שייפתח תחתי, שייפתח הסיפור המלא של נחיתת האונס שמואל מאירי 09/05/02 ב­10:30 של בוקר השבת האחרונה נכנס דורון עמיר, חניך טיסה בן ,55 לחדר התדריכים של בית הספר לטיסה "כנפי פז", ליד שדה התעופה חיפה. עמיר, שהיה בעבר מפקד שייטת הצוללות, מחזיק כבר כמה שנים ברשיון טיס אזרחי. עתה ביקש לשדרג אותו, על מנת שיוכל להטיס מטוס פייפר דו­מנועי מסוג "סנקה". בחדר התדריכים המתין לו מדריך הטיס עמית שרון, בן ,28 שחי ונושם מטוסים מאז היה ילד בן חמש, שהשיג את רשיון הטיס שלו עוד לפני גיוסו לצה"ל.במשך מחצית השעה שלאחר מכן חזרו השניים וקראו את טופס הבחינה בתיאוריה, אותה עבר עמיר בהצלחה. שתיים מהשאלות בבחינה עמדו, תוך זמן קצר, להיות מאוד אקטואליות. הראשונה שבהן היתה: "הסבר כיצד תוריד גלגלים במצב חירום?", והשנייה: "פרט כיצד תנחת, כאשר בלוח הבקרה של המטוס לא ניתן לקבל אישור לגבי מצב נעילת הגלגלים?". אל השניים הצטרפה גם שרית ישראלי, רעייתו של איש העסקים גיל ישראלי, יבואן סוללות "אנרג'ייזר", שלפני שלוש שנים החליטה, בעקבות בעלה, להוציא אף היא רשיון טיס אזרחי. סמוך לשעה 11:00 ניגשו השלושה אל המטוס שהמתין ליד מסלול ההמראה, ערכו לו בדיקה מקיפה ולדבריהם, אף התב וננו בצורה יסודית בכל אחד מכני­הנסע של המטוס, שהם אותם מוטות פלדה חסונים המחברים בין גוף המטוס וגלגליו. "כנף ימין יורדת, אני לוקח" ב­11:30 הם עלו על המטוס. עמיר ישב במושב הקדמי השמאלי, זה המיועד לטייס, שרון במושב הקדמי הימני, זה המיועד למדריך, וישראלי על המושב האחורי. ההמראה היתה שגרתית לחלוטין. הם טסו בשמי חיפה כחצי שעה. אחר כך תירגל עמיר שלוש המראות ונחיתות ברציפות. כאשר בכל פעם שגלגלי המטוס נגעו בקרקע והמטוס האט, שב עמיר ודחף את המצערת קדימה והמטוס המריא בחזרה לשמים. בנחיתה הרביעית, זו שהיתה אמורה להיות גם הנחיתה הסופית, משהו השתבש. דורון עמיר מספר שמייד לאחר הנגיעה של הגלגלים במסלול הנחיתה הוא חשב לעצמו: "איזה יופי, סיימנו את התירגול. אפשר להירגע ולהמתין עד שהמטוס יסיים את ריצת הנחיתה וייעצר בקצה המסלול".בדיוק באותו רגע הוא הבחין שמשהו אינו כשורה: הכנף הימנית החלה לשקוע בצורה מפחידה לכיוון הקרקע. בתוך הכנף היה חצי טון דלק. חיכוך של הכנף עם הקרקע היה עלול להסתיים בניצוצות אש ובאסון. אבל עוד בטרם הספיק עמיר להגיב הוא שמע את קולו של מדריך הטיס אומר בביטחון: "כנף ימין יורדת, אני לוקח". למשפט הקצר, שנשמע היטב בחלל המטוס, היתה משמעות רבה. "במטוס אין שני מפקדים", מסביר עמיר, "ואין שני אנשים שמחזיקים בו­זמנית בהגאים. יש אחד שעושה את העבודה והשני שמוגדר כמפקד הטיסה. במקרה הזה אני הייתי החניך, ועמית, שצבר כבר 3,000 שעות טיסה, המפקד. ולכן היתה שמורה לו הזכות לקחת את הפיקוד על המטוס בכל שנייה שיחפוץ."ברגע שעמית אמר 'אני לוקח', הדברים התרחשו במהירות כל כך גבוהה עד שאפילו להוריד את היד מהמצערת לא נותר לי זמן. כל מה שידעתי הוא שאסור לי להתנגד למהלכים אותם יבצע המפקד. תוך שבריר של שנייה שרון הניח את ידו על כף ידי ויכולתי לחוש כיצד המצערת, אותה עדיין אחזתי בעצמי, נהדפת קדימה. הפעולה שלו נתנה כוח מחודש למטוס, המנועים שבו ונפתחו. בעזרת שימוש נבון בהגאים הוא הצליח להפחית את הנטייה ימינה. הכנף התרוממה והתייצבה, המטוס אסף מהירות והמריא שוב". עמית שרון העלה את המטוס מעל לשדה התעופה ואז קיפל את הגלגלים והוריד אותם שוב. בתוך המטוס העידו שלוש נורות ירוקות כי הכל נראה תקין. "התארגנו לנחיתה הבאה בזהירות, תוך כדי הקטנת העומס על הגלגל הפגוע", הוא משחזר. "ככל שהמטוס האט הרגשנו שהכנף הימנית שבה ושוקעת כלפי המסלול. שוב עלינו לאוויר ואני אומר: תשמעו, חבר'ה, יש לנו בעיה". אחרי קיפול גלגלים נוסף, הראתה אחת הנורות שיש בעיה. במגדל הפיקוח ישב פקח מילואימניק, צוות המטוס הפנה את תשומת לבו לתקלה וביקש ממנו שיעיף מבט לכיוון הגלגלים. "ביצענו יעף מול המגדל", מספר שרון, "הפקח אמר שהגלגל נראה לו 'בחצי הדרך' והפעיל נוהל חירום בשדה התעופה". מכוניות כיבוי ורכבי הצלה החלו לדהור לכיוון מסלול הנחיתה. "שבנו וטיפסנו לגובה", מספר שרון, "וביצענו בדיקות חירום חיוניות. הפעלנו מערכת ידנית שתוריד את הגלגלים. שוב ראינו שלוש נורות ירוקות דולקות והנמכנו לכיוון מגדל הפיקוח". מה שאבא אומר כעת מצטרף לדרמה ההולכת וצוברת תאוצה גם שמוליק שרון, בן ,59 האבא של עמית, טייס ותיק ומנוסה שממונה על מחלקת המבצעים של בית הספר לטיסה "כנפי פז". עמית מצלצל אליו לטלפון הנייד ומספר לו מה קורה. האבא יוצא מייד מהמשרד, רץ לכיוון המסלול ומתבונן בתשומת לב רבה במצב הגלגלים. הוא מייעץ לבנו לבצע תמרון מסוים, אשר יביא, כך הוא מקווה, לנעילת הגלגלים. בתחילה נראה כאילו המהלך הצליח, אולם כדי לוודא זאת מחליט האב להמריא עם מטוס אחר, כדי לבדוק מקרוב את תקינות הגלגלים. באותם רגעים מגיע אל השדה גיל ישראלי, בעלה של שרית, וגם הוא מצטרף לטיסה."המראנו מייד וטסנו מתחת למטוס שלהם", מספר שמוליק שרון. "היינו במרחק של שלושה מטרים וראינו שהגלגל אכן ישר, אך מוטה לאחור. כלומר כנראה שהתרחש בו איזה שבר. אמרתי לעמית: 'בן, זה לא נראה טוב'. וגם בעלה של שרית, גרונו ניחר כששאלתי אותו לדעתו. במטוס היה דלק שמספיק לעוד חמש שעות של טיסה. ידעתי שאפשר להיערך, עם שיקול דעת נכון, ולהביא את המטוס למצב שבו תתבצע נחיתה בטוחה".מרגע זה והלאה שמוליק שרון הוא הסמכות המקצועית העליונה עימה מקיימים הטייסים התייעצו ת כיצד להנחית את המטוס בשלום ולהציל את חייהם. את הנוסחה שלו להצלחת המבצע הוא מסביר כך: "היה צריך להכניס את המטוס במכוון לחוסר איזון במשקל, כלומר להשתדל לצרוך יותר דלק בכנף הימנית ולהשאיר קצת עודף דלק בכנף השמאלית. כך שמשקלו של המטוס יהיה מוטה לשמאל."על עמית היתה מוטלת המשימה לכבות ברגע הנכון, לפני הנחיתה, את המנוע בצד הימני, ולהעמיד את הפרופלור במצב אופקי, על מנת שבנחיתה הוא לא יפגע בקרקע ולא יווצרו ניצוצות". הנוסחה הזו גרמה לכך שהצוות היה צריך להגיע לנחיתה במצב חירום כפול, כלומר גם עם מנוע אחד דומם וגם עם גלגל אחד לא תקין, כאשר היה ברור לכולם שעם הנגיעה בקרקע הגלגל הימני יקרוס.הבן, עמית שרון, אומר שהוא ידע היטב, שקיימת אפשרות סבירה שבעת הנחיתה, ובשלב הריצה על המסלול, הוא יאבד שליטה על המטוס והאירוע יסתיים בהתרסקות לצד המסלול, תוך סכנה מוחשית להתלקחות. סכנה נוספת היתה שהמנוע ייפגע בקרקע, ייתלש מגוף המטוס, צינורות הדלק המובילים אליו ייקרעו ובמגע של הדלק עם החלקים החמים של המנוע תיווצר התלקחות. "הבנתי שסיכויי ההצלה שלנו, במידה שאכן תפרוץ שריפה, קשורים לא רק בנו, אלא גם במיומנות כוחות ההצלה והחילוץ, וביכולתם לשלוף אותנו מתוך המטוס, במידה שגוף המטוס יתעוות ואנחנו נילכד בתוכו", הוא מציין ביבושת. מה אומר היצרן? מנהל שדה התעופה, יוסי גלזברג, הציע את כל העזרה הנחוצה לביצוע נחיתה בטוחה בחיפה, אולם שמוליק המליץ לפני הצוות לבצע את נחיתת החירום שלהם בנמל התעופה בן גוריון. ראשית, משום שמצויים שם כוחות הצלה שכבר נתקלו במצבים קשים, ושנית, משום שהמסלול בנתב"ג ארוך יותר ורחב יותר. מה שיאפשר להם להנמיך באופן הדרגתי את מהירותם מעל למסלול הנחיתה ולמשוך כמה שיותר זמן בריחוף באוויר עד לשנייה בה יגעו הגלגלים של המטוס בקרקע. גם יעמוד לרשותם מסלול רחב יותר במידה שהמטוס יתחיל למשוך ימינה.שרית ישראלי התקשרה בסלולרי מן המטוס אל מדריך הטיסה אברהם אשור, המכונה מוסלי. היא סיפרה לו מה שקורה ושאלה אותו בפשטות: עד כמה המצב מסוכן? "מוסלי לא ניסה לשקר", היא אומרת השבוע. "הוא אמר לי שהוא לא יכול להגיד לי שמצבי לא מסוכן. אבל הוא הדגיש שאם אני עם עמית ועם דורון רוב הסיכויים שזה יהיה בסדר".מהשלב בו בוצעו כל הניתוחים והצוות כבר היה מודע למצבו של המטוס, נותרו להם יותר משלוש שעות וחצי כדי לשרוף דלק מעל הים ולהגיע לנחיתה. למי שסבור כי את הזמן הנותר עד לאותו רגע גורלי בילו השלושה בכסיסת ציפורניים, שיח ות נפש או שיחות טלפון נרגשות ובוכיות עם יתר בני המשפחה ­ צפויה אכזבה. "עלינו לגובה", מסביר עמית. "הבנו שאין לנו מה לחפש בנחיתה. שילבנו את הטייס האוטומטי, והתחלנו לטוס מעל הים, על הקו שבין חיפה ועכו. מחשש לכך שהגלגל יתנתק ממקומו ויעוף למטה, החלטתי שלא נטוס מעל למקום יישוב".עמיר: "פתחנו את ספר המטוס, בו רשומות כל המלצות היצרן לגבי הפעלה שוטפת ומצבי חירום. ניסינו לאתר מה אומר היצרן לגבי המקרה שלנו, אבל לצערנו, בכל 150 העמודים, אותם קראנו במהירות, לא היה שום זכר למצב מעין זה. לפיכך התחלנו לדון בינינו לגבי תהליך הנחיתה. גם ביקשנו משרית שתרשום במחברת את ההחלטות שאנחנו מקבלים. בין השאר, החלטנו ששרית תעבור, בזמן הנחיתה, לשבת בצד השמאלי, ולימדנו אותה איך פותחים את הדלת האחורית במהירות. החלטנו שבשנייה שהמטוס ייעצר, שרית תפתח את הדלת ותברח, מבלי לעצור ולברר מה קורה איתנו".שרית מדגישה שבכל מהלך הטיסה לא עלה בדעתה אפילו לא לרגע שהיא אמורה או צריכה להיכנס להיסטריה: "קודם כל, מאוד שמחתי שאני נמצאת עם עמית ודורון. עמית, משום שהוא גם המדריך שלי, וידעתי היטב עם מי יש לי עסק, ודורון , בגלל קור הרוח אותו רכש בעת שירותו בצוללות. ידעתי שעם שני אלה רוב הסיכויים שהאירוע יסתיים בשלום. כמו כן, שמחתי שלטיסה שלנו לא נלווה שום אורח מקרי שהיה יכול להתנהג באופן היסטרי ובעייתי ולהטיל עלינו עומס מיותר".שרית מספרת שבמהלך חלק מהטיסה, בעוד במהדורות החדשות לא הפסיקו לדווח על "דרמה עוצרת נשימה המתרחשת זה עתה באוויר", הם עצמם היו עסוקים בתירגולים טכניים שונים ומשונים. "הכרחתי אותם", מספרת ישראלי, "במקום לדבר על הא ועל דא, לענות לי על שאלות טכניות שונות שהצגתי להם בענייני טיסה. לצערי הרב, בגלל שלא הצטיידנו מראש באישור לצאת לחו"ל, לא יכולנו לנצל את הזמן הארוך שנותר לנו עד לנחיתה כדי לטוס לכיוון רודוס או קהיר. כי אחרת זו היתה יכולה להיחשב אפילו כטיסת ניווט חביבה...".מה שהאיב במקצת על האווירה האידילית ששררה במטוס היתה העובדה שברשות השלושה לא היה אוכל או חטיפים, אלא רק בקבוק מים אחד, ממנו לגמו במשורה. את הקשר עם העולם החיצון, ובעיקר עם קרובי המשפחה המודאגים, העדיפו עמיר וישראלי להטיל על מדריך הטיסה. הם האמינו שבקולו הבוטח והסמכותי יצליח עמית שרון לנסוך בקרובים תחושה ש "הכל בסדר".עמיר: "עמית נבחר פה אחד לתפקיד 'המרגיע הלאומי', וכדי ששרית ואני לא נרד מהפסים עסקנו בטישטוש הדדי. כאשר עברנו למצב של לימוד ותירגול טיסת מכשירים, כאילו שאנחנו מקיימים עכשיו טיסה לילה שלווה ורוגעת". שרון: "בעקבות השידורים בחדשות, כל מיני חברים התחילו להתקשר אלי בפלאפון. אמרתי להם, 'כן, זה אני מהחדשות, אבל בבקשה לא עכשיו'. מה שלא יכולנו למנוע זה את נותני העצות ברשת הקשר. למעשה, כל טייס ישראלי שנע במרחב שבין דן ואילת הרגיש צורך עז לעוץ לנו עצות. בשלב מסוים הייתי טיפה לא מנומס וביקשתי מכולם להפסיק כבר עם זה". למרות שההיגיון אומר שאדם שנוחת עם מטוס שגלגליו אינם תקינים, לא יכול להיות בטוח בסיומה המוצלח של הנחיתה, כל השלושה נשבעים שלא כתבו שום פתק של פרידה. במקום זאת מתברר שמן המטוס התנהלו עם הקרקע כמה שיחות טלפון בנאליות ביותר. ישראלי, למשל, התקשרה הביתה וביקשה מהילדות הגדולות שלא ישכחו לשלוח את הבן הצעיר, תום, לפעולה בצופים, ואילו שרון התקשר לאמו, וביקש ממנה שתבוא לשדה כדי לאסוף את הכלב, ג'וקי... כמו בסרטים כחצי שעה לפני הנחיתה החל המטוס לנוע לכיוון שדה התעופה בן גוריון. מסלול נחיתה מס' 26 הועמד בלעדית לרשותם. שרית ישראלי מבקשת לציין באהבה את כל פקחי הטיסה בחיפה ובנתב"ג שנתנו להם את מלוא תשומת הלב וגם נתנו אמון מלא בהחלטות שמקבל הצוות באוויר. שרון: "זה מדהים איך נמל תעופה בינלאומי שם בצד הכל ואומר לך ­ מה שאתה צריך תקבל מאיתנו".מתחת למטוס העושה את דרכו לנתב"ג, במרחק מטרים ספורים בלבד, המשיך האבא שמוליק שרון לטוס ביחד עם גיל ישראלי, הבעל של שרית. גם הבעלים של המטוס המקולקל הצטרף לטיסה הזו. "התקשורת עם שמוליק היתה טובה", נזכרת ישראלי, "הוא כנראה לקח בחשבון שיושבים שם למעלה אנשים המרגישים תלויים בין שמים וארץ. הוא דיבר איתנו לאט וברור, ונסך בנו תחושת ביטחון".שמוליק שרון, מצידו, לא גרע עין מהמטוס בו ישב בנו. במהלך הטיסה נזכר פתאום שהמטוס הספציפי הזה הוא בעצם המטוס שבו טס עמית בפעם הראשונה בחייו. זה קרה בשנת ,1979 כשהילד היה בסך הכל בן חמש. האם עלה בלבו חשש כלשהו כי באותו המטוס עלולה להיות גם טיסתו האחרונה?שרון: "מרגע שראיתי את מצב הגלגל היה לי ברור שבנחיתה הוא יקרוס. חשתי דאגה כי ידעתי שעם כל המקצוענות, האירוע עדיין יכול להסתיים לא טוב. מבלי שרציתי בכך עברה לי בראש המחשבה שאם הגרוע מכל יקרה, חס וחלילה, צריך לתת להם את הצ'אנס שצוותי הצלה המיומנים ביותר בישראל יטפלו בהם".עמית שרון מחייך ואומר: "תגיד את האמת, אבא, נכון שחשבת שתל השומר יותר טוב מרמב"ם?". האב בתגובה: "אני שאלתי את עצמי, בן, כמה זמן ייקח לכבאים להגיע אליך. בדמיון שלי רציתי לראות אותם נוסעים במקביל למטוס, מתיזים עליו מים ומתנפלים ומחלצים אותך משם, ברגע שהנחיתה תסתיים."כל הדרך חשבתי, איך אני יכול להגיע למצב שבו אוציא את היד מהמטוס ואסדר בעצמי את הגלגל". קצת קשה להאמין, אבל לדבריו, לפני כשנתיים ראה סרטון שבו מתועד מקרה דומה, של מטוס בארצות הברית שלא הצליח לפתוח את הגלגלים. מצב הביש נפתר רק כאשר הוחלט שהמטוס יטוס בגובה נמוך מעל מסלול הנחיתה, ומישהו יעמוד על טנדר פתוח, שדוהר באותה מהירות כמו המטוס, יושיט את היד כלפי מעלה ויפתח את הגלגל. וכך אכן נעשה. אלא שבמקרה הנוכחי, בגלל המבנה השונה של המטוס, לרעיון הזה לא היה סיכוי. שרון גם מזכיר מקרה אחר, שהתרחש בישראל ובו מטוס עם תקלת גלגלים נחת על גג של אוטובוס שדהר מתחתיו על מסלול הנחיתה.עמית שרון מסכים שמבין כל נותני העצות, הוא העדיף את הדברים שאמר לו אביו. "גם הידע המקצועי שלו וגם הקרבה המשפחתית בינינו תרמו לי רבות מבחינת השקט הנפשי", הוא נזכר. "גם הקטע שעשיתי דברים ואחר כך שמעתי את אבא שלי אומר לי שצריך לעשות אותם, חיזק אצלי את הביטחון שאני פועל כשורה".עמיר טוען שגם אם בשמים היה נמצא טייס לחלוטין לא מנוסה, הרי ששמוליק שרון היה מצליח לסייע לו להביא את המטוס למצב אופטימלי בזמן הנחיתה. "שמוליק פשוט ליווה אותנו עד לרגע האחרון", הוא נזכר. שמוליק שרון: "יש מצבים שחשוב לדבר בקול שליו ואפילו מונוטוני. זה משדר ביטחון ורגיעה. אוי ואבוי אם הייתי אומר את אותם דברים אבל מתוך לחץ או היסטריה".זמן קצר לפני רגע הנחיתה של המטוס הפגום, הקדים שמוליק שרון ונחת ראשון בנתב"ג. רכב חירום בעל אורות מהבהבים אסף במהירות את שלושת נוסעי מטוס הליווי והוביל אותם אל המקום בו התפרשו כוחות ההצלה.לפני הנחיתה ביצע מטוס הפייפר יעף אחרון באוויר, מעל אזור הנחיתה. "חלפנו מעל המסלול", מספר עמיר, "ויכולנו לר אות את כוחות ההצלה ערוכים ופרושים לקראתנו. שבנו ועלינו לגובה המתאים, התייצבנו בנקודה הנכונה ואז דוממנו מנוע ימני ונכנסו לתהליך הנחיתה".עמית שרון: "רגע הנחיתה נראה כמו נחיתה רגילה. חוץ משלוש­ארבע השניות האחרונות, כאשר המטוס החל לנטות לצידו הימני. אז שמעתי את קולות החיכוך, אבל לא היה לי זמן להתעסק בזה. הייתי טרוד בלהסתכל קדימה ולנסות לשמור את המטוס באמצע המסלול". המפגש עם הקניבלים שרית ישראלי: "אני זוכרת שדורון הספיק לשאול אותי, לפני הנחיתה, אם אני קשורה היטב, ואפילו אמר לי, 'תתכונני, אנחנו כבר נוגעים (בקרקע)'. קיווינו שעמית יחזיק את המטוס באוויר כמה שיותר זמן וכמה שיותר קרוב לקרקע, עד שהוא יגיע למינימום המהירות האפשרית. לדעתי, ריחפנו כקילומטר וחצי מעל המסלול לפני שהגלגלים נגעו בקרקע. האזנתי בדריכות לקולות החיכוך, חיכיתי עד שיהיה שקט, כי שקט פירושו שהמטוס נעצר. באותה שנייה שזה קרה תפסתי את התיק שלי ונעלמתי. אני עוד זוכרת שהספקתי לחשוב כמה חבל על האוזניות היקרות שלי שנשארו במטוס...".דורון עמיר: "צריך כנראה להיות שרית ישראלי בשביל לברוח ממטוס שביצע זה עתה נחיתת אונס, כשאתה לא שוכח לקחת איתך גם את הצ'ימידן...", הוא אומר ופורץ בצחוק. "עמית ואני, לעומת זאת, לא חשבנו באותו רגע על כלום. זרקנו את כל הציודים מעלינו וברחנו משם כל עוד רוחנו. באותו שלב כבר ראינו את ה'קניבלים' משירות ההצלה, מתקרבים אל המטוס עם גרזנים שלופים, ערוכים ומוכנים לפרק את המטוס לגורמים, אם נחוץ, כדי לחלץ אותנו".על הקרקע התרחש מפגש מרגש בין שרית ובין בעלה, בין האב הדואג וב ין בנו, ובין בעל המטוס ומטוסו... אל דורון עמיר ניגש מנהל שדה התעופה בן גוריון בכבודו ובעצמו והגיש לו מכשיר סלולרי. "יש כאן מישהי שמבקשת לשוחח איתך", הוא אמר וחייך. על הקו היתה הרעיה, שרה עמיר. מייד לאחר האירוע, וכשסיימו לבחון את הנזקים, שניתן לומר כי לא היו חמורים במיוחד, יצאו כל השותפים לדרמה הגדולה חזרה לחיפה בשני מטוסים. שמוליק שרון מספר שמאותו רגע לא חדלו רשתות השידור השונות לבקש ראיונות. במיוחד תפס תאוצה הסיפור על הדרמה של האב, הטס באוויר בעקבות בנו. "למרות ההצעות המפתות, לא הלכנו לשום אולפן טלוויזיה. העדפנו להישאר באנונימיות שלנו", הוא אומר.סוף מעשה, וחרף ההתרגשות הגדולה, שרית ישראלי חזרה הביתה, כשהיא מטיסה בעצמה את המטוס בו ישב בעלה. עמית ושמוליק שרון חזרו לחיפה במטוס אותו הטיס הבן. ואילו דורון עמיר המשיך, מייד עם הגיעו לחיפה, בטיסה ישירות ללרנקה, קפריסין. מה היה לך לחפש שם?"בבוקר, לפני טיסת האימון, שמוליק ביקש ממני להקפיץ לשם מישהו. זו היתה הבטחה שחייבים למלא. לכן לא היתה לי ברירה, יצאתי לדרך".ושמוליק שרון מתפנה לסכם את האירוע מנקודת מבטו הן כטיי ס מנוסה והן כאבא מודאג: "את האירוע הייתי מחלק לשלושה חלקים. החלק הראשון הוא אותה שנייה חשובה וגורלית שבה עמית הבחין בתקלה מבעוד מועד, ניתק את המטוס מהקרקע וחזר לאוויר. באותה שנייה, לדעתי, הוא הגיב אינסטינקטיבית בצורה נכונה, והציל בכך את חיי כולם."החלק השני הוא החלק הטכני, התיכנון והביצוע של נחיתה מקצועית, תוך גרימת נזק מינימלי לגוף המטוס. זה היה קטע שאפשר לתרגל ולתכנן אותו באופן מושכל. "וישנו החלק האמוציונלי, כשאתה מלווה אנשים שנמצאים במצוקה, בידיעה שהם הולכים לקראת אירוע שיכול להסתיים באופן לא טוב."אמנם את המחשבות שלך כאבא אתה מדחיק, אבל הן קיימות ברקע. וזה הרגע שבו כל אדם מגיב, על­פי החינוך והאופי שלו. יש אנשים שנכנסים להיסטריה, בוכים ומייללים. ויש אנשים שמסוגלים לשלוט ברגשותיהם ולשמור על קור הרוח הנדרש לביצוע המשימה. אני שמח שבני ואני משתייכים לקבוצה השנייה, כי זה מה שאיפשר לנו לסיים בהצלחה את המשימה ולהנחית בשלום את המטוס".