אולימפיאדת מינכן, 1972 נקמה חסרת תכלית רון מיברג 16/04/02 שלושים שנה יחלפו הקיץ מאז טבח הספורטאים הישראלים במינכן בידי פלג "ספטמבר השחור" של אש"פ, תחת הנהגתו רבת המעוף והדמיון הרצחני של עלי חסן סלמה, הנסיך האדום. בתחילתה של עונת פיגועים קטלנית ועדיין לפני הטבח באביבים ובמעלות (74') ואוטובוס כביש החוף (78'), בימים בהם היתה טלוויזיה חד ערוצית מדורת השבט הישראלי, ראינו את אנשיו של סלמה משתלטים על חדרי המשלחת הישראלית בכפר האולימפי, יורים והורגים ללא הבחנה, מנהלים מו"מ תובעני מתיש שסופו הסתערות כושלת של המשטרה הגרמנית על מסוקי מילוט המחבלים ובני הערובה בשדה התעופה. המיקום הגיאוגרפי (אדמת גרמניה), האירוע (המשחקים האולימפיים) והתוצאה (טבח 11 מחברי המשלחת), חברו בתודעה הישראלית לאחד מאותם רגעים שהתחושה היא הלם, זעם וחוסר אונים, ותוצאתה המידית, אצל האזרח הרגיל כמו אצל מנהיגיו, היא תחושת נקמה המחפשת יעד ופורקן. תרמה לעובדה שהמוסד הישראלי לקח עליו פעולת נקם ושילם מובהקת מהסוג שזנח מאחוריו גם כאשר ד"ר יוזף מנגלה, מלאך המוות מאושוויץ, היה בהישג ידו, נוכחותו בזירת הקטל של ראש המוסד צבי זמיר. דווקא זמיר רך ההליכות ודל המעש בדרך כלל , שלא הצליח לתרום ליקיצתנו מתרדמת ה"קונספציה" בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, הוא שקיבל מראש הממשלה גולדה מאיר, המרשעת הזקנה שעוד תוביל אותנו לאסון גדול, את ההוראה לנקום במבצעי הטבח במינכן. במשך שנים ארוכות דלקו יחידות חיסול של המוסד, באחד ממבצעיו היותר יקרים והיותר מסובכים, אחרי אנשי "ספטמבר השחור" וסייעניהם באירופה, המזרח התיכון, ובכל מקום שאליו נמלטו, והרגו אותם כשהם מתעלמים מריבונות המדינות ומחוקיהן כדי לבצע את ההוראה. במהלך המבצע ההוא, מראשוני מבצעינו המתגלגלים, הרג המוסד בטעות מלצר מרוקאי חף מפשע בשם אחמד בושיקי, משום שחשבו בטעות שהוא עלי חסן סלמה. כמעט 30 שנה לא הודתה ישראל הרשמית באחריותה לחיסולים והשאירה את זירת הספקולציות לעיתונות המערבית שתיעדה אותם בספרים רבים. רק לאחרונה ניאות זמיר, בריאיון עיתונאי, לאשר בגלוי את המשימה ואת מימושה. ממרחק הזמן והשנים, ובעיצומה של המלחמה בשטחים, שגם היא שילוב של נקמה, מניעה וניסיון להרוויח זמן ורגיעה מול הטרור, נראה מבצע החיסול של המוסד כפריבילגיה של מדינה שהחליטה להקצות משאבים וכוח אדם כדי לנקום. ממרחק השנים והזמן נראה המר דף אחרי חסן סלמה כקפריזה המייצגת את זמנה, כשהיא משוללת כל ערך אמיתי של הרתעה, מניעה או עצירת הטרור. אם מפתח לפעולות נקמה היה נשאר 11 חללים ישראלים, לא היה מספיק כוח האדם של המוסד, כשהוא נעזר בשייטת ובסיירת מטכ"ל, לבצע את המשימות שהיו מוטלות עליו היום. נקמה היתה תמיד ערך בחיי מדינת ישראל, אבל מאז מינכן נאלצה ישראל לכבוש אותה. מסע החיסולים לא השיג דבר חוץ מהריגתם של האחראים לטבח במינכן. המבצע דחק את הטרור הפלסטיני לאופני פעולה אחרים, שינה את צורת פעולתו והגדיל את היקפו. אף אחד ממבצעי מינכן ומתכנניו לא נותר בחיים, אבל ימינו אלה הם הנותנים שלא השגנו דבר חוץ ממימוש הנקמה שבערה בנו. לעתים רחוקות בלבד ­ כמו במקרים הפרטיים של אבו ג'יאהד ופתחי שקאקי ­ שהיו יעד אסטרטגי, חזרה ישראל על תעלול החיסול בחו"ל. כדוגמה ליכולתו המבצעית ולידו הארוכה של המוסד, זה עלה יפה. אבל המבצע לא הסיג את הטרור ולא עצר אותו. שלושים השנה שחלפו מאז מלאות במאות דוגמאות לחוסר התכלתית המבצעית של חיסול רוצחי מינכן.