אמריקקה בסרט החדש שלו טוד סולונדז מחזק את מעמדו כאחד הקולות החתרניים בקולנוע האמריקאי ניסן שור 26/04/02 "אגדות וסיפורים" Storytelling"("), סרטו של טוד סולונדז שיגיע בחמישי הקרוב לבתי הקולנוע בישראל, בוודאי עצבן קצת את סם מנדז, הבמאי של "אמריקן ביוטי". הסרט הוא התקפה ישירה וסרקסטית המתייחסת באופן בוטה ופארודי לסרטו של מנדז, שגרף חמישה פרסי אוסקר בשנת 2000 (כולל לסרט, לבמאי ולשחקן הטוב ביותר). וכל זאת למה? כיוון ששני הבמאים התפרסמו בזכות סרטים המציגים את חיי הפרברים בארצות הברית כגיהנום עלי אדמות הנובע משברו של מודל החלום האמריקאי: סולונדז עם "אושר" העילאי מ­98' שבחן את סיפורם של אנשים המקיימים אינטראקציה בתוך מערכות יחסים אובססיביות ומתפוררות; ומנדז עם "אמריקן ביוטי" שיצא שנה לאחר מכן ותיאר תא משפחתי רקוב המגיע אל סופו המר. ההשוואה בין שני הסרטים האלה היא כנראה בלתי נמנעת, ועם יציאתו למסכים של "אגדות וסיפורים" נוסף לכך גם רפרנס ישיר של סולונדז לעבר "אמריקן ביוטי". מתברר שההתייחסות של סולונדז נושאת מטען אישי ­ בראיון שנתן לפני שנתיים אמר מנדז שהוא חושב ש"אושר" מתנשא על הדמויות שבו. סולונדז ענה ש"בגלל הדברים שהוא אמר הרגשתי שיש לי את הזכות המלאה להביע את ההומאז' של י לעבודתו של מר מנדז". בעיני, אין ספק לגבי המנצח. סולונדז הוא מהבמאים האמריקאים המקוריים והמוכשרים ביותר שהגיחו לאקרנים במהלך שנות התשעים (לצד פול תומס אנדרסון שביים את "בוגי נייטס" ו"מגנוליה" ואת ווס אנדרסון של "ראשמור" ו"משפחת טננבאום"). העיסוק שלו בחיי הפרברים הוא מוטיב חוזר בכל היצירה הקולנועית שלו ובאופן שיכול לגרום לקישקע שלך לרקוד ברייקדאנס. יש לי עלוב בסיירת חרוב סולונדז, שבעצמו נראה כמו חלום אמריקאי שנשבר והפך לחנון אקסצנטרי (כולל משקפיים עבים, שיער מדובלל ופרצוף מדובלל עוד יותר), נולד ב­59' בניוארק שבניו ג'רזי, גדל בפרברים ולמד קולנוע באוניברסיטת ניו יורק. הסרט הקצר הראשון שביים היה "איך הפכתי לדמות מובילה בנוף התרבותי של האיסט וילג' בניו יורק" (הוא הוקרן בבכורה בתוכנית "סאטרדיי נייט לייב" ב­86'). מיד אחריו התחיל סולונדז, אז בן 26, להיות מחוזר על ידי האולפנים הגדולים, כשבסופו של דבר חתם עם אולפני קולומביה על חוזה לשלושה סרטים. ב­89' יצא Fear, Anxiety and Depression"", סרט הבכורה באורך מלא שלו, שסולונדז כתב, ביים ושיחק בו בתפקיד איירה אליס, אמן נוירוטי ולוזר, מין דמות וודי אלנית קלאסית, שמנהל חיי אהבה שבעיקר גורמים לו ולסביבתו סבל רב וגועל נפש. כשהסרט הגיע לבסוף למסכים הכתיר אותו סולונדז במילה אחת: "אכזבה". מבואס מהתוצאה הסופית ומהאופן שבו אולפני קולומביה השתלטו על מהלך ההסרטה, סולונדז החליט לפרוש מעסקי הקולנוע, לא לפני ששיחק בתור ניצב ב"נשואה למאפיה" בכיכובה של מישל פייפר. במשך כמה שנים הוא עבד בתור מורה לאנגלית למ הגרים רוסים עד שיום אחד גילה שיש לו מאיפה להשיג מספיק כסף בשביל לביים סרט עצמאי לפי תסריט שהוא כתב כמה שנים לפני כן ­ דבר שהוא בכלל לא תכנן לעשות. התוצאה ­ "ברוכים הבאים לבית הבובות", סרט שבמרכזו עומדת דמותה של דון ווינר, ילדה בת 11 מפרבר בניו ג'רזי שכולם בבית ספר שונאים בגלל כמה סיבות: יש לה חוש אופנתי של גולדה מאיר, פרצוף של צ'יוואווה, קול מעצבן, שם משפחה שדורש הסתלבטות, היא מלשנית וגם לא חכמה גדולה. אפילו המשפחה הגרעינית שלה מעדיפה את האח הגדול שלה (שהולך ללמוד מחשבים בקולג') ואת אחותה הקטנה (שהיא בלרינה חמודה) על הפנים האנטיפתיות של דון.הסרט מתאר בדיוק רב את חוסר האונים שבלהיות ילד מכוער. דון (בכיכובה של הת'ר מטרצו, ששיחקה ילדה מכוערת גם ב"רוזאן") היא סימבול לכל הדברים הנוראים שיכולים לקרות לילד. היא כל כך מעצבנת עד שאין לך צורך להרעיף עליה סימפטיה (כפי שעל פי המסורת מגיע לחנונה קולנועית דחויה שכמותה) והיא עוד צריכה לשרוד בתוך כל הקלחת הזאת. מה שאירוני בסרט זה שדווקא ברנדון, פושטק ובריון בית ספרי, גורם לה לאושר הרב ביותר כשהוא מאיים לאנוס אותה, שזה הכי הרבה יחס שה יא קיבלה בחיים שלה.סולונדז ­ שלא מן הנמנע שכתב את התסריט על פי סיפור ילדותו ­ ציין בראיון כי "הקטליזטור לעשיית 'ברוכים הבאים לבית הבובות' הגיע כאשר צפיתי בפרק של 'שנות הקסם' ונדהמתי לראות כמה מעט דמיון יש בין מה שראיתי לזכרונות ולהבנה שלי לגבי הילדות. וכאשר חשבתי על זה עוד, לא יכולתי למצוא סרטים אמריקאיים שעסקו באופן רציני בילדות"."ברוכים הבאים לבית הבובות" זכה ב­96' בפרס הראשון בפסטיבל סאנדנס וגרם לציפייה גדולה לסרטו הבא של סולונדז. "אושר", שיצא שנתיים לאחר מכן, הוא מופת ליצירה האמריקאית העצמאית ­ אמן הקומיקס דניאל קלאווז (שעל פי קומיקס שלו נעשה הסרט "גוסט וורלד"), שכל איור שלו יכול לשבור לך את הלב, עיצב לסרט את הפוסטר ובשבילי זה אומר הכל ­ "אושר" הוא החיים העלובים במלוא הדרם: כל כך מדכא ומגוחך שמה אתה כבר יכול לעשות? רק להביא קצת ביד.כפי שמעיד עליו שמו האירוני המובן מאליו, ב"אושר" כולם מחפשים את האושר אבל מוצאים בעיקר הרבה חרא. שלוש אחיות, נפשות פרבריות של מעמד הביניים שלכל אחת יש בעיות משלה: האחת מתאוששת מפרידה מהחבר הלוזר שלה (ג'ון לוביץ, כמובן); סופרת מצלי חה, שמנהלת מערכת יחסים עם מטרידן טלפוני אובססיבי וחובב פורנו (פיליפ סימור הופמן הנהדר) שגם לו יש צרות משלו (שכנתו השמנה מתאהבת בו ומתברר לו שהיא רוצחת); ועקרת בית עלק מאושרת שבעלה הוא פדופיל שאונס לבן שלו את החברים.הוריהם של האחיות מנהלים מאבק גירושים מכוער, ובקיצור הכל מגעיל, מדכא, בודד, בוגדני, זימתי וג'יפתי. "אושר" (שזכה בפרס המבקרים בפסטיבל קאן) הוא סרט מעייף ותובעני, האירועים בו סדיסטיים ולא מתפשרים. סולונדז לא מתאכזר אל דמויותיו כפי שנהוג לטעון כלפיו, הוא פשוט ממקם אותן בסיטואציות קיצוניות כדי לראות איך הן מתפתלות. אני לא חושב שזה אכזרי, כי אלה החיים. וכשבסוף הסרט הכלב מלקק לילד את השפיך במרפסת, הכל ברור ­ סולונדז הוא במאי שיודע שגם כשאתה משרטט את הפורטרט האנושי הנורא הזה, אין סיבה שלא תצחק קצת. זה מה שהופך את סולונדז לבמאי אנושי באמת ­ הוא לא צריך נרטיב דרמטי מוגזם כדי לפתח אצלך בחילה קיומית. מה שאי אפשר להגיד על "אמריקן ביוטי". משהו לא רגיל "אמריקן ביוטי" יצא שנה אחרי "אושר" והושווה אליו מיידית. גם "אמריקן ביוטי" עוסק בחיי משפחה בפרברים וכיצד היא מתפרקת לאיטה. גם אצל מנדז זהו עולם רקוב מוסרית שפני השטח שלו מסתירים לכלוך של יחסים בינאישיים מקולקלים, אבל "אמריקן ביוטי" הוא סרט כל כך רציני, כל כך נפוח, כל כך עמוס בתובנות פסיכואנליטיות קלושות (האב הקולונל השתלטן שמתגלה כהומוסקסואל מודחק, תעשו לי טובה), שאם אני הייתי צריך לבחור למי להאמין, הרי ש"אושר" הרבה יותר אמין ואמיתי, אפילו שהוא כמעט גרוטסקי. "אמריקן ביוטי" הוא לא סרט רע ­ ויעידו על כך כבוד חברי האקדמיה ­ הוא פשוט סרט נורא רגיל. וכמו שאנג'לה אומרת ב"אמריקן ביוטי": "אין דבר יותר גרוע מלהיות רגיל". אצל טוד סולונדז אין שום דבר "רגיל". כשסולונדז ראה את "אמריקן ביוטי" בפעם הראשונה הוא ודאי חייך לעצמו ואמר: "זה פרברים זה? זאת עליבות קיום? אין כאן אפילו ילד אחד שדחפו לו". ובשל כך, אני מניח, הוא בחר לעשות מהסרט צחוק ב"אגדות וסיפורים".הסרט מחולק לשני חלקים נפרדים תחת השמות "סיפור בדוי" Fiction() ו"סיפור לא בדוי" Non Fiction(). בחלק הראשון, שנמשך אנחנו מת וודאים לויי (סלמה בלייר, "לא רק בלונדינית") ומרקוס (ליאו פיצפטריק, "קידס" ו"ילד רע"), שהם זוג חברים. מרקוס חולה בשיתוק מוחין וויי דווקא חתיכה לא נורמלית. הם לומדים בסדנת כתיבה יוצרת בקולג' ויש להם מרצה אפרו­אמריקאי נערץ, סופר וזוכה פוליצר בשם מיסטר סקוט. מרקוס עוזב את ויי, ובלי לגלות יותר מדי אפשר להגיד שבסוף החלק הראשון של הסרט תרגישו קצת לא נעים עם המיניות שלכם.החלק השני מספר על טובי אוקסמן, מוכר נעליים ובמאי סרטי תעודה (שנראה כמו הומאז' של סולונדז לעצמו), שיוצא לעשות סרט תיעודי על חיי תלמידי תיכון בפרברים. הוא נתקל במקרה בליוינגסטונים, משפחת יהודית מהמעמד הבינוני­פלוס מניו ג'רזי ומחליט למקד את סרטו בסקובי, הבן הבכור, שהוא סטלן, לא רוצה ללכת לקולג' ושאיפתו הגדולה היא להיות מנחה טוק שואו. כשסולונדז מתאר את משפחת ליוינגסטון הוא שואל מ"אמריקן ביוטי" את מוטיב הישיבה המשפחתית סביב שולחן האוכל. ושולחן האוכל ב"אגדות וסיפורים" אכן מכיל את כל המאפיינים שהופכים את המשפחה הגרעינית המסורתית לגוש נוירוטי ובלתי תפקודי: אב המשפחה (ג'ון גודמן, אדיר כהרגלו), נמצא תמיד במצב כלשהו של כעס; האם הכנועה פרן (שהולכת עם מגן דוד ונוהגת בזמנה הפנוי להתרים כסף למען ישראל); האח בריידי שהוא שחקן פוטבול ויש לו פק"ל חברה צ'ירלידרית; האח הקטן מייקי הוא גאון סוציופת ומעצבן שנוהג להתעלל בעוזרת הבית ההיספאנית ולמעשה יכול להיתפש כמשל לאגוצנטריות האמריקאית הבורגנית; וכמובן סקובי, שחושב שהסרט שטובי אוקסמן עושה עליו (הנושא את השם "אמריקן סקובי", יפתח לו כמה דלתות.חוץ מהצחוקים על חשבון "אמריקן ביוטי" (למשל בקטע שבו מצולמת עטיפת נייר של קשית כמחווה לשקית הניילון האקזיסטנציאליסטית בגרוש ב"אמריקן ביוטי"), סולונדז בעיקר מסתלבט על עצמו ועל הציפייה של האנשים ממנו לעוד סרט שיהיה משל על המציאות המדכאת בפרברים, הריקבון הפרברי, המשפחה הפרברית המפוררת וכולי. סולונדז מודע לכך שהוא די הכניס את עצמו לנישה שיהיה לו קשה לצאת ממנה והוא משחק עם זה. ב"אגדות וסיפורים" (גם השם הפסטורלי באנגלית הוא חצי מגוחך חצי מגחיך) ישנם כל האלמנטים הצפויים (משפחת ליוינגסטון הולכת לאבדון וסקובי, תוצר של חינוך טלוויזיוני, הוא דמות טרגית) אבל אלו מכילים גרעין סאטירי שלמעשה מניע את כל העלילה יותר לכיוון של מהתלה מאשר לכיוון של משל. כך שקשה להאשים את סולונדז שהוא דורך במקום עם אותם דימויים. סולונדז צוחק על "אמריקן ביוטי" שצוחק על "אושר" ועל "ברוכים הבאים לבית הבובות". סולונדז שמודע לטרנדיות שבשיח הפרברי וסוגר מעגל עם הנושא שהפך אותו לשם דבר.nissan_x@hotmail.com