זה הפיצוי שלנו אדריאנו סופרי, לשעבר ממנהיגי השמאל האיטלקי, קורא מתא מאסרו לצירוף ישראל לאיחוד האירופאי אלון אלטרס, פיזה 19/04/02 אדריאנו סופרי, בן 59, הוא אסיר מיוחד במינו. זה חמש שנים הוא יושב בכלא קטן ושמור היטב השוכן בלב העיר פיזה ומרצה שם 22 שנות מאסר. למאסר קדם מאבק משפטי ארוך, שהתנהל לאורך כל שנות התשעים. סופרי הואשם על ידי המדינה האיטלקית בכך שהיה המתכנן, היוזם, ואפילו האיש שנתן את ההוראה לרצוח את מפקח המשטרה לואיג'י קלברזי במאי 72'.הרצח, לטענת השלטונות, היה תגובתה של תנועת "לוטה קונטינואה" (בעברית: "מאבק מתמשך"), שסופרי נמנה אז עם מנהיגיה הבולטים, על כך שאנרכיסט ששמו ג'וזפה פינלי מצא את מותו בדצמבר 69' לאחר שנפל או קפץ מחלון חדר החקירות של המפקח קלברזי. היו מי שאמרו שקלברזי נהג להחזיק את נחקריו ברגליהם כשגופם מחוץ לחלון. ייתכן שטקטיקת החקירה הזאת הביאה למותו של האנרכיסט הצעיר.סופרי הואשם על ידי מי שהיה הנהג של מכונית הרוצחים, ליאונרדו מארינו, פושע קטן ומרקסיסט מזדמן, כמי שנתן לו ולשותפים האחרים לרצח את ההוראה לרצוח את המפקח האמור בשם תנועת לוטה קונטינואה. האישום הזה הגיע, למרבה הפליאה, רק בשנת 88', במסגרת מעין תהליך "חזרה בתשובה" של מארינו, שטען כי מצפונו לא הניח לו להותיר את רצח השוטר קלברזי כתעלומה בלתי פתורה.סופרי טען להגנתו כי כל דברי מארינו בקשר למעורבתו ברצח הינם שקר וכי מעולם לא הורה לרצוח את קלברזי, למרות שביקר אותו קשות מעל דפי בטאונה דל התפוצה של תנועת השמאל שלו. הוא הורשע. כל שלושת ערעוריו נדחו, וגרסתו המאוחרת של מארינו התקבלה על דעת השופטים. העונש שנקבע לו היה כבד: 22 שנות מאסר.אינטלקטואלים איטלקים בולטים התגייסו עוד בתחילת שנות התשעים להגנתו של סופרי. ההיסטוריון האיטלקי הידוע קרלו גינצבורג, בנה של הסופרת האיטלקייה נטליה גינצבורג, אף ייחד לכך ספר מרשים שבו הוכיח, בתוך קריאה קפדנית של עדותו של מארינו, כי קשה מאוד לקבלה כדברים אמיתיים והגיוניים.הסופר האיטלקי אנטוניו טאבוקי התגייס גם הוא למאבק לשחרורו של סופרי, ואפילו עיתונאי ימני בולט ששמו ג'וליאנו פאררה התגייס למען מתן חנינה לסופרי. ואילו אדריאנו סופרי עצמו הגיב קצרות כשנדחה ערעורו השלישי והאחרון בתחילת שנת 2000 כך: "שני דברים אני יכול להבטיח: לא אבקש חנינה, משום שאיני אשם, ולא אתאבד". הדרך לפתרון הסכסוך חמש שנים כלוא אדריאנו סופרי בפיזה, והביקוש למאמריו הפובליציסטיים רק הולך וגדל. הוא חי לבדו בתא צר עמוס ספרים, עיתונים ודפים. יש לו, כלשאר האסירים במקום, טלוויזיה ורדיו. מאמריו נדפסים בעיתונים ובשבועונים המרכזיים של איטליה, ולא אחת הם מעוררים פולמוס ער בדעת הקהל האיטלקית.הרעיונות המקוריים שלו נשמעים בלתי הגיוניים. לפחות בהתחלה, לפחות בשמיעה ראשונה. וכך אכן אירע לפני כמה חודשים. במאמר מרכזי בעיתון רב התפוצה "לה רפובליקה", קרא אדריאנו סופרי לשילובה של ישראל באיחוד האירופאי כאחת הדרכים לפתרון הסכסוך הישראלי­פלסטיני ולהעמקת המעורבות האירופאית בקונפליקט המדמם הזה.ההצעה הזאת היתה מפתיעה מאוד ועל פניה נשמעה חסרת היגיון, אבל סופרי מחזיק בדעה זו כבר הרבה שנים והוא, כך מתברר, לא המציא את הרעיון. כבר בשנות השמונים הציעה המפלגה הרדיקלית האיטלקית (שהיא כיום מפלגה קטנה ושולית) לצרף את ישראל כחברה שוות זכויות בקרב המדינות האירופאיות.ההצעה של סופרי עוררה תגובות רבות בעיתונות האיטלקית. יש לזכור שהן השמאל והן הימין באיטליה הם, או לפחות היו, פרו פלסטינים בצורה מבוהקת ובלתי מאוזנת. סופרי, שהחזיר את הנושא הזה לסדר היום האיטלקי, עדיין נחשב, בעיני רבים, לאחד המנהיגים ההיסטורים של השמאל הקיצוני באיטליה. השמאל האיטלקי המסורתי, שהיה שותף לשלטון עד לפני כמה חודשים, לא העלה מעולם הצעה מעין זאת.פגשתי את סופרי בבית הכלא שבו הוא מרצה את עונשו. הסוהרים בכלא הקטן נוהגים כבוד באסיר המשונה הזה. הוא מתהלך בבגדים אזרחיים, ולשיחה איתי הוא הגיע ללא ליווי של סוהר. היא נערכה בחדר קטן, שהכיל שולחן משרדי, שלושה כיסאות ופוסטר, איך לא, של מגדל פיזה המעוקם. למרות ששיחתנו ארכה שעות ארוכות איש לא פתח את דלת החדר במהלכה. סופרי הוא מרואיין מבוקש, ומפקד הכלא והסוהרים במקום כבר מתורגלים במגע עם עיתונאים. "אנטישמיות אינה זקוקה ליהודים כדי להתפרץ" אדריאנו סופרי הוא מרואיין נינוח מאוד ואפילו נלהב. ניכר שהוא מעוניין מאוד להשמיע את דברו מתוך הכלא, לקחת חלק בחיים הפוליטיים האיטלקיים והאירופאיים. הוא חיה פוליטית. הוא מתעניין כמעט בכל סכסוך שיש בתבל, ובסכסוך הישראלי הוא מתעניין עוד מנעוריו. "השואה, אושוויץ ליתר דיוק, היא הסיבה שהפכתי לאדם פוליטי", הוא מסביר לי כבר בראשית הפגישה. "זה זעזע אותי במידה כזאת, שהבנתי שאני מעוניין להיות פעיל פוליטי ולהיאבק נגד תופעות כאלה".סופרי הוא מנהיג. זה ברור כבר ממבט ראשון ולאחר כמה דקות שיחה, וניכר שהוא מודע היטב לכריזמה הזאת. לראיון איתי הוא מגיע מוכן ודבריו נשמעים סדורים והגיוניים כאילו זה עתה גמר ללבן אותם בינו לבינו וכעת הגיעה השעה להרצות אותם.­ מדוע אירופה צריכה לזמן את ישראל אל הקהילה האירופאית?סופרי שמח לענות על השאלה הזאת. הדיבור שלו שוטף, קולח ומלווה בתנועות ידים נלהבות: "בשנות השישים והשבעים היה מאוד פופולרי בשמאל האיטלקי, זה של המפלגה הקומוניסטית ואפילו בשמאל הרדיקלי יותר, נאמר בתנועת לוטה קונטינואה שאני הייתי אחד ממנהיגיה, להיות אנטי ציוני. בשמאל האירופאי, א ז וגם היום, האנטי ציונות היא הדרך 'הנקייה' ו'הבטוחה' להיות בעל עמדות אנטישמיות. אני נטשתי את האנטי ציונות הזאת מהר מאוד, משום שהבנתי כי מה שמסתתר מאחוריה זה אנטישמיות פשוטה ורגילה כמו בזמנים העתיקים. כך זה היה בפולין של אחרי מלחמת העולם השנייה, בברית המועצות, ולצערי גם באיטליה."ההצעה שלי להחזרת ישראל לקהילה האירופאית קשורה גם באנטישמיות המוסווית הזאת. עליך להבין כי השיח הפוליטי האירופאי שאחרי מלחמת העולם השנייה התעלם משאלה גדולה מאוד מבחינה מוסרית ופוליטית: כיצד יש להתייחס ליהודי אירופה, אלה שלא הושמדו, אחרי השואה, אחרי מלחמת העולם השנייה? מה אירופה חייבת לאנשים האלה, שהיו בשר מבשרה?"הסוגיה הטבעית הזאת אף פעם לא הועלתה בשיח הפוליטי האירופאי. הייתי אפילו אומר שההפך הוא הנכון. אירופה, גם המערבית וגם המזרחית, נקטה אחרי מלחמת ששת הימים עמדה פרו ערבית ופלסטינית מובהקת, אבל זה לא היה קשור למדיניות חוץ או ליחס מושכל אל המזרח התיכון ובעיותיו. אז זה היה קשור, וייתכן שאף כעת, לכל מיני שיקולים כלכליים, שיקולי כדאיות, ולא פרי מחשבה מדינית או מוסרית."היו מקומות באירופה, בש נות השישים למשל, שהיתה בהם אנטישמיות למרות שכמעט לא היו שם יהודים. פולין, למשל, היא דוגמה לכך, ובעיקר הפוגרום שעשו במעט היהודים שנותרו בעיר קיילצ'ה. ביפן, מדינה שאין בה מיעוט יהודי, 'הפרוטוקולים של זקני ציון' הוא טקסט שזוכה לתפוצה אדירה. סוג מסוים של אנטישמיות אינו צריך אפילו יהודים כדי להתפרץ ולקנות אחיזה בלבם של אנשים". "ניצול מטופש של הגאוגרפיה לצרכים פוליטיים" ­ אתה מדבר כמו ציוני. זה מפתיע אותי. השמאל הרדיקלי האיטלקי מעולם לא אמר דברים כאלה."אם כוונתך לציונות שמוצאת את ביטויה בכך שליהודים יש זכות למדינה משלהם, אז אין ספק שאפשר להגדיר אותי כציוני, למרות שהסימפטיה האמיתית שלי היא לבונדיסטים, שהיו, כידוע לך, נגד הפתרון של מדינה יהודית בפלסטינה. אבל בוא נחזור לדיון הקודם שלנו על היחס האירופאי ליהודים אחרי המלחמה."הדברים שאומר הם חמורים מנקודת המבט האירופאית. לדעתי, אירופה גירשה את היהודים מתוכה אחרי מלחמת העולם השנייה. זה לא היה גירוש מתוכנן, אבל מדינות אירופאיות רבות, קומוניסטיות ולא קומוניסטיות, הראו ליהודים את הדרך החוצה, גם לאלה האומללים ששרדו את השואה, ואלה הגיעו לישראל בחלקם הגדול. ישראל, אם כן, אינה רק המקום שבו מצאה הציונות את ביטויה הפוליטי המובהק, אלא גם המקום שאליו גירשה אירופה את יהודיה, ונפטרה מהם אחרי שהתעללה בהם."אירופה, אני רוצה להדגיש את זה, אינה עושה טובה לישראל בכך שהיא מחזירה אותה אל חיקה. זה הפיצוי ההיסטורי והמוסרי שהיא חייבת לתת ליהודיה. בכך היא תחזיר לעצמה קהילה של אנשים, שהיו חלק בולט של התרבות האירופאית. היהודים הם לב התרבות האירופאית. היה מי שרצה להוציא את הלב הזה מאירופה אבל אני חושב שמוטב להחזיר אותו למקומו הטבעי".­ קראתי בעיתונות האיטלקית תגובות להצעותיך. רבים כינו אותן לא מעשיות. היה גם מי שקרא, מעל דפי העיתון "לה רפובליקה", לצרף אף את הפלסטינים לאיחוד האירופאי. איך אתה מגיב, למשל, לרעיון כזה?"המאמרים שהתנגדו לרעיון צירוף ישראל לאירופה נשענו על מה שמקובל לכנות 'ריאל פוליטיק'. אני מאוד לא מחבב את המושג הזה. אני חושב שהוא מזיק. אתן לך דוגמה. גרתי בסרייבו בזמן המלחמה הבלקנית האיומה. באירופה קראו רבים לשאת ולתת עם מילושביץ' בשם הריאל פוליטיק. אני חשבתי שצריך לגרש אותו או לשפוט אותו. והנה, מתברר שהריאל פוליטיק, זה שחייב את השיח איתו, נכשל, והרעינות הלא מעשיים כביכול כמו הסגרת מילושביץ' לידי בית המשפט הבינלאומי בהאג הפכו למציאות פוליטית ומוסרית."הריאל פוליטיק הוא מעשה ציני. זו חשיבה צינית על גורלם של בני אדם. על פי הריאל פוליטיק לא היה צריך להפציץ את אושוויץ, הכנסייה הקתולית לא היתה אמורה להתנגד לנאצים בגלוי, ברית המועצות לא היתה אמורה לקרוס, חו מת ברלין לא היתה אמורה להתפרק. ג'וליו אנדראוטי, שהיה ראש ממשלת איטליה ומנהיג בולט שלה במחצית השנייה של המאה ה­20, אמר פעם שאנחנו אוהבים את גרמניה כל כך שלא אכפת לנו שיהיו שתי גרמניות, מזרחית ומערבית. זו ציניות וזה גם ריאל פוליטיק."טיעון אחר שמשמיעים המתנגדים להצעתי הוא שישראל אינה שייכת לאירופה מבחינה גאוגרפית".­ קשה להתווכח עם הטיעון הזה. הוא עובדה גאוגרפית."אני לא בטוח שזה רק עניין גאוגרפי. טורקיה, למשל, אירופאית בחלק זעיר שלה. היא בעיקרה תופעה אסייתית, אבל כשזה נוגע לאינטרס אירופאי אז הטיעון הגאוגרפי נעלם וביחס לצירוף ישראל הוא לפתע פתאום חוזר ומופיע. זה ניצול מטופש של הגאוגרפיה לצרכים פוליטיים לא מאוד מתוחכמים".­ ומה דעתך על צירוף הפלסטינים יחד עם ישראל לקהילה האירופאית?"צירוף פלסטין לאיחוד האירופאי יהיה מהלך מוטעה. הפלסטינים שונים מן הישראלים. אי אפשר לראותם כמי שהוגלו או שגורשו מאירופה. לדעתי, תנאי בסיסי להצטרפות לאירופה הוא ערכים דמוקרטיים בסיסייים. לפלסטינים אין תודעה כזאת. הם לא חברה דמוקרטית. אין שם עיתונות חופשית, אין אופוזיציה חופשית, אין מער כת משפט שמתנהלת לפי קודים מוסריים אירופאיים מקובלים. ויש כמובן הקשר של הפלסטינים, אלה הגרים בישראל, בשטחים ובפזורה הפלסטינית, אל המדינות הערביות. זה הקונטקסט הטבעי שלהם. לא אירופה". "ערפאת אינו מנהיג אמיתי" ­ אתה כמעט לא משמיע במהלך שיחתנו ביקורת על ישראל. אתה מקבל לחלוטין את העמדה הישראלית?"כלל לא. אני ביקורתי מאוד כלפי המדיניות של שרון. אין טעם בהתקפות התגמול של ישראל. במעשים האלה אתה מדרדר את עצמך לדרגה של האויב שלך, וזה לא ישפר את מצבה של ישראל. על ישראל לעשות מחווה ולוותר, במידה סבירה ובלי לסכן את בטחונה, על יתרונה האסטרטגי, ויש לה יתרון עצום על הפלסטינים. היא יכולה למשל לוותר בהודעה חד צדדית על ההתנחלויות, שהן תופעה קולוניאליסטית על פי כל היגיון בריא. היא יכולה להניח על השולחן ויתור כזה ולהעמיד את הפלסטינים בפני דילמה."הוויתור על ההתנחלויות יאלץ את ערפאת למחווה דומה. למשל, ויתור על זכות השיבה של הפלסטינים לשטחי ישראל הריבונית. זה, בעיני, רעיון דמגוגי של ערפאת ומדינות ערב, רעיון שמשמעותו היחידה היא חיסולה של מדינת ישראל. חבל שמנצלים את הטיעון הזה ואת אומללות הפליטים למטרות דמגוגיות. הטיעונים בעד זכות השיבה, גם אלה שמשמיע אדוארד סעיד, אינם טובים בהרבה מטיעוני המתנחלים בדבר זכותם להקים התנחלויות. אלה וגם אלה הם דמגוגיה ותו לא."ערפאת, ובכך ישראל שוב צודק ת, אינו מנהיג אמיתי. הוא אינו מסוגל לומר לאומה שלו דברים קשים באמת על הסכסוך הזה והוויתורים הקשורים בו. הוא גם מתעלם מן העבר של ישראל ואזרחיה, מהחרדה המוצדקת של הישראלים לביטחון. אלה לא רוחות רפאים של העבר. זו היסטוריה אמיתית של אומה שרצו להשמידה כליל".­ אתה מדבר כמי שבקיא מאוד בסכסוך הישראלי­פלסטיני."אני מתעניין בו מאוד, אך בוודאי איני מומחה. נהפוך הוא: אני בור בהקשר הזה. כל מה שאני אומר מתבסס על השכל הישר ועל מה שאני קורא בעיתונים ובספרים, שומע ברדיו ורואה בטלוויזיה ושומע מאנשים שבאים לבקר אותי. החיים שלי בכלא אינם מאפשרים לי דרכים אחרות של התעמקות, וחשוב לי שהקוראים שלך יידעו את זה. כמו שחשוב לי שהקוראים האיטלקים של מאמרי וספרי יידעו שיש לי דעה קדומה פרו ישראלית. היא עומדת ביסוד החשיבה שלי על הסכסוך הזה, ואין זה הוגן להסתיר מהם את זה".­ מה "ירוויח" הסכסוך הישראלי­פלסטיני מצירופה של ישראל לאירופה?"אירופה תוכל לשוב ולתבוע מישראל לנהוג ביתר פתיחות ומתינות בפלסטינים. כעת, לפני שאירופה שילמה לישראל את חובה המוסרי, היא אינה יכולה לתבוע ממנה דבר. אנו רואים זאת ה יטב בתגובות של האיחוד האירופאי. הן רפות ונעדרות כל מחויבות פוליטית. הפיכתה של ישראל לחלק מאירופה תחייב גם את מנהיגיה לנהוג על פי האינטרס האירופאי הכללי, ואין הוא בהכרח סותר את האינטרס הישראלי."מובן שהצירוף של ישראל לא יפגע בפלסטינים, משום שהוא ילווה במדיניות של עזרה כלכלית למדינה הפלסטינית וביצירה של שוק משותף ישראלי­פלסטיני, שוק שתהיה לו זיקה אירופאית מובהקת. אני חושב שחלק מן הרעיונות של פרס אינם רחוקים מהשקפותי בשאלות האלה. גם הוא אינו ריאל פוליטיק, כך אני מבין מן העיתונים. בעיני, אני מזכיר לך, זו מחמאה". "כל אחד הולך לאן שנגזר עליו" ­ אתה מדבר כבר שעות ארוכות על בעיות שרחוקות מן הכלא הזה אלפי קילומטרים ואינך מזכיר כלל את נסיבות הרשעתך, את העוול, שלדעת רבים, נעשה לך."אני אדם מאוד פוליטי, וכאשר אני רואה מה מתרחש בעולם קשה לי לחשוב ברצינות על הסבל האישי שלי. זה נראה לי חסר פרופורציה. איך אני יכול להשוות את מה שנעשה לי ולו לחודש ימים במחנה השמדה או באיזה כפר בקוסובו? בעולם כה אכזרי קשה לך להתרפק על סבלך האישי, להתפאר בו במובן מסוים. אז אדריאנו סופרי יושב כבר חמש שנים בכלא למרות שלא עשה דבר ממה שמיוחס לו. מה נורא בזה? זו לא אומללות מיוחדת במינה. הרבה אנשים מכובדים ישבו עשרות שנים בכלא על לא עוול בכפם, וזה לא עשה רושם על אף אחד. אני גם לא תולה תקווה בכך שתוענק לי חנינה כתוצאה מהמאבק הציבורי למעני. אני, כפי שוודאי קראת, לעולם לא אבקש חנינה על מעשה שלא עשיתי".­ אתה אופטימי לגבי סיום הסכסוך בין הישראלים לפלסטינים?"כיום אני פסימי מאוד. המזרח התיכון, או כפי שאני מעדיף לקרוא לו, המזרח הקרוב, משום שהוא באמת קרוב לנו גאוגרפית ותרבותית, הוא המקום היחיד שאני מכיר שבו הטרור באמת הצליח לבלום את השיח הפוליטי. הסכנה הגדולה היא שהמציאות במזרח התיכון, או ליתר דיוק בישראל ובשטחים, תישאר כמו שהיא כעת במשך חמש או עשר שנים נוספות. שלושה פיגועים מדי יום, התקפה ישראלית וחוזר חלילה".­ בזמן ישיבתך בכלא פגשת גם אסירים פלסטינים? דיברת איתם על רעיונותיך?"כן. ישב איתי בכלא גם בחור פלסטיני. אמרתי לו שאני יהודי, למרות שזה לא נכון. בעצם, לך תדע, איש אינו יכול להיות בטוח שהוא אינו יהודי. אמרו לי פעמים רבות ששם המשפחה שלי, סופרי, נשמע כשם משפחה יהודי לכל דבר".שיחתנו מגיעה לסיומה. אדריאנו סופרי צריך לחזור לתאו, ואני מלווה אותו עד דלת הברזל שחוצצת בין תאי האסירים לקטע המסדרון המוביל החוצה את המבקרים. הסוהרת מחייכת אליו ופותחת לו את הדלת. סופרי מביט לעברי ומחייך. "הכלא", הוא אומר, "הוא מקום מסודר מאוד. כל אחד הולך לאן שנגזר עליו". החובה לאהוב את מדינת ישראל יש לגנות את מדיניותה הנפשעת של ממשלת ישראל ולחבק באהבה את אזרחי מדינת ישראל. מתוך מאמר של אדריאנו סופרי שפורסם לפני כשבועיים בעיתון "לה רפובליקה":מדוע מדינת ישראל אינה אהובה על אנשים כה רבים בשמאל האיטלקי? מדינת ישראל אכן אינה אהובה ולעתים קרובות אף שנואה. כעת עלינו לתהות על כל העניין הזה מחדש. מבין הדברים שכבר חשבנו שלא נפגוש יותר במהלך חיינו עדיין נותרה על כנה הזוועה הנוראה מכל: חידוש האנטישמיות באירופה והרס מדינת ישראל. והנה הדברים שוב נמצאים על סדר היום.הרודנות הנפשעת שהשתלטה על אירופה בעשורים הראשונים של המאה שעברה והידרדרה עד לתהום המלחמה, קבעה כמטרתה העליונה את השמדת היהודים. השמאל העלה על נס את דחיית החרפה ההיא, אם כי עשה זאת בעזרת מידה לא מובטלת של תרמית עצמית. ברית המועצות, שבקרב מנהיגיה רווחה התרמית האמורה יותר מאשר אצל אחרים, תבעה לעצמה את הזכות להניף את הדגל הזה: היא היתה הראשונה שהכירה במדינת ישראל אבל ההכרה הזאת החזיקה מעמד זמן קצר מאוד. יצר האנטישמיות ששרד בקרב השלטון הסובייטי שב והגיח, והפעם בקושי טרח להסוות את עצמו מאחורי תירוצים כמו המאבק נ גד "הקוסמופוליטיות", ונגד "הציונות" שהפכה מילה נרדפת למזימה האימפריאליסטית היהודית.בד בבד החלו ניצולי השואה לחזור, בקשיים מרובים, לארצות מולדתם, אם עדיין היו להם כאלה, כשהם גוזרים שתיקה על החוויות שלהם, ומחכים שישיבו להם את המקומות שנחמסו מהם. והיו גם כאלה שעלו לישראל לחפש לעצמם מולדת וגורל אחר שלעולם לא יפקיר אותם חסרי מגן מול השמדתם הסופית. ובעוד שאירופה כולה חבה להם חוב שלא ניתן לפצות עליו, הם הפכו, בתורם, לבעלי חוב כלפי האוכלוסייה הערבית של פלסטינה. החוב הזה נגרר עד ימינו. יתרה מזאת, הוא גדל בריבית דריבית במרוצת למעלה מחצי מאה, באחריותם השווה של שני העמים העוינים החיים בארץ אחת, ובאחריותם הגדולה הרבה יותר של המשטרים הערביים באזור.אירופה כולה והשמאל שלה הסכימו במהירות לקטיעת החיים, התרבות והסגנון היהודיים, והשתמשו בכך כדי לזכות את עצמם ולצמצם את יחסיהם עם היהדות ליחסים עם מדינת ישראל, תוך שהם עושים הבחנה ­ נוחה לשיטתם ­ בין אנטישמיות ואנטי ציונות. והנה ישראל, שהשמאל האירופאי ראה בה את התקווה הגדולה לאפשרות כינונו של סוציאליזם חילוני, שיתופי וחלוצי, הפכה במהרה ל" כבשה השחורה" בעיני רוב השמאל האירופאי, לראש הגשר של האימפריאליזם האמריקאי אל תוך העולם הערבי, האויב היהיר והמיליטריסטי של עצמאות האומות, שהתגלמו בתאוקרטיות איסלאמיות או במשטרים הסוציאליסטיים הלאומיים הערביים.המשטרים והמדינות האלה, שהיו פטורים מהאנטישמיות הקלאסית (שהיתה התוצאה המעוותת של מחשבת אירופה הנוצרית, פרי הדמיון שיש בין יהודים לנוצרים ופרי קנאתם של הנוצרים ביהודים), מאחר שהם עצמם ממוצא שמי (למרות שאין ערך רב לכינוי הזה), הצליחו לטפח בקרבם שנאה חסרת גבולות ודמיונית כלפי "הציונות", ורצון עז להרוס את ישראל. במפלגות "השמאל" של המשטרים האלה נקלטו בליל אידאולוגיות: מרקסיזם­לניניזם, טקסיות נאצית, פרוטוקולים של זקני ציון ותאוריות על המזימות היהודיות השטניות.ישראל, שהיתה ביודעין הגורם הישיר להפקעת חלק מהאדמות שבהן התיישבה, היתה בכל זאת מדינה דמוקרטית וחילונית, עם מפלגות חופשיות, בחירות, אמצעי תקשורת, דעת קהל וחברה אזרחית, ובעיקר בלטו בה חירויות הנשים. משום כך, חלק מהשמאל הלא דמוקרטי שלנו, שהוא אויב של מה שמכונה "הדמוקרטיה הפורמלית", ראה בישראל, על טבעה הדמוקרטי, מו צב אימפריאליסטי. אנשי השמאל האלה ראו באויבי ישראל לוחמים למען הסוציאליזם או למען רעיונות אנטי אימפריאליסטיים. מורשה נוספת של השואה, המסירות וגבורת המאבק, המיתוס של דוד, הפכו בעיני רוב רובו של השמאל למייצגים של יהירות ואכזריות צבאית.ב­67' (גם אני נכנעתי אז לאי ההבנה הזאת) ישראל של הקיבוצים הפכה סופית, בעיני השמאל, לישראל שוחרת מלחמה ובעלת יצר התפשטות. וכך הפכו המאפיינים שישראל שאבה בייסורים מזיכרון השואה, לסיבות המובהקות של עוינות השמאל שלנו, ואפילו של שנאתו לישראל. הדברים הגיעו כך שלא רק בלבלו את היוצרות וזיהו את ישראל עם כל "היהודים", אלא גם ערבבו בין המדינה ובין הממשלה השולטת בה: מדובר בבלבול שאינו מתקבל על הדעת ביחס לכל מדינה דמוקרטית, אך הוא קטלני כיוון שהעוינות כלפי ישראל מאיימת עכשיו לא רק על ממשלתה או על מדיניותה, אלא על עצם קיומה כמדינה.לא הבחנתם כיצד בקרב המוני הפלסטינים ומנהיגיהם נדלק מחדש הרעיון שניתן לשאוף למחיקת ישראל מהמפה הגאוגרפית של המזרח התיכון? "לזרוק את היהודים לים". על השאיפה הזאת ויתרו ­ לא לגמרי, לא כולם, ובאי רצון בולט ­ החותמים הפלסט ינים על הסכמי אוסלו. בקרב רוב השמאל שלנו, אני לא מוצא את ההכרה בנסיגה הזאת לאחור.אני סבור שמדיניות ממשלת ישראל היא עיוורת ומחפירה. היא מכתימה במעשים נפשעים את כיבוש השטחים שבהם העם הפלסטיני מושפל ומיואש מדי יום. ייחלתי ועודני מייחל לאומץ הלב שיוביל לנסיגה חד צדדית מהשטחים הכבושים ולהתחלת פינוי ההתנחלויות. מי שיש לו עליונות זמנית בנשק אינו צריך לשים מבטחו בנשק. אבל אי אפשר גם לא לראות את הסכנות שמאיימות על ישראל.המחבלים המתאבדים הם מוטציה אנושית עצומה, שרק הפחד והטיפשות יכולים לגרום לנו לראות בה דבר מה אקזוטי שאינו יכול להתרחש במקום אחר, כולל בארצותינו חסרות הדאגה. עניין זה מגמד את "מאבק האבנים" או כל לוחמה חמושה מסורתית, ושביתות רעב עד מוות. הוא מאזן מחדש את ספירת ההרוגים, ומסכל את ההידברות (דברו על לבה של הנערה ההולכת להתפוצץ בבר הומה בני נוער באמצעות עונש המוות או המוות עצמו).ישראל מעולם לא היתה כה חלשה ופגיעה כמו היום, דווקא כשנראה שהיא עושה שימוש בעליונותה הצבאית המוחלטת והשנואה מכל, ומגלה את עצמה לעולם כאילו היתה גולית אכזרי נגד דוד פלסטיני.בלשון המקובל ת על אנשי שמאל רבים בהפגנות סולידריות בעד פלסטין, או אצל המנהיגים הפוליטיים ומעצבי דעת קהל, משתמשים כלפי ישראל, כמעשה שגרתי, במלים כמו "נאצים" או "רצח עם".הסופר סאראמאגו השתמש במילה "אושוויץ". הכנסייה הקתולית השתמשה במילה "השמדה". תופעה זו, יותר משהיא טעות מעוררת אימה היא עצובה עד ייאוש. טעות כזאת לא היתה אפשרית בלי מידה גדולה של בורות ושכחה, וללא שנאה חזקה וגדלה כלפי ישראל.העולם באמת השתנה אחרי 11 בספטמבר, וגם קצת לפני כן. ועידת דרבן, ועידה ששאפה לייצג את העולם כולו, את מוסדותיה הרשמיים ואצילות מתנדביה, עמדה להכריז על ישראל כ"גזענית", ללא הסתייגות ארצות הברית ופחדנותם של האירופאים.ב­11 בספטמבר הוכרזה מלחמה כוללת בטענה שאשמתה הראשונה של ארצות הברית היא שותפותה לפשע עם ישראל. יש דמיון מכוער בין הפרשנות, שנפוצה בעולם האיסלאמי לגבי 11 בספטמבר, כאילו היה הפיגוע הזה פיגוע ציוני, לבין הפרשנות השולית, ולמרות זאת החמורה מאוד, שאומצה בקרב השמאל באיטליה ובאירופה, כאילו היה הפיגוע הזה מזימה ציונית; ואחת היא אם מדובר בשמאל צעיר ותמים או בשמאל ותיק וערמומי.כשהעיתונאי האמ ריקאי ­ דניאל פרל נחטף ונרצח בפקיסטן, רוצחיו נחפזו להודיע שהיה לו אב יהודי ושהוא לא התבייש בכך ­ כפי שקרה לליאון קלינגהופר הזקן, היחידי שנרצח באונייה אקילה לאורו. כיום שורפים בתי כנסת ומחללים בתי קברות: זה נורא אבל זו אינה הנקודה העיקרית.גזענים נבלים וצרי אופקים מעולם לא חסרו לנו. מה שכן חסר, ובאופן גורלי, חסר גם כיום, היא הדבקות בישראל. המודעות שלנו לכך שירשנו את מיטב ירושתנו ועלינו לשלם עליה מס עיזבון ­ ואפילו רק בגלל המקום והשנה שבהם נולדנו ­ קשורה כמו יד לעפיפון אל לבה של אירופה (הלב הזה הוא ישראל).איננו יכולים לבטוח באירופה ובוודאי לא לאהוב אותה אם איננו אוהבים את מדינת ישראל (בשום מקרה אחר לא הייתי משתמש בביטוי "לאהוב מדינה") ואת בני עמה המעורב, האמיץ והמפוחד. בני עמה, לא רק המיעוטים הראויים להערכה, הפציפיסטים שמתיידדים עם ערביי ישראל ופלסטין, חיילי המילואים הסרבנים, נשים המגינות על החיים ועל רעיונות נוספים באומץ לב, האינטלקטואלים המכבדים את האמת ואינם מקריבים אותה לאומה. בני עמה, שכיום לא רואים מוצא ומתחפרים בשוחות ומעליהם מרחף איום המוות. אני חושש שללא כ ל המרכיבים האלה לא ניתן יהיה לאהוב את פסטין ואת בני עמה המושפלים, האמיצים והמופחדים. אלא אם כן אהבת האחד, אינה משמשת אלא כתירוץ נוח להמשיך לשנוא את משנהו, בלי להודות בזה אפילו בפני עצמנו.עיוות מטורף הוא זה שתובע מיהודי אירופה אחריות מוסרית מיוחדת. אני מדבר על חוב האהבה המיוחד למען ישראל, שהוא חובתנו; אנו האירופאים הלא יהודים.פורסם ב­6 באפריל 2002תרגום: דריו בורגארטה