דברי ימי מנזר מנזר סנט וינסנט בעין כרם הוא אי של חסד בארץ אכזרית * סיפור על מקום שבו האהבה מנצחת מרדכי חיימוביץ' 10/05/02 בחוץ צומחת התאנה על התמר. בפנים ילדים יהודים וערבים. מנזר סנט וינסנט, עין כרם. 70 ילדים הלוקים בשיתוק מוחין, כמה מהם ממשפחות חרדיות, חוסים כאן. "הילדים שלנו לא מסוגלים לדבר, אבל יודעים לחייך", אמרה לי האחות קתרינה לפני שבאתי. המנזר הוא אי של חמלה בים של צער. פינה של רוך בעתות מלחמה. "כשמעלינו עוברים המסוקים להדסה, אנחנו מאכילות ילדים נוצרים, מוסלמים ויהודים", סיפרה אחת המתנדבות, לאה­מיכל. ראשם של הילדים רכון, עפעפיהם שמוטים. רבים מהם עיוורים, בודדים יודעים לעמוד. הקולות שהם מפיקים נשמעים חסרי פשר. רק עם אחד הצלחתי לתקשר. ולמרות הכל, זה היה אחר צהריים אופטימי. מקומת המגורים בקעו צלילים, המתנדבים התרוצצו, המסדרונות שקקו. באוויר עמדה איזו חדווה. עין כרם היתה יפה כמו גלויה מפרובאנס. קרני ערביים צבעו בדבש את קירות הבתים העתיקים. ביער ישב זוג על גג חיפושית סגולה והתחבק. ממרפסת האבן של סנט וינסנט נראו עצים וערפל. והמנזר הפרנסיסקני "יוחנן בהרים", ומנזר "אחיות ציון". "יש סיפור אהבה בין הנוצרים ובין עין כרם", אמר לי דודו עין­מור, חבר ומורה דרך, שהביא אותי לסנט וינ סנט. שבעה מנזרים יש כאן ובסופי שבוע דודו משוטט ביניהם עם מטייליו. הנוצרים מאמינים כי כאן נולד יוחנן המטביל. אמו, אלישבע, היתה הדודה של מרים, אם ישו. במזמור המגניפיקט שרה מרים שיר הלל לפרי בטנה של אלישבע. המילים דומות לשירת חנה בספר שמואל. "אהבתן האמהית של אלישבע ומרים נותנת משמעות מיוחדת לעבודה שלנו, אבל לא בגלל זה באנו לעין כרם", אמרה לי האחות קתרינה, "פשוט נקרתה לנו הזדמנות היסטורית". הבית שבו ישבנו היה פעם של הנזירים, חברי מסדר "האחים הלבנים". בקיץ היו באים מהעיר העתיקה לעין כרם לשאוף אוויר. לפשוט את הגלימות החונקות, לנוח על שפת המעיין. אחרי מלחמת השחרור שוב לא היו יכולים להגיע והבית ננטש. אחרי כמה שנים ביקשו "האחים הלבנים" מהקונסוליה הצרפתית להביא נזירות "שישתמשו בבית למטרה טובה". כך הגיעו לפני כ­40 שנה "בנות החסד" של מסדר סנט וינסנט. בראשן עמדה האחות קלייר ברנס. ברנס נולדה באלג'יריה בראשית המאה שעברה להורים מברן. היא למדה משפטים במרסיי ואביה תכנן לה קריירה בנקאית מפוארת, אבל היא השאירה אותו עם התכנונים והצטרפה ל"בנות החסד". ב­29' נשלחה לאלכסנדריה. ארבע שנים אחר כך יצאה לרומא. המלחמה עברה עליה במנזר שליד כנסיית יואכים הקדוש. שם, כשהיא מחרפת את נפשה, הסתירה יהודים. על מעשיה האציליים בשואה כמעט אי אפשר היה לדובב אותה.ב­52' באה לירושלים וקיבלה ביד ושם את אות "חסיד אומות העולם". כמה שנים אחר כך העניקה לה צרפת את אות "לגיון הכבוד". גם מכך לא עשתה עניין. 36 שנה חיה ברנס בירושלים ואת כולן הקדישה לילדים מוכי גורל. "המתת חסד?", היתה נוהגת לשאול, "מי שתומך בזה לא מבין כלום. יש כוונה נסתרת מאחורי הסבל של הילדים התמימים האלה". ב­88' שבה למצרים. לפני שש שנים מתה. "היה אביב, כמו עכשיו", אמרה לי האחות קתרינה שמנהלת במקומה את המנזר.האחות קתרינה נולדה באוסטריה, בכפר קטן ליד קיצוויל. "הייתי צעירה מאוד וכבר ידעתי שאני רוצה להקדיש את עצמי לאלוהים".מה הרגשת?"קשה לי להגדיר לך. זה משהו כאן בפנים. אתה חש כשאלוהים קורא לך".קתרינה יצאה בגיל 18 לזלצבורג, למסדר "בנות החסד". "הן מצאו חן בעיני כי נתנו את חייהן לאחרים". היא עבדה שם כמה שנים עם ילדים, השתלמה בפריז במרכז העולמי של סנט וינסנט ויצאה לביירות. 17 שנה היתה בלבנון ובאנגלית ש לה דבק מבטא ערבי קל. במלחמת לבנון עבדה בבית יתומים. "אני זוכרת שכל הזמן היינו מחפשות אוכל כשסביבנו התפוצצו פצצות". אחרי חמש שנים יצאה לחופשה באוסטריה ושמעה שפצצה נפלה על בית היתומים. היא רצתה לחזור, אבל הדרכים היו חסומות. בדרך לא דרך הצליחה להגיע ללרנקה ועלתה על אונייה לביירות. כשנחתה ראתה רק בהלה. אנשים מובסים, חבולים ומבולבלים נסו מעיר לכפר. "המצב השורר היום מזכיר לי את המלחמה ההיא בלבנון", היא אומרת. "יש לנו אחיות בבית­לחם. הן עובדות בבית יתומים ומצבן רע מאוד. אנחנו מצלצלות כל יום והאחיות בוכות, 'אין אוכל, אין תרופות'. פה בעין כרם עדיין שקט מאוד. יש לנו הכל. אבל אנחנו בכל זאת מרגישים את זה".איך? "העובדים שלנו מירושלים נתקעים לפעמים במחסומים. מאחרים או בכלל לא מגיעים. עד כה היו לנו המוני מתנדבים מחו"ל, עכשיו הם כבר לא כל כך מגיעים. אנחנו עובדות הרבה יותר קשה".וכל זה מחזיר אותך ללבנון? "כן. אתה לא יודע מה יילד יום. יהיה פיצוץ, לא יהיה פיצוץ. אני רואה את התמונות מבית­לחם ונזכרת בלבנון".לאחות קתרינה יש פנים מאירות ועיני פלדה. דיבורה רך ומילותיה עיקש ות. בתקיפותה העדינה היא מנסה לבנות לילדיה עולם יציב, לכבד את חייהם, לבנות להם פרטיות ולהגן עליה. "הם באמת בני אדם ומגיעות להם כל הזכויות. הם זכאים למצב הכי טוב שאפשר ליצור בעבורם. הם זכאים להיות חלק מהחברה. אנחנו יודעים שהם חולים מאוד ולא נוכל לרפא אותם. ובכל זאת, אנחנו מנסים לעשות להם חיים טובים". איזה חיים טובים יכולים להיות למי שאינו יכול לזוז? התנאי הראשון, לפי האחות קתרינה, הוא בריאות טובה. אוכל טוב, שינה. תרפיה שתפתח אותם עד כמה שאפשר. היו כאלה שלא יכלו להזיז אצבע, היום הם מסוגלים לעשות משהו עם הידיים. תקשורת של הלב מנזר סנט וינסנט פועל בפיקוח האגף לטיפול באדם המפגר במשרד העבודה והרווחה. ההקצבה לכל ילד היא כ­7,000 שקל בחודש. השתתפות ההורים נקבעת לפי הכנסות המשפחה ועל הגבייה ממונות רשויות הרווחה. בעלי הכנסה נמוכה לא משלמים כלל. לסנט וינסנט יש זמן אחר. כשאומרים כאן "בקרוב" מתכוונים לכמה חודשים. המלחמה היא על הדברים הבסיסיים ביותר, ולומדים לחגוג נצחונות קטנים. גרירת מכונית על הרצפה היא ניצחון. החזקת ספל ביד היא ניצחון. "אנחנו מנסים להפיח בילדים חיים", אמרה קתרינה. "להעיר להם את המוח, להשמיע להם קולות יפים. מוזיקה, ציוץ ציפורים. שיראו את השמש זורחת, שיתחילו לחייך. אנחנו מאוד משתדלים שהם יחייכו".הם מחזירים לך איזה סימן? יש איזו תקשורת איתם? "תקשורת של הלב. היא נעשית ללא מילים. אני רואה להם בעיניים. אני יכולה להגיד לך אם הכל בסדר איתם. אם הם אוהבים את האוכל". רק על ידי מבט?"המבט הוא המצב הטוב. רבים מהילדים לא רואים".יש במנזר ילדים רבים שלוקים ב"עיוורון קליפתי". הילד לא רואה, אבל עצב הראייה קיים. "אנחנו משתדלים לפתח לו את העצב, לאמן אותו לראות". ילדי העיוורון הקליפתי באים ל"חדר החושך". מכבים את האור. העיניים נאלצו להתמקד על הדובי ועל הפרח ועל הסוס הזרחניים שעל הקירות השחורים. את חוש הראייה והריח מנסים לפתח גם בחדר ושמו "סנוזילנד". בחדר השתרעו הילדים על מזרני מים לבנים. בחלל האוויר עמד ריח עדין של וניל. בעמודים המלאים במים צבעוניים עלו בועות. הילדים הוזמנו ללחוץ על שלט ולהחליף את הצבע. רובם לא הבחינו בצבע, אבל יכלו לחוש ברטט שמעבירות הבועות בעמודים. מה מכל זה הגיע אליהם? חמש הנזירות של סנט וינסנט מתעקשות להראות למי שאינו רואה, לדבר אל מי שאינו שומע. "אנחנו תמיד מאמינים שהילד בכל זאת מבין משהו. הם לא עונים לנו במילה או בתנועה, אבל עלינו להיות משוכנעים שאנחנו נוגעים בהם", אמרה קתרינה. ויש פעמים שהם בכל זאת משגרים אות ורק היא מבחינה. "הם קצת מרימים את הראש, קצת פותחים את העיניים".מהם הרגעים היפים שלך איתם? "אני משחקת איתם וזאת תמיד הנאה. אני מעדיפה להיות עם הילדים מאשר במשרד. מה מרגש אותי? חיוך שלהם מרגש אותי, ילד הולך מרגש אותי".הם מבטאים שנאה, אהבה? "אני מזהה קנאה".קנאה?"באמת, לפעמים כשאני מדברת לאחד, א ז השני משתעל בקול רם כדי שאשים אליו לב".הם בכלל מזהים אותך? "חלק מהם. בחודש שעבר נעדרתי לשבועיים. כשחזרתי כמה ילדים חיבקו אותי".יש ביניהם חברות? "קצת. צריך לזכור שרוב הילדים אוטיסטים במידה זו או אחרת. הם בעולם שלהם". יש איזו משיכה בין בנים לבנות? "לא ממש. אצל ילדים מהסוג הזה המין לא רלוונטי". חרדים במוסד נוצרי גם החגים לא רלוונטיים לילדים, ובכל זאת מציינים אותם. "הם יראו נרות דולקים, אבל לא יבינו מדוע הנרות דולקים. ובכל זאת אנחנו מתנהגים כאילו היו רואים". נוצרים, מוסלמים ויהודים, כולם חוגגים במנזר את החגים של כולם. בחנוכה יש חנוכייה בכל חדר. בבית הספר יש מורה יהודייה. ביום שישי עורכים שם קבלת שבת ובפסח את ליל הסדר.הורי הילדים החרדים מביאים מזון כשר? "לא מביאים לפה אוכל בכלל. גם לא אוכל כשר. ההורים ידעו את זה מהתחלה. יש תזונאית שמחליטה מה כל אחד יכול לאכול".קשה להורים חרדים להשאיר את ילדיהם במוסד נוצרי? "כן, בשביל המשפחות זאת בעיה. בעבר היה רק המקום שלנו, היום יש גם אחרים. ההורים יכולים לבחור. איש לא לוחץ עליהם. מי שרוצה יכול להוציא את הילד שלו. ובכל זאת, יש מי שמעדיפים אותנו בגלל הטיפול והאהבה". השעה כבר שלוש. הילדים סיימו את מנוחת הצהריים. שלושה נזירים פרנסיסקנים עולים להוציא ילדים לטיול. באיטיות הם עולים במדרגות, לתוך גלימותיהם החומות נושבת רוח. אין מסלול קבוע לטיול, העיקר לצאת. כשבחוץ יפה יוצאים לצובה או לגן החיות. אבל כעת אפור וקריר והם יבלו בקניון ב מלחה. האח פאדי מירדן, האח אקילינו מספרד ואח מעיראק לוקחים בידיים את דינה, דלית וסוהא ועולים למכונית לבנה. המתנדבת קורנליה מגרמניה מלווה אותם. היא עוד רוצה לומר לי דבר מה, אך קתרינה מאיצה בהם לצאת לדרך: "יש עבודה, חבל על הזמן". לא דרך האינטלקט אנחנו נשארים עומדים על רחבת האבן הלבנה שלפני סנט וינסנט. מולנו באה לאה­מיכל. שיער כסוף, נעלי בד, מעטפה ביד. היא עצרה את אחד העובדים, מוחמד, ודחפה לו את המעטפה. "נולד לו בן", הסבירה. פעם בשבוע היא באה לכאן לעשות אחר צהריים עם הילדים. כך שש שנים. "בפעם הראשונה באתי, ראיתי ונבהלתי". אבל הצורך לעשות משהו למען הקהילה היה חזק ממנה. "אתה נכנס לבניין ושוכח את הכל. הפן הדתי והפן הפוליטי מתגמדים. אני מרגישה שאני עושה את זה בשבילי". ילד פגוע, סיפרה, מקבל פה גן עדן. ביולי לוקחים אותם לים באשדוד. באוגוסט הם יוצאים לקייטנה בחיפה. מתנדב אחראי על כל ילד. חוגגים יום הולדת משותף לילדי אותו חודש. "יש הכל, כולל במבה". היא לא יודעת מה בדיוק מרגש אותה במקום הזה. אולי זאת הדאגה לילדים. בקור ובשלג יש תמיד הסקה ואוכל.אולי זאת המחויבות. חמש נזירות מנהלות מקום של 90 בני אדם.על ההתנדבות שלה לא ששה לאה­מיכל לדבר. היא בסך הכל מגיעה פעם בשבוע, מהשעה שלוש ועד כיבוי אורות ב­18:45. "אני לא ממש משחקת איתם. למשחק אין פה משמעות רגילה. הם מאוד פגועים, הילדים האלה. אני עובדת איתם. 'פיזיו', מסז'י ם. דברים שקל להעביר דרך החושים, לא דרך האינטלקט". אלוהי הדברים הקטנים עין כרם עטתה אובך. מ"יוחנן בהרים" עלה צלצול פעמונים. בגן הוורדים מטפחת לבנה. האחות נורמה רכנה על ורדיה. אדומים וצהובים. היא ניווטה בין הקוצים, גזמה בהיסוס והגישה לי שלושה. על בגדיה הלבנים סוודר כחול. בשיערה הפחמי שזורה שיבה והוא אסוף במטפחת לבנה. היא נולדה בפיליפינים, הגיעה לפני עשר שנים ומאוד רוצה להישאר. "הילדים נכים, אבל לא נכים רגשית", אמרה. "המתנדבים נותנים להם אהבה וזאת התרופה לכל. הילדים מרגישים שאוהבים אותם". היא רואה את זה עליהם. כשהפנים שלהם רגועות, היא יודעת שמשהו בכל זאת חלחל. אתם נותנים כל כך הרבה ומקבלים כל כך מעט."נכון, אבל המעט הזה הוא הדבר הכי עמוק שהילדים מצליחים לחצוב מעצמם. הכי אמיתי".לעתים היא מעבירה שעות עם ילד שלא מגיב לכלום. ואז פתאום נפלט לו חיוך וזה עושה לה את היום. "זה מספיק לי, כי אני לא מצפה ממנו לגדולות. אני מרגישה שהוא מפתח את הרגישות ואת החמלה שלי. לנו, הנורמלים, אין זמן לזה. אנחנו רצים אחרי הדברים הגדולים. אבל הדברים הקטנים ­ זה העיקר".בת כמה את? "60".לא רואים."הילדים שומרים עלי".עלינו לקומת הילדים. מהר גע הזה ואילך יהיו שמות הילדים והמטפלים ממזרח ירושלים בדויים. הילדים מטעמי פרטיות, המטפלים מטעמי הזמן.בחדר היו נזירה, כלבה חומה ושני ילדים. האחות סוזן ניסתה לחבב את פאם על הובר ועל ודיע. היא רצתה שייגעו בכלבה, או לפחות שיביטו בה. אם יתייחסו לפאם, אולי יתייחסו פעם גם זה אל זה. אבל הובר אוטיסט, נטוע בתהומות עולמו. כל רגע ניגש למפסק ומכבה את האור. ודיע מביט לתקרה ומוצץ אגודל. בני שבע, ובכל זאת ילדים ללא גיל. פתחיה, מומחית להפרעות בתקשורת, הצטרפה עם הילד ניצן. עיניו שני סדקים צרים. כדי להעמידו היא החזיקה בבתי שחיו. כשעזבה התקפל לרצפה. כאילו היה בובת סמרטוטים. "הלו פאמי", פתחיה לקחה את כף ידו של ניצן, וליטפה איתה את פני הכלבה. "האדא פאמי", חזרה ואמרה. אבל ניצן הפנתה את הראש וצנחה שוב. פאמי זינקה ללקק את הרוק מסביב לפיו. ידו של ניצן נסגרה על מסוק פלסטיק אדום. הוא הסיע אותו ברעש קדימה ואחורה. "כל הכבוד", חיזקה אותו האחות סוזן. "בראבו", הריעה פתחיה. ליטפתי לו את הראש והוא התחכך לי בכתף. האם היה זה תחילתו של קשר? סביר יותר שזה היה מקרי. ניצן לא נתן לי להבין. הילדים האלה משדרים מתוך הערפל. משגרים אותות לא ברורים, אך מלמדים אותך לקוות. הובר ניגש שוב אל המפסק. "זה לא בסדר", נזפה בו סוזן במבטא אמריקאי רך. לחיים אדומות ושיער אפור יש לאחות סוזן. היא באה ממישיגן לפני 26 שנה. כבר שש שנים שהיא בסנט וינסנט. לפעמים היא מוהלת במשפט אחד אנגלית, ערבית ועברית. How we say jump?"", שאלה כשהיא מחזיקה את ניצן בידיו. הרבה רעש היה בחדר, אבל הילדים ללא מילים. מדי פעם עלתה נהמה ממעמקי החזה של הובר. למי קרא? האם אמר: "תנו לי לשחק?". הוא נראה כמו ישו קטן. שיער בלונדיני גולש. פנים שבריריות כשל ראי. פתחיה קוראת לו "הובי". הנה הוא רוקד, נגרר למעגל. עם סוזן, פתחיה וודיע. הן מחזיקות את הילדים בידיים כדי שלא ייאספו אל הרצפה. הילדים לא מביטים זה אל זה. האם הם יודעים זה על זה? נוגעים לא נוגעים. כאילו היו רוקדים באפלה. "אחת, שתיים, שלוש", רקעה פתחיה. פאמי חתכה את המעגל. "יש לנו שתי עיניים", שתי רקיעות. "שתי ידיים". עוד שתי רקיעות. ניצן התקפל והתיישב. הוא תקע אצבע בפרווה של פאמי. לאחות סוזן יש טיפת נחת. ניצן עסוק מאוד, כמעט לא מכניס אצבעות לפה. זה גם יומו הטוב של הובי. הוא מרשה לאחות סוזן ללטף אותו. "הילד הזה עוד ילמד לקבל חיבה", היא נצנצה מאחורי משקפיה. "בוס מי" (בערבית: "נשק אותי") ביקשה פתחיה מוודיע, אבל ידו בשיער הקטיפה של הובי. פתחיה זינקה לחילוץ מהיר. בכף ידו של ודיע היא ליטפה את כף ידו של הובי: sorry" הובי", היא ביקשה סליחה בשמו של ודיע.היא בת 32, משייח' ג'ראח שבמזרח ירושלים. "לא נשואה, אבל מאורסת", הראתה לי את טבעתה. הרבה שכנים יהודים. "גם כשיש מצב מדברים. אומרים בוקר טוב לשכן". אבל במנזר היא מרגישה הרבה יותר טוב. "אם אדבר בחוץ ערבית יחשבו שבאתי להתפוצץ, אבל בבית הזה הכל אחרת". זה סוג עבודה שדורש אחווה והיא חיה עם זה מצוין. "המורות היהודיות הן אחיות שלי, מבינות אותי. כשיש בעיה הן רצות אלי, שואלות איך אני מרגישה". בעיות יש בעיקר אחרי פיגועים. אז מוקמים המחסומים ופתחיה מתקשה להגיע. "מורידים אותי מהמונית, שמים אותי בצד. אני מצלצלת ופה אומרים לי 'אל תדאגי', אבל אני דואגת. אני יודעת שהילדים מחכים לי". בשעות האלה ההמולה רבה בקומת הילדים. כהמולת בית ילדים בקיבוץ. ילד אחד היה קשור לסד, אחר עמד בתוך הליכון. אחדים שכ בו על גבם במיטות עם סדינים עליזים. מעל כל מיטה היה שלט מצויר. תאריך לידה ושם. ליאור ליד איברהים. דניאלה ליד ליאד. מוזיקה שמיימית מהחדר שבקצה המסדרון עלו צלילים. אלה הבלונדינית, המנגנת מרוסיה, ניגנה באורגן חשמלי. לצדה עמד ילד עם לשון משורבבת ועיניים כבויות. כשאצבעותיה התרוצצו על הקלידים הוא הצטרף אליה, מכה באצבע קטנה ועיקשת. לפניהם התפרקד ילד על מזרן מתגלגל. אחרים שכבו במיטות, נועצים עיניים בתקרה. אחר כך, כאילו עקבו אחר דמות בלתי נראית, ירד מבטם אל הקיר ועלה שוב אל התקרה. אלה עברה ביניהם. חילקה מצילתיים לילדים שלא יכלו להחזיק בהן, ואלתרה גרסה עליזה Summer Time"­ל". היא הקישה בנחרצות על קלידיה ופניה קורנות. האחות קתרינה הרימה את יועד מהמזרן המתגלגל וחיבקה אותו. היא התחילה לנוע לצלילי המנגינה. בהתחלה זזה לאט. במין סלואו מנומנם. ואז הצטופפו צליליה של אלה, ותנועותיה של קתרינה הפכו חדות ונחרצות יותר. היא נדנדה את יועד מצד לצד. שמאלה ימינה, למעלה למטה. כאילו ניסתה להעיר אותו. "צריך את ה'ריתם' (קצב) בשביל שיעיר אותם", אמרה אלה. "לפעמים אני עושה להם מוזיקה קבליסטית. זה טוב, מוזיקה של אלוהים". איך את יודעת שמשהו מגיע אליהם? "אני רואה את זה לפי האטמוספרה. מצב רוח שלהם".מה הם הכי אוהבים ל שמוע?"קלאסיק. בשביל ילדים עם פרובלמה צריך מוזיקה גבוה".במסדרון הארוך ארבעה ילדים על טרמפולינה. שלושה על הגב, אחד על הבטן. כך הם מונחים שם. הראשים צמודים. עיניים עצומות. כף יד נוגעת בכף יד. וזה כל כך עצוב לראות. הילדים האלה, כמו שהנחת, ככה תמצא אותם. ובכל זאת על הטרמפולינה קורה משהו. יש נגיעות קטנות. "הכל בינתיים מקרי", אמרה אחת המתנדבות, "אבל זה יכול להוביל לאיזה מגע בין הילדים, למשהו מרגיע". ליד שולחן קטן יושבים שלושה ילדים. לפניהם פתוחות חוברות מצוירות. שעת קריאה. אלא שהילדים האלה לא יודעים לקרוא. כנראה שגם לא יידעו. למטפלת שלהם, איבתיסאם, זה ברור. אבל היא רוצה שירגישו את הנייר. שתדבק בהם איזו חדוות דפדוף. יזיד הוא היחיד שיודע לתקשר במילים. איבתיסאם כל כך גאה בו. "לימדנו אותו לבחור. הוא אומר אם הוא רוצה אטריות או תפוחי אדמה". כרגע יזיד רוצה פיפי והיא מניחה אותו על הסיר. "בלילה הוא מזכיר לנו לסגור את הדלת ולהוריד את הווילון". יזיד שומע אותנו וצוחק ממרום סירו. כשאיבתיסאם מורידה אותו היא מחמיאה לו: "שאטר, שאטר (בן חיל)". היא רוצה להראות לי כל מה שיזיד יודע. מ פצירה שאדבר איתו.איך קוראים לך?"יזיד". בן כמה אתה?"ארבע". איבתיסאם: "תגיד את האמת...".אבל יזיד שותק. "הוא בן שבע" , היא מסבירה לי, "אבל שוכח את גילו. צריך להגיד לו כל הזמן עד שיזכור". תספור לי."וואחד, איתניין, תלאתה...".איבתיסאם צוחקת.אתה אוהב פה? "כן".איבתיסאם: "הוא לא מכיר משהו אחר".איפה אתה אוהב יותר, פה או בבית?"בבית". למה? "יש טלוויזיה".גם פה יש."בבית הטלוויזיה יפה יותר". כשהערב יורד כששואלים את סוהא כמה ילדים יש לה, היא עונה: "70, כל הילדים של סנט וינסנט". היא בת 30, עדיין לא נשואה. ממזרח ירושלים. מגיעה גם בימי חופש. שבע שנים שהיא כאן. "כשראיתי את הילדים בפעם הראשונה בכיתי כל היום. לא רציתי לעבוד פה". אבל האחות אן אמרה לה: "הרבה רוצים לעבוד כאן, אבל אני רוצה אותך. בגלל הדמעות שלך". סוהא הבטיחה לנסות שבוע. אחרי שלושה ימים אמרה שהיא רוצה להישאר. "אני נוצרייה, הדת שלי אומרת שצריך לעזור לאנשים. אבל חוץ מזה אני באמת אוהבת אותם. יש ילדים שאוכלים רק אצלי, בגלל זה אני באה גם בחופש שלי". פעם טיפלה בילדה שלא הוציאה הגה. אחרי חודשים התחילה לדבר. המילה הראשונה שאמרה היתה: "סוהא".עכשיו השעה כמעט חמש. סוהא ממהרת לארוחת הערב עם הילדים שלה. מזמינה שאבוא. לאחד מהם, רון, היא קשורה במיוחד. רק היא יודעת לפענח אותו. מלווה אותו בכל קייטנות הקיץ. היא קוראת לו רוני, הוא קורא לה אמא. זאת המילה היחידה שהוא יודע לומר. הוא משמיע קולות חלולים. התכתבות פרטית בינו לבינה. כשהיא נכנסת, קופץ רוני בכיסא הגלגלים שלו, מכה בכפות ידיו על השולחן, מפריח אלף נשיקות. הדיסק מתנגן "ה בה נגילה הבה". מגש ארוחת הערב מגיע. מילקי שוקולד יש הערב לרוני. רק בצאתי הוא מבחין בי. "ביי­ביי", הוא קורא אחרי.נער שוכב פשוט איברים. פרוש על פני כדור אדום. מנסה לחבק, אך הכדור גדול ממנו. גופו רוטט כאילו היה נישא על זרמים עלומים. שמו אייל והוא בן 11. עד לפני שש שנים ידע רק לשבת. עתה הוא יודע לעמוד, ללכת כשנותנים לו יד, להתקדם עם הליכון. "הכדור לא יציב, זז כל הזמן", מסביר הפיזיותרפיסט שלו, רוברט. "אייל נאלץ לשמור כל הזמן על שיווי משקלו והשרירים שלו מתחזקים". רוברט מקווה שהילד ילך בכוחות עצמו בקרוב. בעוד כמה חודשים. לרוברט יש כל הזמן שבעולם. הוא כבר היה במחוזות האלה. בגיל שנתיים חלה בפוליו. עבר כמה ניתוחים והחלים. אבל יש לו מכשיר הליכה קטן שבולט מהמכנס. "נדרתי לעזור לאחרים כמו שעזרו לי ואפילו יותר מזה". 31 שנה שהוא במקצוע. נולד באלג'יריה. בגיל בר מצווה היגר עם משפחתו לצרפת. שם למד ועלה לישראל. אביהו בן השמונה, שמסתובב בחדר שבו אנחנו מדברים, הוא אולי ההישג הכי גדול של רוברט. "קיבלתי אותו כשהיה בן שלוש וחצי. שכב כל הזמן. לא ידע אפילו לשבת. רק בטן­גב, בטן­גב". התחילה עבודת צוות. לאחר חצי שנה הביאו את אביהו למצב של ישיבה. עוד שלושה חודשים עברו עד שידע לעמוד. עוד שנה עד שהלך בעזרת הליכון ועוד חצי שנה עד שהתחיל ללכת בכוחות עצמו. עכשיו הילד לא מפסיק ללכת. גם במיטה. מחפשים לו מיטה מיוחדת שממנה בטוח לא ייפול.איך מתמודדים נפשית עם מישהו שלא הולך?"בהתמדה, בשיתוף פעולה. בהתחלה אביהו לא כל כך עזר לנו. הוא ילד עקשן. ברור לו לגמרי מה הוא רוצה. זה היה קשה וארוך".אבל היה "הפי אנד". "בכיתי כשראיתי אותו הולך". אחר כך היה מאוחר, והאחות קתרינה הראתה לנו את השער. מאחורי תריסי ברזל נדלקו אורות. בסמטת המעיין הלך איש כבד מכורבל במעיל. עין כרם התכווצה, כאילו התכנסה לתוך עצמה.עוד מעט לילה.