מילים המתחננות למנגינה / הזירה הלשונית האלבום החדש של שלמה ארצי, "צימאון", הוא הזדמנות לבחון מה השתנה במילות שיריו מאז ימי "חתולים מחשבים את קיצם לאחור" רוביק רוזנטל 05/04/02 שלמה ארצי חוזר באלבום חדש, "צימאון". ארצי מחבר את המלים לשיריו. הוא מגיש "חבילה": מילים, מנגינה, ביצוע אלבומי, הופעה ­ וכל אלה ביחד הם "שלמה ארצי". כאשר מפרקים אצל זמר כארצי את התמלילים מיתר המרכיבים, הם נותרים קצת עירומים, כאילו מתחננים שהמנגינה תחזור אליהם. ארצי הוא זמר משוחח, השיחה היא סוד קסמו ואחד מסודות הצלחתו, אבל זו לא שיחה "מילולית". השיחה מתנהלת מעבר למילים, באמצעות המוזיקה, שפת הקול והגוף, דרך הביצוע המיוחדת של ארצי, והרומן שלו עם הקהל במשך שנים רבות כל כך.כאשר נכנסים לתמלילים עצמם, מתברר שארצי זנח כמעט לגמרי את ימי "חתולים מחשבים את קיצם לאחור", שהפך שלא בטובתו למעין מותג שלילי: טקסט חסר משמעות ויומרני. הוא מסתכן פחות, ונוטה מאוד לא להישמע "מוזר". הצירופים הנועזים ביותר באלבום הם בנוסח "גרם של שמים". יש מעט מאוד דימויים, ובדרך כלל הם פשוטים ואפילו צפויים במידת מה. "בין הכוכבים חלפנו כמו חלליות אנושיות", "בתוך שדה עפתי אחרייך כמו הפרפר", "וכשהיית שוקעת, כמו שמש דיכאון". דימוי יפה: "במחברת קטנה ציירת עולם מרוח בקרם נעורים", דימוי לא ברור: "רגישים כמו ש תי עדשות".בדרך כלל ארצי כותב בשפת דיבור מעובדת קלות, כשהעיבוד הקל הופך אותה לעתים מעט עילגת או מגושמת. "ערים גדולות עושות לי להיות עצוב בתוכן", "צרור המפתחות נפל לי", "הלב נשבר לי לשניים", "שתי הנשמות שלנו התחברו" או "לבני אדם יש מצוקות, והן כל כך גדולות". הוא משתמש מעט במילות סלנג מובהקות "רחוביות": "אל תגיד פיקששתי", "הפכתי שולחן מרוב עצבים כשחשבתי שאת מזדיינת", "על פי כמות המכסחים" ועוד. לעומת זאת, יש מעט מאוד מילים או ביטויים "גבוהים" כמו "וכאב המלחמות לא תם", "הנה עוד שיר שאותך יפצה". האפקט של דרך הכתיבה הזו הוא שארצי אינו רוצה "להפריע" למכלול השיר באמצעות טקסט קשה או חצוף, לא מבחינת תוכנו ולא מבחינת בחירת המילים. במסגרת הקו הזה, ארצי נוטה מאוד להשתמש בקלישאות לא מעובדות. חלק מהן הן הפתיחה לשיר, או שמו, או הציר הלשוני של השיר כולו. כך "פה ושם", "וזה כל הסיפור", "בשקט בשקט", "בזהירות בזהירות", "אין כבר סיבה לדאגה", "ברחתי ממך כמו מאש", או "לא לקחתי ללב". לפעמים הוא משבש קלישאה שיבוש חביב בנוסח "אעוף אלייך כמו טיל", ולפעמים השיבוש מביך כמו "הדבק בינינו רגיש עד כאב" .היחס של ארצי לחריזה לא לגמרי ברור. הוא חורז הרבה, אבל מזלזל בחריזה ומרבית החרוזים אינם תקינים. כך אפשר למצוא צמדי חריזה כמו "נלחצת ­ עצב", "מלכודת ­ חודש", "שדות ­ לבכות", "שיגעון ­ פתרון", "יחלוף ­ יחטוף". היחס לחריזה מתבטא גם ב"שורות צימרמן" שהיו קצת לסמל מסחרי של ארצי, שבהן הוא מאלץ את המילים אל המנגינה, בנוסח "נשיקת פרידה כדי להחזיק מעמד עוד חודש".לארצי אין כמעט ביטויים בעלי "הד" ספרותי או לשוני. היחיד שמצאתי הוא "הדמעות לפעמים זולגות מעצמן", המזכיר את שיר הילדים הקלאסי של מרים ילן­שטקליס על דני והתפוח. רוב השירים הם, כאמור, שיחה העוברת מארצי לשומעים עם מעט תיווך ושלבי ביניים המצריכים פיענוח וקריאה חוזרת של המילים. כמה שירים בנויים כהצהרה פילוסופית כמו השיר "על פי".שני שירים מצויים לטעמי מבחינת הטקסט ברמה אחת מעל כל היתר. "הו לעזאזל" הוא טקסט מגובש, נוקב, מה שמוכיח שארצי לא ייפגע משיתופי פעולה עם כותבי טקסטים. השיר נכתב על פי תיאור של לילה בלבנון של בועז ארד וזכה לטיפול נכון של ארצי. וכך מתקבל בית בעל נוכחות: "על גבעה רחוקה במזרח מנצנצים אורות בתים קטנים / צרור איטי של מקלע רחוק עובר פתאום דרך עצים, דרך האבנים, / 'עוד מעט נחטוף', אומר שניר, 'מהאויב הלא נראה, / עוד מעט נהפוך לשיר, עוד מעט אולי כבר לא נהיה'". הטקסט של ארד הוא שיחתי, ועל כן מתאים לארצי, והאותנטיות שלו הופכת אותו גם להצהרה נוקבת.הטקסט היותר מעניין באלבום הוא "כל אחד והסיפור שלו", שבו מתכתב ארצי עם עולמות מוזיקליים שונים שהם גם מפגשים בין דורות, תקופות חיים ועולמות מוזיקליים, לאונרד כהן מול הדאנס, אהבה נכמרת מן הסבנטיז מול האהבות המנוכרות של המוזיקה האלקטרונית, ארצי מחפש את עברו ומחפש אהבה עכשיו, טקסט יפה. סימן שהוא יכול. מילת השבועפגרה כל העולם, מבתי הספר ועד הכנסת, יצא לפגרת הפסח, וזה הזמן לבוא חשבון עם מי שטבע את המילה הזו, "פגרה", שהיא מילה ארמית, לעניין נעים ומשמח כמו חופשה. "פגר", הוא שורש הנחשב בעל שתי משמעויות נפרדות, ממקורות שונים. האחת, שממנה באה גם "פגרה": עצירה, הליכה לאחור, ומכאן "לפגר". "מפגר" במשמעות אדם לקוי בשכלו ומוגבל בכישוריו, יצא מתחום התקינות הפוליטית ונשאר קללה של ילדים."פגר" במשמעות השנייה הוא נבלת חיה, שממנה התגלגל לפועל הישראלי הלא סימפטי "להתפגר" שהוחל על בני אדם. "פגרא" בארמית פירושה הרס. בקיצור, מכל כיוון המילה הזו עושה רע על הנשמה, אבל בעקבות מילון מונחי החינוך של האקדמיה מ­62' נתקענו איתה מאביב ועד קיץ. שתתפגר הפגרה! תגובהלנגב תחמושת הבלשנית מאיה פרוכטמן מוסיפה בעניין "חמושים", שעליו כתבתי ב­15.3: "במסעדה המזרחית 'כתר המזרח', שבימים לא רחוקים כל כך היו נוהגים לשבת בה אריק איינשטיין, אורי זוהר וחבורתם, קראו (ואולי עדיין קוראים) בשם "תחמושת" לצלחת החמוצים והפיתות שהוגשו לכל סועד כפתיחה"."תחמושת" חדרה באמת כמילת מטאפורה לתחומים רבים שאינם צבאיים. היא מקובלת, למשל, בענייני הסברה ותעמולה, הנתפשים כסוג של מלחמה: טיעונים טובים לפעולות צה"ל בשטחי איי הם "תחמושת הסברתית". עמוס עוז מספר ב"סיפור על אהבה וחושך" על אחד מאבות אבותיו, אפרים מוסמן בן ה­13, שהלך לשכנע את הרב שעליו לחיות כבעל ואשה עם אשתו בת ה­12, חיה דובה. לשם כך הביא משניות ופוסקים ו"נראה היה שהילד הכין היטב את תחמושתו" (עמוד 168). שאלהאיטלקיה בבלומפילד רונן כותב: "ישבתי בבלומפילד במשחק בין פארמה להפועל תל­אביב. לפתע התרומם ילד בן שש שהתלווה אלינו והתחיל לצעוק: "יאללה, יאללה, תחזרו לאיטלקיה". שאלתי: מהיכן הגיעה האות "ק" לאיטלקית, מדוע אי אפשר לאמר "איטלים" במקום "איטלקים" ולשפה "איטלית" במקום "איטלקית"?שאלה טובה, כי אכן "איטלקי" הוא שם התואר היחיד הנגזר מלאום או ארץ, המוסיפים לו "ק". מתברר ש"איטלקי" הוא שם תואר כבר בתלמוד, ומופיע בכתבי חז"ל 55 פעם, בדרך כלל בהקשר למידות, מטבעות וסוגי יין. זאת בהשפעת היוונית, שבה שם התואר הוא "איטליקוס", כמו בלטינית. הבלשן יגאל ינאי מוסיף ב"לשוננו לעם" ל''ו, שיהודי איטליה דווקא קוראים לעצמם "איטליאנים". אגב, בין יהודי איטליה נפוץ מדרש עברי לשם הארץ: אי­טל­יה, האי של טל האלוהים.