סרט - רעש, מבשלים רובו של הסרט עוסק במתח של הכנת הארוחה והגשתה במהירות לאורחים השונים, וזה הגימיק העיקרי בסרט עירית שמגר 26/04/02 הרבה אוכל ועוד אוכל יש בסרט שעלה כאן אמש "דינר רש", שפירושו אותה ריצה של שעת שיא מוטרפת במסעדה אופנתית במיוחד באזור טרייבקה (האופנתי במיוחד) בניו יורק. זו מסעדה איטלקית במקור, אך בנו של הבעלים, השף הצעיר אודו, הפך אותה למזללת יוקרה של אוכל מתוחכם ומעודן שהכל רוצים לראות ולהיראות בה. אביו (דני איילו), שיושב בשולחן קבוע ומתבונן במעשי הילד ואורחיו במבט ביקורתי מעט, מדבר על הימים הטובים ההם ועל האוכל הפשוט של פעם. האמת, יש משהו בדבריו, כי ברגע של מבחן רק האבא יודע איך לפתור בעיות בדרך הישנה והטובה שהביא מהבית, מסיציליה.למרות הסוף הכמעט מפתיע, רובו של הסרט עוסק במתח של הכנת הארוחה והגשתה במהירות לאורחים השונים. הבמאי בוב ג'ירלדי, שהוא בעל מסעדה, תיאר כך את החיים במסעדתו שלו, וזה הגימיק העיקרי בסרט. האורחים שהזדמנו למסעדה בערב שבו מתרחש הסרט יוצרים סכימה, כי כולם טיפוסים ולא בני אדם. ישנה מבקרת מסעדות דרשנית (סנדרה ברנהרד) ומבקר אמנות סנוב הלועג לאחת המלצריות שהיא בעצם אמנית המחפשת הכרה. בשולחן אחד יושבים קצין משטרה ואשתו, ובשולחן אחר שני מאפיונרים. חלק מהאורחים מרמזים על העלילה שתתפתח, אחרים מבקשים לתאר לנו את מה שנקרא "פיסת ההווי". לכן יש גם שף מכור להימורים, מארחת מצודדת וברמן שהוא אלוף טריוויה. כולם משעשעים ונחמדים מאוד. רק אורח אחד יוצא דופן מציל את המצב מהשעשוע הדביק: קן (ג'ון קורבט, "סקס והעיר הגדולה"), מעונב וסגור כמקובל אצל מי שעיסוקו בוול סטריט, שמתגלה בסוף כמקצוען אמיתי. סדרה ­ כץ וקרסו 2002 שמות המשפחה של הדמויות המופיעות ב"הדימונאים", דוקו­סופ בן שישה פרקים שעולה ביום שלישי בערוץ 2, מעידים בצורה די ברורה כי אף אחד מהם אינו צאצא למשפחה פרוסית או אוסטרו­הונגרית. יש שם לוגסי, פחימה, סבג, מויאל, אלמקייס, בן­חמו ועוד כמה שלא נגמרים ב"ביץ'" או ב"ברג". אחת היא אם חד הורית שמפגינה נגד ראש העיר, אחד הוא מובטל בן 52 שחוזר להשלים עשר שנות לימוד, אחד הזוגות עומד להינשא, עדיין חי בבית של ההורים ולא מפסיק להתווכח אם להזיז את תאריך החתונה ליום שבו שרית חדד תהיה פנויה, זוג אחר מציע את הווילה שלו למכירה במטרה לעבור למרכז, ולהפתעתם דווקא ההורים שלה מקדימים אותם, ושדרן הרדיו המקומי מצליח לעבור למרכז עם אשתו שמשחקת אותה וזוכה בג'וב הנחשק ­ מאפרת ראשית ב"לחיי האהבה". ניצה גונן, הבמאית והתסריטאית שגם הפיקה יחד עם צפריר קוחנובסקי, לא גרה בדימונה. גם הוא לא. בטח הבנתם כבר, לפי שמות המשפחה שלהם. זה בעצם הסיפור כולו. האשכנזים היצירתיים מתל אביב עשו סדרה על המזרחים הדפוקים מדימונה. התוצאה? חביבה, פולקלוריסטית. אולי זו בעצם הבעיה: עשרות אלפי אנשים נטולי סיכוי שווה, חוץ מאשליי ת הנגיעה בתהילה של אלו שנבחרו ל"הדימונאים", ולהבדיל ­ אלה ששולבו בעלילת "המשאית" בירוחם. אחלה סיפור, הפרענקים האלה. נורא צבעוניים, לא? מופע ­ טי, גירסת התה בזמן שאצלנו מתווכחים (או שלא) מה בדיוק היה בג'נין, סצנת ההיפ הופ האנגלית זוכה לשגשוג חסר תקדים. מה שהתחיל בצעדי ברייקדאנס מהוססים בסוף שנות ה­80 הפך היום לתעשייה של ממש. מה שהתחיל עם לייבלים של קו התפר בין אלקטרו (תחום אשכנזי ומעצבן) לראפ לייט דוגמת נינג'ה טיון, הפך להיפ הופ הפונדמנטליסטי של לייבלים כמו וורלד פליי וביג דאדא, שמיקמו ראפרים כמו רוטס מנובה ומארק בי אנד בלייד על המפה העולמית. והנה הגיע גם תורו של TY, אחד השמות הבולטים והמעניינים בסצנה האנגלית. TY עושה היפ הופ חכם, אינטליגנטי ובעיקר מרקיד, וההופעה הקודמת שלו בארץ נרשמה כאחד האירועים היפים והמוצלחים של מועדון הדינמו דבש הבלתי נלאה, החוגג הערב ארבע שנים להיווסדו. על האירוע הזה ינצחו (שוב) אותו TY ודי.ג'יי ביזניז, פליט הרכב ההיפ הופ האנגלי הכמעט מיתולוגי לונדון פוסי. יחממו הדי.ג'ייז הישראלים בעלי הגישה השחורה, סאבו ורוב. פור ריל. הצגה ­ לא זה לא זה מתחיל כמו גירסה עכשווית לקומדיות רומנטיות ישנות: בחור פוגש בחורה בבליינד דייט עתיר מבוכות ועקיצות, בבר ניו יורקי. היא עיתונאית אסרטיבית ומהירת תגובה. הוא איש מחשבים, חנון נעים הופעה אך יבשושי. היא נותנת לזה עוד צ'אנס בארוחת ערב, ובסיומה מודיעה לו שהיה נעים, אבל זה לא מתאים, אז יאללה ביי. אלא שהבחור לא מוכן לקבל את הדחייה, ועובר לסוג של חיזור הרסני, שראשיתו מתקפת פרחים, המשכו הטרדות בוטות וסופו ­ לא נגלה, אבל הוא בהחלט לא טוב.רבקה גילמן, מחזאית אמריקנית עטורת פרסים, כתבה את "כשאת אומרת לא" (במקור: "בחור תופס בחורה") דרמה פסיכולוגית עם אג'נדה, שכוונתה הברורה להעלות על סדר היום יחסי גברים­נשים בהקשר של הטרדות וליקויים בתקשורת בין המינים, ותפיסה עצמית והדדית של נשים וגברים את עצמם וזה את זה. הדמויות אמנם קשורות זו בזו בסיפור ­ הכתבת הבכירה מול הכתב החדש; העיתונאית המנוסה מול המרואיין הכאילו­נאלח, וכן הלאה ­ אבל מעבר לכך, ואולי אפילו יותר, כל דמות משרתת צורך להאיר את הנושא שעל הפרק מזווית אחרת.אוהד אשכנזי ביים את ההצגה שעולה ביום רביעי בתיאטרון באר שבע, בתרגום של שלומי מושקוביץ. אדוה עדני היא תרזה, העיתונאית שהמחזר שלה ­ אורן שבו ­ הופך לסיוט, אילן דר הוא מפיק סרטי פורנו שהעיתונאית מתמודדת איתו במקביל במישור המקצועי, ויניב פולישוק ­ העמית האמפתי. תערוכה ­ תכלית בתחתית מוזיאון פולר בבוסטון ארגן פרויקט בשם הפומפוזי "תחתיות ­ היעד: העולם". הכוונה היתה "ליצור פורום בינלאומי כדי שאנשים יבינו שדברים חיוביים יכולים להתרחש כשמשתפים פעולה והאמנות יכולה להוות מכנה משותף המאחד את כולנו...". את המכנה המשותף הם מצאו קצת נמוך, אי שם מתחת לכוס הקפה, במגשיות הקטנות המשמשות בבתים אסטניסטיים, בפאבים ובבתי קפה למניעת הכתמת השולחן ­ התחתיות. מאה אמנים שקובצו מכל רחבי העולם התבקשו לצייר על תחתית ולקיים בעיר במולדתם תערוכה שבה תוצגנה מאה היצירות, אשר יחולקו בסיומה לבתי הקפה בסביבה. כל אמן צייר כפי שיד הדמיון הטובה עליו הנחתה אותו, וכך נוצרו להן מאה תחתיות קפה חדשות מעוטרות בפרחים, נופים, דמויות ויצירות בעלות גוון אבסטרקטי יותר שלבטח ישמחו כל שותה קפה באשר הוא. לפרויקט התחתיות חברו גם שתי אמניות מבנות ישראל, שיקיימו השבוע, החל מיום ראשון, את התערוכות המדוברות. נטע דור, שציירה נוף של סככה קיצית בחוף כדי להראות שגם בארצנו השסועה במלחמות יש מראות יפים ואופטימיים, תערוך את התערוכה בגלריית מצפה הימים. כרמלה ברג, שבחרה ליצור מחווה ווריאציה לעלה השלום, תצי ג בגלריה של סינמטק תל אביב. קולנוע ­ ארוס, טנטוס וחברים טקאשי קיטנו היה בדרן פופולרי ביפן, בעל תוכנית טלוויזיה, זמר ושחקן, עד שהתחיל לביים סרטים. מאז הוא כותב, מביים ועורך את סרטיו, שבהם הוא בדרך כלל גם משחק. הוא טוטאלי, ובעיניו אין דרך אחרת לעשות קולנוע: "מעולם לא הבנתי איך עובדים במאים בהוליווד שנותנים למישהו אחר לערוך את הסרט", אמר קיטנו. "אפשר לשנות את כל המשמעות והשפה בעריכה. אני מוכן לשבת בחדר העריכה שעות וימים ולערוך שוב ושוב כל סצנה עד שהדברים נראים כמו שרציתי אותם". בארץ הכרנו אותו לראשונה ב­97' כשיצא "זיקוקין דינור", ואחריו "קיקוז'ירו" ו"אחי", ובסופשבוע זה יש הזדמנות להתוודע לסרטים נוספים של קיטנו, שישודרו בערוץ יס 3 בלוויין.כך ישודרו "הנערים חוזרים" מ­96', על שני נערים חלשים שמוצאים את דרכם בחיים על ידי איגרוף ובהצטרפות חלקית ליאקוזה; "זיקוקין דינור", סיפור על ידידות בין שני שוטרים ואהבה בין הבלש דיקי ובין אשתו ההולכת למות (לפני שבע שנים קיטנו נפצע קשה בתאונת אופנוע, בימי ההחלמה התחיל לצייר, ואלה הציורים המשולבים ב"זיקוקין דינור"); "סקס והמסך הקטן", קומדיה מ­94', וסרט פיוטי על אהבתם של זוג חירשים, "סצנה על החוף". בסוף האסופה ישודר "טאבו" של נגיסה אושימה ("אימפריית החושים"), שבו מגלם קיטנו (או ביט טקאשי, כפי שהוא קורא לעצמו כשחקן) מדריך לסמוראים צעירים במאה ה­19 בזמן מלחמת האזרחים ביפן. תשוקה אל אחד החניכים, יפה ומעודן במיוחד, מובילה את הצעירים לקנאה, אלימות ותשוקת מוות שאותם אין המדריכים יכולים להרשות. כמו כן ישודר "ג'ם סשן", סרט תעודה על קיטנו שביים מקוטו שינוזקי העוקב אחר עבודתו של קיטנו על הסרט "קיקוז'ורו".סרטיו של קיטנו דנים לרוב במוות ובאהבה, שבאמצעותם מתבטאת, לדעתו, אישיותו של אדם. אלה סרטים נקיים ומאורגנים, רבי עוצמה ואלימות, העוסקים הרבה בשוטרים ובחברי יאקוזה, שהם, לדבריו, היחידים שצריכים להכריע בשאלות של חיים ומוות מדי יום. מחול ­ סצנת הדאנס מרכז סוזן דלל, המכה של המחול הישראלי, הופך בשנים האחרונות לנקודת מחול בינלאומית. הדרך להפוך לתיאטר דה לה ולי הצרפתי או לפלייס הלונדוני אמנם עדיין רחוקה, אבל אבק קוסמופוליטי כבר שורה על המרכז. הלינק העיקרי שאחראי לכך הוא פרויקט "דאנסאירופה", המקבץ מדי שנה להקות מעבר לים לצד חשיפה בינלאומית של עבודות ישראליות לעיניים מערביות. השנה, בשל המצב והמיתון הנגזר ממנו, התפריט מצומצם והרבה פחות גרנדיוזי מבעבר. אבל כידוע, איכות עדיפה מכמות, ובאירוע שיחל ביום חמישי ויימשך עד סוף מאי יש הרבה מה לראות. מצרפת יגיע מישל קלמניס, שיעלה שתי יצירות: "גבר, אשה וג'ורג' ­ אמתלה לריקוד", מחווה לגרשווין ולמיוזיקלס, ואת הסולו "קדנצה". ג'ורג'יו רוסי מאיטליה יעלה את הריקוד הקבוצתי "הנשכחים", שבו גם לקהל תינתן הזדמנות לעלות לבמה. בהפקה משותפת ישראלית בריטית יעלה הכוריאוגרף חבייר דה­פרוטוס ריקוד לשבעה רקדנים (גברים) ישראלים בשם "אך הבתולה היתה זמינה יותר". רקדני ג'ורג' פייפר, הם נערי הבלט מבריטניה, יעלו יצירות של פורסיית, לייטפוט וראסל מליפאנט. טרו סארינן ולהקתו, קיסמי השיניים מפינלנד, יעלו של וש יצירות: יצירת סולו שתועלה כאן בבכורה ו"פטרושקה", שתיהן לכוריאוגרפיה של סארינן, ואת "איש בחדר" של קרוליין קארלסון. לצד הריקודים ייערכו במרכז גם סדנאות אמנים עם היוצרים. מוזיקה ­ תהיה קובה? צ'לרי היא מילה בעלת פירושים רבים, ופה הכוונה לחגיגה, אירוע משמח. ואמנם אנו צפויים לחגיגה של ממש ביום ראשון בתיאטרון תמונע: "צ'לרי בגדד" הוא ערב חד פעמי עם מיטב נגני המוזיקה העיראקית, צעירים וותיקים. האירוע היה אמור להתקיים בפסטיבל תל אביב האחרון ולהיות מלווה בסרט שינציח את כוכבי הזמר והנגינה שעלו ארצה בתחילת שנות ה­50, בגל העלייה הגדול מעיראק, אך הוא נפל מטעמי תקציב. האמנים לא ויתרו, והצליחו לגייס את רוב השמות הגדולים בעולם המוזיקה הערבית: דאוד אכרם, פילפל גודג'י, אברהם סלמן, יוסף שם­טוב, אליאס שאשא, סאלים א­נור ועוד רבים, שהיו הבסיס העיקרי של תזמורת רשות השידור בניצוח זוזו מוסא.אין הרבה הזדמנויות לשמוע את דור הנפילים העיראקי ההולך ופוחת, ולמי שאכפת ­ כדאי שיזדרז ויגיע לתמונע, ושם יפגוש את גם את מנהלו האמנותי של הערב, יאיר דלאל, שגם ינגן בכינור. בקיצור, חאפלה אמיתית שחובה להשתתף בה. תיאטרון ­ עולים בירושלים תספיס, הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון אוניברסיטאי, יחגוג מיום ראשון (ועד חמישי) את שנתו התשיעית, אבל אין ספק שהפעם מדובר בהישג גדול במיוחד, בלי קשר לרמת ההפקות שיועלו בו. קודם כל, מדובר בפסטיבל ירושלמי לחלוטין (ההצגות יועלו במרכז ז'ראר בכר, תיאטרון החאן, בית שמואל ותיאטרון החניון), שמאחוריו עומדות האוניברסיטה העברית ועיריית ירושלים; לא בדיוק העיר האופטימלית כרגע לאירועים תרבותיים גדולים. מעבר לזה, הגעתן של ארבע להקות משחק מחו"ל (צרפת, צ'כיה, ארצות הברית ואירלנד) היא בבחינת כמעט נס, בהתחשב במצב. והיפה מכל ­ לראשונה בתולדות הפסטיבל משתתפים בו כל בתי הספר המרכזיים למשחק ולתיאטרון בארץ, מה שבעצם הופך אותו למוקד ההפקות הסטודנטיאליות היותר משמעותיות שנעשו כאן בשנה האחרונה, וביניהן: "אורזי המזוודות" של חנוך לוין, בביצוע תלמידי הסטודיו למשחק של ניסן נתיב בתל אביב, "בריטניקוס" של תלמידי בית צבי, "הטלפון", אופרה של תלמידי האקדמיה למוזיקה בירושלים, ו"כולם רוצים לחיות", עוד מחזה של לוין, הפעם בביצוע תלמידי החוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה. אותו חוג יעלה גם את "גברים בשמש" שביים מ וניר באכרי ומוצג בערבית. יחד עם העלאת "געגועים" של התיאטרון הערבי­עברי ביפו, תספיס הופך לאלטרנטיבה נדירה של דו קיום תרבותי בתוך הר הגעש המבעבע הזה. ועוד בירושלים.