עמוס ברנס לא לבד 25 שנים בכלא לא שברו את רוחו של רוברט בראון, 44, הטוען מאז 1977 שלא רצח את אנני וולש בעז גאון, לונדון 12/04/02 איימון אוניל, מפיק הבי.בי.סי לשעבר, מנהל בשמונה השנים האחרונות קמפיין תקשורתי לשחרורו ממאסר של רוברט בראון, היושב כבר 25 שנה בכלא, ככל הנראה בגין רצח שלא ביצע. אוניל קיבל אותנו בלובי של מלון קופתורן במנצ'סטר. יד ימין שלו הושטה ללחיצה ויד שמאל אחזה כוס יין לבן. "תכף אהיה איתכם", התנצל, "אנחנו בדיוק מסיימים לאכול", הוסיף ונעלם בין דלתות הזכוכית של מסעדת המלון.התיישבנו, הצלם ואני, בבר סמוך. כ­20 דקות לאחר מכן, כמובטח, הגיח אוניל עם שותפיו לארוחת הערב: רוברט לזאר, עורך דין מנצ'סטרי; רוס מקוויליאם, מגיש תוכנית התחקירים המובילה של הבי.בי.סי בסקוטלנד Frontline Scotland"("); ופול היל האירי.אוניל ומקוויליאם הגיעו לבית המלון מגלזגו, סקוטלנד; לזאר הגיע מביתו הסמוך למלון; והיל הגיע מניו יורק. היל הוא סלבריטי בבריטניה, קורבן של אחד מעיוותי הדין החמורים בהיסטוריה של הכיבוש הבריטי בצפון אירלנד. יחד עם ג'רי קונלון, קרול ריצ'רדסון ופאדי ארמסטרונג, הורשע ב­74' בהנחת מטענים בשני פאבים בגילדפורד, סורי Surrey(), בשליחות המחתרת הצפון אירית, האיי.אר.איי. בפיצוץ נהרגו חמישה יושבי פאב. הרביעייה, שכונתה בתקשורת "רביעיית גילדפורד", נשלחה לבית הסוהר, כשהיא נישאת על גלי דעת קהל היסטרית שדרשה צדק ומהר.15 שנה לאחר מכן, ב­89', בסיומו של קמפיין ארוך, שהקיף 112 ארגוני זכויות אדם, שוחררו הארבעה. בית המשפט לערעורים קבע כי פסק הדין המקורי התבסס על הודאות שנגבו תחת איומים וראיות מפוברקות מבית היוצר של תחנת המשטרה בגילדפורד. "השוטרים שיקרו", אמר אז השופט לורד ליין.13 שנים לאחר מכן, היל בן ה­46, נראה כמו מיליון פאונד. מבין חברי "רביעיית גילדפורד", הוא היחיד שעדיין נלחם למען צפון אירלנד, כמו גם למען קורבנות של שיטת המשפט הבריטית. הוא גם היחיד שהצליח לפתוח דף חדש ונוצץ בחייו: היל, שחי היום בוושינגטון ובבוסטון (אך עומד לדבריו לחזור לצפון אירלנד: "קנינו בית יפהפה עם נוף לים") נשוי לקרוליין קנדי, בתו של רוברט קנדי, המועמד לנשיאות ארצות הברית שנרצח במהלך קמפיין הבחירות שלו ב­68', ואחיו של נשיא ארצות הברית, ג'ון פיצג'רלד קנדי. ברשימת חבריו האישיים של היל נמנים, בין השאר, ארנולד שוורצנגר, טומי לי ג'ונס וסולן סימפל מיינדס, ג'ים קר."הדרך הארוכה מבית הסוהר לחברה הגבוהה בוושינגטון", היתה הכותרת שנתן הבי.בי.סי לסרט הדוקומנטרי על חייו של היל, ששודר כאן ב­6 ביוני 2000. עיוותי דין סדרתיים תיק "רביעיית גילדפורד" היה התיק המשמעותי הראשון שבו הוטל צל ארוך ומטריד על תפקוד המשטרה ומערכת המשפט בבריטניה.שנתיים לאחר שחרור "רביעיית גילדפורד", ב­91', שוחררה גם "שישיית ברמינגהם", לאחר ריצוי 16 שנות מאסר. גם במקרה זה קבע בית המשפט (בסופו של דבר) כי לא היה שום קשר בין הפיצוצים בשני הפאבים בברמינגהם, שבהם נהרגו 22 איש ונפצעו 162, ובין שישיית האירים שנעצרה והואשמה בהנחת המטענים בשליחות האיי.אר.איי.וזה לא הסוף: ב­95' שוחררו באותן נסיבות חברי "שביעיית מקגווייר", שהואשמו בניהול מפעל לפצצות.ב­97' שוחררו ג'יימס רובינסון ומייקל ווינסנט היקי לאחר 17 שנות מאסר. בית המשפט קבע כי הם אינם אשמים ברצח הילד קארל ברידג'ווטר ב­78'.בשנה שעברה שוחרר סטיבן דאונינג, לאחר ריצוי 27 שנות מאסר בגין הרצח של וונדי סיוול בעיירה בייקוול, בדרבישייר. את סיפורו סיפרנו כאן ב­22 בפברואר השנה.עד שחרורו היה סטיבן דאונינג הקורבן של עיוות הדין הממושך ביותר בבריטניה. עכשיו, כשדאונינג בחוץ, התואר המפוקפק והמתסכל שייך לרוברט בראון, 44, היושב, מאז 77', בבתי הסוהר השונים ברחבי בריטניה, ש האחרון שבהם ממוקם בפרסטון, לא רחוק ממנצ'סטר.בראון הוא גם זה שהביא את אוניל, לזאר והיל למלון קופתורן במנצ'סטר, בליל 18 במארס השנה. שלושתם הגיעו הנה כדי לקחת חלק בצילומי סרט שמכין מקוויליאם בעבור הבי.בי.סי על אודות רוברט בראון ומאבקו.הסרט אמור להיות משודר ב­19 באפריל, פחות או יותר התאריך שבו אמור בראון, אם הכל ילך כשורה, להשתחרר מהכלא, בעקבות ביטול הרשעתו ברצח אנני וולש, שנמצאה מתה בדירתה הקטנה ברחוב צ'רלס בארי במנצ'סטר ב­28 בינואר 77'. הסיבה: ההודאה שנתן למשטרה נגבתה, ככל הנראה, תחת איומים. בראון איננו הרוצח של וולש. תרגילי התעמלות בעירום עם רוברט בראון דיברתי פעמיים. השיחה הראשונה בינינו נערכה ב­15 במארס, שלושה ימים לפני פגישתי עם האנשים הנאבקים לשחררו. בראון התקשר לביתי מבית הסוהר לילנד, שבו הוא יושב כעת."קודם כל", הוא אמר, "אני רוצה להודות לך מקרב לב על ההתעניינות שלך בתיק שלי. התפקיד של התקשורת במאבק להוציא אותי מכאן הוא מאוד חשוב".הוא דיבר מהר, בבהילות, והסביר כי הוא מתקשר מטלפון שבדרך כלל אינו זמין ליושבי הכלא, אלא רק לסוהרים. "אבל יש כאן אנשים טובים שמאמינים בחפותי ורוצים לעזור".בראון סיפר על מעצרו האלים בדירתו במנצ'סטר; על חברתו קאתי שו, בת ה­15 (ביום מעצרו), שמתה לפני כשנתיים; ושעד מותה טענה שהיתה עם בראון ביום הרצח ("ראינו יחד טלוויזיה", אמרה ב­77'). ביום שנעצר, היא הושלכה על ידי השוטרים לתוך ארון בגדים קטן בדירה, ונאמר לה "לשתוק עד שנוציא אותך משם".בראון סיפר גם על המכות שקיבל בתחנת המשטרה ועל העובדה שהיה עצור במשך 30 שעות עד שהוכרח לחתום על הודאה ברצח אנני וולש, שאותה בקושי הכיר. וולש נרצחה כמעט ארבעה חודשים לפני כן."הייתי ילד בן 19", אמר לי בטלפון, "והשוטרים שברו אותי. הם הפשיטו אותי והכריחו אותי לעשות תרגילי התעמלות, עירום. הם הציגו בפני מכנסי ג'ינס עם כמה טיפות של דם עליהם, ג'ינס שהיו שייכים לבעלת הבית בדירה שבה גרתי, והוכתמו מהדם שלה, כפי שהתברר במהלך המשפט".שאלתי את בראון למה, אפילו אם הוכה והושפל, הסכים לחתום על הודאה ברצח שלא ביצע. "חשבתי לעצמי", אמר, "שאם אחתום על הודאה ישחררו אותי. חשבתי, לא יכול להיות שבאמת ישלחו אותי לכלא, הרי לא אני רצחתי את אנני וולש. הייתי בטוח שהמשטרה תמצא את הרוצח האמיתי".ההודאה של בראון נחתמה ב­19 במאי 77', בשעה 16:40, בתחנת המשטרה במנצ'סטר. 25 שנה לאחר מכן, בראון עדיין בכלא. ילד בן 19 מול משטרת מנצ'סטר הראשון שהחליט להרים את הכפפה שזרק לעברו רוברט בראון, מעל חומות הכלא שבו ישב, הוא עורך הדין רוברט לזאר. לזאר עובד במשרד המתמחה במתן עזרה משפטית (בחינם) לתיקים מהסוג של בראון ­ תיקים אבודים של אנשים שאין להם כסף לממן סיוע משפטי בנוסח או.ג'יי סימפסון, ואף על פי כן מתעקשים שהם חפים מפשע."זה התחיל במכתב", מספר לזאר. "רוברט כתב לי ב­84', ככל הנראה מכיוון שהייתי מעורב בתיק אחר של עיוות דין שעמד במרכזה של תוכנית טלוויזיה ששודרה בערך באותו הזמן. הוא כתב במכתב שהוא קורבן של עיוות דין, שהוא חף מפשע, ושאל אם אהיה מוכן לקבל את התיק. עניתי לו שאני צריך לראות את המסמכים הנוגעים בדבר, והתחלנו בעצם לעבוד".מהר מאוד גילה לזאר כי מדובר בתיק בעייתי מיוחד: עורך הדין שהיה ממונה על ההגנה של בראון בתחילת הדרך, מת, ומשרדו טען כי כל המסמכים מתיק בראון הושמדו. הפרוטוקולים של המשפט נעלמו גם כן. הדבר היחיד שלזאר הצליח להשיג היה פסק הדין של השופט, בהיקף של 109 העמודים."למעשה", אומר לזאר, "מספיק לקרוא את הפסקה הראשונה של פסק הדין כדי להבין את כל התיק הזה מבחינה משפטית. השופט בעצם מודה כי אין כל תשתית ראייתית שקושרת את בראון לרצח, וכי בסופו של דבר חבר המושבעים צריך להחליט בין גרסת המשטרה, שטענה שההודאה של בראון היא אותנטית, ובין גרסתו של בראון, שההודאה נגבתה ממנו בכוח, בדיוק כמו במקרים קודמים של עיוותי דין, כמו למשל רביעיית גילדפורד, שישיית ברמינגהם או במקרה של סטיבן דאונינג."מצד אחד יש לך ילד בן 19 מהמעמד הנמוך עם עבר בעייתי (בראון נעצר בתחילת 77' בחשד שניסה לגנוב נעליים מחנות. הוא נקנס ב­75 פאונד ­ ב.ג), ומולו עומד כל המערך המשטרתי של העיר מנצ'סטר. כשמדובר בגרסה מול גרסה, ברוב הפעמים גרסת המשטרה היא שמנצחת בעיני המושבעים. תשאל את פול היל. הוא יספר לך על זה ממקור ראשון". תכתוב בסגנון "לוק סטוק" מי שגייס את פול היל למאבק לשחרורו של בראון היה העיתונאי הסקוטי איימון אוניל, מי שהכין ב­93' את סרט הטלוויזיה הראשון בעניינו של בראון. אוניל הוא גם האיש שמנסה היום להשאיר את הפרשה בכותרות."בעולם העיתונאי המודרני", הוא מתלונן באוזני, "לא קל לשכנע עורכים וכתבים לכתוב ולחקור מקרים כמו עיוות הדין של רוברט בראון. לפני כשנתיים התחלתי להיתקל בקירות אטומים. עורכים היו אומרים לי דברים כמו, 'התיק של בראון לא מספיק זוהר'; או 'הוא סתם איש קטן שיושב בכלא'. הייתי עונה להם: 'רגע אחד, האם אין זה בדיוק תפקידה של העיתונות? לדאוג לאיש הקטן?'"כשהייתי כבר מצליח לשכנע עורכים לקנות ממני כתבה בעניינו של בראון, הם היו מבקשים ממני לכתוב את זה בצורה 'מותחת', להתמקד באלמנטים האלימים של הרצח ולכתוב כתבה בסגנון הסרט 'לוק סטוק ושני קנים מעשנים'. זה היה מבחיל".בנוסף נתקל אוניל בקשיים בנסיונותיו לראיין עדים שונים, שהיו יכולים לסייע בשחרורו של בראון. מה שאפיין את רובם, 25 שנה אחרי המקרה, היה אדישות כללית ביחס לעובדה שבראון נמק בכלא."המקרה הקיצוני ביותר", הוא מספר, "היה של עד אחד שסיפר לי דברים חשובים, שמיקמו את רוברט הרחק מדירתה של אנני וולש ביום שבו נרצחה, אבל הוא סירב ללכת עם הגרסה שלו למשטרה. שאלתי למה, והוא אמר שהוא מנגן על אורגן בכנסייה כל יום ראשון, והוא פוחד שהכנסייה לא תאהב לראות את השם שלו מעורב בפרשיית רצח. אמרתי לו: 'בן אדם חף מפשע יושב בכלא, ואתה דואג לאורגן שלך?!', והוא אמר: 'כן. אמא ואבא שלי יהיו מאוד מוטרדים אם אפסיק לנגן באורגן בכנסייה'". פול היל מתגייס כדי להגביר את המודעות הציבורית סביב תיק בראון, החליט אוניל לנסות לאתר את פול היל, הגיבור הנוצץ של "רביעיית גילדפורד"."תפסתי אותו בדירה שלו בניו יורק", מספר אוניל. "שאלתי אותו אם הוא זוכר אסיר בשם רוברט בראון מהזמן שלו בכלא. הוא השיב: 'בטח שאני זוכר. אתה רוצה להגיד לי שהוא עדיין בכלא?!'"."זכרתי אותו מיד", מספר היל, "ותמיד חשבתי שהוא חף מפשע. ביליתי 15 שנה מהחיים שלי עם רוצחים מכל הסוגים, ואני יודע טוב מאוד להבדיל בין רוצחים לשאר האנשים. היה לי ברור מהרגע הראשון שרוברט בראון לא רצח אף אחד".ביקשתי מהיל שיספר על פגישתו עם בראון בבית הסוהר "מורטון סקראבס"."הוא היה פאתטי", אומר היל. "למה אני מתכוון? קטן, מפוחד. הוא היה יושב בתא שלו כל היום ויוצא רק בלילה להיפגש עם נזירות ולדבר איתן על המצב שלו. היה ברור לכל מי שהסתכל עליו שהוא לא התאים לסביבה שלו".בראון אמר להיל שהוא חף מפשע. "בניגוד לקלישאה", אומר היל, "לא כל מי שיושב בכלא טוען שהוא חף מפשע. למעשה, רוב האסירים בכלא יאמרו אחד לשני שהם עשו יותר עבירות ממה שהם עשו באמת, כי החברה בכלא היא גברית ומאצ'ואית וי ש תחרות. אם אתה טוען שלא עשית כלום אתה נחשב כוסית". חורים שחורים בכתב האישום היל, כמו אוניל, רוס ולזאר, שולט בפרטי התיק של בראון. הוא החל למנות באוזני את החורים השחורים בכתב האישום נגד בראון: העובדה שכלי הרצח לא נמצא מעולם; העובדה כי בניגוד להודאתו של בראון ("שהיתי 45 דקות עם אנני וולש") לא נמצאו כל ראיות שמיקמו את בראון במקום הרצח; וכי בניגוד להודאה ("שתינו תה ואכלנו עוגיות") הניתוח שלאחר המוות הוכיח כי הארוחה האחרונה של וולש היתה מורכבת אך ורק מ"בשר אדום ופירות".אוניל הוסיף את הפרטים הבאים: במהלך הכנת תוכנית הטלוויזיה שלו, ב­93', הוא גילה, יחד עם עורך הדין לזאר, כי משטרת מנצ'סטר הסתירה מבית המשפט חשוד נוסף, שנעצר במקביל לבראון, שתאם לא רק את התיאור שמסרה עדת הראייה אליזבת ג'ונס (היא ראתה את אנני וולש באותו היום שכלצדה "גבר בגיל 20­30 עם חתכים עמוקים בפנים"), אלא שסיב מאחד מבגדיו נמצא על הסוודר שלבשה וולש ביום שנרצחה.החשוד (שפרטיו שמורים במערכת) מתואר בפסק הדין המקורי כ"גבר בן 37". אוניל ניסה למצוא אותו, ונכשל. ניסיתי גם אני. הוא אינו מופיע בספרי הטלפונים.לאחר מעצרו של בראון, ערכה המשטרה סדרה של מסדרי זיהוי שבה הוצגה לאליזבת ג' ונס שורה של חשודים. במסדר הראשון היא זיהתה גבר שלא היה לו שום קשר לרצח, ואמרה "אני חושבת שהוא הרוצח". היא טעתה. היא לא זיהתה את בראון. במסדר השני, אחרי שהשוטרים התעקשו, היא אמרה: "הוא היחיד שדומה לו". מי שמאמינים בחפותו של בראון טוענים שג'ונס טעתה גם במסדר השני, בין השאר כדי להשביע את רצון השוטרים.עדה אחרת, קאתי גודמן, אמרה במשפט כי ראתה את בראון, באותו היום, כשחולצתו מלאה בדם."בתור בחור צעיר", אומר אוניל, "סבל בראון משטפי דם באף. מפעם לפעם הוא היה מדמם. כשראיינתי את גודמן ב­93', שאלתי אותה האם ייתכן כי ראתה את בראון ביום אחר ושהדם ירד מהאף שלו. היא אמרה: 'אני מצטערת שאמרתי למשטרה שראיתי אותו עם דם באותו היום, כי אני חושבת שזה היה ביום אחר. אני חושבת שהתבלבלתי'". גודמן נפטרה ב­96'.השוטר שעמד בראש חקירת רצח וולש, מטעם משטרת מנצ'סטר, היה ג'ק הקטון בטלר. ב­82', חמש שנים אחרי חקירת רצח וולש, הורשע בטלר בשיבוש הליכי משפט (בתיק אחר) ופוטר ממשטרת מנצ'סטר. אוניל דיבר גם איתו ב­93'. "שאלתי אותו", מספר אוניל, "האם העובדה שהוא פוטר ממשטרת מנצ'סטר משליכה על הגרסאות שהוא וח בריו מסרו בתיק של רוברט. הוא אמר שלא, ושאם אתקשר שוב הוא יתבע אותי".גם רוס מקוויליאם ניסה לדבר עם בטלר לאחרונה, במסגרת הסרט שהוא מכין לבי.בי.סי. "הוא אמר לי בדיוק את אותו הדבר", אומר רוס. פסק דין מבולבל פסק הדין של השופט מילמו מ­18 באוקטובר 77', הוא מסמך מבולבל ומשונה. השופט פונה שוב ושוב לחבר המושבעים ומזכיר להם את הסתירות הרבות בין העדויות השונות, ומצד שני את עברו "המפוקפק" של בראון, אז בן 19, "שניהל מערכת יחסים עם נערה בת 15".הרושם הכללי המתקבל הוא של חוסר נוחות של השופט ורצון להדגיש בפני חבר המושבעים את הצורך להשתכנע כי הנאשם אכן אשם "מעבר לכל ספק סביר".מבחינות רבות, הפסקה הראשונה של פסק הדין מסכמת למעשה את התיק כולו ­ חבר המושבעים התבקש להכריע בין גרסת הנאשם (שהודאתו נגבתה באיומים) ובין גרסת המשטרה (שטענה שלא). המושבעים העדיפו את גרסת המשטרה. המילים האחרונות שאמר בראון, לפני שנלקח למאסר, היו: "אני חף מפשע". הפחד הנורא מהמשטרה בערך ב­11 בלילה, כשהשולחן שלנו כבר היה מלא בכוסות בירה ריקות, פול היל התחיל להתעצבן. הוא הצית סיגריה נוספת והתחיל לדבר על המשטרה הבריטית ועל פערי המעמדות שעומדים בבסיסה של שורת עיוותי הדין, שבמקרה שלו עלתה לו ב­15 משנות חייו. החברים הביטו לעברו בהדרת כבוד."בשנות השבעים", אומר היל בכעס, "אנשים העריצו את המשטרה. הם היו גיבורים. אנחנו מדברים על עידן שבסדרות המשטרה השוטרים היו מאצ'ואים, שוברים דלתות עם הרגליים וגוררים אנשים החוצה בשערות. זאת היתה הנורמה. וככה המשטרה באמת התנהגה."תסתכל על המקרים האלה: המקרה שלנו, התיק של דאונינג, התיק של בראון וכולי. מה משותף לכולם? 99 אחוז מהקורבנות של עיוותי הדין האלה הם אנשים צעירים מהמעמד הנמוך, שגדלו בסביבה שחינכה אותם לפחד מהמשטרה. אני גדלתי בצפון אירלנד. בטח שפחדתי מהמשטרה. בטח שזרקתי עליהם אבנים. אבל לא הייתי חבר באיי.אר.איי. הייתי קורבן קל ומישהו החליט להפיל עלי תיק."כשהביאו אותי למשטרה מתתי מפחד. אני מדבר על פחד בסיסי ושורשי, שאתה לא יכול להשתחרר ממנו. פחד שהוא חלק ממך כל הילדות שלך. אתה יכול לתאר לעצמך ילד בן 19, ש נחקר על ידי שישה שוטרים קשוחים ממחלק הרצח, שמאחוריהם 30 שנות ניסיון בעבודה מול הפושעים הקשוחים ביותר בעולם? בסיטואציה כזו, כולם נשברים. גם אתה היית נשבר. היית הופך לפלסטלינה בידיים של האנשים האלה".ביקשתי מהיל שייתן דוגמאות לאלימות פסיכולוגית שהופעלה נגדו במהלך מעצרו."הייתי עצור שבעה ימים", הוא מספר, "והשוטרים לא נתנו לי לישון. באחד הלילות עבר אחד השוטרים ליד התא שלי, שלף את האקדח שלו, כיוון אותי לעברי, החזיר אותו לנרתיק והמשיך בדרכו. לא צריך להרביץ לך, אתה מבין? מספיק לשבור אותך פסיכולוגית".אוניל שאל את היל אם היה לו קשה לשקם את עצמו, אחרי שחרורו מהכלא, ומה מצפה לבראון שעומד להשתחרר אחרי 25 שנה."הוא הולך לסבול", אמר היל. "אני עדיין סובל מסיוטים ומתעורר שטוף זיעה באמצע הלילה. כשהשתחררתי זה היה מאוד קשה, הייתי נצמד לקירות באמצע הרחוב ומפחד להמשיך ללכת. אתה יכול לחשוב שאתה מאצ'ו, אבל אין לך שליטה על תת המודע שלך".הבעיה השנייה, אומר היל, היא הרס עצמי. ג'רי קונלון, ששוחרר יחד עם היל, התמכר לקוקאין ("הקוקאין", אמר קונלון לבי.בי.סי באוקטובר 99', "הפסיק את הסיו טים לזמן מה"). "הוא במצב מאוד לא טוב", אומר היל, ומספר את הסיפור הבא, כדי להמחיש שגם הוא סובל, מדי פעם, מהתקפות של הרס עצמי:"בחג המולד האחרון אשתי שאלה אותי מה אני רוצה כמתנה. אמרתי לה שאני רוצה לראות את משחק הכדורגל בין אירלנד להולנד. טסתי מבוסטון לדבלין, ואני זוכר שבשדה התעופה בחורה אחת נתנה לי בקבוק וודקה, ושתיתי את כולו. אחרי זה פגשתי עוד מישהו שנתן לי כמה 'חומרים' שלא הייתי צריך לקחת. אני זוכר שפגשתי את ג'ים קר (סולן סימפל מיינדס ­ ב.ג) בדבלין, ושבשלב מסוים טסנו למנצ'סטר, ומשם חזרה לבוסטון. כל הדבר הזה לקח ארבעה ימים, ואין לי מושג מה קרה במהלכם. אני לא זוכר כלום".אוניל שאל את היל איפה אשתו היתה בכל הסיפור הזה. "היא היתה בבוסטון", השיב היל. תקווה בבית הסוהר שלושה ימים לאחר הביקור במנצ'סטר התקשר אלי רוברט בראון שוב, יום מאוחר מהמתוכנן. הוא התנצל: "נכנסתי לתגרה עם אחד הסוהרים", הסביר. "אמרתי לו שאני צריך להשתמש בטלפון כדי להתקשר ויש לי אישור לכך אבל הוא לא רצה להאמין ושם עלי את הידיים שלו. דחפתי אותו והוא דחף אותי חזרה ולפני שהבנתי מה קורה התגלגלנו על הרצפה ואנשים היו צריכים להפריד בינינו".שאלתי אם הוא בסדר. "אני בסדר גמור", הוא אמר. "יש כאן אנשים נחמדים שרוצים לעזור, ויש כמה שלא. זה המצב".סיפרתי לו על המפגש שלי עם אוניל, מקוויליאם, לזאר והיל, ועל הנחישות שמאפיינת את אלה שנלחמים להוציאו לחופשי."כל מי שהסתכל ברצינות בתיק שלי", אמר בראון, "מאמין שאני חף מפשע. כל מי שדיבר איתי יודע שאני לא רוצח, ולא רצחתי את אנני וולש. למרות שאיבדתי כבר 25 שנה מהחיים שלי, בגין רצח שלא ביצעתי, למרות כל השנים שעברו אני עדיין נלחם להוכיח את חפותי, וזאת למרות שניסו לשבור אותי, פיזית ופסיכולוגית. כל השנים האלה סירבתי, ואני עדיין מסרב, להיות מובס על ידי האי צדק שנגרם לי".שאלתי למה הוא מתכוון כשהוא אומר "נסיונות לשבור אותי פיזית ופ סיכולוגית"."בית הסוהר", השיב בראון, "הוא מקום שמסוגל להפוך אהבה לשנאה, הרמוניה לכעס, אמת לשקר. הותקפתי לא פעם במשך השנים בכלא, פיזית ופסיכולוגית, הן על ידי אסירים והן על ידי סוהרים. מערכת בית הסוהר ניסתה שוב ושוב לגרום לי להודות ברצח שלא ביצעתי, והם עדיין טוענים שאני נמצא ב'הכחשה' ביחס למה שקרה באותו הלילה לאנני וולש, עד כדי כך ששכחתי את מה קרה באותו הלילה."יכול להיות שבתחילת המאסר הייתי קונה את השטויות האלה, אבל ניצלתי את הזמן בבית הסוהר כדי ללמוד ולהפוך את עצמי לבן אדם משכיל: קראתי הרבה פרויד וז'אן פול סארטר ויונג. הגעתי למצב שאני מסוגל להתווכח עם הפסיכולוגים שבבית הסוהר ולשאול אותם: 'אם אכן הייתי הרוצח ותת המודע שלי היה רוצה למחוק את הדבר הנורא שעשיתי, האם הגיוני שתת המודע הפסיק לפעול באותו הלילה בתחנת המשטרה, ארבעה חודשים אחרי הרצח, בדיוק למשך הזמן שבו לקח למשטרה להחתים אותי על ההודאה, ומיד לאחר מכן ההדחקה שבה לפעול למשך 25 שנה?'. זה שטויות. זאת בדיחה. כל בעלי המקצוע שנמצאים בבתי הסוהר מעוניינים רק בדבר אחד: לטפס במעלה הקידום המקצועי. האנשים שבאמת סובלים כאן ל א מעניינים אותם. לא באמת".סיפרתי לו שפול היל תיאר אותו בתור טיפוס "מתבודד"."עד היום אני מתבודד", הוא אומר. "זה לא פשוט להילחם במכונה הזו, וכדי לעשות את זה אתה צריך לנתק את עצמך רגשית מהמערכת ומהסובבים אותך. זו הדרך היחידה".על משטרת מנצ'סטר, מודל 77', ועל החלטת חבר המושבעים להעדיף את גרסת המשטרה על גרסתו שלו, הוא אמר: "באותה התקופה, השוטרים היו נציגיו של ישו עלי אדמות. ככה הקהילה התייחסה אליהם. כשהמשפט התחיל, ציפיתי שעורך הדין שלי יהיה כמו קולומבו או פרי מייסון. כל המשפט הזה התנהל לא נכון, הוא היה פארסה".שאלתי אותו אם קיבל לאחרונה אינדיקציות חיוביות מאנשי הוועדה המיוחדת שדנה בתיקים מהסוג שלו CCRC­ה() כי הוא אכן עומד להיות משוחרר באפריל הקרוב."בדצמבר האחרון", סיפר, "היתה לי פגישה עם מארק קורן, מי שעמד בראש החקירה של התיק שלי מטעם הוועדה. הוא בא לשאול אותי כמה שאלות מסכמות. בסוף הראיון שאלתי אותו מה הוא הולך לכתוב בדו"ח. הוא אמר שהוא לא יכול להגיד לי. צעקתי עליו: 'כדאי שתגיד לי פאקינג משהו! אנחנו מדברים כאן על החיים שלי'. הוא אמר שהוא עומד לתת המלצה חיובית לשחרר אותי".לקראת סוף השיחה בראון החל לדבר על אמו. "היא במצב לא טוב. יש לה סרטן, והמצב הבריאותי שלה עולה ויורד. אני חושב שהיא מנסה להישאר בחיים כדי לראות אותי משתחרר מהכלא ומנקה את השם שלי. אני מקווה שזה יקרה".