"אני לא חושבת שאני בוגדת, ואני לא פוחדת למות" נטע גולן, בת 30, פעילת שלום מתל- אביב, נצורה עם ערפאת ואנשיו במוקטעה ברמאללה שרי מקובר 26/04/02 שלושה שבועות שוהה נטע גולן, פעילת שמאל צעירה מתל­אביב, עם יאסר ערפאת ואנשיו בלישכתו הנצורה ברמאללה. הישראלית היהודיה היחידה במתחם המוקטעה, המאכלס 400 לוחמים פלשתינים, רובם חמושים, שבחרה לחצות את הקווים ולחבור בימי מלחמה לצד שכנגד. "אני לא חושבת שאני בוגדת", היא אומרת בראיון מיוחד ל'מעריב' מהמוקטעה המופגזת, "ואני גם לא פוחדת למות". הדבר היחידי שמפחיד את גולן בימים אלה הוא שמלאי המים המצומצם יאזל, והיא והפצועים שאיתה יאלצו לשתות שתן."השומרים של ערפאת לימדו אותנו איך למחזר שתן, למקרה שהמחסור במים יהפוך לסכנה קיומית", היא אומרת. "כבר עברו עלינו ימים שלמים בלי אוכל והחזקנו מעמד, אבל בלי מים אפשר למות בקלות. לפלשתינים שאיתי יש נסיון רב במיחזור שתן, עוד מימי המצור בביירות, והם הסבירו לי שבתכל'ס פשוט שותים את זה. עד לפני שלושה ימים לא היו פה מים זורמים. קיבלנו קצת מים מינרליים מה'סהר האדום', אבל הם הספיקו בקושי לפצועים. לכן קרה שימים שלמים לא שתיתי. הרגשתי סחרחורת ועייפות. גם לא התקלחנו שבועות. כולנו הסרחנו. 400 איש כלואים בבניין אחד, בלי מקלחת, עם שירותים מלאים שאי­א פשר להוריד בהם את המים. זה טירוף. זה ריח בלתי­נסבל. זה מחלות וכינים. לאנשים פה התחילו בעיות קשות של עור. גם לי התחילו גירודים".זו הבעיה הכי גדולה שלך שם?"אני עייפה, אבל המורל גבוה. כשהתחילו הקרבות בג'נין, ברחו לכאן המון אנשים. ואנחנו, קבוצת פעילי שלום, נכנסנו כדי לעודד אותם. את כולם גירשו, אני נשארתי. בהתחלה התביישתי קצת. שאלתי את עצמי איך הפליטים מג'נין מרגישים כלפי, אבל אחד הפלשתינים בחדר חייך אלי ואמר לי: 'ווי, ווי, ווי, כמה זמן לא דיברתי עברית'".לא פחדת?"כל מי שנמצא פה מתייחס אלי בחמימות. אף אחד לא מאיים עלי. אחד הפצועים מהמשמר הנשיאותי של ערפאת מבין קצת עברית. הוא צורח מכאבים כל הזמן, כי הגב שלו שבור ואין פה תרופות. אז אני שרה איתו בעברית שירים של עופר לוי ושרית חדד. זה מרגיע קצת את הכאבים שלו".פגשת את ערפאת?"פגשתי אותו מיד כשהגעתי למוקטעה. נכנסתי אליו לחדר והתחלתי לבכות. היתה פגישה מרגשת".מרגשת?"תראי, אני פוחדת להרחיב את הדיבור על זה, כי אני יודעת שאנשים בישראל יקראו ויגידו שחציתי קו אדום. אולי גם אנשי שמאל לא יבינו איך בחורה יהודיה הולכ ת לחיות עם ערפאת ואנשיו בתקופת מלחמה".באמת קשה להבין איך בתקופה כזו, כשפלשתינים נלחמים בחיילים והורגים בהם, כשהרשות עומדת מאחורי מבצעי הפיגועים, את בוחרת לשבת עם הנצורים ולהחזיק לערפאת את היד."הרשות הפלשתינית מנסה לתת כסף למשפחות ההרוגים המתאבדים, כי גם אם הבן שלהם פוצץ את עצמו, עדיין יש להם זכות להתקיים. אחרי שמת מישהו במעשה ייאוש, הצבא שלנו בא והורס לו את הבית".אבל לא מדובר רק בכספי קיום למשפחות. מדובר במסמכים שנתפסו במהלך המבצע ומהם עולה שהרשות מימנה רכישת חגורות נפץ ואמצעי לחימה שסייעו לביצוע פיגועים."אני לא חושבת על הפיגועים. אני חושבת על כך שערפאת הוא המנהיג היחידי שמסוגל להנהיג את העם שלו לפשרה שלא היתה כמותה בהיסטוריה: הסכמה על 20 אחוז מפלשתין ההיסטורית והכרה במדינת ישראל שיושבת על 80 אחוז שלא שייכים לה. למרות הפשרה הזו, העם הלך אחרי ערפאת. לכן באתי להיות איתו. לכן בכיתי כשפגשתי אותו".מה המטרה שלך עכשיו, כשאת בפנים?"להיות גורם מונע להרג אנשים. אולי החיילים ייזהרו יותר בירי כשיידעו שיש יהודיה בפנים. אולי העובדה שנמצא כאן מישהו שיכול לדבר ולספר מה קרה, תרסן קצת את הצבא ותמנע ממנו להרוג את ערפאת או לזרוק אותו החוצה ולחסל את הסיכוי היחידי לשלום באזור הזה".מה ערפאת אומר על היוזמה שלך?"ערפאת אמר לי: 'הישראלים לא יכולים לעשות לי שום דבר. הם לא יכולים לזרוק אותי החוצה. הם לא יכולים לעצור אותי. הם יכולים רק להפוך אותי לשאהיד'. ואז הוא פתח את הז'קט שלו והראה לי את הנשק האישי שהוא נושא עליו תמיד. כל האנשים פה בבניין יודעים שאסור לירות על החיילים מבפנים החוצה, למרות שהם נמצאים כל הזמן על הכוונת. אבל אם חייל אחד, אפילו אחד, ינסה להיכנס לתוך בניין המוקטעה, ההוראות של האנשים פה הן חד­משמעיות: להילחם, להתנגד עד טיפת הדם האחרונה".גם ערפאת יילחם?"ערפאת יתנגד לכניסת החיילים למוקטעה עד שיגרש אותם, או עד שיהפוך בעצמו לשאהיד". "ירדתי לרחוב, הרגשתי שאנשים רוצים דם" גולן, בת 30, היא מטפלת שיאצו במקצועה, חברה בתנועת השלום הסולידרית הבינלאומית ובקואליציית נשים למען שלום צודק. אמה, אשה חרדית, מתגוררת בבני­ברק. אביה, כמוה, בתל­אביב."בליל הסדר האחרון יצאתי לרחובות העיר. זה היה אחרי הפיגוע במלון 'פרק' בנתניה. יכולתי להרגיש את האנשים שסביבי. הם רצו דם. היתה הסתה אדירה נגד ערפאת. לכן היה ברור לי שהולכים להיכנס למוקטעה. גם תנועת השלום הבינלאומית הרגישה שכנראה שרון ייצא למלחמה. לכן הם שלחו לישראל קבוצה גדולה של פעילים איטלקים וצרפתים. הייתי צריכה להביא אותם לרמאללה."זה היה ביום השלישי למצור על ערפאת. איכשהו, הצלחנו לחמוק ולהיכנס לרמאללה. הסתובבנו עם האמבולנסים ודיברנו ברמקולים בעברית, כדי שלא יירו עלינו. וככה פינינו גופות. ביום ההוא הצלחתי לפנות שתי גופות. אחר­כך עשינו הפגנה גדולה וניסינו להיכנס ללישכה של ערפאת. בדרך הצטרפו אלינו עוד פעילי שלום. שאלו את ערפאת אם מותר לנו להיכנס, והנשיא אמר: 'תדעו שאם חיילים ייכנסו לאזור המוקטעה, יהיה פה מרחץ דמים, כי אנחנו נתנגד. אבל אם בכל זאת אתם רוצים לבוא, אהלן וסהלן'."החלטנו לבוא. ירו לנ ו מעל הראש פצצות רעש ונשק חי, ופשוט המשכנו ללכת. עשינו את ההפגנה יחד עם הסטודנטים של אוניברסיטת ביר­זית. מאוחר יותר הצבא הצליח לגרש את כולם, אבל אני התפלחתי פנימה."נכנסתי והתחלתי לבכות. ידעתי שבאותו רגע נפערה תהום עמוקה ביני לבין הישראלים שהשארתי מאחור. הרגשתי שהתהום הזו פיסית ממש. ידעתי שעשיתי משהו שאין ממנו דרך חזרה. המשמעות של הצעד הזה שלי היא שאני מסומנת בצד הישראלי. זה היה שבר גדול".מה אמרו הוריך?"אבא שלי ראה אותי ברמאללה בטלוויזיה והשתגע מדאגה. אחרי שנכנסתי לתוך המוקטעה התקשרתי אליו. אמרתי לו שאני במקום בטוח. הוא שאל: 'את נשארת בפנים?' אמרתי שכן. ואז הוא התחיל לצעוק: 'הם רוצחים ואת עוזרת להם' וכל מיני דברים קשים כדי לגרום לי לצאת משם. אחרי שהוא גמר לצעוק שאלתי אותו: 'אתה רוצה שאמשיך להתקשר אליך?' הוא ענה שכן."לאמי החרדית יש אמונה מאוד חזקה, ולכן היא הרבה יותר רגועה מאבא שלי. לה יש למי להתפלל. לאבא שלי אין למי להתפלל שישמור עלי. דיברתי עם אמא בטלפון, והיא אמרה שמצד אחד היא שומעת אותי, ומצד שני היא שומעת את הסביבה שלה, שהיא ימנית קיצונית. לכן היא רק ביקש ה שאשמור על עצמי". "ערפאת חזק בצורה בלתי­רגילה. כמו הר" את רוב שעות היום מעבירה גולן בטיפול בפצועים ושיחות עם הנצורים בעניינים פוליטיים. עם ערפאת היא מדברת על תמיכת אנשי השמאל במסע אל השלום. "יום אחד הודיעו לנו שאורי אבנרי הגיע לרמאללה", היא מספרת. "ערפאת שמע ואמר: 'אבנרי? הוא חבר שלי'. אבל הוא מעדיף לדבר על התוצאות של המאבק. מה שהכי כואב לו הוא המאבק על הכנסיה בבית­לחם. הוא לא מסוגל להבין את זה. הוא אמר לנו שזו טעות היסטורית של שרון, שלא תימחק לעולם. והוא אמר את זה בכאב, לא בשמחה. הוא כל הזמן שואל: 'איך יתכן שישראלים מסוגלים לשרוף את כנסיית המולד?'"הישראלים שרפו את הכנסיה?"יש חלק פנימי בכנסיה שנשרף".ומי אמר שזה מעשה ידי הישראלים?"המתבצרים בתוך הכנסיה האשימו את הישראלים בשריפה".אולי הם משקרים?"הם דוברי אמת. הם אנשים אמינים ביותר. גם ראש העיר של בית­לחם ראה את השריפה וסיפר עליה לערפאת. וערפאת מתעייף רק מלשמוע את הסיפורים על הכנסיה. מבחינת התנהגות הוא בדיוק כמונו. הוא אוכל מה שאנחנו אוכלים, וישן כמו כולם, על הריצפה. יש מזרונים, אבל לא מספיק. אז שמים אותם לאורך ושוכבים שלושה על מזרון אחד. הרגליים על ה ריצפה, הגוף על המזרון והראש על תיק הצד. גם אין פה מספיק שמיכות ובלילה קר, אז אנשים ישנים במשמרות."אנחנו רואים את ערפאת כמעט כל יום. יש לו יחס אבהי כלפינו, הוא מתעניין אם הכל בסדר. משגיח שלא יהיה אור במקומות מסוכנים. הוא נראה לי חזק בצורה בלתי­רגילה. כמו הר. איש יציב מאוד. הוא מהווה איום של ממש על החיילים בחוץ".מה את מרגישה כלפי החיילים בחוץ?"לפעמים, כשאנחנו יוצאים להביא אוכל מ'הסהר האדום', אני מדברת איתם. אני אומרת לחיילים שאני יודעת שהם לא רוצים להיות פה באמת, ושאם הם יאזרו קצת אומץ ויקשיבו למצפון שלהם, הם יחיו יותר טוב עם עצמם. אני טיפלתי בפגועי הלם בלבנון שלא יכלו לשכוח כמה הרגו שם. אני לא מאחלת זכרונות כאלה לאף אחד. אני אומרת לחיילים: 'תסרבו לשרת, תשבו בכלא חודשיים, אבל אחר­כך תוכלו להסתכל לעיניים של הילדים שלכם ולהגיד לעצמכם שעשיתם משהו למען השלום'. החיילים מקשיבים לי. יש כאלה שמחייכים חיוך דבילי ויש שצועקים 'בוגדת'".מה יקרה אם תהיה פלישה?"אנחנו בהיכון. השומרים נמצאים בעמדות עם הנשק שלהם, מוכנים להתנגדות. חילקנו את עצמנו, בתיאום עם הפלשתינים, בכל רח בי הבניין. החלונות פה כל הזמן מוגפים, ולכן היום והלילה מעורבבים לגמרי. אסור להציץ בחלון, כי אפשר לחטוף כדור מצלף ישראלי. אסור גם לפנות את הזבל, וזה מפגע אמיתי. אבל אנחנו לא פוחדים. אנשים פה נחושים מאוד".מה אתם אוכלים?"אנחנו ממש רעבים. בשבועיים הראשונים היינו רעבים כל הזמן. כשאוכלים, זה בעיקר קופסאות שימורים עם פול. יש ימים ששלושה אנשים אוכלים קופסה אחת של פול. לפעמים יש גם אורז מבושל. אבל אין לחם. ביום שבא פאוול לבקר את ערפאת, חילקו לנו אורז מבושל. זה היה לוקסוס. אני בחיים שלי לא אסתכל יותר על פול. אנשים פה מקיאים ומשלשלים ומתגרדים, יש פה אנשים שקיבלו מחלות עיניים. בגלל שאין פה סיגריות, אנשים קיבלו גם קריז ניקוטין. הם כל הזמן רועדים. יש כאלה שהתחילו לגלגל לעצמם סיגריות מתה."אנשים כאן מנסים כל הזמן להתקשר למשפחות שלהם. יש פה צעיר בן 20, נשוי, יש לו אשה בת 17 בג'נין שצריכה ללדת בכל יום. הוא מנסה להתקשר למשפחה שלו, אבל אף אחד לא עונה. אף אחד גם לא יודע אם הם חיים או מתים."יש פה ילד בן 17, מהתזמורת הצבאית של המשמר הנשיאותי. צעיר מאוד. הוא קצת פוחד. ויש פה טבחים, מנקים, פקידים ואפסנאים. יש משורר פלשתיני שהגיע לכאן לאות הזדהות, ויש כאלה שפחדו מהפלישה וחשבו שפה יהיה בטוח. יש פה עוד ילד, בן 16, רזה וצמוק, בוגר בצורה מפחידה, שברח לכאן עם אבא שלו כשהתחיל המבצע. זאת תופעה שאני מכירה טוב אצל ילדים פלשתינים: אי­אפשר להאמין עד כמה הם מורגלים בזוועות".יורים עליכם?"שלושה אנשים נהרגו פה ביום הראשון. ביניהם טבח אחד. ירו עלינו טיל לאו בזמן שהיינו בתוך הבניין. הוא פיספס אותי בפוקס. ארבעה שומרים של הנשיא נפצעו באורח אנוש. אחד איבד גם עין, וניסינו להעביר אותו באמבולנס לבית­חולים. בדרך חטפו אותו ואף אחד לא יודע איפה הוא היום. כל הקירות בכל החדרים מנוקבים ומחוררים מקליעים. יש פה חמישה פצועים קשה ו­50 חולים".מה אומרים על זה במוקטעה?"האנשים פה אומרים שהישראלים השתגעו. לפעמים הם אומרים שהם רוצים שלום, ושהיו רוצים לבוא לבקר אותנו בתל­אביב ושאנחנו נבוא לבקר אותם בג'נין. לפעמים הם כועסים על הישראלים. כשמדברים על מה שקרה בג'נין, אנשים מסוגלים לומר: 'איזה כלבים היהודים'. אבל אף אחד פה לא שונא את הישראלים. הם שונאים את הכיבוש".אם הם לא שונ אים את הישראלים, למה הם הורגים בהם?"זו הדרך היחידה של המיואש להגן על עצמו. פיגועים זה רצח. פיגועים נגד אזרחים זה דבר נורא, ואין לזה הצדקה בשום מקרה. אבל כשמבינים את האונס היומיומי שכל פלשתיני עובר, איך הוא מושפל, איך חומסים ממנו את האדמה שלו, החירות שלו, הזכויות והעתיד שלו, בצורה כוחנית ומשפילה, אפשר להבין איך אנשים מסוגלים להגיע למצב כזה, שכל מה שהם רוצים זה להתאבד, ואיך הם מגיעים למסקנה שאם הם סובלים, אז גם הצד השני צריך לסבול. אי­אפשר להבין את זה עד שלא באים פיסית לרמאללה ולמחנות הפליטים ורואים את צורת החיים תחת הכיבוש". "אם יהרגו אותי, אז יהרגו" ביום בו התקיים הראיון הגיע למוקטעה מידע "מהימן ובדוק" על פריצה מתוכננת של חיילי צה"ל למתחם הנצור. גולן אומרת שניכרת תכונה ודריכות רבה בקרב הנצורים, וכי הם תפסו עמדות והתחילו להתפלל. לעובדה שהיא תהפוך לשותפה לאוייב במקרה של מתקפה על המוקטעה, ותיאלץ להתגונן מול חיילי צה"ל שחלק מהם חבריה, אולי גם קרובי משפחתה, היא לא מייחסת חשיבות רגשית: "כשהחיילים יפרצו לכאן, אני אעמוד בין הנשיא לבין הסכנה", היא אומרת. "אני מקווה שירשו לי. אני אשתדל לא להתחבא, אלא לעמוד ולמנוע בגופי הרג של חפים מפשע".את תעמדי מול החיילים?"אני אעמוד מולם. לא נגדם".ואם הכל יסתיים בשלום, מה תעשי?"אחזור לתל­אביב. אעבוד בגינה. אנסה לשכוח. יש בהחלט סיכוי סביר שישלחו אותי לכלא".אם תהיה מתקפה אלימה, את עלולה למות."אם יהרגו אותי, אז יהרגו. יש אולי סיכוי שאמות, אבל אז לפחות אדע שחייתי את החיים שלי כמו שהבנתי אותם, ושהייתי לגמרי שלמה עם מעשי".makover@maariv.co.il