחים לכבודם שולחן ומיטה מתקפלת. שמונה עד 15 צעירים בבית ענק, שמחולק לחדרונים באמצעות וילונות. יש צעירים שמתגוררים במוטלים ומשלמים 50 שקל ללילה ­ אופציה זולה בהרבה משכר הדירה הממוצע. יש צעירים שעומדים לעזוב את הארץ או שחושבים ברצינות על הודו כמקום מגורים קבוע. ויש גם מיואשים שממשיכים לסחוב את העגלה ומפסיקים, מטעמי בריאות, לבדוק את האוברדראפט בבנק. "לצעירים של היום יש כושר ספיגה עצום", אומר עופר אמסלם, ממשרד התיווך "אנגלו סכסון" בירושלים. "איזו ברירה יש להם? הם מנסים לקמבן. לוקחים דירות יותר קטנות, מתחננים לפני בעל הבית. בסוף כולם נשברים. משלמים ומשלמים עד שכבר אי אפשר לשלם יותר. צעירים מתקשרים אלי ומבקשים ממני לדבר עם בעל הדירה ולשכנע אותו להקפיא את שער הדולר. אבל בעלי הדירות אטומים. אולי יש כמה שמבינים את המצוקה ולא ממהרים להרוויח רק בגלל שהדולר השתגע, אבל הם בפירוש צדיקים בסדום". ליבי ציפסר, בת 27, התחילה לחפש דירה לפני כחצי שנה. היא מצאה עבודה טובה כפרסומאית, וגם שותפה נחמדה. השתיים התחילו לחזר אחרי דירות מתאימות. אבל עליית הדולר שכנעה אותה שמוטב שתישאר בינתיים אצל אבא ואמא. "הקצנו 750 דולר לשכירות", אומרת ליבי. "בהתחלה היינו מוכנות לשלם אפילו יותר, כי שער הדולר היה נמוך, ושתינו מרוויחות לא רע. אבל אז התברר שהדולר קופץ, ובעלי הדירות לא מוכנים להתגמש. הם גם התקילו אותנו בכל מיני חוזים מפלצתיים עם ערבויות כספיות מטורפות. אמרנו, מה זה, אנחנו רק שוכרות דירה, לא קונות אותה. "הדולר המשיך לרוץ, אבל המשכורת שלנו בכלל לא רצה. היום הסכום שאנחנו יכולות להקצות לשכירת הדירה ירד ל­500 דולר לחודש. חברים שלי שילמו 2,000 שקלים לפני חמישה חודשים, והיום התשלום מגיע ל­2,500 שקלים, רק בגלל עליית הדולר. אני לא מבינה איך הם מסוגלים לעמוד בזה. אני עצמי לא מסוגלת לעמוד בסכומים כאלו. אני צריכה לשלם לפחות 1,400 שקל למחצית שכר הדירה. 400 שקל עולה לי האוטו. ביטוחים עוד 300. מסים 500. ביגוד 700. מזון 1,000. חומרי ניקוי 100. תרבות 500. סלולרי 400 והוצאות בלתי צפויות 500. סך הכל 5,800 שקל. אני מרוויחה יפה, אבל ברוטו. הנטו שלי הוא פחות מהסכום הזה. אז בינתיים אני נשארת בבית ההורים". זה מפריע לך? "אני בחורה בת 27, כבר ילדה גדולה, ולא נוח לי אצל ההורים. שלא תביני לא נכון: ההורים שלי מקסימים, יש לי בבית פינה משלי ואני לא סובלת מצפיפות. אבל מגיע שלב שבו אדם קם בבוקר ואומר, רבותי, תודה שהבאתם אותי עד הלום, מכאן אני רוצה להמשיך לבד. אני רוצה את הפרטיות שלי ואת החיים שלי. כשאני חוזרת הביתה אחרי יום עבודה קשה, לא בא לי לדבר עם אף אחד. מתחשק לי לפתוח מוזיקה בשיא הווליום, לראות בטלוויזיה מה שאני רוצה, לשבת עם נעליים על הספה, להביא בנים הביתה. אבל אני מכבדת את ההורים שלי, ואני לא אגיד לאבא שלי שהוא לא יכול לראות חדשות בשמונה, כי בא לי על 'סיינפלד'. ואני גם מחויבת להם לדין וחשבון מסוים. אם אחזור מאוח ר בלילה, הם יידעו. ואם אתלבש לא כמו שזה נראה להם, הם יעירו. "לפעמים אני חושבת על המצב שלי, וממש נתקפת ייאוש. עם כל הכבוד, אני כבר בגיל שבן אדם מבסס לעצמו חיים משלו. אבל במצב של הדולר היום, אין שום סיכוי שאוכל בעתיד הקרוב לעמוד לגמרי ברשות עצמי". בלי להוסיף מרפסת החוזה של עודד אברהם, יועץ תקשורת בן 28 מרמת גן, עומד להסתיים באוגוסט. עד העלייה הראשונה של הדולר, הוא הסתדר יפה. שכר הדירה היה סביר. המשכורת היתה מצוינת, וכך נראה גם העתיד. "לפני חצי שנה הדולר התחיל לטפס ואני התחלתי לשלם יותר", אומר אברהם. "בעלי הדירה שלי, שקיבלו פתאום תוספת מרשימה לשכר הדירה, עדיין לא היו מרוצים. הם ביקשו להעלות את שכר הדירה. אמרו שיש בשוק המון ביקוש ומעט היצע. אותי זה הרגיז. כאילו, מה הסיבה לניצול הזה? אני משלם יותר ומה הם? סוגרים לי מרפסת, מוסיפים לי חדר בתמורה?". מה עשית? "התחלתי לחפש דירה אחרת. הצטרפתי לעוד כמה חברים שלא יכלו לעמוד בעלייה החדה של שכר הדירה. אבל לא מצאנו. המשכירים לא הורידו את המחיר ואנחנו לא יכולנו לספוג אותו. בשלב מסוים הרגשנו שאנחנו די לבד במערכה הזו. אף אחד לא בא ואמר: 'תשמע, הדולר עלה אז בוא נהיה הוגנים'. להפך. בסוף השנה אני צריך להשלים את ההפרש. כך הפך שכר הדירה שלי לפיקדון צמוד לדולר שמרוויח יותר מהבנק. זה מטורף". הצלחת להסתדר? "ניסיתי להסתדר לבד, ולא הצלחתי. אני מוציא על רכב 1,000 שקל לחודש, ועל מסים עוד 9 00. ארנונה עולה לי 500 שקל וביגוד 300. מזון 2,000, עוזרת 400, תרבות 500, וסלולרי עוד 300. הוצאות שוטפות בלתי צפויות עולות לי 400 שקל בחודש. סך הכל 6,300 שקל. הנטו שלי הוא קצת פחות. איך אפשר לספוג, במצב הזה, עלייה של מאות שקלים בשכר הדירה? "אז התחלתי לקצץ. בתרבות, בבגדים. אני יותר בבית. גם החברים שלי ככה. אני חושב שבגלל זה יש עלייה מסוימת בצפייה בטלוויזיה לאחרונה. צעירים פחות יוצאים לקולנוע, פחות קוראים ספרים, פחות שומעים דיסקים חדשים. גם מהעוזרת אני נפרד בצער רב. הגעתי לקצה גבול היכולת, ועדיין לא הצלחתי להשלים את שכר הדירה. אז בעוד חודשיים, כשהחוזה שלי ייגמר, אני חוזר הביתה". ואיך אתה מרגיש עם זה "את יודעת, כשהייתי צעיר יותר, הייתי בטוח שכשאגיע לגיל 28 כבר אהיה נורא מבוגר, ואז אתיישב לי בנחת. יהיה לי בית פרטי. אולי גם גינה. היום אני עומד במקום כזה, שמי בכלל חולם לקנות דירה? הרי גם לשכור דירה נהיה כמעט בלתי אפשרי. זו הרגשה מחורבנת בטירוף. אני חוזר להורים בצער רב. יש לי הורים מדהימים וחמים שאני מאוד אוהב. הדלת שלהם פתוחה בפני, אבל אני מרגיש אכזבה. ציפיתי לעצמאות כלכ לית ולעצמאות אישית. למדתי קשה בשביל זה. אני עובד המון שעות ומרוויח לא רע. אבל במצב הקיים אין שום אפשרות לגמור את החודש בלי חובות". תסתדר עם ההורים? "החיים של ההורים שלי ושלי הם שונים בתכלית. אנחנו בני דור אחר. אני רגיל לחזור הביתה, לקשקש עם חברים, לפתוח מערכת וטלוויזיה ומחשב עד השעות הקטנות של הלילה. במקום זה אני צריך לארח להורים לחברה ולאכול את האוכל של אמא שלי. בגילי זה כבר לא מתאים. עד לפני כמה שנים לא היתה לי שום בעיה לקחת כסף ועזרה מההורים. חשבתי, או.קיי, עכשיו ההורים עוזרים לי, אבל יגיע גיל שבו אני אוכל לעזור להם והכל יתאזן. היום אני מתקרב לגיל 30, ועדיין ממשיך לקבל מהם עזרה. תסלחי לי מאוד, אבל משהו פה מאוד­מאוד דפוק". כמו היהודי הנודד חודשיים תמימים מתגלגלת שירלי לוגסי, בת 24, אחראית אדמיניסטרציה וכספים במשרד משגשג וסטודנטית לכלכלה ולניהול, בבתים של חברים. כמו צב עמלני היא נושאת את רכושה על גבה, עוברת מידיד לידיד, מדלת לדלת, ומקווה לטוב. עד לא מכבר התגוררה עם שותפים בדירה שכורה בבבלי. שכר הדירה היה גבוה, אבל שירלי וחבריה עמדו בו בכבוד. אחר כך התחיל הדולר להשתולל, ועימו גם שכר הדירה. "זה היה או לשלם יותר ויותר, או לעזוב את הדירה", היא משחזרת. "בחרתי באפשרות השנייה. ארזתי את הפקלאות במזוודה של 'טרולי באג' והתחלתי לחפש לי מקום שיסכים להצמיד את שכר הדירה לשקל. לא מצאתי. כיוון שההורים שלי גרים בקרית­שמונה, אני לא יכולה לחזור אליהם ולנסוע כל יום לעבודה בתל­אביב. אז בינתיים אני מתארחת אצל חברים. אני מסתובבת מבית לבית, ממש כמו היהודי הנודד". נוח לך לחיות ככה? "זה סופר קשה. זה כמו חיים של הומלס. כשעזבתי את הדירה הייתי בטוחה שאמצא משהו סביר בתוך כמה ימים. אז ארזתי כמה תחתונים, שלוש חולצות, ג'ינסים, ספר ושני זוגות נעליים. בינתיים אני קונה כל יום דברים חדשים, כי שאר החפצים ארוזים באיזה חור, ואני ד י תקועה". איך החברים מתייחסים אלייך? "החברים שלי הם נשמות טובות. מקבלים אותי יפה, מכינים לי אוכל, מארחים אותי בחפץ לב. אבל לי זה נורא קשה. אין לי את הפינה שלי. אין לי בגדים, אין לי חפצים הכרחיים והדברים שלי מפוזרים אצל כולם. אני מרגישה כמו נר שלישי. כמו מתנחלת. כאילו פולשת לאינטימיות שלא שייכת לי, כאילו לא שייכת. סמוכה על שולחן אחרים". לכאורה, מצבה הכלכלי של לוגסי אמור להיות שפיר. משכורתה טובה ואת שכר הלימוד מממנים הוריה. לפני שעזבה את הדירה השכורה שבה התגוררה היא הוציאה לחודש 1,500 שקל לשכר הדירה, 400 שקל לנסיעות, 400 שקל על ארנונה ועוד 600 על מסים. 500 שקל הוציאה על ביגוד ו­1,000 שקל על מזון. על תרבות הוציאה 600 שקל לחודש, וסכום זהה לטלפון הסלולרי. 400 שקל להוצאות שוטפות סגרו לה את החודש ב­7,000 שקל נטו. "אני עובדת בשתי עבודות רציניות בו זמנית, ועדיין לא הגעתי לסכום הזה", היא אומרת. "איך אפשר להתקיים בצורה כזאת? אני מרגישה תסכול איום ונורא. כל הזמן אני עובדת על אולטרה גז, ועדיין אין לי כסף לכלום. יותר מרבע משכורת הולכת לי על שכר דירה עם שותפים, ובגילי, צעירים כבר מתחילים לחשוב על שכירות עצמאית. אני משתדלת להיות כמה שיותר יצרנית. אני יוצאת מוקדם לעבודה וחוזרת מאוחר בלילה. הגעתי למצב כל כך דחוס וצפוף, שאני יושבת להכין שיעורי בית ועבודות גמר בשתיים בלילה. ולמרות שאני בכלל לא מפונקת וכבר שנתיים לא פרגנתי לעצמי חופשה ­ אין לי כסף. לפעמים אני שואלת את עצמי מה עושים התפרנים שעובדים בסופרמקט ומרוויחים 3,000 שקל ברוטו". כמה זמן תשמרי על סטטוס ההומלסית? "עד שאמצא דירה שתתאים למשכורת שלי, או עד שאמצא בעל דירה מתחשב. אתמול כמעט סגרתי עם אחד. הוא ביקש שכר דירה גבוה יחסית, אבל היה מוכן להקפיא את שער הדולר לשבוע האחרון. ברגע האחרון הוא ביקש שאממן את ביטוח הדירה שלו. 70 שקל לחודש. איזו חוצפה!". יש חדר במוטל? אפשר לאהוב את הרעיון, אפשר לדחות אותו על הסף, אבל אין ספק שמגורים על בסיס חודשי במוטלים הם פתרון מקורי למצוקת הדיור של צעירי ישראל. משלמים 50 עד 100 שקל ללילה, כולל ניקיון, מסים, ארנונה ולפעמים אפילו ארוחת בוקר, וסוגרים עניין ב­1,500 שקל לחודש במלון טוב במרכז העיר. מלונות, אכסניות ומוטלים בתל­אביב, בירושלים ובחיפה עלו על הגל החדש לאור מצוקת השוכרים שהחריפה לאחרונה בעקבות עליית שער הדולר. מלונות גדולים יכולים להרשות לעצמם להשכיר חדרים שווים במחירים זולים להפליא. אם אתה עצמאי, אתה מקבל חדר מרוהט בטוב טעם וסל שירותים במחירים הנעים בין 300 ל­500 דולר לחודש. אם אתה מוכן לחיות עם שותף, עלות המגורים מצטמצמת ל­150 עד 250 דולר לחודש במלון. "בזמן האחרון מגיעים אלינו יותר ויותר סטודנטים ורווקים בגלל קשיים בתשלום שכר דירה בעיר", אומרת שרון אלה­כהן, מנהלת אגף חדרים במלון "קיסר" בירושלים. "יש לנו 150 חדרים, ובגלל התפוסה הירודה בבירה אנחנו מציעים לפחות 30 מהם להשכרה על בסיס חודשי. זו אופציה מצוינת. גם זולה, גם כוללת שירותי אבטחה וניקיון, ולא צריך לשלם ארנונה ומסים". ואכן, קבוצת חברות מתל­אביב שהחליטה ללמוד רפואה בפקולטה לרפואת שיניים ב"הדסה עין כרם" בירושלים, קפצה על המציאה. שמונה בנות התבייתו על שישה חדרים (שני חדרים אוכלסו בזוג שותפות) וקיבלו בתמורה לכספן שטיחים מקיר לקיר, טלוויזיה בכבלים, מיני בר קטן לשעת חירום ושאר פינוקים. מור מושיץ, אחת מהקבוצה, בת 21, משוכנעת שמדובר בדיל השנה. היא לא חושבת שיש משהו משונה במגורים במלון על בסיס קבוע: "עשינו חשבון שזו צורת המגורים הזולה ביותר", אומרת הסטודנטית הצעירה, "ואולי גם הבטוחה ביותר. "אני לא צריכה להגיע לבית נטוש או לבניין שאין לי מושג מי מחכה לי בו בלילה. אני גם לא צריכה להתאים את עצמי לשותפים, כי החדר הוא פרטי לגמרי. ומצד שני, אם אני רוצה חברה, יש לי המון בנות מאחורי הקיר, שהלכו על הפתרון הזה בדיוק כמוני, ואני פוגשת אותן בלובי או בארוחת הבוקר. החדרים כאן יפים ושקטים ואין דאגה של חשבונות ומסים וארנונות". לא מפריע לך לחיות במקום שמבוסס על תחלופת אורחים יומיומית? "האורחים אולי מתחלפים, אבל בעלי המלון, פקידי הקבלה והמאבטחים הם קבועים, ואני מכירה את כולם. הם נותנים לי יחס מיוחד, ואם אני צר יכה עזרה, הם באים לקראתי מיד. זה כאילו אירוח לוקסוס בתוך קומפלקס שהוא כמעט משפחה". סל ההוצאות החודשי של מושיץ אינו נמוך, חרף ההקלה המשמעותית בשכר הדירה. היא משלמת 2,000 שקל למלון, 800 שקל לאחזקת רכב, 200 שקל לביגוד ו­600 שקל למזון. על תרבות היא מוציאה 200 שקל, ועל שכר הלימוד 1,600 שקל בחודש, כולל ספרים, מחברות וחומרים. לסלולרי היא משלמת 400 שקל ולהוצאות שוטפות הכרחיות 200 שקל. סך הכל: 6,000 שקל. עם הכנסה משלה ועזרה מההורים היא מסוגלת לגמור את החודש, "למרות שבדוחק רב". בוא אלינו לקומונה מי שאופציית המלונות והמוטלים לא מדברת אל לבם, אבל כיסם דואב ושכר הדירה שלהם עולה לתפארת, חשבו ומצאו את אופציית הקומונה ­ עוד צורת מגורים אלטרנטיבית, היפית משהו, שמעמידה במבחן את השיתופיות החברית הנאמנה ביותר. בקומונות מתגוררות קבוצות של צעירים, השוכרים שתי דירות מחוברות או שטח גדול אחר, מחלקים אותו לחדרונים באמצעות וילונות, ומתבייתים עליו בעלות של כמאה דולר לחודש, ולפעמים גם פחות. חיים מרק ("ג'ינג'י") בן 36, אמן, צייר וסופר, מתגורר בפלורנטין בקומונה כזו. החברים שכרו קומה שלמה וחילקו אותה לחדרונים באמצעות וילונות. המספר הכולל של החברים המתגוררים שם אינו מוגדר לעולם. לילה אחד יבואו שמונה לישון, לילה אחר יבואו 30. "הדגש העיקרי בקומונה הוא ההיבט החברתי", אומר מרק. "זה אחלה פתרון. יש חיי חברה מצוינים. בבוקר קמים לעבודה, ומי שנשאר, מוציא את כלי הנגינה שלו, קצת חומרי בעירה לחיי חברה, אם את מבינה את כוונתי, קצת אווירה, בישול וניקיון לפי התור, ואחלה חיים שיתופיים בזול. אם היינו שוכרים דירות בנפרד, היינו משלמים פי ארבעה או חמישה. ובמצב של היום, כשהדולר מתחזק מדי שעתיים , למי יש כוח להילחם בבעלי הדירות?". יש הגבלות מסוימות לדיירים? "לא ממש. יש תורנות שצריך לעמוד בה בכבוד. כלומר, המבוגרים צועקים על הקטנים שינקו את החדרים, והקטנים צועקים על המבוגרים שהם רוצים אוכל. הכי צעיר אצלנו הוא בן 21, והכי מבוגר הוא בן 36, שזה אני. אבל כולנו שווים. ויש לנו חיים טובים: סטודיו לציור, פינת המחשב, סלון שהוא חדר החזרות של הלהקה, חדר אורחים, מטבח קטן מאוד, שני חדרי שירותים, שתי מקלחות ועוד חדרונים רבים, מטר על מטר. "כל יום יש ארוחה חמה בשעות הערב. כולם נאספים, כולל חברים מבחוץ. בשעה הזו אנחנו הדירה הכי עסוקה בתל­אביב. ממש כמו מסעדה. אחר כך מארגנים מעגל. מעשנים. שרים. כולם מקשיבים לכולם. ובדרך כלל סוגרים את הלילה עם איזה סרט טוב שכולם נרדמים ביחד איתו ומתעוררים בבוקר כמו שנראו בערב: עם הבגדים המקומטים, בדלי הסיגריות, שברי אבטיח, שאריות של גרעינים". זה לא צפוף קצת? "באמת אין פרטיות. אני אף פעם לא מקבל את המיטה שלי לבד כדי לעשות סקס כמו שצריך. בכל מקום ובכל פינה יש מישהו עם עיניים. אז לפעמים אני סוחב את הבחורה שלי למטבח או לשירותים. וגם הקפה בבוק ר לא משהו. אין אפילו כוס נקייה אחת אחרי הלילה. הספרים שלך מופקעים והדיסקים שלך עומדים לרשות כל העולם ואשתו. אין לך טריטוריה משלך, אבל מתח יש, לעומת זאת, הרבה. יש המון בחורות שצפופות איתנו, וזה לא פשוט. לפעמים הן באות גם לישון, ואז בכלל חבל על הזמן". דמי השכירות לכל הקומה הם 950 דולר לחודש. ג'ינג'י משלם כ­400 שקל. על מזון הוא מוציא 1,000 שקל. על תרבות 2,500. על ביגוד ­ שום דבר. על מסים 200, על ארנונה 200 וכך גם על הסלולרי. על נסיעות הוא מוציא 300 שקל בחודש. סך ההוצאות השוטפות החיוניות הוא 300 שקל נוספים בממוצע. סך הכל 5,100 שקל לחודש. "ועדיין הרבה יותר ממה שאני מרוויח". כשדוד השמש מתקלקל יש בין שוכרי הדירות גם מי שממשיכים לסחוב על גבם את שכר הדירה הגבוה, לספוג את ההפרשים, לעשות נסיונות סיזיפיים ולא מוצלחים לגמור את החודש, לעבוד בעשרות חלטורות מקבילות, להצטמצם ולרעוב, פשוטו כמשמעו. כזה הוא אייל דרור, בן 25, סטודנט ירושלמי לתקשורת ולפסיכולוגיה, העובד כמאבטח ומשלם שכר דירה מרקיע שחקים. "הייאוש מתחיל בדברים הכי אלמנטריים", מסביר דרור. "שכר הדירה זה המרכיב הכי בסיסי שיכול להיות. אתה יכול לוותר על עוגה או על דיסק חדש, אבל אתה לא יכול לגור ברחוב. אז אני שכרתי דירה זולה יחסית, ופרשתי את התשלומים שלה ל­12 חודשים. בינתיים הדולר קפץ, וההפרשים בין השכר שנקוב בתשלומים ובין הסכום הריאלי מסתכמים באלפי שקלים. "כשראיתי שהעסק יקר מדי, ניסיתי לחפש דירה עם בעלים שמוכנים להתפשר בעניין עליית שער הדולר, אבל לא מצאתי כאלה. רוב המשכירים הם רודפי בצע קמצנים שלא מוכנים לוותר בשום פנים ואופן על הרווח הגדול, הבלתי צפוי, שנפל בחלקם, ולא מעניין אותם שרוב השוכרים הם סטודנטים, צעירים אחרי צבא, שלא יכולים בגילם לחיות בבית ההורים או בקומונות, והם בסך הכל רוצים לגמור את החודש, לעבוד ולהתקדם". איך אתה מסביר את זה? "לפעמים אני פשוט לא מבין מה קורה כאן. חינכו אותי בבית לנדיבות, לעזרה, לתמיכה בזולת. אבל אני לא רואה אפילו תכונה אחת כזו אצל בעלי הדירות. אצלנו, למשל, חתמתי על חוזה עם בעל הבית, ובאיזה שלב גיליתי שדוד השמש הפסיק לחמם. פניתי לבעלי הדירה, והם גילו שאין בדוד את החלק הסולרי, ולכן הוא יצא מכלל שימוש. מאז, בכל פעם שאנחנו רוצים להתקלח, אנחנו צריכים לחמם את הדוד החשמלי, שזה טונות חשמל. ביקשנו מהם שיורידו לנו לפחות את עלות החשמל המוגברת מההפרש של הדולר בשכר הדירה, או לחלופין שיקנו את החלק החסר של הדוד. זה הצחיק אותם". אייל מוציא לחודש 1,400 שקל לשכר הדירה (בעזרת שותף). הוא משלם 350 שקל לארנונה, 700 שקל למסים, 1,000 שקל ללימודים באוניברסיטה, 300 שקל לסלולרי, 300 שקל לביגוד, 450 שקל לנסיעות, 500 שקל לצורכי תרבות ו­600 שקל למזון. ההוצאת השוטפות ההכרחיות מסתכמות ב­500 שקל. הן סוגרות לו את החודש בלא פחות מ­6,000 שקל נטו. המשכורת שלו, הוא מציין בצער, הרבה יותר קטנה. "כבר מזמן הגעתי למסקנה שאני צריך להפוך לעבד", הוא אומר. "אני עובד בלי הכרה , מגיע לאוניברסיטה שפוך מעייפות, ועדיין חי במינוס תמידי. אני והחברים שלי לא חשבנו שכשנשתחרר מהשירות יפרשו לנו שטיח אדום. אבל כולנו היינו במקומות אחרים בעולם, ולא ראינו שום מדינה שגורמת לאנשים היצרנים שבה להיחנק בלי שום נקיפות מצפון. אני לא יודע לאן יובילו התוכניות הכלכליות של שר האוצר. אני גם לא יודע איך יגיבו אלה שלקחו להם את הסיגריות ואת הסולר. דבר אחד אני יודע: אם לא ימצאו, ומהר, פתרון להצמדת שכר הדירה לשער הדולר, אני והרבה מהחברים שלי פשוט נרים ידיים". אומרים שהייאוש הרבה יותר נוח בלונדון או באוסטרליה או בהודו. אפילו בניו יורק. למרבה הצער זו האופציה החביבה ביותר על הצעירים שנשברו ממדיניות הצמדת שכר הדירה לדולר. ולמרות הפופולריות שלה, בחרתי לציין אותה בסוף הרשימה. עצוב כל כך שדור העתיד שאוהב את הארץ, מוכן לחיות בה למרות פגמיה ופגעיה, לא מפחד מפיגועים ומפצצות אטום, משרת בצבא, חושב לעזוב רק בגלל חוקים שרירותיים שלא מאפשרים לו לחיות בצורה ראויה. בהודו הייאוש יותר נוח הדס פז, בת 27, מזכירה בחברת "סייט אנד סאונד", חזרה מטיול בהודו לפני כשנה. היה שם זול לחיות, עוד יותר זול לאכול וחינם כמעט לבלות ולנקות את הראש. ובכל זאת חזרה הביתה. שלושה חודשים התגוררה עם שותפה בדירה קטנה בתל­אביב. יום אחד התמוטטה התקרה, ופז והשותפה נאלצו לארוז ולעזוב. מאז, זה חודשיים, היא מחפשת אלטרנטיבה. שכר הדירה הגבוה וההצמדה שלו לדולר, רוקנו את ארנקה וגם את המוטיבציה להישאר. "אנחנו אוכלות אותה בגלל המדיניות של בעלי הדירות", היא אומרת. "רצינו להשקיע סכום יפה בשכירות, כדי לחיות במקום חמוד ונעים, אבל הסכום שלנו בכלל לא עומד בקנה המידה החדש של שכר הדירה, שבגלל עליית הדולר קפץ במאות שקלים. אף אחד לא מוכן להתפשר ולהקפיא את השכר, אף אחד אפילו לא מוכן לשמוע על אמצע הדרך. אז בתחילה עברתי להתגורר אצל ההורים. ישנתי בחדר עם אח שלי, אבל אחרי כמה ימים נשברתי. הבית שלנו לא בנוי לחיים פרטיים שכל צעיר מבקש לעצמו". לאיזו מסקנה הגעתן? "התחלנו לחשוב על חזרה להודו. השותפה שלי ואני מדסקסות את הרעיון הזה כבר חודש שלם. שמענו שהרבה צעירים עשו את זה. הבעיה היחידה שלי היא העבו דה הטובה שמצאתי. אני מרוויחה שכר לא רע, והבוסים נחמדים. ובכל זאת, אם המצב ימשיך כפי שהוא היום, נחזור להודו כדי להשתקע". עד לא מכבר הוציאה פז 1,300 שקל על שכר דירה, 300 שקל על מסים, 150 שקל על ארנונה, 800 על אוכל, 100 על הוצאות ניקיון, 300 על ביגוד, 600 על תרבות, 300 על טלפון סלולרי, 200 על נסיעות ו­300 על הוצאות שוטפות. סך הכל: 4,350 שקל, סכום מקביל לשכר שאותו היא מרוויחה בעבודתה. "עד ששכר הדירה קפץ, המשכורת הספיקה", אומרת פז. "כאילו, לא לבלוע ולא להקיא. לא גוועתי ברעב, אבל גם לא יכולתי לחסוך כלום. עכשיו, כששכר הדירה קפץ, אפילו לגמור את החודש אני לא מסוגלת. אז אני יורדת להודו. עם כל הצער וכל האכזבה. זה המקום היחידי שאני אוכל לעבוד בו, לחיות בו וגם לחסוך קצת בצד. אפשר למלצר שם, אפשר למצוא עבודות מזדמנות, ובעיקר לשלם שכר דירה מגוחך. שלושה דולר ללילה במקום סביר, חמישה דולר ללילה במקום שווה. במצב של היום בישראל, האופציה הזו נראית לי כנכונה ביותר". כך חושבים גם צעירים נוספים, ובהם נועם אופיר, הצלם שעוזב לברצלונה. "אני בא ממשפחה של אנשים שחוו אנטישמיות באירופה, וקצת עצוב לי להגיד להם שאני עומד לרדת מכאן", הוא אומר. "ההורים שלי אוהבים את הארץ. אבא שלי הוא גיבור ישראל. אבל כששאלתי אותו מה לעשות, אחרי שהדולר קפץ, הוא הסתכל עלי ואמר לי: 'ילד, אם יש לך אופציה לעשות משהו במקום אחר ­ קום וסע'. שלוש שנים טיילתי בחו"ל וההורים שלי נדנדו כל הזמן שאחזור הביתה. ועכשיו, כשחזרתי, מלא רצון טוב, גיליתי שאי אפשר לחיות כאן, ולאף אחד לא אכפת".