שימו לב לסגול הרועד / שירה נתן זך, כל החלב והדבש, מהדורה חדשה בתוספת תקליטור, עם עובד, 105 עמ' רפי וייכרט 03/05/02 אחד מסיומי השירים הנהדרים של נתן אלתרמן הוא הבית הזה: "הנה תיקרב שחרית רועדת עד ביתנו/ ותעלה בסליל המדרגות הקר./ כולנו, בת שלי, ננוח בלעדינו.../ כולנו עוד נהיה רק זמן אשר עבר" ('אולי היד אותך בלי דעת מבקשת', מתוך 'כוכבים בחוץ'; כל ציטוטי אלתרמן שלהלן לקוחים מספר זה). השחר זוכה כאן להאנשה. הוא הופך לאשה, שדמותה המקפיאה קרבה אל הבית ומבשרת מוות.הפנייה אל הבת, האופיינית כל­כך לשירת אלתרמן, מביאה אותו למסקנה נחרצת המבוטאת בפסקנות שקטה. החיים על כל יפעתם באים אל קיצם ומסתכמים בלא יותר מזמן שחלף לבלי שוב. זהו ניסוח מופתי של אמת קיומית פשוטה. במותו מתרוקן הגוף מכוחו. קיצבת הזמן של כולנו ­ של המשורר, של הנמענת ושל הקורא ­ מתמצה עד תום.נזכרתי בחתימה השירית של נתן אלתרמן למשמע קולו של נתן זך, הקורא בתקליטור המצורף לספר מבחר משירי 'כל החלב והדבש'. בעיקר למשמע השורות על אודות "הבזבוז הזה. כל הבזבוז הזה./ ועוד הלילה/ עלי לקום ולנסוע מזה/ כל הבזבוז הזה.// חיכיתי לך. כל הבזבוז הזה. כמה חיכיתי לך./ ועוד הלילה/ לא אחכה./ כל הבזבוז הזה" ('הבזבוז הזה', עמ' 24).לכאורה, אין קשר בין שני השירים. מכאן תשוקתו של אלתרמן אל האשה, שידו מבקשת אותה בבלי דעת, המסופרת לו בצחוק ובלחישות, תשוקה אין­קץ שתובא חיים לרגליה של האהובה: "אני אשוב שנית אליך, רק אליך,/ במו עיני אותך לנצח לעצום". ולמולה חוסר נכונותו של זך להמשיך ולחכות. חוסר נכונות, שלמרות הכל מתובל בגעגוע סנטימנטלי לחוויית הבזבוז: "הבזבוז הזה והכאב,/ כל כאב הבזבוז הזה./ ועוד ברגע הזה/ אני מוכן להסב את ראשי/ ולקרוא/ ­ עוד ברגע הזה ­ / לכל הבזבוז הזה".אבל מסקנת שני המשוררים דומה. שניהם מותחים את אותה שורה סיכום. אלתרמן במטפוריקה עשירה, קצבית. בנימה שהיא כגוויעתה האנפורית של סימפוניה. זך בלולאה תחבירית החוזרת אל הפתיחה הקאמרית החנוקה. בהדהוד החוזר ושונה שמונה פעמים מלה אחת ­ 'בזבוז'. הוא עושה זאת בדקלום אותם צירופי יסוד רזים וישירים, בשיר שהוא במכוון נטול מטפוריקה.זהו, על רגל אחת, ההבדל בין שתי הפואטיקות הדומיננטיות, שהמתח ביניהן מפרה (ויש הטוענים חוסם ומבלבל) את השירה העברית בעשורים האחרונים.אלתרמן יוצר ניגוד משמעותי בין החיים למוות. החיים עשירים, תוססים, מגוונים, צבעוניים, חמים, סוערים, מלאי הפתעה: "כבהתעתד פגישה, כבהסתודד מחתרת,/ כבהתאמת חשד ­ ­ אני מכיר: קולך!". המוות, לעומת זאת, קר, קפוא, שקוף, מדמים, חשוך: "הלילה כה שלו. אפל עכשיו היין./ הצער האחרון על מפתנך יגווע./ הלילה כה שלו. ירח בן­שבועיים/ ישן בעריסת החושך הגבוהה".זך טוען בשירו את ההיפך הגמור. החיים הם בזבוז וכאב. ציפיית שווא. אבל ככל שאדם קרב אל מותו אפילו אל הבזבוז הזה הוא מתגעגע. שכן, בכל זאת, הבזבוז הזה פירושו כאב וחיים. חייו שלו. אחריו אין עוד מאום.ב'שירים שונים' וב'כל החלב והדבש' לימד אותנו נתן זך, שאפשר לומר את האמת הקרה והמרה במלים הכי פשוטות. בלקסיקון המצומצם ביותר. בתחביר חנוק לעילא. כשאלתרמן פוגש ביופיו של העולם הוא אינו יכול להימנע מסגידה רוויית פיגורות לשוניות, סינסתזיות, האנשות: "ולא פעם סגדת אפיים/ לחורשה ירוקה ואשה בצחוקה/ וצמרת גשומת עפעפיים" ('עוד חוזר הניגון'). הוא נושא תפילה פוליפונית לאשה, לתבל, לטבע, לחיים על שלל גילומיהם. גם זך מתפלל, אבל תפילתו מצומצמת יותר. היא מופיעה רק לעיתים רחוקות ומתגלמת באוצר מלים מוגבל ובתחביר נפתל, הסוגר בגלישותיו ובחרוזיו הפנימיים על הדובר וה קורא כאחד: "אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות/ את יפי העולם ולהלל את היופי/ המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל/ את מי שעשה אותו יפה להלל/ ומלא, כל כך מלא, יופי" ('אני רוצה תמיד עיניים', עמ' 20).באבחנה הנודעת בתורת הספרות בין 'הראייה' ל'הגדה', אלתרמן מראה לנו את יפי העולם, ממחיש אותו באופן פלסטי, מפרט בשקיקה את מרכיביו. נתן זך אומר, מסכם, מנסח בדיבור יומיומי, נגיש, פעם יבש ופעם מלנכולי, שלא מצריך הבנה מורכבת של תמונות ומראות, אך תובע מן הקורא דקות ואנינות של הקשבה. אלתרמן מכשף, משביע, קוסם בדינמיות סוחפת. זך טווה קסם עצוב, איטי. אלתרמן חוגג את להט האור: "אור! את ענק האור/ מי בעיניים יקיף?/ צוחקות,/ יחפות,/ בחגי הקיטור,/ יצאו הדלקות לקטיף!" ('הדלקה'). זך מעיד על חדגוניותו של האור המבשרת את סופו: "באור הזה, לאור האור האפור/ של הערב הזה, האור האפור/ שעוד מעט יכבה" ('באור הזה', עמ' 37).לעיתים רחוקות נפגשות העמדות הקיומיות של שני המשוררים. פגישה נדירה כזאת מתגלה בין סיום שירו של אלתרמן 'בדרך הגדולה' לסיום שירו של זך 'אני רוצה תמיד עיניים'. אלתרמן מצייד את ההלך שלו בכוחות שמתוך ומע בר לעולם הזה: "העצים שעלו מן הטל,/ נוצצים כזכוכית ומתכת./ להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל/ ואמות ואוסיף ללכת". זך, ביתר צניעות, כופה על דוברו להמשיך ולשבח: "וכשאפול עוד אקום ­ ולו רק לרגע ­ שלא יאמרו/ הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל/ בעיניים אחרונות/ את שלהלל לא יחדל".נתן אלתרמן נע בתוך יער הסמלים, בין כל הצורות. נתן זך רואה את העולם מבעד לחרכי עיניים, כמין דמות סגופה או רישום של ג'קומטי. אלתרמן מורח על הבד את כל קשת הצבעים, בפראות ובעוצמה ואן­גוכית. זך נע בין שחור, לבן ואפור (ולפעמים ירוק של עץ) ומבקש: "שימו לב לסגול הרועד" (עמ' 33). אלתרמן מנגן על כל כלי הקשת: "והרוח תקום ובטיסת נדנדות". זך פורט על מיתר חרישי ולוחש: "מששו את הרוח".אלתרמן איננו מתבייש להקשיב לערב מלא­התרחשויות ובני­הדים: "נושב ערב אפור ועורבים על תרניו./ מה אדום הפנס בנתיבת העופרת./ מה כבדה נשימת גן העיר הנרדף./ מה זרה השעה העוברת" ('הרוח עם כל אחיותיה'). אצל זך הלילה אמנם מתוק אך הערב מלא מועקה ­ "חזה הערב שביר" ('לילה מתוק', עמ' 32) ­ וגם זו לשיטתו האנשה מפליגה.שיריהם המוקדמים של אלתרמן ושל זך ה ם מן היצירות החזקות שנכתבו בשירה העברית במאה העשרים. כל אחד לפי משנתו השירית, בהתאם להבנתו הרגישה כיצד יש לשיר את העולם ואת מה שיש לו ­ או אין לו ­ להציע. הפולמוס הנודע מלפני ארבעים שנה לא טשטש את גדולתו של אלתרמן, והמתנגדים להתקפותיו של זך לא יכולים לבטל את חטיבות השירים המעולים שכתב האחרון. כמה חבל שהדפסת המהדורה החדשה מלווה בשיבושי ניקוד רבים כל­כך. הפיצוי ניתן לנו בדמות חמישה שירים חדשים, שהועלו מנשיית הגניזה ומובאים בסוף הספר. קריאתו של זך בתקליטור מדודה ושברירית: מיתרי קולו של משורר שחצה את השבעים, הקורא באוזנינו שירים שכתב במחצית חייו, מעצבים את החלל הנכון, שבתוכו מורגש ומרגש כל הבזבוז הקיומי, שאליו מכוון זך.