דני גבע סוגר תיקים השחקן דני גבע, שובר הללבות הבא אביבית חזקיה 24/04/02 הכוכב הבלתי מעורער של סדרת המשטרה "תיק סגור" (ששודרה בערוץ 10 ובינתיים הוקפאה), הוא השחקן הצעיר דני גבע, 27, שהצליח להתבלט בין קאדר של שחקנים ותיקים וידועים. עושה רושם כי התרסקותו של הערוץ היא לא מה שיעצור את גבע הכריזמטי. אם רק ירצה, הוא יכול בקלות להיות השם החם הבא. בינתיים, בדרך לתהילה, גבע כבר קבע לעצמו סימן היכר: שפם א­לה קלארק גייבל. הוא גם הספיק להיות החבר של הכוכבת העולה חני פירסטנברג, וגם לנסוע למנוחה בהודו. רגעים מועטים לפני העלייה על סילון, תפסתי איתו שיחה מחויכת ואופטימית, שאינה קשורה למצב, בדירתו הבורגנית במרכז תל אביב. גבע נראה מודע מאוד לצ'ארם שלו, ולא הפסיק לרגע לצחוק ולחייך. את אותה כריזמה מתפרצת ניתן למצוא גם אצל בני לוי, הבלש אותו גילם בסדרה.­ אתה גאה בפריצה הטלוויזיונית שלך?"הסדרה צולמה לפני חצי שנה, בעוד שאני סיימתי את בית הספר למשחק לפני חמש שנים. עשיתי הרבה דברים עד שהגעתי לסדרה הזו, כלומר היו הרבה אודישנים שלא עברתי. זו אכן הפריצה הראשונה שלי לטלוויזיה ולמזלי, בסדרה איכותית שאני גאה להיות חלק ממנה. נפלה בחלקי ההזדמנות לעבוד עם אנש ים מהשורה הראשונה".­ המצ'ואיזם של הבלש בני לוי קיים גם בחיים הפרטיים שלך?"יש הבדל עצום ביני לבין הדמות שלי בסדרה. במציאות אני הרבה יותר ילד מבני, והוא הרבה יותר שואו אוף ממני. אני הרבה יותר חי, חייכן ויודע ליהנות מהחיים, הוא אלים ואני בכלל לא. בני נושא בתוכו טראומות שאני מודה שאין לי, ובכלל, הוא טיפוס סובל ושורד. זה אתגר גדול לשחק אותו, משום שהוא הרבה דברים שהייתי רוצה להיות ואני לא יכול. מה שבטוח זה שהוא הרבה יותר צ'ארמר ממני. בלוק החיצוני הוא מושפע מגלי אופנה של הקולנוע הטרנטינואי. בכלל, הלוק של הסדרה הוא סטייל סבנטיז, ואני התאמתי ללוק הכללי את הדמות".­ ואיך נולד השפם?"שיחקתי בתאטרון הספרייה במחזה 'ליל ירח לממזר' של יוג'ין אוניל. הדמות שגילמתי היא של שחקן כושל ושתיין בשם ג'ים טיירון, שאותו גילמתי עם שפם, חליפות והרבה דאווין וגינונים קלאסיים. לאודישן של הסדרה כבר הגעתי עם השפם הזה. שי, הבמאי, התלהב והלבשתי על זה גם חולצות הוואי שהבאתי מניו יורק. בכל מקרה, כשהורדתי את השפם הרגשתי הקלה".­ למה?"זה משהו שהולך עם הדמות, אבל גם קם איתך בבוקר. ושפם, מסתבר, עושה דברים לאנשים, איזה אפיל מיני שלא תמיד קשור לבן אדם. בסופו של דבר זה לא ממש אני".­ ובכל זאת, לא מזמן ישבתי בבית קפה ושמעתי שתי נערות הוגות בך ובשפמך."אני לא שומע את הדברים האלה, לא אומרים לי כלום ברחוב, אבל הביקורות בעיתונים שימחו אותי מאוד. ידעתי כל הזמן שיש משהו נורא נכון על הסט ונהניתי לבוא לצילומים. ידעתי גם שאם ארגיש טוב בצילומים, האנרגיה הזו תעבור לקהל. לא היה לי מושג אם יאהבו את הסדרה, אם יראו אותה, או שבנות ירכלו עלי בבית קפה. החוויה של הצילומים הרבה יותר חשובה ממה שמתרחש ברחוב, ועובדה שלא ממש מזהים אותי ברחוב".­ מה השוני בעיניך בין תיאטרון לטלוויזיה?"באתי מתיאטרון, שם החוויה היא מאוד מיידית, הקהל יושב מולך ואם אתה מצחיק אותם ­ הם צוחקים. בטלוויזיה אין את זה, אתה בא לצילומים, מוציא החוצה ולא ממש יודע מה תהיה החוויה של הקהל. לכן, זה שואב ממך הרבה אנרגיה. בטלוויזיה גם אין אפשרות לתקן, בניגוד לתיאטרון, שבו יש אפשרות שההצגה הבאה תהיה יותר טובה. אתה צריך להיות מצוין כל הזמן, לשמר את הדמות גם בחופשים מצילומים, וזה הכי קשה מבחינתי".­ איך נעשה הליה וק לסדרה?"עשיתי שמונה אודישנים, ובשלב מסוים קיבלתי את התפקיד. אורי קלאוזנר הגיע לאודישן לתפקיד הפרטנר שלי, מדמוני, וסיפר על מסע שעשה לאנטרקטיקה. אחרי המפגש איתו אמרתי לשי כנות, הבמאי: 'נשמה יותר גדולה ממנו לא תמצא'. ובאמת, הוא פרטנר מצוין, חבר אמיתי ואני לומד ממנו המון".­ נו,והביקורות שיבחו."זו הפעם הראשונה בחיים שלי שהרגשתי שאני צריך לעמוד מאחורי מה שאני עושה, שאין כאן מקום להססנות, שזה קטע שהיה לי לפני הסדרה. פה שכרו אותי בשביל להביא סחורה מסוימת, שלא ידעתי שאני אכן מספק אותה. גם כשצילמנו את הסדרה לא היו ממש תגובות ברחוב בגלל הרייטינג הנמוך, וחבל. היו תגובות של החברים והמשפחה, שסוף­סוף רואים ממש מה אני עושה, וזה מחמיא. ועדיין, בערב הראשון של השידורים היה איזה שלושה אחוז רייטינג וזה הבדל עצום מקהל קטן של 150 אנשים, שמולם אני רגיל לעמוד בתאטרון. אני חושב שיכול להיות שאנשים מזהים אותי ולא אומרים לי כלום".גבע נולד בתל אביב, גדל בה עד גיל 7, ומשם עברה משפחתו לחולון שם העביר את נעוריו עד הצבא. אמו עורכת דין, אביו מייצר חלקים למכונות. הוא האמצעי בין שלושה אחים. " בתור ילד הייתי עסוק בלהיות ילד, ושיחקתי בעיקר כדורסל. ממש לא ידעתי מה אהיה, אז בנוסף גם עשיתי הצגות בבית ספר ופנטומימה. אמא שלי תמיד אמרה שאני אהיה שחקן".­ והיית החתיך של בית ספר?"מה פתאום? הייתי די חנון, לא בולט ולא סובל מעודף פופולריות. בואי נגיד שאף אחד לא דיבר על דני גבע. אני זוכר שבכיתה י"ב עשינו סרט תיעודי על מה יהיה איתנו בעתיד. אני אמרתי למצלמה שאני רוצה להיות שחקן, וכל החברים שלי צחקו, כנראה בגלל שזה לא ממש היה ברור ואף אחד לא האמין לי".וגם הוא לא. הוא שלח בקשה להיבחן ללהקה צבאית, קיבל את הטפסים ולא הלך לאודישנים. "לא האמנתי אז שאני אהיה שחקן. היה קיים הרצון אבל לא התעוזה". בשל חוסר התעוזה, שירת בצבא במשטרה צבאית בתור מ"כ של טירונים. "התבאסתי נורא ורציתי לעבור לצנחים כל הזמן. כשכולם היו הולכים להוריד פרופיל אני הלכתי להעלות פרופיל. היתה תקועה לי פטריוטיות עמוקה כזו בימים ההם. בסוף נשארתי שם, יצאתי גם לקורס קצינים וויתרתי על זה לטובת לימודי משחק. במבט לאחור, נהנתי מאוד בצבא".אחרי הצבא, ללא שנייה של חופשה, נרשם לבית צבי. "בקורס קצינים בבום אחד הבנתי ש אני נורא רוצה לשחק. הסתבר לי שכל דבר שעשיתי טוב בחיים זה בגלל שאני שחקן טוב, וכישורי המשחק שלי מתבטאים בכל תפקיד, גם של מפקד בצבא. בניווט בקורס קצינים, בקור אימים לבד באמצע כלום, דמיינתי שאני הולך אחרי פיה ביער. בבוקר חשבתי על זה שאני תמיד הולך למקומות של הפנטזיות. תמיד כשנהיה לי קשה אני מתנתק וגם נהנה מזה. כלומר, זה ממש לא משנה איפה ישימו אותי, אני תמיד חולם, מתנתק ונהיה אוטיסט באיזשהו מובן".הלימודים בבית צבי עברו עליו בהנאה רבה, למרות שבהתחלה התנהל שם באוטיזם האופייני לו. "היה לי שם כיף אדיר למרות שהשנה הראשונה היתה לי קשה כי הייתי אפור ושתקתי כמו דג. כולם שם באו מכל מיני להקות צבאיות ועוונטות של צוותי בידור, ואני שתקתי. באיזשהו שלב התחלתי לפעול משום שהבנתי שבית ספר למשחק זה כלים בשביל לתפקד על הבמה. אני זוכר שבהתחלה הייתי עולה לבמה והיה לי מסך שחור, חרדות, וממש מקדחה של תעלת בלאומילך בראש. לאט­לאט למדתי את העבודה, התחלתי להיות טוב ולעשות פאן לאנשים מולי".הוא סיים לפני חמש שנים, במחזור של הילה סורג'ון, גיל ורנר, ענת מגן ועוד. "היתה לי שכבה מצוינת של אנשים שנתנו ל י הרבה אתגרים במהלך הלימודים. כיום אני חבר טוב של השחקן עודד לאופולד שמשחק בקאמרי ב'כטוב בעינכם'. איתו אני גם עושה מוזיקה,ו זה הפרק הבא שלי בחיים".­ מתי התחלת לנגן?"בכיתה י"ב. נסעתי ליוון עם חבר והוא ניגן כל הזמן. הוא לימד אותי את WHILD THING­ה, ומשם כבר למדתי לבד. זה הפך להיות הדבר המרגיע בחיים שלי, כמו איזה מדיטציה אישית. עם הזמן התחלתי לכתוב להלחין, לשיר, וזה ששיחקתי בהרבה מחזות זמר ב'תאטרון הספריה', גם עזר לי בעניין השירה".­ למה לא הלכת לתאטרון הרפרטוארי?"המשכתי לתאטרון הספריה, משום ששם הציעו לי תפקידים שאין שום סיכוי שיציעו לי בחוץ. חוץ מזה, נהנתי מהאנסמבל האמיתי שיש בתאטרון הזה, בעוד שבתאטרון הממסדי יש הרבה אינטריגות. מבחינתי זו ביתיות שאתה מרוויח בה כסף, אבל עובד עם אנשים ותפקידים שאתה באמת אוהב. ברור שרציתי מדי פעם להיות בקאמרי או בהבימה, אבל ידעתי שאני צריך את הסטאז' הזה, ושזו הזדמנות שלא תהיה לי עוד פעם. כל אמן יגיד שהוא מעדיף לעשות את האמנות שלו כשהיא נטולת הפרעות וצרכי השוק. מי שמוותר על דבר כזה, כנראה רודף אחרי פרסום, כסף ודברים אחרים. זה סבבה, ויש לי חברים טובים שזה מה שהם רצו וזה מה שהם השיגו".הוא שיחק בתאטרון הספריה, שליד בית צבי, שלוש שנים און אנד אוף. "באמצע גם נסעתי לאירופה ולניו יורק. היה לי חלום לנגן בשביל כסף ברחוב. ישבתי ברחוב בפריז וזרקו לי כסף לכובע. עשיתי את זה גם בצ'כיה ובעוד כל מיני מקומות מוזרים. הושפעתי מאוד מהסיפור של אהוד בנאי שהיה מנגן באנדרגראונד של לונדון, מרוויח קצת כסף כדי לקנות טבק ובשביל ללכת להופעה בערב. אצלי זה לא היה ממש ככה, אבל זה עדיין היה רומנטי".­ אפרופו רומנטי, היית עד לא מזמן בן זוגה של השחקנית חני פירסטנברג."חני מדהימה ומוכשרת בצורה בלתי רגילה. היא היתה בת זוגי עד לפני מספר חודשים, ולמעשה הכרנו עוד בבית צבי. זה נגמר ואני מאחל לה הצלחה כי באמת מגיע לה".­ ומה הלאה?"כרגע אני חייב לנוח. אני חייב שקט, ספרים וגיטרה. אף פעם לא הקדשתי למוזיקה את הזמן הראוי לה, ועכשיו אני חייב לפתוח עם זה את הבוקר. לארגן את הסקיצות שלי, לכתוב שירים שהם לא גמורים משום שתמיד אני נתקע באמצע. ברור לי שמוזיקה זה מה שאני רוצה".­ וחוצמזה?"להמשיך ולשחק בכל דבר אפשרי, בעיקר בפיצ'ר טוב ואיכותי. רצוי משטרתי".