כך גייס אותי המורה יצחק נבון תמצית הפרק הראשון מספרו האוטוביוגרפי של יעקב נמרודי יעקב נמרודי 16/04/02 בשנת 1926 קיבל אבא החלטה אמיצה והדהים רבים מבני המשפחה, ממקורביו ומידידיו. הם התקשו להבין מה גרם לחייט המבוסס והמעורה בקהילה, שהתגורר עם משפחתו בבית גדול ומרווח בשכונה שורג'ה ולא ידע מחסור, לעזוב הכל ולצאת אל הבלתי­נודע. התנאים בארץ ישראל לא בישרו טובות. בקהילה היהודית בבגדד ידעו היטב על המצב הכלכלי הקשה ששרר בירושלים, ולכן היה ברור שאיכות החיים של המשפחה תיפגע, וייתכן שצפויים להם קשיי פרנסה. "למה לך?" הקשו כלפיו, "למה דווקא עכשיו? חכה קצת. תבחר זמן יותר נוח בעתיד". אבל דעתו של אבא היתה נחושה: משפחת נמורדי עולה לארץ ישראל כדי ליטול חלק פעיל בבניינה. העיכוב היחיד היה לידתי. המשפחה כולה המתינה ללידה בקוצר רוח. טקס ברית המילה התקיים בבית­הכנסת 'מנדלי', בנוכחות בני המשפחה וקרובים. השם שניתן לי היה יעקב ויצמן, על שמו של סבי ועל שם נשיא ההסתדרות הציונית דאז. אחי הבכור, מצליח, זוכר את שמחתו הגדולה של אבא כאשר נולד עוד בן למשפחה (אחרי מצליח נולדו אחיותי, פרחה, סלימה ושמחה). מיד בתום ברית המילה הושלמו ההכנות האחרונות לעזיבה. המזוודות נארזו, פריטים אחרונים נמכרו לשכנים ו לקרובים, חפצים אחרים נמסרו במתנה והכל היה ערוך ומוכן ליציאת בגדד של משפחת נמורדי. אינני זוכר כמובן דבר מנסיעה זו, אך בכל פעם שאני שומע שוב את אחד מסיפורי המסע הזה, אני מתרגש מחדש. חביב עלי במיוחד תיאורו של אחי מצליח את התקרית שאירעה בדרך מדמשק לביירות. אין דוגמה טובה מסיפור זה כדי לתאר את אישיותו של אבא, אדם חכם, נחוש, גאה, איש של מוסר ועקרונות. במהלך הנסיעה, כשעברנו על גשר ברזל ארוך שחצה נהר, נפלה אחת החבילות שלנו מגג המשאית. אבא הורה לנהג להסתובב ולחזור כדי לאסוף את האבידה. הנהג סירב, אמר שאין לו זמן להתעכב והתעקש להמשיך בנסיעה. בינתיים התרחקנו מן המקום והחבילה נותרה זרוקה על גשר הברזל. היינו בסביבה זרה, במכונית סורית, ועם נהג שלא ברור מה הוא מסוגל לעשות לנו. במכונית היו ילדים קטנים ותינוק, והיה סביר להניח שאבא יוותר כדי לא להסתכן יתר על המידה. אבל לא כך היה. מאחד התיקים שלף אבא מגהץ, הניף אותו בידו הימנית, ובידו השמאלית אחז בחולצת נהג המכונית. "תעצור מיד את המכונית ותחזור לגשר כדי שנוכל לאסוף את החבילה", הורה לו בקול שקט ותקיף. "אני מזהיר אותך. אם לא תעשה מה שאנ י אומר לך, דמך בראשך". הנהג הסורי, אף שהיה איש מגודל ­ הופתע. הוא מצא את עצמו אוחז בהגה של מכונית עמוסה באמצע הכביש ומעל ראשו מונף מגהץ מאיים. הוא נכנע לדרישה, עצר את הרכב וחזר אל הגשר, אספנו את החבילה העזובה והמשכנו בדרכנו. מספר אחי מצליח: "אני הייתי אחוז פחד. כל המשפחה היתה נתונה לחסדיו של ערבי מוסלמי שנוהג במכונית המסיעה אותנו לביירות, ואבא מסתכן ככה? ממש כעסתי עליו. לא אמרתי מלה, אבל ביני לבין עצמי אמרתי: איך אתה מעז להתנהג בצורה כזאת לא אחראית? ומה אם הנהג יסרב, יעצור את המכונית וישליך אותנו החוצה? לסכן את כל המשפחה בסביבה זרה ורוחשת סכנות בגלל חבילת בגדים? "כולנו הרגשנו הקלה גדולה כאשר הנהג נכנע, אבל בלבי אמרתי שלא אעבור לסדר היום עד שאשאל את אבא מדוע נהג כפי שנהג. ואכן, כעבור זמן­מה, כאשר כבר השתקענו בירושלים, שאלתי את אבא: איך יכולת לקבל החלטה כל­כך מסוכנת ובלתי­אחראית כלפי משפחתך? "ואבא השיב: 'מצליח בני, הערבים מבינים ומכבדים אומץ וכוח. הם בזים לאדם חלש ופחדן. אילו היה הנהג חושב, שאני, אבי המשפחה, אדם חלש וחסר ביטחון, היה יצרו גובר עליו והוא היה עלול ל התנכל לנו, אולי לשדוד את כספנו ורכושנו, ואולי אפילו לפגוע בנו. לאחר שהפגנתי כוח ונחישות, הוא הסיר כל מחשבת זדון מלבו. יותר מזה, אני בטוח שהוא התמלא הערכה על כך שאנחנו עומדים על שלנו ולא מוותרים. זאת הסיבה שעשיתי מה שעשיתי'". בתום שבוע בביירות החליט אבא שהגיעה העת להשלים את המסע. כלא מאמינים עברנו את הגשר שעל הירדן וצפינו בהשתאות בהרי הגליל, בחיפה, ואחר­כך בפרדסי השרון ובמישור החוף. היו אלה שעות מופלאות של הגשמת חלום. קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה באבא ובאמא והדביקה את כולנו. לשיא הגיעו הדברים כאשר נכנסנו בשערי ירושלים. אין מילים לתאר את ההתפעמות שאחזה בבני משפחת נמורדי כאשר דרכו על אדמת עיר הקודש. אבא, אדם נשוא פנים שידע לשלוט ברגשותיו, לא הצליח לעצור את זרם דמעותיו, וכך גם אמא, אחי ואחיותי. עמדנו במרכז ירושלים חבוקים ובוכים מאושר. המשכנו לבית משפחת יזדי, קרובי משפחתנו (אחות אבי ­ עאמה ח'תון), שעלו מעיראק לפנינו. הם קיבלו את פנינו בזרועות פתוחות. מצבם הכלכלי היה בכי רע. אפילו מי שתייה לא היו בבית, והיה צורך להביאם מעת לעת בסירים גדולים. אבל על­אף הצפיפות והמחסור הרגשנו רצויים שם. זה לא היה קל לנו. בהשוואה לחיים שהורגלנו להם בעיראק, זאת היתה דלות אמיתית, ולקח זמן עד שהתרגלנו לחיים החדשים. רק הודות לנחישותם של אבא ואמא עמדנו בחבלי ההתערות בארץ. בירושלים שררה אבטלה וכמעט שלא היה אפשר למצוא תעסוקה. אבא החליט לעשות מעשה ופתח בשוק מחנה יהודה, ברחוב יפו, חנות לחייטות. הוא תלה מעליה שלט מאיר עיניים: 'ציון יעקב נמורדי ­ חייט וסוחר'. הוא קיבל כל עבודה שהופנתה אליו. וכך עבד אבא יום ולילה, תיקן בגדים ותפר חליפות לפי הזמנה. מיומנותו המקצועית ויושרו האישי סייעו לו לרכוש לעצמו בתוך זמן קצר מוניטין, ומספר לקוחותיו גדל בהתמדה. בתוך חודשים עברנו לדירה שאבא שכר בשכונת נחלת ציון, ומיד, עוד בטרם הצליח לספק את כל צורכי המשפחה הבסיסיים, החל אבא עוזר לנזקקים ולמסכנים. החנות של אבא נהפכה למרכז ולכתובת ליהודים רבים, שאבא תמך בהם וסעד אותם. הוא נתן ערבויות ליהודים שלוו כספים, ובעיקר לאותם יהודים שעלו לארץ זה מקרוב והגיעו אליה בחוסר כל. אבל לא רק הקשיים הכלכליים היוו מבחן קשה לאבא ולכל בני המשפחה. לא פחות קשה היה המפגש עם היהדות החרדית האשכנזית, שאנשיה ניסו לשכנע את העולים החדשים, שהציונים הם כופרים, שהכינוי 'חלוץ' הוא שם נרדף למחלל שבת ואוכל טרפות, ושהציונים מפירים בריש גלי את השבועה שהשביע הקדוש ברוך הוא את בני ישראל, שלא יעלו בחומה ולא ימרדו באומות העולם. החרדים בירושלים שידלו את יהודי בבל להינתק מן המחנה הציוני. הלחץ היה כבד והיו אחדים מיהודי בבל שלא עמדו בו ופרשו מן ההסתדרות הציונית. אבל אבא לא היה ביניהם. הוא דחה את הלחצים בשאט נפש, דבק בציונות ולא חדל להטיף לה, ואף דאג להפיץ את השקל הציוני בין ידידיו ומכריו לפני כל כינוס של הקונגרס הציוני. אמונתו של אבא בחזון הציוני לא התערערה עד סוף ימיו. עם הגיענו לירושלים חדל לקרוא לאחי הבכור נאג'י והחליף את שמו למצליח. לבן הראשון שנולד בירושלים קרא בשם הרצל, את שמה של פרחה החליף לסימה ואת שמה של סלימה למרים. במאורעות 1929 ובטבח שעשו הערבים ביהודי חברון, צפת ומוצא ראה את תחילתם של חבלי המשיח. מתוך אותה תפיסת עולם עצמה גם קיבל כמובנת מאליה את הצטרפותו של אחי הבכור, מצליח, ליחידת המסתערבים של האצ"ל. באותה תקופה הצטרפו לאצ"ל רבים מבניהם של עולי בבל, ובהם גם בני רבנים חשובים. כדו גמת בניו של חכם סלמאן אליהו, מגדולי חכמי בבל (אחד הבנים, הרב מרדכי אליהו, נבחר לימים לכהונת הראשון לציון, הרב הספרדי הראשי לישראל). יותר משליש מהיהודים שהועלו לגרדום בידי הבריטים היו בניהם של עולי בבל, וזאת בתקופה שבה 'היישוב המאורגן', ההסתדרות וה'הגנה', טרם מצאו מסילות ללבם של בני עלייה זו. בתמימותי חשבתי שאוכל לשלב לימודים ועבודה, אבל עד מהרה התברר לי שהדבר בלתי­אפשרי. נאלצתי להפסיק את לימודי ולהשקיע את כל זמני ומרצי בפרנסת המשפחה. תחילה עשיתי כל עבודה מזדמנת שנקרתה בדרכי והכניסה מעט כסף. רצה הגורל ופגשתי את אפרים ליפשיץ, אחד האנשים שהשפיעו מאוד על חיי. לעולם לא אשכח את כל מה שעשה בשבילי ועד כמה אהב אותי. שנתיים עבדתי תחת פיקוחו והדרכתו של אפרים ליפשיץ ב'משביר המרכזי', ובמהלכן גדל העסק עד מאוד. הבוס החדש שלי התעניין בי ובמשפחתי, והתרשם עמוקות מכך שאני מפרנס כל­כך הרבה פיות. הוא הפך אותי לבן טיפוחיו. יחסינו היו הרבה מעבר ליחסים רגילים של מעביד ועובד. הוא פינק אותי בשכר, אירח אותי בביתו, הכיר לי את אשתו וילדיו ותמיד התעניין אם יוכל לעזור בעוד משהו. תוך כדי העבו דה ב'משביר המרכזי' התוודעתי אל אדם נוסף ששינה את חיי מן הקצה אל הקצה ­ יצחק נבון, לימים נשיאה החמישי של מדינת ישראל. אם אפרים ליפשיץ שימש לי מעין אב לאחר שהתייתמתי מאבי, הרי יצחק נבון היה המורה הרוחני שניתב בשבילי את כיוון החיים שבו בחרתי. בזכות נבון, חברי הטוב לאורך עשרות שנים, רעי כאח לי ­ התוודעתי אל ענייני ביטחון המדינה שבדרך, והודות לו הקדשתי את רוב שנותי לשירות העם והמדינה. בשורה של תפקידים שמילאתי בארץ ובחו"ל, באינספור משימות ומבצעים, שרבים מהם עדיין לא ניתן לחשוף ורק על מיעוטם אפשר לדבר, תרמתי למדינה שבדרך ולמדינה בחיתוליה. עשרות ומאות האנשים, מוכרים יותר ומוכרים פחות, שאיתם עבדתי ובמחיצתם שהיתי, יעידו, שעשיתי הכל מתוך אהבת המולדת שהיתה נטועה בי. החינוך הציוני שספגתי מהורי הוא שהניע אותי להשקיע, לתרום וליזום כדי להיות ראוי למדינתי. רציתי לשמש דוגמה ומופת למשפחתי ולילדי והתייחסתי אל שירות המדינה כאל שליחות קדושה. עשרות השנים שעשיתי בשירות הן גאוותי הגדולה. לדידי, לא יכולה להיות הגשמה גדולה מזו. יום אחד סיפר לי יצחק על העבודה הנוספת שהוא עוסק בה מחוץ לשעות ההור אה. ולאחר שהשביע אותי לא לדבר על כך באוזני איש, גילה לי שהוא התמנה לתפקיד מנהל המחלקה הערבית של ה'הגנה', ועבודתו מתפרשת בכל אזור ירושלים, עד לטרון ועד חברון, רמאללה ויריחו. הדברים הדהימו והסעירו אותי. החבר הבוגר שלי, מי שהיווה עבורי מעין תחליף אב, הוא גם אישיות חשובה ב'הגנה'. בהערצה ובצמא שמעתי מפיו על עבודתו. ובלי לחשוב פעמיים, אמרתי לו שאני מעוניין מאוד להתגייס לשירות ה'הגנה' ולתרום את תרומתי למען העם. "אעשה כל דבר", הבטחתי. "רק שיתנו לי הזדמנות להוכיח את עצמי". ונבון, בלי לחשוב פעמיים, השיב לי: "למה לדבר כל­כך הרבה? אני עומד לצאת כעת למפגן של אחד מארגוני המחתרת הערביים שעומד להתקיים באבו­דיס. רוצה להצטרף אלי?" חשבתי שאני חולם. רעדתי מהתרגשות ומילמלתי: "בוודאי, איזו שאלה, אבל מה בדיוק אני צריך לעשות?" "שום דבר ממש", הרגיע אותי בחיוך. "אתה רק תצטרף אלי. אבל לא בבגדים האלה שעליך, כמובן, כי ככה יזהו אותך מיד כיהודי. בוא, אשאיל לך בגדים שלי, ונצא מיד לדרך. נלך לשם ברגל, כדי לראות מה בדיוק הם עושים ואם יש להם כלי נשק". הוא הוציא מארון הבגדים שלו חליפה חומה, עניבה אד ומה וכובע תואם, ועזר לי להתלבש. הוא בוודאי לא העלה בדעתו איזו סערה פנימית מתחוללת בי באותן דקות. לעולם לא אשכח את החליפה והעניבה, ה'מדים' הראשונים שלי במבצע החשאי הראשון שהייתי שותף לו. לפתע הרגשתי כאדם חשוב, היוצא למשימה חיונית למען עמו; ריחפתי ממש, ועשיתי מאמצים גדולים להסתיר את מה שעובר עלי כדי שיצחק לא יפרש את תגובתי כחולשה ולא יחזור בו מהצעתו לקחת אותי למפגן באבו­דיס. "אם יעצרו אותנו בדרך", אמר לי לפני שיצאנו, "נציג את עצמנו כערבים נוצרים. אנחנו צריכים להשתדל לא לבלוט בשטח. ללכת בנחת, להתערב בין האנשים ולשמור על פרופיל נמוך. אל תדבר איתי ואל תציג לי שאלות. תעקוב בשקט אחר המתרחש ואל תעשה שום דבר חריג. רק אם לא תהיה ברירה, נצטרך לדבר ולתרץ את נוכחותנו שם". יצאנו לדרך. חברי יצחק נבון, שזה מקרוב נחשף בפני כאחד מראשי ה'הגנה' בירושלים, ואני הקטן, יעקב נמרודי ­ נער צעיר, שעולמו השתנה באחת וחייו נראו לפתע כל­כך שונים, כל­כך מבטיחים. בתום צעידה של חמישה קילומטרים הגענו למקום. איש לא עצר אותנו בדרך, ולשמחתו של נבון, איש גם לא נעץ בנו מבטים ולא ראה בנו משהו חשוד. כשהגענו לאבו­דיס נגלו לעינינו מאות אנשים, אולי אלפים. בלא אומר התערבנו ונטמענו בתוך ההמון. המפגן שהתנהל לנגד עינינו היה מפחיד. מאות ערבים על סוסים וגמלים, נשק בידיהם והם צועקים וצורחים ומלהיבים את ההמון הצופה באירוע. היו להם רובים מסוגים שונים, חרבות, פגיונות וכלי נשק אחרים. הם השמיעו סיסמאות תעמולה וקריאות הסתה נגד היהודים וקראו לקהל להתגייס לאירגון כדי להילחם בציונים. זה היה מעין מפגן גדול, לא מאורגן, אך מפחיד במימדיו. עמדתי שם המום, משותק, ולמזלי, לא הייתי אמור לעשות דבר. יצחק ניער אותי מקיפאוני, אחז בידי והוביל אותי אט­אט אל מחוץ לתחום האירוע. פסענו בחזרה בשתיקה, כל אחד עטוף בהרהוריו, ורק כשהיינו קרובים לדירתו התחלנו לדבר ולהחליף רשמים. הוא אמר לי שיכתוב עוד באותו לילה דין­וחשבון מפורט על האירוע ויעבירו למחרת בבוקר לש"י ­ שירות הידיעות (המודיעין) של ה'הגנה'. אחרי 'טבילת האש' הזאת דחקתי ביצחק לצרף אותי למבצעים נוספים, להטיל עלי משימות. הייתי להוט לעשות משהו להוכיח את עצמי. "סבלנות", נהג לומר לי, "זה יגיע, אל תדאג, עוד יהיה לך הרבה מה לעשות". יציאת סדר פסח של עצורי האצ"ל והלח"י במקביל לעבודתי בתחום המודיעין הייתי מופקד על 'הרפת', בית המעצר שמאחורי מחנה שנלר, שבו הוחזקו עצורים מן האצ"ל והלח"י, וכן פרוצות יהודיות שנחשדו בקשרים עם הבריטים. את עצורי ה'הגנה' החזיקו במקום אחר במחנה שנלר. בערב פסח תש"ח ישבתי במשרדי ושוחחתי בטלפון עם חבר קרוב. לפתע נכנס אחד הסוהרים. "העצורים מבקשים לשוחח איתך", אמר. "על מה?" שאלתי. "אין לי מושג", השיב לי. הלכתי אליהם, ואז פנה אלי נציגם הבכיר: "שמע, יעקב, אנחנו יודעים שאתה איש ה'הגנה', אבל אנחנו פונים אליך כבן אדם, כאיש מצפון". "במה העניין?" שאלתי. "הערב יסב כל עם ישראל אל שולחן הסדר, ואנחנו נמצאים כאן. המשפחות שלנו מחכות לנו. האם לא מגיע לנו לשבת יחד עם משפחותינו לשולחן הסדר?" הופתעתי מן הפנייה הלא שגרתית. אנשים נמצאים במעצר, והם בעצם מבקשים ממני אישור לצאת הביתה, דבר שאינו בסמכותי ומובן שלא יתקבל על דעתם של מפקדי. "אתה הרי יודע שאני לא יכול לעשות את זה. יש פקודות מפורשות ואני לא רשאי לסטות מהן. מדוע אתה פונה אלי בכלל בעניין הזה?" "ברור לנו שיש פקודות, אבל אנחנו פונים למצפון שלך. זה עניין אנוש י, שאינו קשור בכלל למחלוקת הרעיונית שבינינו ולפקודות שמחייבות אותך. כולנו יהודים, הערב ליל הסדר ­ אז תן לנו להיות עם יקירינו לכמה שעות, ואני נותן לך כאן מלת כבוד שלי ושל חברי ­ קבע לנו את שעת החזרה מחר בבוקר, וכולנו נתייצב כאן במועד. לא יהיו שום חריגות. איש לא ינצל את המחווה כדי לברוח. זאת מלת כבוד, והיא כמו חוזה חתום". שתקתי. לא ידעתי מה לעשות. הדבר הפשוט ביותר היה לדחות את הבקשה. פקודה היא פקודה, אין לי בעניין הזה שום שיקול דעת, ואם אאפשר לעצורים לצאת ­ אני אשלם את המחיר, ובצדק. אף­על­פי כן היססתי. כמה זוגות עיניים היו נעוצות בי, מחכות למוצא פי, עיניים של יהודים, שהשתוקקו בדיוק כמוני, לקיים את סדר הפסח כהלכתו, לשמוח ולשמח את בני משפחותיהם. איך אפשר לאטום את הלב ולהתעלם מפנייתם. ומלבד זאת, הרי אנשי האצ"ל היו יריבים, אך לא אויבים. הרי גם במשפחתי היו אנשי אצ"ל, ובראשם אחי מצליח. ניסיתי לחפש מישהו ממפקדי, אלא שאיש מהם לא היה ניתן להשגה באותו זמן. בלית ברירה החלטתי לפנות אל משרד התובע הכללי. השיב לי תורן, עורך­דין בשם יעקב חיון (המתגורר היום בחיפה). הצגתי את עצמי ושטחת י בפניו את סיפור המעשה. "מה דעתך?" שאלתי אותו. חשתי שגם הוא מתלבט. בתום כמה שניות של שתיקה, השיב לי בשאלה: "ומה אתה נוטה לעשות?" "אני מתלבט בין הפקודות היבשות לבין צו המצפון שלי". "ואילו ניתנה לך הברירה, במה היית בוחר?" "הייתי הולך אחרי הלב. בכל זאת, אלה יהודים, אחים". "ואין לך ספק שהם יחזרו אחרי הסדר?" "הם נתנו לי את דיברתם, ואני מאמין להם". ואז הפתיע אותי יעקב חיון כשאמר לי בחמימות: "עשה מה שאתה מוצא לנכון". הבנתי מכך שאם חס וחלילה אסתבך ­ הוא יגבה אותי. הודיתי לו, חזרתי אל העצורים והודעתי להם על החלטתי. אנשים בכו. גם אני התרגשתי. זה היה מצב כל­כך יוצא דופן, והיתה בלבי שמחה גדולה על כך, שגם במסגרת צבאית נוקשה הצלחתי לנהוג כבן אדם, ולא נכנעתי אוטומטית להוראות היבשות. שחררתי אותם, וביציאה מן 'הרפת' פניתי אל קבוצת העצורים ואמרתי: "אני מוכן להסתכן עבורכם בגלל שאני מכבד אתכם ומבין את חשיבות היום הזה לכולנו. נתתם לי מלת כבוד, ואני מקווה שתעמדו בה. אם אפילו אחד מכם לא יחזור מחר בבוקר, אני אהיה זה שיועמד לדין ואיענש. איש לא ייתן לי הנחות על מה שעשיתי". "אל תדאג", השיב לי דוברם, "מלה שלנו היא מלה. וחוץ מזה, על מה שעשית מגיע לך הרבה יותר. לא נשכח את מה שעשית". למחרת מוקדם בבוקר חזרה כל הקבוצה, כאיש אחד, אל 'הרפת'. הם עמדו בשורה ליד משרדי, ניגשו אלי בזה אחר זה, הציגו את עצמם, הודיעו על התייצבות ולחצו את ידי בחום. אחדים מהם נפלו על צווארי והרעיפו עלי נשיקות. אחרים לא יכלו לכבוש את דמעות ההתרגשות שלהם. אני בטוח, שהם לא שכחו עד היום את ליל הסדר ההוא. גם אני לא שכחתי אותו.