בת היער הגדולה נורית בת יער מחליפה את התצוגות בספר שהיא מתעתדת לכתוב תמי שמש­קריץ 12/04/02 כל מי שביקר אי פעם בתצוגת אופנה בישראל יודע שבשורה הראשונה במקום טוב באמצע ישבה שנים רבות נורית בת יער, האשה שהפכה למוסד בתחום סיקור האופנה בארץ. גם מי שלא ידע לזהות אותה, לא יכול היה לפספס, שכן בת יער הקפידה תמיד להופיע במראה צבעוני, כמעט תיאטרלי, שהיה שמור רק לה. בת יער היתה חלק מהנוף של תעשיית האופנה הישראלית למעלה מ­30 שנה. 26 שנה ב"ידיעות", חמש שנים ככתבת "מעריב" לענייני אופנה בארצות­הברית, ועוד לפני כן ב"העולם הזה", לשם הגיעה תחילה כדוגמנית, ואחר כך כבעלת המדור "חפש את האשה". חצי שנה חלפה מאז פרשה מעיסוקה, ואף על פי שהיא ממשיכה לפקוד את תצוגות האופנה, חסרונה בהחלט מורגש. אין דומה התייחסות של כתב אופנה צעיר לזו של "הגברת הראשונה", שראיינה אישית את לקרואה, קנזו, גוטייה ואיסמייאקי בפריז, את אולג קסיני ופלומה פיקסו בניו יורק, הצביעה על מגמות וביקרה קולקציות חדשות בתעשייה המקומית."התפקיד הקנה לך המון כוח. הרגשת את זה?", אני שואלת את בת יער, בסלון ביתה שהצבעוניות שורה עליו. "האמת שהגישה שלי לעבודה, אף פעם לא היתה מנקודת ראות של כוח", היא עונה. "בתור מי שהגיעה ל תחום מאמנות, מה שעניין אותי היה לגלות כישרונות חדשים, מעצבים מעניינים, היבטים של יצירתיות".למרות זאת, יודעי דבר זוכרים באימה את התקופה בה כיהנה בת יער כראש תא האופנה באגודת העיתונאים והשליטה בו משמעת קשה, שיש האומרים שכללה אף החרמת יח"צנים שלא שעו למרותה, למשל, בנוגע להזמנת כתבי חברה לתצוגות, בנוסף לכתבי האופנה. "אף פעם לא החרמתי אף אחד", מגיבה בת יער. "היתה תקופה שהיו מזמינים כתבי חברה לתצוגות, ואם נניח תכננתי כתבה גדולה על מישהו והדגם שהתכוונתי לפרסם הופיע במדורי החברה בלי הביאור המקצועי וההתייחסות הביקורתית, זה הפריע. בכל תחום שאת מכסה, כשנכנסים לך בין הרגליים, זה מפריע, ובסופו של דבר עיתונאים מוצאים עצמם מתחרים ביניהם על הפרסום עם עיתונאים אחרים מאותו עיתון. לאחרונה היה איזה מקרה שאחרי תצוגה של אוברזון, ראיתי בעיתון את אותו דגם שלוש פעמים בשלושה מדורים שונים. אני חושבת שחבל להשחית את דפי העיתון על אותו דגם, כשאפשר להראות דגמים נוספים. לכן, הקפדתי שלא תהיה כפילות".בניגוד לרבים מהעוסקים במלאכה היום, בת יער למדה אמנות ועיצוב אופנה, ואת רשמיה האופנתיים גיבתה בידע רחב. אלא שבהיותה "בעלת הבית" בעיתון הנפוץ, שהחליטה משך שנים ארוכות למי מהמעצבים יופנה זרקור ומי יישאר בצל, היו גם מי שהריכוזיות הבת יערית נראתה להם מוגזמת. המעצבת אילנה אפרתי, מיטיבה לבטא את התחושה: "מהיום שהתחלתי לעבוד, לפני 17 שנה, בת יער היתה דמות מאוד דומיננטית, אבל גם מאוד סובייקטיבית, שמעצם הסובייקטיביות, לא נתנה ביטוי לכל הזרמים. מאוד קשה להיות עיתונאי נטול משוא פנים, במובן של טעם אישי. אני מבינה את הקושי, אך יחד עם זאת, לדעתי, בת יער ערבבה יותר מדי את טעמה הפרטי בעבודה העיתונאית. היא מאוד אהבה הדפסים גדולים עם צבעים חריפים, שאריות של שנות ה­70 במובן הרע של המילה, וכשרציתי להציע משהו אחר, רגוע יותר, שהיא לא קיבלה, היא סירבה לתת לזה ביטוי בעיתון. מבחינתי, גם אם היתה מציגה את העניין באור שלילי, זה היה בסדר, אבל ההתעלמות היתה לא נכונה. כך קרה שתופעות שוליים הפכו אצלה לתופעות המרכזיות, ותופעות מרכזיות סבלו מהתעלמות מוחלטת. באיזשהו שלב אמרתי לה שאם ארמני היה חי בישראל, הוא היה נשאר באלמוניותו. מצד שני היא אדם רציני. תמיד הופיעה לתצוגות, ולא הסתפקה בקבלת אינפורמציה דרך חומר של יחסי ציבור".הסטייליסט אסף זיו דווקא מתגעגע לדומיננטיות של בת יער: "בתקופתה היה יותר מתח בעולם האופנה, מהזווית של מי ייכנס לעיתון ומי לא, ועל מי מצביעים. בעבר, לעיתונאי אופנה היה יותר כוח. היום זה התפזר. יש המון אנשים שעושים דברים שונים בתחום האופנה, וחסר מישהו שיכתיב שפה, יתןאת הטון ויקבע קריטריונים לגבי מה יכול להיכנס לעיתון ומה לא. מבחינתי, נורית בת יער היתה אנה וינזדור (עורכת ווג האמריקאי, ת.ש.ק.) הישראלית, אשה עם המון כוח, שיש לה את היכולת להחליט מי יהיה הדבר הבא". בריז'יט הישראלית בצעירותה הוכרזה בת יער בעצמה כדבר הבא. היא היתה בין הראשונות שעברו קורס דוגמנות מקצועי, והרשימה את צופיה. "בתצוגת הסיום הזמינו את התקשורת, וכתבו עלי בג'רוזלם פוסט כעל 'המבטיחה', וב'לאשה' כתבו שאני דומה לבריז'יט ברדו".­ איך הגעת לדוגמנות?"לאבא שלי היה סטודיו לאמנות בעץ, שבו עשה חפצי חן מעץ זית. לבקשתה של פיני לייטרסדורף ממשכית, הוא עיצב כפתורים מעץ זית, ופעם אחת, כשהשליח שלו היה חולה, הוא ביקש ממני להביא אליה את הכפתורים. היא ראתה אותי והחליטה שאני חייבת להיות הדוגמנית שלה. הייתי בתיכון, חברת תנועת נוער לשעבר, וזה ממש לא היה בראש שלי. אמרתי לא, וכעבור שנה או שנתיים היא שוב פנתה ואמרה שהיא עושה קורס דוגמנות, שבו תלמד נועה אשכול, בתו של ראש הממשלה, ושרק בנות שהיא ונועה יבחרו, ישתתפו. אמא שלי אמרה, 'לכי תראי. את לא חייבת להיות אחר כך דוגמנית, לכל היותר תלמדי ללכת זקוף'. העדפתי דוגמנות צילום, כי בתצוגות הגברות אהבו לעתים למשש את הבד. אני זוכרת שפעם ב'אקדיה', מישהי, מלכה רוזנשטיין אם אינני טועה, רצתה שאני אתקרב אליה, להרגיש את הבד. הבדים של משכית היו מאוד מיוחדים . בהתחלה, כשהסכמתי לדגמן, אמרתי לפיני שזה בתנאי שלא אצטרך ללכת על עקבים ולשים שפתון".לבסוף, מתישהו בשנות ה­60, פצחה בת יער בקריירה של דוגמנית, שהותירה אצלה כמה זיכרונות נחמדים. "מבין כל הפרסומות בהן דגמנתי, הכי זכורה לי גלוית קוטפת התפוזים, שבמשך שנים רבות כיכבה גם על תקן של איגרת שנה טובה, וגם על תקן של כרטיס לכריסמס. באחת ההזדמנויות היא צורפה למשלוחי השי שנשלחו לחיילי האו"ם בעזה, ומדיווחים שהגיעו מתברר שהאו"מניקים נדלקו על גלוית קוטפת התפוזיםשאזלה מהשוק".אחרי זמן לא רב, הפכה דווקא הדוגמנות לאפיזודה חולפת, ואילו הקריירה העיתונאית שלה הפכה אותה לשם דבר. במקביל, גם השתנו הסטנדרטים האופנתיים של בת יער, שכבר אינה נרתעת מלאפר את עפעפיה בסגלגל בולט, לצבוע את ציפורניה בסגול עז ולהלך על נעלי עקב על אף גובהה המרשים.­ מי מחליף אותך כיום בתפקיד?"נכון לעכשיו, ספרתי משהו כמו שישה אנשים שעושים את הדברים שעשיתי. היום הגישה שונה. מתמקדים יותר בהפקות, ופחות בביקורת אופנה. לפני שעסקתי בדיווח אופנה, למדתי אמנות וסיימתי בהצטיינות. למדתי גם עיצוב אופנה אצל מארי אליזבט קפלבי שנ מנתה עם מעצבי הבגדים של ז'קלין קנדי, ובשלב מסוים למדתי איורי אופנה אצל ריקי בן ארי. הוכחתי לעצמי שמעבר לדוגמנות, אני יכולה להתקדם בצורה מכובדת בתחום האקדמי. זה היה לי חשוב וגם עניין אותי מאוד".­ מה הכי זכור לך מהפקות האופנה שעשית?"בשנות ה­80, אחת מתמונות הצבע הראשונות שפרסמתי בעמודי החדשות היתה של תמי בן עמי עם בנו של אולסי פרי בדגם של אלברט אלבז, שהיה אז סטודנט ב'שנקר' ולימים הפך למעצב הבית של איב סאן לורן. עוד זכורה לי חוויה מעניינת בפטרה, ירדן, באחת מהפקות האופנה שצילמנו באמצע שנות ה­90'. בסוף הצילומים התקדם הצוות, רכוב על סוסים ­ בשביל מפותל שהיה מוקף בסלעים שחורים בגובה בניין בן ארבע קומות ­ לעבר היציאה מהאתר. אני ישבתי על עגלה נהוגה בידי בדואי, עם כל הבגדים וציוד הצילום, והוא מספר לי שעד לפני שלושה חודשים עוד גר במערות בסביבה, ופתאום הוא אומר לי: 'תכף יחשיך'. ואז, בבת אחת, נעשה חושך מצרים. לא האמנתי שזה קורה לי, לבד באמצע המדבר עם בדווי שחי במערות. פיללתי שאצא משם בחיים. סיכון כזה, וכולו בשביל הפקת אופנה". זה לא הגיל, זה התרגיל היא נשואה לד"ר אברהם צוריאנו, מומחה לחקר ביצועים (ייעול תוך שימוש באמצעים מדעיים). השניים הורים לשני ילדים. דולי, המתגוררת בארצות­הברית וממנה יש לזוג שני נכדים, ואורן, שמטייל כעת בהודו ועושה מדיטציות. היא מסרבת להסגיר את גילה, או כל נתון אחר, כמו גיל אמה, המתגוררת איתה ועם בעלה מאז פטירת אביה, כמו גיל ילדיה, או מספר שנות נישואיה, העשויים לרמז על מניין שנותיה. הפנים שלה, לעומת זאת, מרמזים על טיפול נכון ומושקע בקרמים, ובעיקר על גנים טובים. ­ וניתוחים פלסטיים?"אני חוששת מזה. אמא שלי אומרת לי, 'אם את לא חייבת לעבור ניתוח, אל תתנדבי'. יש אנשים שחושבים שכבר עברתי איזה ניתוח. אולי הייתי רוצה לשפר כמה דברים, אבל אני מודה לאלוהים שהביאני עד הלום, כמו שאומרים, ואני לא רוצה להיות יותר מדי גרידי". ­ כאשה יפה, לא היה לך משבר גיל?"אני מבחינה בשינויים, קמטים שהרווחתי ביושר, והאמת שהייתי יותר שמחה אם השינויים הקטנים האלה לא היו. לשמחתי, רוב האנשים לא מבחינים. אני פוגשת אנשים שאומרים לי, 'נורית, את לא משתנה'".­ כן, אבל כשאת מסתכלת על תמונות מתקופת הדוגמנות, מה זה עושה לך?"זה קורה בהדרגה, לאורך השנים, אז את מתרגלת. יכול להיות שלפני איזושהי תקופה הבחנתי בקמט קטן וחשבתי 'אוי ואבוי'. היום, הקמטים הקטנים שאז היה נדמה לי שאני רואה הם שום דבר, ולעומת זאת, גיליתי משהו אחר. ואת יודעת, יש כל מיני דברים שמעבירים את המבט לאזורים אחרים, נגיד תסרוקת יפה, או איפור מסוים. כל אשה צריכה להדגיש את הדברים החיוביים מבחינה חיצונית, ואז העין נמשכת לכיוון הזה, ולא למקומות אחרים. מה גם שעם הגיל מגיעים גם ניסיון, ביטחון, קבלה עצמית, רגיעה. אני בהחלט מרגישה צעירה".­ למה בעצם לא להגיד את הגיל? בשבילך זו הרי מחמאה גדולה."לא המצאתי את הפטנט. קראתי כתבות על אנשים שאני במקרה מכירה מהצבא, או שהיו בסביבתי באיזו תקופה, ושמוסרים לעיתונות גילים צעירים מגילם האמיתי. אז אם פתאום מישהו מהדור שלהם יחשוף את הגיל האמיתי, תתגלה האמת. למה שהם יצטיירו כיותר צעירים, ואני לא?".­ זה לא קצת מטופש?"תשמעי, לאחרונה התפרסמה כתבה על דוגמנית מצליחה מאוד, אני לא אגיד מי כתב עליה (אבל היא נמצאת בחדר), שהגיל שהיא מסרה לפרסום לא תאם את המסמכים שיש לי עליה. אם גם הדוגמניות הצעירות מאמצות את זה, אז למה לא המבוגרות יותר? אני לא רוצה לשקר, אבל אני מרגישה יותר צעירה, ולגיל הכרונולוגי שלי אין שום קשר לגיל שלי בפועל, ולהגיד את הגיל, זה כמו ליצור סטיגמה. למה לי לתייק את עצמי?" הלכה היצירתיות ­ הפרישה מהעבודה בעיתון הותירה איזה חלל?"האמת, אני עדיין עסוקה כל הזמן. את הבקרים אני מעבירה בחדר הכושר, בהתעמלות, משקולות, הליכה מהירה, וזה גומר לי חצי יום. אנחנו יוצאים פה ושם ­ בשעתו כתבתי גם על האופנה בסרטים, אז עדיין מזמינים אותי לכל ההקרנות. רק עכשיו אני סוף סוף מגיעה לראות מעט טלוויזיה. אני לא מרגישה שהגעתי לגיל שאני צריכה לפרוש, כי אני מרגישה את עצמי בת בלי גיל, צעירה ברוחי ובגופי. פשוט חשבתי שזה זמן טוב להגשים חלום ולהוציא לאור ספר בנושא אופנה ישראלית. לאורך השנים גיליתי הרבה מאוד כישרונות בארץ, מעצבים צעירים שעשו דברים יצירתיים. היו תקופות שגם החברות הגדולות הלכו על דברים יצירתיים ומיוחדים".­ ועכשיו לא?"לא באותה מידה. למשל, 'ראש אינדיאני' עשתה פעם דברים עם ציורי יד, התזות צבע, וכמובן חברות כמו 'משכית' שעשתה דברים מיוחדים".­ את אוהבת צבעוניות, לא?"בהחלט. אני חושבת שאנשים לא צריכים לחשוש מצבעוניות. היא מכניסה הרבה אור ושמחה לחיים, מימד של פנטזיה. צבעים מסוימים ממש שרים ביחד. למרות שרבים מבגדי הם שחורים, אני תמיד דואגת לתבל אותם באיזה אביזר צבעוני".­ כמי שסיקרה אופנה, היתה לך אופנה משלך, לא תלויה בגחמות עונתיות."אני מאמינה שהאופנה נועדה לשרת אותנו, ולא ההפך. הבגדים, הצבעים, הרעיונות, מאפשרים לנו לגוון את החיים. כל אחת צריכה לבחור מתוך ההיצע הקיים את מה שהכי מתאים לאישיות ולנתונים שלה. לי יש בכל עונה משהו שקוסם לי, ואז אני מאמצת אותו. למשל, היתה תקופה שהיתה מעין אופנה של מכנסיים מתרחבים, הפעמון, אבל באורך מקוצר. מאוד אהבתי את הפעמון בסבנטיז, אבל כל השיק של המכנסיים המתרחבים הוא באורך, שכיסה בזמנו את הפלטפורמות, ופתאום לראות אותו מקוצר, אני חושבת שזה עושה עוול לכל מי שמאמצת את המראה הזה".­ ומה את אומרת על מכנסי האינסטלטורים, עם הגזרה הנמוכה במיוחד?"אני חושבת שהדרך ללבוש מכנסיים כאלה היא עם בגד גוף, מפני שאז לפחות לא רואים שום דבר שלא צריך לראות. זה גם סגנון שמתאים לגבוהות, ומאוד לא מחמיא לבעלות רגליים קצרות, כי זה מנמיך ומקצר אותן עוד יותר. אני בכלל ממליצה לא לאמץ שום דבר בצורה עיוורת, מה גם שסגנון אישי יותר חשוב מכל דבר אחר".­ איך היית מגדירה את הסגנון האישי שלך?" כשילוב בין שלושה מרכיבים: במרכיב אחד יש מהקלאסיות, בשני יש מהייחודיות ­ זאת אומרת שאם אלבש חליפה קלאסית, אגוון אותה עם איזה אביזר מיוחד ­ והשלישי, סקסי".מה שבת יער מכנה "המרכיב השני", וכולל את האביזרים המיוחדים, הוא שהקנה לה את הופעתה הלא שגרתית. בשמחה רבה היא מביאה מחדר הארונות שקית ובה כמה פריטים, וביניהם ענק קולר שעליו שושנה וחרוזים, מעשה עבודת יד."ענדתי את זה לפני כמה ימים לתצוגה, עם חליפה לבנה אוף­וויט, מכנסיים רכים מתרחבים, ז'קט מחויט של רלף לורן וטוניקה סינית בצבע קרם של יובל כספין, וניגשו אלי שלוש נשים שאני לא מכירה כדי להגיד לי כמה שזה יפה. או למשל, יש לי את הארנק הזה בצורת קונכיה, או ארנק של 'גס' (בטורקיז עם ירוק ונוצות ירוקות). אלה דברים מיוחדים, שמעניקים לבגד הכי קלאסי היבט ייחודי".­ את לובשת גם בגדים של מעצבים ישראליים?"בוודאי. הנה, עכשיו, למשל, החולצה שלי היא של רונן חן".­ מישהו פעם הציע לנשים, שלפני צאתן יסתכלו במראה ויורידו משהו. זה נראה לך נכון?"נשים שנוטות להגזים, בהחלט צריכות לאמץ את העצה. מצד שני, אם יש להן ח וש מידה, הן יכולות להעז. אחד המעצבים שגיליתי היה אלברט אלבז, שגמר בסוף באיב סאן לורן. הוא פנה אלי בצבא והראה לי כמה איורים. אמרתי לו שהם בהחלט מראים על יצירתיות ודימיון, אבל אמרתי לו שכדאי לו לוודא שלא יהיו יותר מדי מוקדי משיכה בבגד. אם יש משהו מיוחד במקום אחד, שלא יעשה גם משהו מיוחד במקום אחר. שזה יהיה יותר ממוקד". ג'ינס לנצח ­ את מודעת לעובדה שההופעה שלך מושכת תשומת לב?"אני חושבת שמה שמושך תשומת לב זו כנראה הקומבינציה בין הנתונים הטבעיים שלי למה שאני לובשת. זאת אומרת, גם כשאני לובשת משהו שאינו יוצא דופן, עצם הגובה, הבלונד, כבר מושכים תשומת לב. יחד עם זאת, הכוונה בלבוש שלי היא לא למשוך תשומת לב. אני מסתכלת על דברים ומתאהבת בהם".­ אופנה, בעיקר אצל נשים, צריכה להיות מותאמת לגילן?"במקרה שלי, האופנה מנותקת מהגיל. היא באה מהזווית האמנותית, היצירתית. לכן, את הדברים האלה, כל אחת יכולה ללבוש בכל גיל".­ מה לגבי ג'ינס?"האמת היא שהמעלה הגדולה של הג'ינס היא שהוא מהווה מכנה משותף בין כל הגילים וכל המעמדות. זה יותר עניין של מבנה גוף. אם למישהי יש מבנה גוף טוב, היא יכולה ללכת עם ג'ינס בכל גיל, תלוי לאן".­ מעולם לא ראיתי אותך עם מכנסי ג'ינס."אני לא מרבה ללבוש ג'ינס, זה נכון. ז'קט ג'ינס אני מאוד אוהבת, ואפילו צילמו אותי יחד עם גלית גוטמן, כי שתינו באנו עם דגל אמריקה ­ אצלי הוא היה על הג'קט גי'נס מאחור, ואצלה על איזו חולצה מלפנים". ­ רוב הנשים ד י קונפורמיסטיות בלבושן. את יכולה להצביע על מישהי שיש לה אמירה אישית שתפסה לך את העין?"היום מאוד קשה לדעת כי כל הכוכבות משתמשות במלבישים ובסטייליסטים שבוחרים להן את הבגדים. בואי נאמר שעל אורנה דץ ראיתי כמה פעמים כל מיני דברים שנראו יותר מיוחדים, ושמעידים על העזה. לא מזמן היתה לה איזו חולצת מחוך שנוצות בצבצו ממנה. גם העובדה שהיא לבשה בשעתו את הדגם של ירון מינקובסקי מהמפות הבוכריות הרקומות לאירוויזיון, מראה על תעוזה ויצירתיות. מצד שני, לא מזמן היא הופיעה עם איזו ג'ירפה על הבגד, וכל זמן שראיתי את הג'ירפה בחלק העליון זה נראה לי מעניין, אבל כשראיתי שהיא ממשיכה עד החצאית, זה קצת פגם. גם איה קרמרמן ושירלי גליק מתאמות לבוש משותף, לפעמים תוספת שיער, לפעמים חולצה מיוחדת, וזה נראה נחמד. לפעמים אני רואה מישהי שמתלבשת בצורה מאוד מעניינת, אבל זה לא קורה לעתים קרובות".­ אילו תמורות חלו בעולם האופנה בשנים האחרונות?"היו שני שינויים מרכזיים. האחד, כשגוטייה נכנס לתמונה והתחיל להרחיב את הגבולות של מה שנחשב לטעם טוב, והשני, כניסתו של גליאנו לדיור וניתוץ כל המוסכמות. אם פעם להתלב ש טוב זה אמר בגד עם גימורים מאוד איכותיים וגימור מדויק, הוא הלך וזרק רוכסנים פרומים שתלויים על הבגד כמו סרח עודף. ההפך הגמור הוא היום איני". מה היא אומרת עליהם * הבולטים: "שי שלום, גלית זוננברג, יוסף וכמובן אוברזון הוותיק, שעדיין אפשר לראות בדגמים שלו יציאות מאוד מקוריות. אני חושבת של'קאוס' יש מעצבים מוכשרים. ב'קמרון' יש מישהי בשם גילי להב. ובתחום האביזרים ­ דורי צ'נגרי".* סיגל דקל: "מחפשת את דרכה. לפעמים היא עושה דברים מעניינים ולפעמים היא קצת גולשת לדברים שלא לגמרי ברורים, כאילו הם נוטים לכמה כיוונים בו זמנית, אבל זה משתפר".* נעמה בצלאל: "עושה דברים. יש לה את הסגנון ואת הקהל שלה והיא מצליחה, אבל יש לה את מראה תלמידת בית הספר שלא משדר הרבה יצירתיות ומקוריות. אני מפרגנת לה מכל הלב, אבל זה נראה לי מעט שמרני".* גלית לוי: "הולכת על הסגנון ההוליוודי, של דגמי ערב מפוארים. חלק מהדגמים בסדר גמור, אחרים, אולי צריך להוריד מהם קצת קישוטים".* פנינה טורנה: "באותה כיתה עם גלית לוי, אבל כשאני חושבת על עיצוב יצירתי, אני חושבת על דברים קצת שונים".* הגרה: "התרומה שלה לאופנה המקומית מאוד חשובה. היא משלבת בין בדים, חומרים וצבעים בצורה נועזת ועם הרבה טעם. היא בפירוש אחת המוכשרות ביותר שיש לנו".* אילנה אפרתי: "כמו שאמרת, סולידית. פה ושם יש לה יציאות עם טקסטורות מעניינות וחדשניות. ההיבט הסולידי חשוב כל זמן שבאופן אישי את יכולה להוסיף עליו איזשהו טאץ'".* חיה ניר, כתומנטה: "בשעתו היא היתה מעצבת סריגים מדהימים. אני שומרת תמונה של אחד הדגמים שלה לספר שאני עובדת עליו. היום היא עושה דברים נחמדים כאלה ואחרים. יש לה כמה מעצבות, כך שקשה לקבוע, מפני שאת לא יודעת מה של מי".* מיה ארזי, קום­איל­פו: "בהחלט תפסה את עיני". * החברות הגדולות: "לקסטרו יש כמה מעצבות ומעצבים מאוד מוכשרים, כמו דליה קפוזה, ול'הוניגמן' יש את ירדנה זיו, ושתיהן מאוד מוכשרות. גם שלומית סלומון מ'קפה', עושה עבודה יפה. קסטרו עלו על גל נכון, והם עונים על דרישות של הרבה אנשים צעירים בארץ. 'זארה' נתנה להם את הפוש לשיפור הגימור והורדת המחירים. כל החברות האלה בסדר בדרך כלל".* מעצבים לגברים: "יובל כספין מעצב בטוב טעם, במיוחד לגברים. לגרשון ברם יש בדרך כלל טוויסט מיוחד, שאר רוח שיוצרים בגדים קלאסיים עם מגע פיקנטי".