גיבורי המהפכה עזבו בעין- זיוון, חלוץ הקיבוצים הדיפרנציאליים, לחברים יש יותר כסף ולקיבוץ פחות חברים. עשור לשינוי הגדול מכולם עזרא דלומי 04/04/02 הרבה סערות מתחילות בכותרות קטנות בעיתון. כך היה בידיעה המוצנעת שפירסם לפני כ­15 שנה יהודה יערי, עורך "קיבוץ", על בית­אורן ("הוותיקים מתבקשים לעזוב") וכך כעבור כמה שנים בידיעה הקצרה של גידי פלג על עין­זיוון ("קיבוץ שובר שוויון"). שתי הידיעות הרימו גל ששטף את התנועה הקיבוצית. הידיעה על עין­זיוון הפתיעה את מזכירות התק"ם. היו שמועות, אבל איש לא ידע כמה אש יש בתוך העשן. המזכ"ל מוקי צור הזמין את ראשי הקיבוץ לדיון במזכירות התק"ם, הרשם נידרש לסוגיה, ראשי הקיבוץ המאוחד לשעבר ­ יעקב צור, דני רוזוליו ועדנה סולודר ­ נקרעו בין הצהרות על עקרונות הקיבוץ, לבין אהדתם לילד הפרוע שגידלו בגולן. קיבוץ ראשון שבר את התקציב השוויוני. המריבה הגדולה שהעסיקה את התנועה והקיבוץ חודשים רבים, הלכה ודעכה בשלהי 1993, עם כניסתו של אריק רייכמן לתפקיד מזכיר התק"ם. רייכמן הצהיר שלא יתערב באורחות חייהם של הקיבוצים והרשם, לאחר שקבע כי שכר דיפרנציאלי סותר את תקנון הקיבוץ מצא, כדרכו, נוסחת ביניים גואלת שאיפשרה שינוי "זמני".מאז הכל היסטוריה. בעקבות עין­זיוון הלכו בית­אורן ושניר ומרחביה וגשר­הזיו ורבים אחרים , שאף הרחיקו לכת בשינוייהם. פערי השכר, שעל התרתם היה נטוש עיקר הוויכוח, הפכו לעניין "נורמטיבי". מלחמה עם הבנק עשר שנים אחרי, אני מדפדף בספר הטלפונים הקיבוצי של 2002 ומחפש את מי שעמדו בחזית המאבק של עין זיוון ­ יואל גבעול, רותי ברוך ואהרון בן­נון ­ כדי לשמוע מהם על החיים בעידן החדש. אילו תקוות התגשמו, מה הצליח, מה ניכשל והאם היה כדאי.השלושה כבר לא נמצאים ברשימת חברי עין­זיוון שהלכה והתכווצה מאז. גבעול, לאחר כמה שנות חופש כמנכ"ל "לוגל" ­ מפעל היי­טק של החברה לפיתוח הגליל ­ עזב לפני כארבע שנים לבוסטון ומצליח שם מאוד. "הוא לא ירד מהארץ", מבהיר אורי טבנקין מוותיקי הקיבוץ, "הילדים שלו חיים בישראל והוא מתכוון לחזור". הציניקנים בקיבוץ קוראים לזה "שליחות היי­טק". אהרון בן­נון (51) עזב לפני כשנה לכפר­ורדים. הוא משמש כאיש כספים ואירגון במפעל היי­טק ביקנעם. בשנים האחרונות הוא התרחק מאוד ממוקדי העשייה בקיבוץ ולדברי חברים היה די מבודד. רותי ברוך (55) יצאה לשנת חופש והצטרפה למושבת הגולים הקיבוצית במטולה. היא ממשיכה לחלק את זמנה כשכירה בין הנהלות החשבונות של בי"ס הר וגיא ושל הקיבוץ. להערכת חברים יציאתה עם משפחתה היא "וואן וויי טיקט".מבחינת גילו היה עין­זיוון במצב קלאסי לביצוע מהפך איר גוני. כמעט שמונים חברים בעלי יכולת ­ הבוגרים שבהם בני 45 ­ הם תשתית נוחה לכך. כשאין עדיין צורך לדאוג לוותיקים, כשלכל אחד יש אפשרות למצוא עבודת חוץ, יש פחות סיבות לחרדה. הגיל הצעיר גם איפשר לחברים להיות תקיפים מול הבנקים בדיון על החובות. "תבואו לנהל את הקיבוץ במקומנו, כולנו נעזוב ונסתדר בעיר", אמרו נציגי הישוב לבנקאים שאיימו לסגור ברזים. הצעירים רוצים יותר שיתוף רותי ברוך, בת גבעת­ברנר, היא ממייסדי עין­זיוון. לאחר שלושים ויותר שנות חברות היא יצאה ממנו לפני מספר חודשים עם לא מעט מפח נפש.לדבריה, מאז 1995 רוב קבוצת הגיל שלה עזבה והיום יש צעירים שרוצים "כיוון יותר שיתופי". זה לא חזרה לתקציב שוויוני, היא מבהירה, אלא השקעה גדולה יותר בנושאים כלליים. "אנחנו דגלנו במקסימום הפרטה, היום יש רצון לגבות מיסי קהילה גבוהים ולהשקיע רווחים בחברה. בשבילי זו רגרסיה". ברוך מתארת מאבקי כוח מתסכלים בין ותיקים לצעירים על קביעת מרכיב הוותק בשכר ועל ההפקדות בקופות הגמל. "הניהול היום לא נראה לי, איבדתי בצורה מוחלטת את תחושת השייכות", היא טוענת.אולי נהגתם בעריצות כלפי הקבוצות האחרות?"לא היינו עריצים ואם היינו, אז היום יש עריצים אחרים, רק שהם יותר צעירים".יש לקח מהשינוי שלכם שקיבוצים אחרים יכולים ללמוד?"קשה לומר. עשינו את השינוי בגיל צעיר וזה לא דוגמא לאחרים. הכי כואב לי שאין המשכיות. יש קבוצות בית ראשון במולדת שזו גם הכנסה טובה, יש תושבים, אבל אין תוספת חברים. האוכלוסיה מזדקנת".את מצטערת על כל השנים הללו?"במובן מסויים ניפרדתי ממפעל חיים, א בל אני לא מצטערת. חבל שאין המשכיות".אהרון בן­נון סבור שהשינוי הועיל לעין­זיוון. המודל של ישוב קהילתי עם נכסים משותפים נראה לו נכון. לדעתו מערכת השכר השוויונית היתה בלתי אפשרית כיוון שלא עודדה יציאה לעבודות חוץ שהיתה הכרחית להישרדות. "לא מדובר בפרזיטיות", אומר בן­נון, "המערכת הקיבוצית די יעילה בהשוואה למה שלמדתי להכיר בעיר, אלא בצורך להביא משכורות גבוהות ולהחליף חברים יקרים בשכירים זולים".אז למה עזבת לאחר שהשינוי שהובלת התבצע?"לא מצאה חן בעיני ההתנהלות הנוכחית. יש יותר מדי רצון לחזור לשיתופיות".אחד החברים שעליו "מפילים" ברוך ובן­נון את אשמת השיתוף הוא אלכס קודיש, רכז המטע ויו"ר הוועד המנהל של הישוב. קודיש, עשרים שנה בקיבוץ, הפך לאיש מפתח שידו בכל לאחר ששיכבת המובילים הקודמת עזבה. את מטע הנשירים הענק של הישוב (כאלף דונם) הוא הצעיד להישגים נאים ואף זכה על כך בפרס קפלן. לדעתו מדובר בעזיבה של חברים שהקיבוץ נהיה קטן עליהם. "הם יצאו החוצה וקיבלו עיניים גדולות", אומר קודיש. "זה לגיטימי לרצות להתפתח ולהשיג יותר". קודיש מודה שהיו ויכוחים בין ותיקים לצעירים על קופות גמל ונושא ים נוספים, אבל בסופו של דבר דעת הוותיקים נתמכה על­ידי רוב החברים "כך שאין להם על מה להתלונן".הם טוענים שאתה מחזיר את עין­זיוון לאחור."באופן טבעי אחרי כמה שנים בודקים את הדרך ומגלים שיש דברים שראוי לחזור אליהם. חסרה פעילות לילדים ונוער, חסרה תרבות, חסרה קליטה ואנחנו רוצים להשקיע בזה. אין כוונה לחזור לתקציב שוויוני, הטענות על רגרסיה שיתופית הן תירוץ בלבד". דירות ענק, חצר מוזנחת אורי טבנקין (בן עין­חרוד מאוחד) מכנה את המועדון הקטן הנמצא בשולי המרכולית "הבאר של עין זיוון". זהו מקום ההתכנסות שנותר לאחר שחדר האוכל ניסגר והושכר לפעילות איזורית. כאן החברים נפגשים לקפה כשהם באים לקניות. זהו גם מקום המפגש שלי איתם.בעין­זיוון יש היום כששים חברים, כמעט רבע פחות ממה שהיו לפני עשר שנים. יחד עם האולפן, עם בית ראשון במולדת, עם העולים הצפויים מארגנטינה ועם משתכני השכונה הקהילתית הנבנית בפאתי הקיבוץ, תמנה האוכלוסיה כמאתיים נפש.לדברי שרוליק בן­ארצי, המנהל העסקי ממטולה (אקס הגושרים), המצב הכלכלי היום סביר. המטע הוא עסק טוב, נמצא הסדר למשבר במפעל הנעליים ולחברים יש משכורות סבירות ההולכות לכיסם. עכשיו סוף סוף מביאים מגונן מנהלת קהילה לאחר שבע שנים שבהן העמדה הזו לא היתה מאויישת. "עברנו את משברי השנים האחרונות בצורה סבירה בעיקר בזכות תמיכה של האירגונים האיזוריים שאיפשרו לנו לעמוד על הרגליים", הוא אומר. "חברים נתנו ערבויות אישיות להלוואות שלקחנו, צעד ללא תקדים בתנועה הקיבוצית. הצלחנו לצאת ממצב של קריסה".אודי ארנון (בן רגבים) הוותיק אומר שהוא מרוצה מהשינו י. הוא משתכר טוב במישרה בכירה במפעל בדפנה, אשתו יעל היא מנהלת איזור בסוכנות ושניהם עושים קופה חודשית יפה. זה איפשר להם להשקיע 100 אלף ש"ח בשיפוץ הדירה (160 מ"ר) וגם לתמוך בבתם אלית המסיימת בשנה הבאה לימודי רפואה בבאר­שבע. מהקיבוץ אלית לא זכתה לשום תמיכה, את רוב הלימודים היא מימנה בעצמה. לא, אין לה כוונה לחזור לכאן בסוף הלימודים. הריחוק מהמרכז מאוד מפריע לה.סטנדרט הדיור הגבוה בעין­זיוון הוא כללי. אין דירת ותיקים בת פחות מ­120 מ"ר. לרוב זהו חיבור של שלוש דירות קטנות שהיו בקיבוץ טרם המעבר ללינה משפחתית. יש מי שבנו את ביתם הגדול באחד מבתי הילדים שהתפנה. הארנונה בגולן נמוכה וגם שאר המיסים לא גבוהים, כך ש"הנטו" מאפשר לחיות ברווחה. על רקע הדירות הגדולות והמאובזרות זועקת עוד יותר ההזנחה בחצר הקיבוץ. נוי לא מטופח, הרבה עשבייה, בתים ששימשו כבתי ילדים ואינם מאוכלסים נמצאים במצב התפוררות. אודי ארנון טוען שלמרות רמת החיים הוא לא יישאר במקום. בעוד לא הרבה שנים, כשייתקרב לגיל פרישה, הוא מתכוון לעזוב. בבית כבר מדברים על זה. "הילדים לא חוזרים לכאן ואני מעדיף לגור על יד אחת הבנות שעזבו" , הוא אומר. "אני מקווה שעד אז ישייכו את הדירות כדי שנוכל למכור או להוריש את הבית שלנו". "תגיד לי, מה רע?" דרורה לוי, אף היא מהוותיקים, שותפה לדאגה: "אחרי הרבה מאוד שנים בקיבוץ יש לי תחושת ארעיות. אחד הסימנים לכך הוא שאין כאן בית­עלמין. לשמחתי מעט מאוד אנשים הלכו לעולמם, אבל מי שהלך לא ניקבר כאן. זה אומר הכל על מה שהאנשים חושבים על עתיד המקום. מבחינה כלכלית יש שיפור, אבל יש ילדים שרוצים פעילות, לפעמים רוצים לחגוג, לאכול ביחד ואין כאן כלום. אני רוצה רעש, אני רוצה לראות צעירים, אני רוצה יותר חיים בישוב. אני יודעת שבעוד קיבוצים לא מציינים חגים אבל זה לא מנחם אותי".אורי טבנקין רואה דווקא את הצד המואר של הירח. הוא לוקח אותי לסיור בחוות הסוסים (תשעה סוסים וסייחים) הפרטית שלו, מראה לי את המפעלון לקולרים (הממוקם בבית­ילדים ושייך לחמו) שמנהלת אשתו עירית, מספר על הג'יפ שיש לו (בנוסף לרכב ממקום עבודתו בקרן קרב), מסתובב אתי במטע שהוכפל בעשור האחרון ואומר: "תגיד, מה רע? מה רע?? הרי כל הקיבוצים רוצים לחיות כמונו. רק בתנועה עשו לנו צרות. או­קיי, אנחנו לא קיבוץ, אנחנו כפר כמו הרבה כפרים בעולם, אז מה? יש לנו הפרשות יפות לפנסיה, יום זכרון ויום עצמאות אנחנו מקיימים, יש מחנה לנוער, עכשיו נשקיע קצת בקהילה, אז מה רע? תביט על לוח המודעות, תראה איזה יזמויות: חברה אחת הקימה מסעדה בבית, שניה עושה קוסמטיקה, מה רע?"תסתדרו עם ששים חברים?"אני לא עזבתי את ההורים? אתה לא עזבת את ההורים? כולם עוזבים את ההורים. היו חברים שלא עמדו בלחץ ועזבו בגלל התהליך המדיני. מצד שני יש תושבים שמבקשים להתקבל לחברות, יש בית ראשון במולדת, יבואו ארגנטינאים, תהיה שכונה. לי יותר טוב ממה שהיה קודם. בסדר, אז אנחנו יותר ישוב קהילתי ופחות קיבוץ, אז מה? הרי כולם רוצים להיות כמונו".