פאריס בעיני אמן החרדה והיאוש ריינר מריה רילקה, רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה, תרגום מגרמנית, אחרית דבר והערות: עדה ברודסקי, כרמל, 196 עמ' אירי ריקין 19/04/02 הוא היה משורר אוסטרי שנולד בפראג (1875), חי בפאריס ומת בשוויץ (1921). אזרח העולם, במובן הנפשי והגיאוגרפי, ומלים היו ביתו היחידי. בין לבין היה נוסע מתמיד. בין אם מתוך בחירה מודעת או כבריחה מבוהלת מכל צורת קיום, שהחלה בשנתו העשרים ולא תמה עד יומו האחרון. הוא למד פילוסופיה, ספרות ותולדות האמנות בפראג ובמינכן. נסע לרוסיה מתוך תחושת השתייכות רוחנית לגזע הסלאבי, המשיך למושבת אמנים בצפון גרמניה, וכתב שיר כמעט בכל עיר בירה אירופאית. בארבע השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, למשל, החליף חמישים כתובות.לכתוב על רילקה זה טריפ מיוחד במינו, כמעט כמו לקרוא אותו ­ הוא אחד המשוררים המתורגמים ביותר לעברית. כל מה שכתב מגרה לתגובה: שירה, מחזות, פרוזה, ביקורות ואלפי מכתבים, שנמענו לכוליי עלמא (בעזבונו נמצא פנקס עם אלף כתובות), כולל מעריצים אלמונים. לא פחות מפתיעות הן הפגישות עם רילקה במקורות משניים. כך, למשל, ספרו של היינץ פרדריק פטרס על לו סאלומה, שרילקה ראה בה את האשה הגדולה של חייו ('האשה מן החלומות', ספריית פועלים), או הדיאלוג הדמיוני, שניהל עם המשורר הרופא ד"ר מריאן רבינוביץ ('המוו ת, רילקה ואני', הקיבוץ המאוחד).מלטה לאורידס, גיבור יצירת הפרוזה החשובה ביותר של רילקה (1910), הוא משורר צעיר, גלמוד ואביון מהזן הרעב (למרות יחוסו ממשפחת אצולה דנית), שעזבונו הוא מעין דיוקן עצמי, המכונס כאן ב­71 רשימות. זוהי מעין "דייסת מלים" פרגמנטרית של הגיגי ספרות, אמנות והיסטוריה, ניצני ספרים שלא הבשילו, זכרונות ילדות, הזיות, חלומות, פרקי פואטיקה רגשנית ומסות מפוכחות עד זוב דם, שמתמזגים כולם לרקוויאם על החיים, המוות וכל מה שביניהם. הספר הוא מין זעקה קורעת לב של משורר דרוס­נפש על טבעו החסר תמיד של הקיום האנושי, ועל הבדידות ככור ההיתוך של בני­האדם לפני האלוהים, שהרי "אין בחיים כיתות למתחילים, תמיד דורשים מאיתנו מיד את הדברים המסובכים ביותר".רילקה החל את כתיבת הספר ברומא והשלימו בפאריס. נאמן למסורת של היינה, שלפיה משוררים טובים, אפילו לפני מותם הולכים לעיר האורות ­ מרכז הרוח האירופאית במחלף המאות (בלזאק אמר ששום ארוע בעולם לא היה ארוע אלא לאחר שפאריס סקרה, העריכה ואישרה אותו). מזג האוויר הסתווי, שאותו פגש בעיר בספטמבר 1902, תאם את מצב רוחו המעונן של גיבורו. פאריס המדה ימה והכובשת, שעליה אמר ג'ים מוריסון, כי אחרי בנייתה זרקו לנהר את התוכניות, היא למשורר מלטה בית­קברות ענקי של נשמות אבודות, הגורמות לאדם להרגיש תמיד שהוא האחרון בעיר, שעדיין לא הלך הביתה. "ובכן, לכאן באים האנשים כדי לחיות, ואני הייתי חושב שזה מקום למות בו", הוא כותב על העיר בפתח רשימתו הראשונה.רילקה, כפי שמספרת עדה ברודסקי באחרית­דבר אוהבת ומלומדת, שהולמת את תרגומה המזהיר, ביקש להתרחק ממלטה, ולמנוע מקוראיו לחפור בו כבמכרה של חומר ביוגרפי (וגם לא לחפש בו "מקבילות לדברים העוברים עליהם בעצמם"). אולם, לא צריך עין מזוינת כדי לראות שמלטה היה השעיר לעזאזל, שלתוכו הריק רילקה את כל מיאוסו מהחיים. צעיר אבוד בנשמתו, בעל מזג מורבידי ודכאוני, שקוע ברחמים עצמיים ונגעל ממראות טריוויאליים, מפוזר במחשבתו וכתיבתו, ובעיקר מבוהל עד שיתוק, בעצם מהכל: מ"חוט צמר זעיר", שמא "יהיה קשה וחד כמו סיכה של פלדה", או מפרור לחם, שיפול ויתרסק כמו זכוכית, "והדאגה המעיקה שבזה נשבר למעשה הכל, הכל ולתמיד". הכי גדול הוא "הפחד שלא אוכל לומר דבר מפני שהכל בלתי ניתן לאמירה".מי שמלוהקת כאן בתפקיד אמו האידילית של מלטה, היא אמו של רילקה, שיחסיו עמה היו מאכל תאווה פסיכואנליטי. היתה זו דמות נאצלת, מלאכית ובלתי מושגת בשלמותה, אך גם אם נוירוטית, כפייתית ואבודה, שממנה ברח כל חייו. בדומה למרסל פרוסט אחריו, מגלה מלטה דרך זכרונותיו את הסימולטניות של עבר והווה, הנרקמת בדמיונו היוצר (מרתקת להשוואה היא הסצינה שבה קודח מלטה עם חום במיטתו, וזועק לאמו המפזזת בנשף ריקודים, עם הסצינה שבה מרסל הקטן אינו מצליח להרדם ללא נשיקת אמו).באחד הזכרונות מספר מלטה כיצד לבש בילדותו שמלה כדי לשמח את אמו האהובה ולמלא את "משאלת הלב שאהיה ילדה ולא הנער הזה שהייתי בפועל". אמו הנוירוטית של רילקה העניקה לבנה יחידה את השם הנשי רנה (אותו החליף בשנתו ה­21 לריינר), והלבישה אותו בשמלות ילדה עד גיל שש, זכר לנשמת הבת שלא זכתה לה.כמו מרביתנו הגברים, תרגם רילקה את יחסיו עם אמו, לכל אהבותיו עם נשים. היו לו עשרות רומנים לא גמורים, אך האשה הגדולה של חייו היתה לו סאלומה, שאל זרועותיה הבוגרות ממנו ב­15 שנים, חש כילד הזוכה סוף סוף למצוא את אמו האהובה. תמיד היה בן חסותן של נשים מיוחסות, שהעמידו לרשותו את טירותיהן: "כל בית כמ והו כאם טובה וחמימה", כתב באחד ממכתביו, "אך אני חייב להוסיף ולחפש אחר אמי, לא כן?"רוב האנשים חושבים על המוות כמשהו שקורה לאנשים אחרים, ולא כארוע בחייהם הפרטיים. אצל רילקה / מלטה, לא מופיע המוות כהיפוך של החיים, אלא בגדר נוכח­נפקד בכל טיפת קיום, "כשם שהפרי מחזיק בתוכו את הגלעין", במרחב שבין ילדות נוצצת לכאורה כבדולח, אך אפופת פחדים ומועקות, לבין חייו בפאריס המסואבת, המתנכרת והמאוסה. השימוש בספרות כספת טיפולים אינו, כמובן, המצאה של רילקה, שהצהיר, כי "אין זה מן הנמנע שבכליונו (של מלטה ­ א.ר.) הוא חסך ממני את שלי". אבל אין ספק שמעטים בתולדות הספרות ידעו לכתוב בחיוניות כזאת על המוות כפרי ואישור של החיים; לתרגם כך לאותיות דוממות את המטאפיזיקה של היאוש, את האישי לאוניברסלי, את הפחד שבכל חלקיק באוויר. "שירים אינם רגשות, כפי שסוברים הבריות (הללו אינם מאחרים לבוא) הרי הם הם התנסויות", מסביר מלטה לכל משורר צעיר את חובת הניסיון כתנאי הכרחי לכתיבת שירים, "ואז, לגמרי בסוף, אפשר שיעלה בידינו לכתוב עשר שורות שהן טובות".אין זה פלא, שעם מלטה אפסו כוחותיו של רילקה. רילקה הפוסט­לאורי דס היה אדם גמור, שהחליף את עורו מרומנטיקן למיסטיקן ­ "משורר טראגי מחוץ לזמן", כפי שהגדיר את גיבורו התלוש. בשנותיו האחרונות שקע בעולם סימבולי, מעין דתי, שרמזים ראשונים אליו נתגלו לו תחת עץ זית בטירת דואינו לחוף הים האדריאטי, שהשתייכה לעוד אחת מנסיכותיו המאמצות, שלה הקדיש את 'אלגיות דואינו', פיסגת יצירתו הפואטית ושירת הברבור של חייו (תורגמו ב'כרמל' על ידי עדה ברודסקי).אגדת רילקה הגיעה לקיצה אחרי 51 שנים בגלל קוץ של ורד. בערוב ימיו, דווקא כשהחל להתפרסם כ"משורר המשוררים", חלה רילקה בלוקמיה. תחילה סרב להכיר במחלתו והדחיק את סופניותה, כאילו ביקש להמחיש את אמרתו של המורליסט הצרפתי לה רושפוקו, כי יש שני דברים שאי אפשר להסתכל בהם במישרין: השמש והמוות. המחלה החריפה לאחר ששרט את ידו בקוטפו ורדים (שעליהם כתב כל­כך הרבה), בשביל נערה (עוד נושא חביב), מה שחייבו להתייצב לראשונה מול המוות. הוא עשה אותו לחוויה אישית ומטאפיזית מחוץ לשיריו, תוך שימוש במעט האפשרי של סם מרגיע. בשכבו על ערש דווי בסנטוריום בשוויץ, חזר בהזיותיו אל סאלומה אהבת חייו. כשהכרתו מטושטשת מכאב, התחנן לפני רופאיו, שישאלו את לו, "מה השתבש אצלי. היא היחידה שיודעת".rikin@hotmail.co.il