פרשת ידלין, 1975 השחיתות יוצאת מהארון אברהם תירוש 16/04/02 באמצע שנות ה­70', נראה אשר ידלין בן ה­50 פלוס ­ נסיך. במונחים של היום ­ כמי שעתיד ממלכתי­פוליטי גדול לפניו. הוא היה "מלח הארץ", שנכנס למשפחת האצולה הישראלית כשנשא לאשה את דליה גולומב, בתו של ראש ארגון ההגנה ואחייניתו של משה שרת.הוא היה מצעירי מפא"י הבולטים, ממייסדי קיבוץ חמדיה, מזכיר התנועה המאוחדת, חבר הוועדה המרכזת של ההסתדרות, מזכיר חברת העובדים, ובמחצית הראשונה של שנות ה­70' מנכ"ל קופת חולים. אז גם דובר בו נכבדות כמועמד לכהונת שר בממשלה. ולא פחות חשוב: ידלין היה מקורב לפנחס ספיר, שר האוצר והאיש החזק במפלגה השלטת.במשבר הפרשה הקשה, שגרם באמצע שנות השישים לפרישת בן­גוריון ממפא"י ולהקמת רפ"י, נשאר ידלין, בניגוד לצעירים בולטים אחרים, עם לוי אשכול. את שכרו קיבל באוגוסט 76', כשהוכרז כמועמד הממשלה לתפקיד נגיד בנק ישראל, מינוי שעמד להקפיצו מהמסלול המפלגתי­הסתדרותי אל המסלול הממלכתי הבכיר.ואז נפלה הפצצה. נפתחה חקירת משטרה נגד אשר ידלין, בחשד למעורבותו בעסקאות לא כשרות בנכסי קופת­חולים. ב­18.10.76 נעצר, וכעבור כארבעה חודשים הורשע על פי הודאתו בחמישה מתוך שישה ס עיפי האישום, בעבירות שוחד וקבלת טובות הנאה. הוא נדון לחמש שנות מאסר ולקנס. מפלגת העבודה הוכתה קשות. ישראל היתה כנדהמת.את פרשת ידלין אין לראות כעומדת בפני עצמה. היא היתה חוליה, אם כי מרכזית, בשרשרת אירועים שהשרישו בציבור את ההכרה, שהממסד השלטוני המפא"יניקי, המחזיק בהגה ההנהגה כבר עשרות שנים, הסתאב ואיבד את הבלמים המוסריים.זקני מפא"י אומנם שלטו ביישוב ובמדינה בשיטות שלא בדיוק עלו בקנה אחד עם מינהל תקין, אבל ביושרם האישי לא הוטל ספק. בדור השני החלו להתגלות תופעות של שחיתות ואורח חיים ראוותני, שמקרה ידלין סימל אותן ושנבעו כנראה משיכרון כוח מתמשך ומתחושה של "בעלי­בתים" שהכל מותר להם. מכאן הוליך קו ישר למהפך הפוליטי של מאי 77'.עוד לפני ידלין, במאי 75', הורשע מנכ"ל החברה לישראל, מיכאל צור, בקבלת שוחד ונדון ל­15 שנות מאסר. צור אומנם לא היה איש פוליטי, אבל אף הוא נחשב כאיש של ספיר ומעמודי התווך של הממסד הכלכלי. בין השאר היה מנכ"ל משרד המסחר והתעשייה, יו"ר דירקטוריון צים ועוד. גם מנהל המכס, דוד פלד, נעצר בראשית 76' בחשד לקבלת שוחד ומאוחר יותר הורשע ונשפט לחמש שנות מאסר. לפרשת ידלין נקשרה בתודעת הציבור, עם כל ההבדל ביניהן, גם פרשת שר השיכון אברהם עופר. כמו ידלין, גם עופר היה חבר חמדיה ומצעירי מפא"י והתקדם יפה במסלול הממלכתי. אף נגדו נפתחה חקירה משטרתית בחשדות שונים, אך אלה לא הוכחו מעולם. עופר לא עמד בלחץ החקירה, בהתנכרות חבריו ובשפיטתו על ידי דעת הקהל, שהרשיעה אותו בהשפעת מקרי השחיתות הקודמים. בראשית ינואר 77' התאבד בירייה. אז התברר כי רוב רובן של החשדות נגדו מופרך. האחרות לא נחקרו כבר.את התמונה הקודרת של שלטון הנגוע בשחיתות, השלימה פרשת חשבון הדולרים של משפחת רבין. היא היתה הפחות חמורה מבחינה משפטית, אבל נגעה בראש הממשלה. כתב "הארץ" בוושינגטון, דן מרגלית, חשף שרעיית ראש הממשלה, לאה רבין, מחזיקה, בניגוד לחוק, חשבון דולרים בוושינגטון. יצחק רבין נטל על עצמו את האחריות וב­7 באפריל 77', 40 יום לפני הבחירות, הודיע כי הוא מסתלק מראשות הממשלה והמפלגה.כשחיים יבין הכריז במוצאי ה­17 במאי 77' "מהפך!", בא לקצו שלטונה הממושך של מפא"י בגלגוליה השונים. היו לכך כמה גורמים: השפעה מאוחרת של מלחמת יום הכיפורים, הופעת ד"ש שנגסה מהמנדטים של מפלגת הע בודה, חולשת ממשלת רבין הראשונה ומלחמות רבין­פרס ועוד. אך לא פחות מכל אלה גם פרשת ידלין וגרורותיה, שנטעו בציבור את ההרגשה, אשר נוסחה שנים לאחר מכן בסיסמה: "מושחתים נמאסתם".במבט לאחור, היו לפרשיות השחיתות שנחשפו באמצע שנות השבעים, ופרשת ידלין במרכזן, גם שתי תוצאות חיוביות: ראשית, המערכת השלטונית הוכיחה שהיא מוכנה לטפל בכל חומרת הדין בעבירות הצווארון הלבן, גם כשהן נעשות בידי "מיוחסים", בכירים ומקורבים. מאז, היא נאלצה, לצערנו, להוכיח זאת עוד פעמים רבות, כשהשיא הוא ללא ספק פרשת דרעי. שנית, הן תרמו להחדרת נורמה דמוקרטית חדשה, מתוקנת: מנגנון של שכר ועונש המופעל בידי הציבור ומביא לחילופי שלטון מדי כמה שנים. לפעמים, אפילו בתדירות רבה מדי.