הכתובת על הקיר ליין סטיילי (2002- 1967), פסטיבל ירושלים לאמניות, ויני ג'ונס ב"משחק מכור" ואישה שמנה עם כלב עצמון אברהמי*** 02/05/02 מאז ההצלחה הפנומנלית לספרה של קנדיס בושנל, שעליו מבוססת הסדרה המצליחה "סקס והעיר הגדולה", יצאו לחנויות ספרים רבים של נשים אמריקניות המנסות לחקות את ההצלחה של בושנל, ומציפות את המדפים במסמכים שנונים העוסקים בעליבותם של הגברים בכדור הארץ, והסיכוי הקלוש להתברך בגבר לעניין. במסגרת מגמה זו, הגיע לאחרונה לחנויות ספרה של ג'ניפר ויינר, "טוב במיטה" (הוצאת "מודן", תרגום: נורית לוינסון ­ אין קשר משפחתי). ספרה של ויינר, חברת מערכת ובעלת טור בעיתון "פילדלפיה אינקוויירר", מתמקד בנישה מעניינת בתחום היחסים בין בני אדם: היכולת של אישה שמנה למצוא אהבה בעולם הרדוד והסוגד לרזון שאנו חיים בו.בוקר אחד, נדהמת גיבורת הספר, קני שפירו, כתבת תרבות בעיתון "פילדלפיה אקזמינר" לקרוא שבן זוגה לשעבר, ברוס, פרסם טור תחת הכותרת "לאהוב אישה גדולה", שבו הוא מגולל את החיים בחברת אישה שמנה. משם, ממשיך הספר לתאר את מערכת היחסים של האקס זוג במשך השנים, וגם את חייה של שפירו, שעסוקה בעיקר בלתאר את תסביך חוסר הביטחון העצמי שלה כתוצאה מחיבתה למזון והחיבה הביזארית ביותר לכלבה, ניפקין.הספר של שפירו הוא כנראה הספר הגרוע ביותר שקראתי בשנתיים האחרונות, והייתי משליך אותו ממני לאחר 30 עמודים לולא התחייבתי שאכתוב עליו. נקודת המוצא של ז'אנר ספרות זה היא ההצגה הגרוטסקית של יחסים בין אנשים בצורה שנונה, השמה ללעג וקלס את המערכת החברתית הדוחפת אותנו בכוח למצוא בני זוג. אלא שמה לעשות, הקשר בין ויינר להומור משובח הוא כמו הקשר בין ז'אן מארי לה פן לארגונים התומכים בקבלת שילומים מגרמניה. ספרה של ויינר הוא אוסף של משפטים עמומים המנסים להצחיק בכוח ("אני עיתונאית. כתבתי סרט. סיפרתי לו. יש לי חברים. יש לי כלה. אני חיה בעיר" ­ כך מתארת שפירו את הצלחתה המרשימה בחיים), אבל בפועל הם אוסף מקושקש של משפטים פלקטיים, משעממים וסטראוטיפים אודות יחסיה של גיבורת הספר עם השומן שלה, הכלב והחברות, רצופים בתיאורים המזכירים לי את רמת ההומור המקובלת בעיתוני בתי הספר. ספר רע. פשוט רע. עצבות נפלה השבוע על המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל הר הצופים, בתערוכת הצילום של שלושה אמנים: פסי גירש, יהודה עמרני ושוש קורמוש. קורמוש נפטרה בנובמבר האחרון ואת צילומיה שהוצגו בתערוכה שמר בעלה, הצייר מאיר פרנקו, שהיה בקשר הדוק עם אוצרי התערוכה, מוש קאשי והילה לולולין. אלא שלא קורמוש ולא בן זוגה זכו לראות את התערוכה: ביום שלישי בשבוע שעבר התקיימה הלווייתו של פרנקו, שנרצח בסיני לפני שבוע. פתיחת התערוכה היתה עצובה ואכלסה כ­150 איש, רובם אמנים וצלמים שהגיעו מכל הארץ לחלוק כבוד אחרון לזוג ולעבודתם. מוש קאשי: "הרעיון לתערוכה התחיל מתוך אהבה גדולה לשלושת האמנים. היה קשר אינטואיטיבי ראשוני שהתברר בדיעבד בין העבודות: ההתעסקות בצילום, האסתטיקה הגבוהה, הטיפול הלא טבעי בעבודות וההימצאות בבועת מקום שאינה שייכת לשום זמן או מקום ­ הם הקשר בין שלושת האמנים".העבודות של קורמוש, בעיקר משנות התשעים (כמו גם אלה של גירש ועמרני), עוסקות בעולם סגור מאוד, ומורכבת מצילומים שלקוחים בעיקר מקטלוגים, תוך הצגת אובייקטים מבודדים, דוממים ומרוטשים, בשכפול אין­סופי. בעבודתה המצמררת "טבע מת", צילמה פס י גירש חיות שמתו מסיבה זו או אחרת בגרמניה, והחיות נטולות רוח החיים נראות למעשה כמו תכשיטים. יהודה עמרני, עם הסדרה "זיכרונות מאטלנטיס", הציג הכלאות מחשב בין גופות לגופות או לצמחים ועל ידי ההיברידיזציה הופכים היצורים החיים לחפצים.באשר לשאלה מדוע מתקיימת תערוכה של אמני צילום מ"בחוץ" במחלקה לעיצוב קרמי, עונה קאשי: "המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל מתעסקת בחומר הקרמי אבל לא מוזנת ממנו בלבד. הגלריה היא מקום שמעביר את תפיסת העבודה של המחלקה. להערכתי, יבואו עוד הרבה אנשים לראות את התערוכה". התערוכה תוצג עד עד ה­,29.5 בין השעות 10:00­,15:00 במחלקה לעיצוב קרמי (קומה שלישית) בבצלאל. "עד שאתה לא מאכזב את האוהדים, אתה לא מבין כמה כוח יש לך וכמה אתה מסוגל לאכזב אותם" (ויני ג'ונס בתפקיד דני מייהו, לשעבר קפטן נבחרת אנגליה, "משחק מכור", 2002)ויני ג'ונס היה כדורגלן גדול. הוא אף פעם לא עבר שישה שחקנים לפני שכבש שער, ואף פעם לא היה עושה משחק מרכזי שכל הקבוצה נבנתה עליו. אבל אותו ג'ונס היה תמיד דומיננטי בקבוצות שבהן שיחק. הוא אומנם התפרסם בזכות התיקולים האגרסיביים שלו וספיגת הכרטיסים הצבעוניים הרבים, אבל גם ידע לתרום במשחק היצירתי של הקבוצה.כשהחל את הקריירה הקולנועית שלו, ג'ונס היה (בדיוק כמו על המגרש) כסחן לא קטן. ב­"לוק סטוק ושני קנים מעשנים" וב­"סנאצ'" של גאי ריצ'י הוא שמר על אנשים, דפק בהם מכות או הרג אותם והסתפק, פחות או יותר, בזה. עד שהוא הגיע ל"משחק מכור". הסרט, שנעשה בתקציב זול במיוחד (אפשר להשתגע מהמיקרופון הבום שמבצבץ ביותר מ­80 אחוז מהסרט), מספר את סיפורו של דני מייהו, לשעבר קפטן נבחרת אנגליה, שהיה לו הכול: הצלחה, פרסום, כסף, ים כוסיות ואיבד הכול. מייהו הפסיק לשחק אחרי שמכר משחק של נבחרתו ליריבה השנואה ביותר, גרמניה (שזה ה רבה יותר גרוע מלמכור דרבי, חיפני למשל). מייהו התחיל לשתות, תקף שוטרים והגיע לכלא. שם הוא מאמן קבוצת אסירים לקראת המשחק הגדול מול הסוהרים.עד כאן הכול רגיל ונחמד, אבל הקטע החשוב מגיע כשחבריו האסירים של מייהו שואלים אותו למה מכר את המשחק ואיך ויתר על החלום של כל ילד שני בעולם. ויני ג'ונס, שהפרצוף הקשוח שלו פתאום מתרכך, מסביר ואומר את המשפט שאיתו פתחתי. וזו אולי המהות של כל אוהד כדורגל: כל אחד מאיתנו חלם פעם להיות קפטן אנגליה ואם לא זה, היינו אפילו מסתפקים במשחק אחד במדי הקבוצה שלנו. כשאוהד שכזה יושב ביציע ורואה את השחקנים שהוא כל כך אוהב לא מתאמצים במקרה הטוב, או מוכרים משחק במקרה הרע, הוא משתגע. והשחקן עצמו לא מבין. הוא לא מבין מה אכפת לאוהד מה הוא עושה. השחקן הרי לא משלם לאוהד את שכר הדירה או שם לחם על שולחנו. ובכל זאת, בשביל אוהדי כדורגל, השחקנים הם הרבה יותר מסתם חבורת אנשים שבאים להסתכל עליהם בשבת. הבעיה היא שהשחקנים לא מבינים את זה. לכן, מכאן יוצאת קריאה לכל מאמן שמכבד את עצמו: ותרו על אימון אחד, וקחו את שחקניכם לסרט. רק כדי שויני ג'ונס, שחקן נערץ בקבוצות שבהן ש יחק (בעיקר בווימבלדון הלונדונית ובנבחרת וויילס), יסביר להם כמה הם מאכזבים את האוהדים. מותו של ליין סטיילי, סולנה של "אליס אין צ'יינס" בגיל ,34 לא ממש הפתיע מישהו. כל הסימנים ­ מהמוזיקה ועד דרך חייו כג'אנקי, רמזו על מה שיקרה לבסוף. "זה" אכן קרה ב­19 באפריל בביתו שבסיאטל, שם נמצא סטיילי ללא רוח חיים ומצב הגופה העיד שהוא היה מת לפחות שבוע. לא צריך להיות פתולוג כדי לדעת מהי סיבת המוות, צריך רק לבחון את סיפור הלהקה והטקסטים של סטיילי.סטיילי והגיטריסט ג'רי סנטרל הקימו את "אליס אין צ'יינס" בסוף שנות השמונים, וצירפו אליהם את שון קיני המתופף ומייק סטאר הבסיסט. הסצנה הסיאטלית החלה לקרום עור וגידים ופרצה בגדול עם הולדתה של אליס וחברותיה הבכירות נירוואנה, סאונדגרדן ופרל ג'אם. בצורה סימבולית ואירונית למדיי, השיר שפתח את אלבומם הראשון ("פייסליפט", 1990) נקרא We Die Young"". תור הזהב של הגראנג' החל את ריצתו המטורפת, עם אלבומים מצוינים שניקנו במיליוני עותקים: נירוואנה תרמו את "נוורמיינד", פרל ג'אם את "טן", סאונדגרדן את "באדמוטורפינגר" ואליס תרמה את יצירת המופת שלה, "דירט", בו סטיילי פשוט צועק מכל פינה "חבר'ה! אני מכור!".מילדי בית הספר ועד מעריצים נלהבים כמו ני ­ כולם ידעו שליין סטיילי מכור להרואין. ב"דירט" מתוארים יחסי האהבה­שנאה שלו עם הסמים לצד הקונפליקטים הנפשיים והפארנויות עקב השימוש can see end is getting near, when my thoughts become my biggest fear(", מתוך Sickman""). השיר Junkhead"" מתמצת את כל הסיפור בכמה שורות: "אי אפשר להבין את ראשו של המשתמש, תנסו עם הספרים והתארים שלכם, אם תפתחו את הראש אני מתערב שהייתם עושים את זה בדיוק כמוני, וזה לא כל כך רע... אני עושה את זה הרבה, הרבה!". "דירט", שכלל את הלהיט הענק dluoW"", נמכר במיליוני עותקים. הכסף זרם וסטיילי המשיך לצרוך. בין השנים 91'94­' יצאו שני מיני­אלבומים איכותיים: "סאפ" האקוסטי ברובו ו"ג'אר אוף פלייס" שבו התייחס סטיילי למוות ולבדידות שאפפו אותו, למרות ובגלל כל הפלטינות והמצלצלין שזרמו לכיוונו. לכאורה נראה שהוא מודע למצבו הקשה, אבל המשיך להימצא שם גם מרצונו. מצבו השליך על פעילות הלהקה וזו לא יצאה למסע ההופעות המתבקש.ב­95', שנה לאחר מותו של קורט קוביין (ותחילת הסוף עבור הסצנה הסיאטלית בכלל), חבר סטיילי למייק מק'קרידי מפרל ג'אם ולבארט מרטין מ"סקרימינג טריז" ויח ד עם ג'ון בקר סאנדרס הקימו את "מאד סיזן", הרכב ששיחרר במהרה את שחררה את Above"", אלבום שעוצמתו היתה בעיקר בחיבור בין מוזיקאים צמאים, העיצוב הגרפי השטני של סטיילי על העטיפה. הטקסטים שלו שהעידו שהוא ידע שדרכו היא לא הנכונה, אך היא הפכה לדרך חיים שקשה לו לצאת ממנה. הוא הכריז על עצמו Lifeless Dead"­כ" וקבע נחרצות My pain is self chosen, at least I believe ti to be..."". סימנים נוספים על העתיד הבלתי נמנע מרוחים שם לבן על גבי שחור וייטב לכם לגלות את האלבום, אם טרם עשיתם זאת לפני שבע שנים. באותה שנה יצא האלבום האחרון של אליס ושוב, למרות הצלחתו בחנויות, סטיילי והמזרק היו בסרט משלהם והלהקה נשארה בסיאטל, דבר שגרם למתחים פנימיים ולשמועות נוספות על עתיד הלהקה.ב­96' נתנה הלהקה את האנפלגד שלה (שיצא מאוחר יותר על גבי דיסק), בו סטיילי נראה כחוש, לא ממש מפוקס ועם משקפיים שכיסו עיניים ריקות, מתות למחצה. ההופעה היתה טובה מאוד, אבל מנקודה זו הפכה אליס ללהקה חיה­מתה: חברת התקליטים שלה הוציאה לשוק שלושה אוספים ואלבום הופעה מחורבן, רק בשביל לנסות לשמור על הגחלת. מדי פעם היו שמועות על איחוד ש ל אליס, אלבום שני ל"מאד סיזן" או שיתופי פעולה שונים, אך פרט להשתתפותו של סטיילי בפסקול ל"סיוט בחדר המורים" עם הרכב שכלל את טום מורלו מ"רייג' אגנסט דה משין", שום דבר לא יצא לפועל. ב­98' יצא "בוגי דיפוט", אלבום סולו של ג'רי סנטרל שהיה מתוכנן להיות אלבום רביעי של אליס. על אף ההשתתפות של המתופף והבסיסט המקוריים, סטיילי היה מסטול מדיי כדי להגיע לאולפן.למרות הברזים שדפק, חבריו של סטיילי מעידים עליו וזוכרים אותו כאדם טוב, שנון, אינטליגנטי ומצחיק עם קול ייחודי ומתייחסים פחות לצריכת הסמים שלו ולצדדיו האפלים. סיבת המוות הרשמית עדיין לא ידועה, אבל מכל הספקולציות בטח תגיח הסיבה האמיתית (רק תבחרו: מנת יתר, קוקטייל סמים, התאבדות או כל התשובות ביחד). מותו של ליין סטיילי (2002­1967) לא יכה גלים כמו מותו של קורט קוביין, אבל למי שאהב ועדיין אוהב את "אליס אין צ'יינס", סטיילי יחסר מאוד.Dear God, how have you been, then? I'm fine, fuck preteding, all of death you're sending..."" יש שואמרים שאסור להישבע, כי מי יודע מה יקרה. אולי זו רק אמונה טפלה אבל יש אנשים שבקיאים במקורות ונזכרים בסיפורו של יפתח הגלעדי. אותו יפתח הגלעדי, שהיה בן אישה זונה, גדל והפך לאיש מלחמה למופת. יום אחד כאשר חפץ לנצח את בני עמון בכל מאודו, נשבע שיקריב לקב"ה את האדם הראשון שיצא לקראתו מדלת ביתו עם שובו מהקרב. יופי נחמה, לא חשבת שאולי מישהו שאתה מאוד אוהב יצא משם? כמו בתך האהובה? ולא סתם תצא לקראתך, אלא בתופים ובמחולות וכל הטאראראם? הא?! כל זאת ועוד ניתן למצוא בספר הספרים, שופטים, פרק י"א. להקת "ערבסק", המתמחה בריקוד מזרחי אמנותי ולהקת הפלמנקו "פאסוס", התאחדו למופע משותף בהשראת אותו סיפור אומלל. הלהקות יעלו את "בת יפתח" עם נגנים ומשוררת, ויפתחו את "פסטיבל ירושלים לאמנויות" (רבקה קראון, מוצ"ש, 21:00 ,4.5). הפסטיבל יתקיים בין ה­9­4 במאי, בשבעה מרכזי תרבות בעיר ויועלו בו 24 מופעי מחול, תאטרון ומוזיקה. לקהל הרחב יתקיימו גם כמה מופעי פואייה (הגירסה החדשה למופעי חוצות) ללא תשלום: "טעימות אמנותיות" יציגו מדי ערב כ­45 דקות ממבחר ממופעי הפסטיבל בקיצור; "כבר אחרי חצות" יעלה דווקא לפני חצות החל מ­22:30 עד חצות מופעים שונים באכסדרת תאטרון ירושלים.בנוסף למופע הפתיחה, יועלו מופעי המחול מתחומים שונים: The best fo Jazz"" של להקת הג'ז הייצוגית של בית הספר "מחולה" (רבקה קראון, יום א', 20:30 ,17:45 ,5.5); "קלאסימודרני" היא הופעה משולבת של סדנת הבלט הקלאסי שליד האקדמיה וקבוצת המחול "פרסקו" תל אביב (מרכז ז'ראר בכר, יום ג', 20:30 ,7.5); ב"עליסה בארץ הסטפס" תיקח אותנו להקת הסטפס הייצוגית של העירייה למסעה של עליסה בארץ הפלאות (רבקה קראון, יום ד', 20:30 ,17:00 ,8.5); "פול ג'אז" הוא מופע שזכה בפרס ראשון בתחרות המחול העולמית "ברודוויי­קאפ" בניו­יורק, המופע של להקת הג'ז "טרפסיכורי" מעלה קטעים נבחרים ממחזות זמר (ז'ראר בכר, יום ד', 20:30 ,18:00 ,8.5); וכמדי שנה ופסטיבל, אי אפשר בלי הורה ירושלים ­ עשרות רקדנים ברפרטואר עשיר (רבקה קראון, יום ה', 20:30 ,9.5).כשחנוך לוין חיבר את "שח­מט" הוא היה שיר מחאה. היום הוא בקונסנזוס וקטע חובה בכל טקס זיכרון. "שח­מט" הוא גם שמו של ערב מערכונים ופזמונים של לוין אותו ערכו ויעלו משתתפי התאטרון המרכזי לנוער "במת עשרה" (תאט רון החאן, יום א', 21:00 ,19:00 ,5.5). בין הופעות התאטרון הבולטות תמצאו גם את: קבוצת הדרמה של ממ"י (מרכז מתדון ירושלים) שתעלה מחזה שנכתב ומשוחק על ידי המטופלים במרכז ומבוסס על ניסיונם האישי כמכורים לסמים (מרכז נורית קציר, יום א', 20:30 ,5.5); "מחזה יחיד" הוא לא רק מונודרמה, אלא גם סיפורה של אישה שעברה כריתת שד בעקבות מחלת הסרטן (הצוללת הצהובה, יום ב', 21:00 ,6.5). מופעי המוזיקה השונים, יתקיימו בצוללת הצהובה, במרכז תרבות עמים לנוער, באולם ימק"א ובכנסיית סנט אנדרוז הסקוטית.כרטיסים נעים בין 15 ל­65 ש"ח, וניתן להשיגם במשרדי הכרטיסים ובקופות. פרטים נוספים בטלמסר: 1212­33­11­19.