נצחון האהבה של הפועל ירושלים כדורסל הפועל ירושלים כדורסל היא יוצאת דופן בנוף הישראלי שלום ירושלמי 19/04/02 ביום שני בשבוע שעבר לקח רוני הירשנזון מטוס לרומא, שם מיהר להחליף לטיסת פנים לפיזה. ליד המגדל הנטוי תפס מונית לעיר סיינה, עוד שעתיים נסיעה. למחרת, יום שלישי, התמודדה קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים מול סיינה, במשחק הראשון בחצי­גמר גביע ספורטה, מעמד שאליו הגיעה לראשונה בתולדותיה, והובסה קשות, 98:69. הירשנזון לא רצה להפסיד את המשחק הזה, גם אם כמה שעות אחר­כך כבר היה על המטוס, בחזרה לארץ.אלא שעם כל המאמץ והטורח, הירשנזון לא ראה את המשחק. הוא ישב במרומי היציע שהוקצה לאנשי ירושלים, במקום טוב יחסית, אבל הדמעות בעיניו טישטשו את שדה הראייה. הוא הביט על מאה אוהדי הפועל, שהגיעו למשחק, וראה בתוכם את שני בניו החיילים, למרות שאינם כבר בין החיים.אמיר הירשנזון, אוהד הפועל ומעריץ של שחקן העבר והסמל האלמותי של הקבוצה, עדי גורדון, נהרג בפיגוע בבית­ליד, בינואר 95'. אלעד הירשנזון התאבד במהלך שירותו הצבאי בגלי צה"ל, באוקטובר 2000. אלעד, אומרים, נשבר ממותם של אחיו, וגם של חברו הטוב, דוד בירי, שנהרג בתחילת האינתיפאדה בפיגוע בנצרים."אני יושב כאן, אבל אני לא לבד", אמר לי הירשנזון ביציע בסיינה. "אלעד ואמיר איתי. אני נזכר בהם, איך שניהם היו מעודדים את הקבוצה יחד עם האוהדים שהגיעו לכאן. זה מעודד גם אותי. האוהדים הללו ממשיכים מבחינתי את המסורת שהבנים שלי היו חלק ממנה".שני היציעים, מאחורי הסלים באולם הכדורסל של הפועל, במלחה, נקראים 'יציע אמיר' ו'יציע אלעד'. היוזמה היא של האוהדים, שבתחילה הניפו כרזות הנצחה מאולתרות בכל יציע. ההנהלה אימצה את הרעיון במהירות. הירשנזון אומר בפשטות כי הפועל ירושלים היא עוגן ההצלה, שמושך אותו ואת רעייתו, מירי, מייסורי השאול. "הפועל מחזיקה אותי ואת המשפחה שלי. זו יד שהושטה לי מאז הנפילה של אמיר. הקבוצה זו השמחה היחידה שנותרה לנו. המשחקים נותנים לנו רגעי מנוחה מהצער והשכול. זהו בעצם המקום שבו אנחנו מקבלים אנרגיות".לא מזמן, אחרי שאלעד התאבד, עזבו מירי ורוני הירשנזון, שהיה חבר מועצת העיר, את ירושלים ועברו לגור ברמת אפעל, ליד הבת, תמי. הם לא יכלו להישאר בבית עם הזכרונות, אבל שניהם מגיעים לכל משחק של הפועל יחד עם המשפחה שנותרה. גם מתל­אביב הם פועלים לטובת הקבוצה. תמי נשואה לאיל חומסקי, פרסומאי, שותף במשרד אדלר­חומסקי בתל­אבי ב, לשעבר יועץ התקשורת של שר הביטחון פואד בן­אליעזר ורבים אחרים. חומסקי, גם הוא אוהד שרוף של הפועל, הצליח לגייס בשנים האחרונות כמה ספונסרים חשובים, שעוזרים להחזיק את המועדון המיוחד הזה, על כל מפעליו הקהילתיים. מבחינת כולם, מדובר בצוואה לא כתובה שהשאירו הבנים. "לא הורסים, לא דורסים" הירשנזון הוא לא היחיד שהתחבר עם הקבוצה בקשר דם. המלחמה, הפיגועים והשכול בונים סביבה טרגדיות נוספות, נוגעות ללב. לפני חמישה שבועות, ב­8 במארס, חדר המחבל מוחמד פתחי פרחאת משכונת סג'עייה בעזה למכינה הקדם­צבאית בהתנחלות עצמונה. הוא עבר בין החדרים בפנימיה וריסס את התלמידים, עד שנורה.בחדר השני במסלול המוות של המחבל, גרו אריאל זאנה, אריק קרוגליאק, איל סמואל ושמעון דהן. זאנה וקרוגליאק נרצחו במקום. איל סמואל ניצל בנס ומיהר לסייע לפצועים הרבים. שמעון דהן היה בחופשה בירושלים, שם חגג את יום הולדתו ה­18, וכך ניצל מהתופת.זאנה ודהן נחשבים לשניים מהאוהדים המושבעים ביותר של ירושלים. אנשי הגרעין הקשה, מאלה שמתגודדים ב'יציע אמיר', ומעודדים את הקבוצה, גם כשהיא נמצאת בפיגור של 25 נקודות, 30 שניות לסיום. זאנה עצמו עבד תקופה מסוימת בקבוצה. שמעון דהן סיפר השבוע כיצד זאנה והוא חצו את הרצועה לאורכה ולרוחבה, והגיעו לכל משחק של הפועל, גם בימים הקשים ביותר של פיגועי האינתיפאדה. שניהם תפסו טרמפים, ולעתים חזרו לעצמונה לפנות בוקר, והתגנבו לחדר קצת לפני תפילת שחרית.עם תום ה'שבעה', לפני משחק הבית של הפועל מול מכבי תל­אביב, נשא שמעון דהן הספד מרגש לזאנה. דהן והחברים הקרובים של זאנה הוזמנו על­ידי דני קליין, יו"ר הקבוצה, למשחק בסיינה. עבורם זו היתה הפעם הראשונה בחו"ל."בשבילנו הפועל זו משפחה, שחיה סביב המשנה של עדי גורדון", אמר במטוס נועם לוי, אחד מהחבורה. "עבורנו, מה שחשוב הוא נצחון האהבה, ולא אהבת הניצחון. אנחנו לא הורסים הכל ודורסים הכל בשביל נצחון. מצידנו, שהשחקנים יפסידו, רק שיוכיחו מאמץ ורוח קרב". כשהרב כדורי צוחק... הפועל ירושלים, אומר הנשיא אורי מנצור, שייכת לקהל שלה. "אין לנו בוסים כמו יעקב שחר, או לוני הרציקוביץ'. אצלנו האוהדים הם הבעלים". החיבור המיוחד הזה, הנהלה­קהל­שחקנים, לא נולד אתמול, אם כי הוא התחזק מאוד בעקבות גלי הפיגועים הנוראים בירושלים, שכמעט כל אחד מהם מתקשר איכשהו לקבוצה.בירושלים, בניגוד למקומות אחרים, יש קבוצת כדורסל משמעותית אחת, כך שהטירוף מתנקז למלחה, ולא מתפזר בין אולמות שונים. זו הסיבה שהאולם בירושלים מלא כל העונה, בעוד שאגודות כדורסל אחרות (למעט מכבי תל­אביב), מארחות מאות או עשרות בודדות של צופים בכל משחק ליגה. האולם במלחה, מתברר, הוא גם המקום היחיד בירושלים שבו יושבים זה לצד זה חרדים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים (ביניהם אוהדיו של שחקן הקבוצה עיסא כאמל), בכירי שב"כ לשעבר (כרמי גילון), טייקונים של היי­טק (ניר ברקת), אנשי תקשורת (נחמן שי), פקידים חשובים לשעבר במשרדי ממשלה (אלון ליאל, שמעון בטאט) והמזכיר האישי של הרב יצחק כדורי.אגב, המזכיר אבי גבאי גייס העונה את הרב כדורי לטובת הקבוצה. לפני משחק רבע הגמר, מול 'ריטאס וילנה', שנחשב חסר סיכוי בעליל, טילפן גבאי לאנשי הפועל ששהו בליטא, וביקש מהם להתכונן כבר לשלב חצי הגמר. גבאי: "ביום המשחק העברתי לרב את השמות של השחקנים כדי שיברך אותם. ראיתי שהוא צוחק, ואם הוא צוחק, אנחנו יודעים שהעניין רציני. התקשרתי לדני קליין ואמרתי לו שהעניין סגור. קליין הבטיח לי שאם נעלה, הוא לוקח אותי לסיינה על חשבון הקבוצה, וכך אכן היה".ביום המשחק בסיינה העביר גבאי לרב את שמותיהם של מאיר טפירו ומשה מזרחי, שניהם בעלי רקע דתי, כדי שיצעיד אותם לגמר. הפעם זה כנראה לא עבד. פיסי מול מטאפיסי את תחושת הקהילה המשפחתית המבוצרת של הפועל, אפשר לזקוף בעיקר לזכותם של שניים ­ עדי גורדון ומכבי תל­אביב. גורדון, אחד השחקנים הגדולים בתולדות הכדורסל בארץ, שיחק בירושלים בתחילת שנות ה­90, והיה אחראי לשני גביעי המדינה בהם זכתה הקבוצה, בשנים 96' ו­97'. גורדון הנערץ קשר את הקבוצה עם מוסדות וארגונים, בעיקר של נכים, נזקקים וילדים במצוקה. אני זוכר אותו מבלה שעות ארוכות עם ילדים ממשפחות הרוסות עד היסוד במוסד 'רעות' בקריית יובל, עבורם הוא היה הכל. הרבה דמעות נשפכו שם.היו"ר דני קליין אימץ את המסורת וטיפח אותה. הפועל ירושלים הפכה היום למפעל צדקה, עד שנראה כי הכדורסל הוא עניין משני. הקבוצה, בעזרת הספונסרים, מממנת שני בתי תמחוי בעיר, אחד במאה שערים והשני בתלפיות. האגודה מאמצת נכים במוסד אלי"ן, חולים בהדסה עין כרם, פגועי נפש מבית­החולים 'איתנים', מעונות אוטיסטים, נוער במצוקה, וילדים שסובלים מקשיי לימוד. הזרים של הפועל מתנדבים להעניק להם שיעורי אנגלית בחינם. רוב הפעולות נעשות בשקט, ורק מכתבי התודה הנרגשים שמגיעים לאגודה מהמוסדות השונים, מעידים עליהן, אם בכלל.עדי גורדון החד יר באוהדים פילוסופיה שלמה, שרק חדרה והעמיקה מאז שפרש ביוני 98', למעט כמה חריגות צורמות פה ושם. על­פי גורדון, הספורט הוא לא תחרות לשמה, אלא אירוע חברתי שמבטא אהבה והתחברות בין אנשים. האנרגיה שנוצרת דוחפת מן הסתם גם להישגים במגרש, ואם לא, לא נורא, כי גם לאוהדי הקבוצה היריבה מגיע לשמוח. גורדון גם טבע את הסיסמה הלא רשמית של האגודה, "יש בנו אהבה והיא תנצח", שמתנוססת עד היום על גב החולצות האדומות של האוהדים. את החולצות הוא רכש וחילק עצמו.גורדון הוכיח את עליונות האהבה והרוח ברגע השיא שלו, שהפך למיתוס הגדול של הקבוצה. ב­18 באפריל 96' שיחקה הפועל ירושלים בגמר גביע המדינה נגד מכבי תל­אביב ביד אליהו. שניות לפני הסיום לקח גודרון את הכדור במרכז המגרש, ריחף לסל, וקלע סל ניצחון מדהים מעל שחקן הרכש מהאן.בי.איי, טום צ'יימברס, ושרשרת ההגנה הצפופה של מכבי. לימים סיפר כי הקרב בינו ובין כוכבי מכבי לא היה הוגן. הוא נישא על גלי האהדה האמיתיים של אלפי האוהדים. הם ניזונו רק מכוחם הפיסי. הוא היה מטאפיסי. זה הורג לפעמים, אבל ברכות האוהדים השרופים בטוחים כי המורשת של גורדון, שמחייבת תמיכה ואהבה אין קץ, עדיין מנצחת, ולכן הפועל הגיעה השנה עד לחצי גמר גביע ספורטה, למרות שלא מדובר בקבוצה מקצועית מרשימה במיוחד, אולי הפחות טובה שהכיר האולם במלחה בשנים האחרונות. אחת התופעות המשונות, שהדהימו גם את אלפי האוהדים האיטלקים בסיינה, היה העידוד האקסטטי, הבלתי­פוסק שהעניקו הירושלמים לקבוצתם, גם כאשר היה ברור לכל כי ספגה תבוסה משפילה. "תגיד, זה אמיתי?" שאל אותי עיתונאי איטלקי, שגם שיבח למחרת את האוהדים הירושלמים בעיתונו. לאחרים כל העניין נראה פשוט פאתטי.האוהדים יסבירו כמובן כי התוצאה לא הכי חשובה להם, אלא רק תחושת האחדות והאחווה. הצוות המקצועי והשחקנים תומך כמובן במעודדים. עופר רון, עוזר המאמן בהפועל, משוכנע שצריך להעניק לשחקנים אהבה ללא תנאי, כפי שאב מעניק לבנו. מאיר טפירו, כוכב הקבוצה, חושב שהעידוד ברגעים הקשים וב'זמן הזבל' של המשחקים, הוא השקעה לטווח ארוך. טפירו: "באמצע ואחרי משחק רע אני שומע את האוהדים ומחליט לפצות אותם במשחק הבא, שהוא לא פחות חשוב. כך כולם יוצאים נשכרים".אגב, לפעמים האהבה של הקהל הורגת את היריב ברכות. לפני חודש הגיע לירושלים אחד האלילים המקומיים, פפי תורג'מן, לשעבר שחקן נבחרת ישראל. תורג'מן, שאת כל הקריירה שלו עשה בירושלים, הופיע הפעם במדי מכבי גבעת שמואל, קבוצתו הנוכחית. הקהל במלחה שכח לרגע את שחקניו, ולא הפסיק להריע לתורג'מן. אוהדים פרצו למגרש כדי לחבק ולנשק אותו. פרחים הושלכו עליו מכל עבר.על הפרקט עשה תורג'מן את כל הטעויות האפשריות. הוא החטיא ליי­אפים פשוטים מול הסלים שעליהם גדל. במהלך משחק שלם הוא קלע שש נקודות בלבד, וקבוצתו גם הפסידה. תעשיה מול "ספורט נטו" ככל שהאהבה לקבוצה גוברת, כך גם גדלה האיבה בירושלים למכבי תל­אביב. מדובר בסיפור ספורטיבי וחברתי קשה, שראוי לעיון מיוחד. מכבי, האלופה הנצחית, נתפסת בירושלים כמו קבוצה דורסנית ואלימה, הגורפת את השחקנים הטובים מכל קבוצה, וכך מחסלת את הכדורסל בארץ כדי להגיע להישגים בכל מחיר. מכבי היא האנטיתזה של ההוויה המקומית הנאיבית­משהו. "מכבי זו תעשיה, הפועל זה ספורט נטו", אומר אורי שם­טוב, אוהד ותיק. "אנחנו האלטרנטיבה השפויה שלהם", מכריז האוהד נועם לוי, "על זה אנחנו מתקיימים".האיבה למכבי ותחושת הקיפוח האינסופית מאחדים את האוהדים של הפועל, שרבים מהם אינם ירושלמים. הקריאה הפופולרית ביותר במלחה היא "אני שונא את המימסד", והיא מכוונת לשליטה האליטיסטית של מכבי במנגנוני הכדורסל בתל­אביב, שלא מותירה להפועל האלמונית והפרובינציאלית, ולקבוצות אחרות, שום סיכוי לקיים תחרות אמיתית בליגה.לעתים המאבק חסר הסיכוי מסבך את הקבוצה. היו"ר דני קליין עומד בימים אלה לדין בחשד שהיה מעורב בהנפקת דרכון צ'כי מזויף לכוכב הקבוצה בשנים האחרונות, קני ויליאמס. הפרשה עוררה על קליין תרעומת בקרב האוהדים המקומי ים, דווקא בגלל שהיא נראית זרה לרוח הקבוצה, ומזכירה תרבות ניהול ממקום אחר. קליין עצמו טוען כי "אני עובר עינוי דין. צולבים אותי על כלום".* * * בתחילת דצמבר ניסתה הפועל לעשות מעשה ולשבור את המונופול של מכבי. הקבוצה פוצצה את המשחק בין הקבוצות שהתקיים במלחה, וזיעזעה את עולם הכדורסל המקומי, אך האפקט היה מוגבל, לפי שעה. למחרת המשחק הזה, אגב, למרות כל הרעש מסביב, ביקרה הקבוצה כדרכה במעון 'רעות', כדי לסייע לילדים מוכי גורל."ביום שאחרי הדרמה הגדולה פתחתם את הלב למצוקה הקשה בעיר בבתי­החולים ובמעון רעות", כתב מנהל המעון חיים פינגולד לראשי הקבוצה. "זה אומר שהלב שלכם נמצא במקום הנכון. זה אומר שהלב שלכם ענק וחם. עם לב כזה דבר לא יוכל לעצור אתכם". בקבוצה תייקו את המכתב, בתקווה קלושה שהלב החם יביא פעם להישגים של ממש. מלווים את ערן בדרך להחלמה ערן ואבי מזרחי, שני תאומים בני 16, חגגו את יום הולדתם בקפה 'רימון' במדרחוב בירושלים ב­1 בדצמבר 2001. מחבל מתאבד קטע את הרגעים הללו באיבם. ערן נפצע קשה מאוד בראשו, ונע בין חיים ומוות לאורך ימים ארוכים. אבי נפצע קל יחסית.ערן אושפז במחלקה הנוירוכירורגית בהדסה עין­כרם, משם הוזעק מדי פעם למחלקה לטיפול נמרץ. שבוע אחרי הפיגוע, לקחו יובל קורן, מנהל השיווק של הקבוצה, והזמר מוטי זרגרי, המשמש גם כרוז בקבוצה, את השחקנים והמנהלים לביקור אצל ערן. החבורה ניגנה ושרה, וערן הגיב בחיוך ומחיאות כפיים, בפעם הראשונה מאז נפצע. "כולם בכו, גם השחקנים הזרים", סיפר השבוע האב, רפי מזרחי.השיקום של ערן ייקח שנים. זרגרי אומר שהפועל תלווה את התהליך. במשחק רבע הגמר מול 'ריטאס וילנה' במלחה, ירד ערן לפארקט ולחץ את ידי השחקנים, שביקרו אותו בדצמבר.מבחינת המשפחה זו היתה עוד קפיצת מדרגה בדרך להחלמה.