מצוקת עובדי המכון "כשיש שני פיגועים ביום, אפילו העובדים הכי חזקים יוצאים מדעתם" שרי מקובר 03/05/02 אלי ליפשטיין עובד במכון לרפואה משפטית באבו­כביר כבר 16 שנה. מתוקף תפקידו כראש צוות פרה­רפואי, הוא ראה זוועות רבות אך עמד בהן בגבורה. בחודשים האחרונים, בעקבות גל הפיגועים הצפוף, התמוטט. המסות, הוא אומר בקול סדוק, הרגו אותו. גם העובדה שהיו שם המון ילדים. מאז תחילת מבצע חומת מגן וההפוגה המסוימת שהגיעה בעקבותיו, מקבלים הוא ושאר חבריו באבו­כביר, לראשונה בתולדות המכון, תמיכה פסיכולוגית נפשית. "גל הפיגועים האחרון היה אכזרי מתמיד", אומר ליפשטיין. "מצבן של הגופות שהגיע אלינו היה נורא. רובן רוטשו לגמרי, מחלקן נותרו רקמות בלבד. פעם אחר פעם התקשינו בזיהוי על סמך מראה חיצוני. בפיגועים מסוימים הגיעו צעירות בגיל של הבת שלי. ראיתי עליהן בגדים שאני מוצא בארון של הילדה, אביזרים וחפצים שהיא אוהבת. היו שם אפילו פתקאות קטנות, אופייניות, ואותה תצוגת מסך בטלפון הנייד. כשהייתי צריך לפתוח יומן פרטי של צעירה, כדי לגלות בו פרטים מזהים, התחלתי לבכות. הרגשתי שאני מחטט בדברים הכי אישיים של צעירות עליזות שגמרו את החיים שלהן על השולחן שלי. למחרת ראינו את הפנים בעיתון וקראנו את הסיפורים שמסתתרי ם מאחורי השמות. זה גמר אותנו. "הלחץ הנפשי הגיע לשיא במיוחד אחרי הפיגוע במלון 'פרק' בנתניה ובמסעדת 'מצה' בחיפה. משפחות שלמות הגיעו הנה בשקיות. צרם לי שיש אבא ואמא וילד וילדה בחדר נתיחה אחד. זה היה יותר מדי טראגי. השתדלתי להפריד ביניהם, פיזרתי את הגופות בין החדרים. בסוף היה צריך לפתוח את השקיות עם חלקי האיברים, לבדוק למי חסר מה. לחבר ריאה לילד ורגליים לאבא. "ובחוץ חיכו לנו, כמו תמיד, משפחות מטורפות מכאב. ניסיתי לעשות את המקסימום האסתטי בגופה, כדי שהזיהוי יהיה להם כמה שיותר קל מבחינה רגשית. איפרתי את הפנים הפצועות, תפרתי קרעים, הדבקתי שברים. השקעתי בזה המון זמן. אחר­כך כיסיתי את הגופות בשלושה סדינים: אחד לשולחן, שני לחלקי הגוף החסרים ושלישי לכל העסק, שיכסה היטב מלמעלה. "ואז הכנסתי את ההורים. זוג אחד שבר אותי במיוחד. הם היו הורים מבוגרים, שסיפרו שהיו נשואים שנים רבות ולא יכלו להביא ילדים. רק בסוף שנות ה­40 לחייהם הצליחו ללדת ילד, שנהרג בפיגוע. הגופה שלו היתה שלמה והם אמרו לו: 'קום, תתעורר, הרי אתה כל­כך יפה'. קראו בשם שלו בבכי מר, עד שנקרע הלב. אחר­כך היו זעקות איומות. ואני, שתמיד חשבתי על עצמי שאין מחושל ומנוסה ממני, פשוט נחנקתי מדמעות. לא יכולתי לעמוד בזה יותר". גם בתקופות רגיעה, העבודה במכון לא ממש פסטורלית. "העבודה שלי שוחקת, זה נכון, אבל כשפיגועים מתחילים להגיע אלינו בקצב של שניים ביום, אפילו העובדים הכי חזקים פשוט יוצאים מדעתם. איך אפשר להתמודד עם זעקות שבר ודממות מקפיאות דם? עם קפיצות של הורים שזיהו את הילדים שלהם ודפיקות הראש בקיר, עד כדי דימום? עם הנסיונות לחבק גופה שחצי ממנה ריק, עם הסירוב שלהם ללכת הביתה, ו'להשאיר את הילד לבד, במקום הקר והמפחיד הזה'? "אז אני קצת נשחקתי. הפיגועים הרסו לי את קו ההגנה הנפשי שסיגלתי לעצמי מאז שהתחלתי לעבוד במקום הזה. אחרי הפיגוע במסעדת 'מצה', לפני חודש וחצי, חזרתי הביתה. השעה היתה שלוש לפנות בוקר. הבת שלי עוד ישנה. ישבתי ליד המיטה שלה ופשוט מיררתי בבכי. לא יכולתי לעזוב אותה". "אני חולמת חלומות זוועה שלא נפסקים" שנים ארוכות עוסקים אנשי המכון לרפואה משפטית במלאכת הקודש של זיהוי ונתיחת גופות, וסיוע למשפחות ההרוגים. אבל פיגועי התופת הקשים במהלך האינתיפאדה, במיוחד אלה שקדמו לחומת מגן, סדקו את מסך הנתק ומוטטו את החוסן הנפשי. מרבית העובדים במכון סובלים בשנה האחרונה מסיוטי לילה קשים, חרדות וחלומות בלהה. בשקט היחסי שהשתרר עכשיו, הכל מתחיל להשתחרר ולצאת החוצה. העובדים מעבדים את הזוועות שהפנימו, והנהלת המכון מספקת להם תמיכה נפשית וסיוע פסיכולוגי, שכולל גם עובד סוציאלי במישרה מלאה, שלומד בימים אלה את מהלכי העבודה במכון המשפטי, נפגש עם כל עובד באופן אישי, ומגבש איתו תוכנית פסיכולוגית פרטנית. במקביל, מספק בית­החולים 'אברבנאל' תמיכה רחבה יותר למי שנזקק לכך. הסיוע כולל שיחות קבוצתיות, שיחות סגורות ואישיות וכן סופי שבוע של מנוחה במלונות נופש שונים. יונה טננבאום, המנהלת האדמיניסטרטיבית של המכון: "רגע השבירה שלי היה כשאמא אחת, שזיהתה את הילד שלה, לא רצתה לעזוב את המקום. היא שכבה על הדשא חצי מעולפת. אמרנו לה שתלך הביתה, תיכנס לחדר של הילד, תחבק את הבגדים שלו ותריח את שאריות הריח שנותר. ושם היא תרגיש אותו על באמת. "אז היא הלכה הביתה, וגם אני. והתחילו לי סיוטים בלילות. מאז אני חולמת חלומות זוועה שלא נפסקים. יש לי שלושה ילדים, הבן הצעיר הוא חייל בצבא, משרת בסיירת גולני, ואני דואגת לו מאוד. אינספור פעמים עבר לי בראש התסריט הזה, של פגועים והרוגים שמגיעים לפה והילדים שלי, חס וחלילה, בתוכם. אני מנסה לנחם את המשפחות, וכל הזמן מפחדת שאולי, חלילה, אני אעמוד יום אחד במקומם. ומיד אני מנסה להבריח את הפחד מהראש, ולא מצליחה". פרופסור יהודה היס, ראש המכון: "אחרי פיגועים קשים במיוחד, אני נתקף בבולימיה מתוקה. אני חוזר בשתיים בלילה הביתה, אחרי פיגוע נורא ואיום. כולם ישנים ואני רץ אל המקרר. מתנפל וטורף ואוכל כמויות אדירות של מתוק. בהתקף כזה אני מסוגל לחסל קילו שלם של שוקולד או חצי עוגה. וזה מוזר. כי אני כבר בן 56, ולמדתי קצת להתנתק. מזמן כבר הבנתי שאני לא יכול ללכת הביתה ולסחוב את כל המתים מהפיגוע על הגב. אני גם שומר על דיאטה קפדנית ועושה התעמלות בכל יום. אבל במקרים קשים במיוחד, משהו כמו פעם בחודש, הכאב של המשפחות ממוטט גם אותי". "בלי טיפול כולנו נשתגע" תהליך הזיהוי במקרי פיגוע קשים במכון לרפואה משפטית קבוע וממודר: הגופות מגיעות בשקיות, באמבולנסים, היישר מזירת האירוע. רופאי המכון מקבלים אותן, בעזרת מזכירה רפואית מתעדים את מצבן ומחפשים סימנים רבים ככל האפשר שיסייעו מאוחר יותר לקבוע את זהותן. טננבאום: "מיד כשכלי התקשורת מודיעים על פיגוע, המשפחות מתחילות להתקשר לכאן ומוסרות מידע. המידע נאסף ונרשם על טפסים מיוחדים. את הטופס הזה אני מצליבה עם הטופס שהרופא והמזכירה הרפואית ממלאים בחדר הנתיחה. כאשר יש התאמה, אני מודיעה לסגל שאפשר להזמין את המשפחות לזיהוי. "אנחנו בודקים הכל: צבע העיניים, צבע השיער, שיניים בולטות, שיניים חסרות, צבע השיניים, צלקות של ניתוחים, קעקועים כמובן, ביגוד ותכשיטים מיוחדים. לעתים רחוקות מתברר שאין סימני התאמה, והנעדר לא הגיע אלינו. ואז יש שמחה גדולה. אני מבשרת למשפחות, והם משתוללים מאושר. מברכים אותי. אומרים לי: 'שתהיי בריאה, שלא תצטרכי להודיע יותר הודעות קשות'. יש שפורצים בבכי של הקלה. אבל לרוב מדובר במקרים של זיהוי ודאי. ואז אני חייבת להודיע שהנפטר אצלנו. אי­אפשר לתאר עד כמה זה קשה. אני מבשרת למשפחות, ובוכה ביחד איתן". בימים כתקנם יושבות המזכירות הרפואיות בחדרן, ואינן שותפות פעילות בנתיחה. במקרים רגילים של זיהוי, פלילי או משפטי, הרופא מתעד את המימצאים בעזרת רשמקול קטן. אבל בימי פיגועים, כשהמשפחות ממתינות בחוץ וכל דקה יקרה, משתתפות המזכירות בפועל בנתיחה. "יכולנו להגיד למשפחות שאיננו מסוגלים לעבוד בעומס כזה, 24 שעות ביממה, ושיחכו יום או יומיים לזיהוי ודאי", אומר פרופ' היס, "אבל אנחנו קודם­כל בני אדם, רק אחר­כך רופאים, ואנחנו לא מסוגלים להשאיר את המשפחות במתח נוראי שכזה. לכן עושים מאמצים עילאיים להספיק לזהות כל גופה תוך שעות אחדות". רחל שיינדל, מזכירה רפואית במכון: "אני מתייחסת לעבודה שלי כמו לשליחות קודש, אבל בימים של פיגועים קשים, אפילו תחושת השליחות לא יכולה לטשטש את הקושי הנפשי. יש פאניקה נוראה. תקשורת, משטרה, בני משפחה המומים, אמבולנסים, עובדים סוציאליים ורופאי שיניים. ואז מגיעות הגופות. בפיגוע בדולפינריום הגיעו בנות צעירות עם פירסינג ופלטפורמות וחיוך, ממש כמו הילדות שלי. הן היו עדיין חמות. היו פצעים פעורים בפנים וברגליים, וכולן יפות. ומתות. בבוקר ראי תי את הפנים שלהן בעיתון, השוויתי עם מה שקיבלנו במכון, ופשוט חטפתי שוק. "בזמן פיגועים חדר הנתיחה הוא מחזה מחריד. דם וחלקי בגדים ואיברים בכל פינה. אנחנו רושמות כל פרט ופרט, אפילו סוג של לק מסוים או נעל ייחודית. באחד הפיגועים הגיע בחור עם כתובת קעקע ועליה שמו. זה היה הזיהוי הראשוני. היה עוד גבר, עם כמות שיער חריגה על החזה. חיפשתי אותו בטפסי התיאום של המשפחות. ופתאם ראיתי תמונה שלו על חוף הים שהמשפחה הביאה, עם אותה כמות שיער. הבנתי שיש התאמה. "והיה מקרה של ילדה בת שנתיים, שהגיעה אלינו שלמה. רק רסיס קטן, ולא שום פצע. האמא שלה בכתה כל­כך, שהתעלפה בסוף. ואמא אחרת, של ילד, התחילה לצעוק: 'שלחתי אותו לסופרמרקט לפני שבת. אם לא הייתי שולחת אותו, אולי הייתי מצילה אותו'. הסיטואציות הן לפעמים בלתי­אפשריות. גם אנחנו בני אדם, והמצבים שאנחנו נחשפים אליהם הם בלתי­אנושיים. אחרי שלב תיאור הגופות, כל המזכירות מגיעות אלי לחדר. הן תמיד אומרות: 'הפעם זה היה הכי קשה'. הן אף פעם לא מסוגלות להתרגל". איך זה משפיע עלייך מחוץ לשעות העבודה? "אני חוזרת הביתה בערב, נכנסת למקלחת ומתרחצת שעה שלמה. מכבסת את כל הבגדים, מאל"ף ועד ת"ו. כאילו הגעתי מאיזה מקום נורא, שאסור להשאיר ממנו שום סימן. אחר­כך אני יושבת מול הטלוויזיה, ולא מסוגלת לראות את התמונות של הפיגועים. היה לי מספיק מזה בעבודה. מדי פעם עולים לי בזיכרון פרצופים, או חלקי גופות, ואני מנסה לברוח מזה. "בלילה, בין חלום לחלום, אני סובלת מחרדות. אני מפחדת שמישהו מהקרובים והיקרים לי ייפגע. אולי בגלל זה אני אמא היסטרית קצת. הילדים שלי אומרים עלי שאני אמא קרציה". הטיפול הפסיכולוגי מסייע לך? "רק התחלנו, אבל אני מקווה להשתחרר קצת בעזרתו, לספר ולדבר. בבית אני לא מוכנה לדבר על העבודה, ובעבודה אי­אפשר להתעסק בקשיים הנפשיים יותר מדי. מכל מקום, עכשיו יש קצת הפוגה. אבל כולם במכון אומרים, שאם חס וחלילה יגיע עוד גל של פיגועים, כמו זה האחרון, בלי התמיכה הנפשית כולנו פשוט נשתגע". "רובם נורא שקטים, והשקט שלהם מפחיד" לאחר שהסתיים שלב הזיהוי והתאמת הגופות לשמות הנעדרים, מזמן פרופ' יהודה היס, ראש המכון, את המשפחות לשיחה אישית. אחר­כך הוא מלווה אותן לחדר הקבלה, שם מתבצע הזיהוי. "לקחתי על עצמי משהו חריג ברפואה משפטית, וזה לדבר עם המשפחות", אומר היס. "במקרים רגילים, רופא משפטי לא מדבר עם המשפחות. הוא מתנתק לגמרי אחרי הבדיקה והנתיחה, ומשאיר את הטיפול במשפחות לעובדים הסוציאליים. אני החלטתי להסביר למשפחה כמה שיותר על מות יקירה, וללכת איתה יד ביד. "ניסיתי לבנות איזה מודל, שיסייע לי להבין איך לגשת למשפחה כזו. אני הרי לא מכיר אותם, אבל אני עומד לבשר להם בשורת איוב נוראה. זה מצב שלא ברא השטן. איך עושים את זה? החלטתי שצריך לתת להם הסבר על הפיגוע ועל הזיהוי. בזמן הזה הם מתחילים לעבד את האסון. אני יושב עם כל משפחה ומשפחה באופן אישי, נותן להם הרצאה קטנה, ותמיד נדהם מהסבלנות שיש להם לשמוע אותי. לפעמים אני חושב שזה מתוך כבוד כלפי מי שנגע ביקירם בפעם האחרונה, האיש ששם עליו את הסדין. או אולי זו הדרך שלהם להסתגל לבשורה. אבל ברור לי שזה מסייע ועוזר". ואיך המשפחות מגיבות? "התגובות תמיד מפת יעות אותי. אני תמיד חושב שאם מישהו מבני משפחתי היה נפגע, חס וחלילה, הייתי כועס על כל העולם. הייתי בא בתלונות לאלוהים, למדינה, לממשלה, לפלשתינים. ואילו 90 אחוז מהמשפחות של הרוגי הפיגועים מתנהגים בצורה מופתית. הם אומרים משפטים כמו: 'אנחנו הפכנו לחלק מהסטטיסטיקה' או 'אנחנו מבינים שעכשיו התור שלנו הגיע'. רובם נורא שקטים, והשקט שלהם מפחיד מאוד. "אחרי ההסבר שלי, אנחנו יוצאים לזהות את הגופה. ולמרות שאני מציע להם לזכור את יקירם כפי שהיה בחיים, יפה ושלם, רובם דורשים לראות את המת במצבו החדש. הם מתעקשים ללטף כף יד או רגל, אפילו שערות. פסיכולוגים אומרים לי שזה דווקא טוב. שזו צורה של פרידה. "הכי קשה לי עם הילדים. עד היום, גופות מרוטשות שהגיעו אלינו היו תוצאה של מלחמות או תאונות דרכים קשות. רוב הגופות במצב הזה היו של חיילים. ועם כל הקושי, לימדו אותנו שבמלחמה יש הרוגים וחייל שמת בשדה הקרב, בדרך­כלל לא מת שלם. ופתאום, בפיגועים, התחילו להגיע נשים ותינוקות וילדים קטנים עם פצעים מחרידים. אבא אחד הגיע לזהות את התינוקת שלו. היא לא היתה שלמה, אז הוצאנו רק את הגפיים החוצה. אבל האב התעקש לה רים את הסדין, ולנשק אותה. הוא גילה שחצי מהסדין פשוט ריק, ובכל זאת חיבק ונישק. לא הבנתי איך המוח האנושי מסוגל לתפוס זוועות כאלה ולא לצאת מהדעת". אלי ליפשטיין: "השחיקה נוגעת לכל אחד, גם לאמיצים ולחזקים ביותר. ריבוי הפיגועים נגע לכולנו עד כדי כך, שקשה לנו להשתחרר מהמראות ומהסיפורים אפילו עכשיו, כשיחסית שקט. עבודה במכון משפטי, על כל המשתמע מכך, מחייבת בגרות נפשית שבאה לידי ביטוי בהצבת גבול מאוד ברור בין החיים בחוץ לבין המוות בפנים. וככל שהמוות בפנים יותר נורא ואכזרי, כך תאוות החיים בחוץ צריכה להיות יותר חזקה ודומיננטית. אבל הפיגועים האחרונים, כך אני מרגיש, טישטשו את הגבול בין החיים למוות, ובילבלו את היוצרות. "לכן, לאחרונה, אני פוחד מהמוות פחד מוות. אני חרד בעיקר ליקרים לי. מצד אחד, בגלל העבודה במכון והסופיות של הגוף, אני יודע להעריך יותר את החיים. מצד שני, אני נורא פוחד, כי אני יודע היום כמה קל למות". makover@maariv.co.il