תראי,יהיה בסדר "להמשיך לחיות" יוסי אסולין 04/04/02 ליל הסדר תשס"ב. השעה קצת אחרי 19:00 בערב, מלון "פרק" שבנתניה. 200 ומשהו אורחים, משפחות שלמות, לבושות בגדים חגיגיים וישובות סביב שולחנות אוכל עמוסים כל טוב. תחילתו של סדר פסח. רס"ר אבי בקרמן, תושב אשדוד, בן ,25 גם הוא במסובין, ולצדו חברתו, גילי וידר, סטודנטית במכללת אחוה. הם יחד כבר שבע שנים, הכירו כאשר אבי, כחייל בשירות סדיר, שמר ביישוב בקעות שבבקעת­הירדן, שם התגוררה עם הוריה. הקשר ביניהם היה חזק ומאז התחברו יחד לא נפרדו. חשבו אפילו על נישואים. בקרמן נעתר לבקשתה של וידר לעשות עם בני משפחתה את הסדר. סבה וסבתה הזמינו את כל בני המשפחה, 13 במספר, לעשות את הסדר במלון פרק. ובתוך שמחת החג הזו אירע לפתע פיצוץ גדול. מחבל מתאבד התפוצץ בתוך חדר האוכל של המלון וגרם ל­22 הרוגים וכ­150 פצועים. בקרמן נהרג במקום. חברתו נפצעה קשה. אחותה נהרגה. הפיגוע הקשה הוליד מאוחר יותר גיוס מילואים נרחב ואת מבצע "חומת מגן". יהודית בקרמן, אמו של אבי, לא יכלה השבוע להפסיק להתגעגע. "בכל בוקר בשעה 7:00 ומשהו היה נוהג אבי להתקשר אליי ולומר לי: 'בוקר טוב ממוש. נדבר במשך היום'. אחר כך בערב היה שוב מתקשר ומאחל לי 'לילה טוב'. ככה שנים", היא מספרת, "כבר שבוע שאני באופן אוטומטי ניגשת לסלולרי וחושבת לעצמי, אבי לא התקשר ואני רוצה להתקשר אליו, לבדוק למה הוא לא מתקשר אליי, ואז אני מבינה שזה לא יקרה לעולם. אבי שלי כבר איננו".מבחינתה של יהודית, מותו של בנה אבי הוא התמודדות שנייה עם המוות. לפני 23 שנה איבדה את בעלה מיכאל, אביו של אבי, שנפטר ממחלה קשה. את שני ילדיה, אבי הבכור וארז הקטן יותר, גידלה כמעט לבדה. זו משפחה מלוכדת, אוהבת וקשורה מאוד. "עכשיו אני צריכה לאסוף שוב את השברים", היא נאנחת, "כמו שעשיתי לפני 23 שנה, כשבעלי נפטר, ולהמשיך הלאה בחיים. יש לי את ארז ואשתו שצריכים להמשיך לחיות. למענם אמשיך קדימה".מאין כל תעצומות הנפש הללו?"כשבעלי נפטר בלילות הייתי קורעת את הכר בבכי, ובבוקר הייתי מתעוררת, מעירה את שני הקטנים שלי, מחייכת אליהם ולא מראה להם שום עצב ושום שכול. אמרתי לעצמי שאת הילדים א ני אגדל כדי שתהיה להם נפש בריאה. כעת אני עושה שוב את אותו הדבר למען ארז, ואני בטוחה שאם אבי היה לידי עכשיו הוא היה מלטף לי את הראש ומרגיע אותי, וזה מה שהיה מציע לי לעשות. אני חושבת שזה עדיף מאשר להיכנס למרה שחורה".גם האח ארז הוא מהחזקים, אלה שלא נשברים. הוא אינו מתפרץ בבכי במשך הריאיון. מספר על אחיו ולרגע לא מאבד את קולו או משתנק. "אני מחזיק מעמד", אומר ארז, "ואני לא מאלה שנופלים. זה לא יעזור. אני צריך לחזק את אמא שלי, שמחזקת גם אותי. אני ואבי תמיד חיזקנו את אמא בכל רגעי המשבר. כל העוצמות האלה באות מהסבתא שלי, שהיא אישה חזקה מאוד, ומי שמדבר איתה מבין למה הכוונה. אתה מקבל ממנה, בשיחות איתה, הרבה כוח. זו סבתא מדהימה. סבתא וסבא גידלו אותנו. הייתי בן 13 כשסבא שלי נפטר ולא נפלתי. החזקתי מעמד, למדתי לחיות גם עם משברים".כשבוע לפני הפיגוע סיפר בקרמן לאמו כי הוא מתכנן להינשא לחברתו. יהודית האם נזכרת: "הוא אמר לי את זה אחרי ששוחחנו על קניית דירה. אמרתי לו: 'אתה שוכר עם גילי בית כבר הרבה זמן, וחבל על הכסף'. הצעתי לו לקחת משכנתה ולרכוש דירה. אז הוא הפתיע אותי ואמר לי שבשנה הבא ה גילי תסיים את הלימודים והוא מתכנן להתחתן איתה, ואז גם ייקחו משכנתה, יקנו דירה ויולידו ילדים. מאוד התרגשתי ושמחתי בשבילו". "זה הגורל" ארז האח עשה את הסדר אצל חמותו באשדוד. יהודית האם עשתה את הסדר בנתניה עם בעלה השני, שלו נישאה לפני שנתיים ואיתו היא מתגוררת בנתניה. עד כמה שזה יישמע מצמרר, ביתה של האם נמצא במרחק דקת הליכה ממלון פרק, שבין כתליו נהרג בנה אבי.יהודית, לא חששת כשהוא בחר לעשות את ליל הסדר במלון בנתניה, שם כבר היו פיגועים?"אני אמרתי לו: 'העיקר שתהיה עם החברה שלך ותעשה את הסדר איפה שיהיה לך הכי כיף בחיים'. ראיתי את האושר שעל פניו וזה מה שעשה לי טוב". זמן קצר לפני הפיגוע, סיימה יהודית ביקור אצל אמה המאושפזת בבית חולים קפלן שברחובות, ועשתה את דרכה עם בעלה לביתם שבנתניה. אחר כך שמעה על הפיצוץ המחריד בחדר האוכל הגדול במלון, שקטע בבת אחת חלומות של אנשים רבים. הרוגים ופצועים. מעדויות חלקיות שמעה כי בנה אבי נהרג בעודו יושב על כיסאו. יהודית: "הוא נותר שלם וברור. לא הייתה בעיה לזהות אותו. יש עוד הרבה דברים שארצה לדעת על רגעיו האחרונים, ויש עדים, אבל כרגע אני מעדיפה שלא לשמוע. אני לא מסוגלת עדיין. כשאירגע, ארצה לדעת הכול. מה אכל, מה עשה, על מה דיבר לפני שנהרג".ארז: "שמעתי על הפיגוע ומ יד התקשרתי לאחי. ידעתי שהוא במלון הזה. בהתחלה הוא לא ענה ואחר כך הסלולרי שלו לא היה זמין. התקשרתי לאמא שלי, שנכנסה להיסטריה והחלה לבכות. ניסיתי להרגיע אותה". יהודית: "כשארז התקשר ושאל על אבי, הייתה לי הרגשה רעה. נסענו מיד, וארז החל לטלפן למוקדי החירום". בחצות, לאחר בירורים אין­סופיים ומצבי רוח משתנים שנעו בין יגון לתקווה, קיבלו את הבשורה המרה: אבי בין ההרוגים. יהודית וארז התבקשו לזהות את גופתו. יהודית נזכרת: "לא היה קשה לזהותו, הפנים היו שלמות. סיפרו לי שסבתה של חברתו ניסתה להנשים אותו כאשר היה כבר מת בכיסא שישב עליו".גילי נפצעה קשה בפניה ואחותה סיוון, בת ,20 נהרגה. קרובי משפחתן נפגעו בדרגות שונות, בעיקר מכוויות. ארבעה ימים לאחר הפיגוע, כאשר גילי התאוששה ומצבה השתפר מעט, גילו לה את הרע מכול: אחותה וחברה האהובים נהרגו בפיגוע.יהודית: "היא מסכנה ושבורה. הלכו לה שתי אהבות גדולות. אהבת חבר ואהבת אחות. ביקרתי אותה בבית החולים איכילוב וביקשתי ממנה רק דבר אחד: שלא תרגיש רגשי אשמה בנוגע לאבי, שביקשה שיעשה עמה את הסדר. ביקשתי ממנה ודיברתי על לבה שלא תחוש כך. אמרתי לה שזה הגורל והיא בוודאי לא אשמה במותו של אף אחד. שמעתי גם שהיא החליפה מקומות עם אחותה רגע לפני הפיצוץ, והיא אמרה שאם לא הייתה מחליפה מקומות, הרי שאחותה הייתה בין החיים. אחרי שהלכתי אמרו לי שהיא נרגעה והוקל לה, ואני מקווה ומאחלת לה שתחזור להיות גילי החייכנית, תבריא ותחיה חיים מאושרים. אני אוהבת אותה כאילו הייתה בתי". "מימש חלום" בקרמן נולד וגדל באשדוד. בן 3 התייתם מאביו, שאותו כמעט לא זכר, "אבל הוא הקפיד ללכת לאזכרות השנתיות בבית העלמין. זה היה קדוש בשבילו", מספרת אמו. את היסודי עשה בבית הספר רננים, בתיכון למד במקיף ד'. כל העת כבר ידע בקרמן מה יהיה עתידו: מכונאי מוטס בחיל האוויר. לשם הגשמת החלום היה עליו ללמוד ב"טכני" בחיפה, ואכן כך היה. בכיתה י' עבר לבית הספר בחיפה ועבר את כל המסלול עד שהוסמך למכונאי מוטס והוצב בבסיס חיל האוויר בתל­נוף. לאחר השירות הסדיר חתם קבע. בתחילת דרכו שימש ראש צוות, ולאחר שעבר קורס מכונאים מוטסים, התקדם לתפקיד מוביל מסוק, ובהמשך קודם ומונה למפקד מחלקת אמצעי לחימה ביחידה.במסגרת תפקידו כמכונאי מוטס היה האיש הטכני הבכיר ביותר על מסוק היסעור, הן בפיקוד על כל מערך התחזוקה של המסוק בקרקע הן בפיקוד על תא המטען של המסוק, אחראי על שינוע החיילים, על לוחמים, על ציודים, על תפעול מנוף ההצלה, ובתא הטייס אחראי על מערכות הדלק והקשר ומסייע באמצעי ניווט.ארז: "אחי מימש את חלומו הגדול להיות מכונאי מוטס בחיל האוויר. חבל לנו שהוא לא הגשים את החלום השני, להינשא לחברתו האהובה גילי ".בלוויה ספדו לו מפקדיו ודיברו על חייל מסור, יסודי, מקצוען וחבר. ארז: "אלה לא היו קלישאות, אבי היה באמת ראוי לכל מילה שנאמרה עליו".חבריו ליחידה, שפגשנו בבית המשפחה ברובע י"ג שבאשדוד, עדיין מסרבים להאמין שאבי נהרג. חברו ליחידה ומי שליווה אותו שנים, יוסי קמחי, מספר: "אבי היה דמות בולטת ביחידה, מודל לחיקוי, עד לאחרון החיילים. פשוט הערצנו אותו. בדייקנות שלו, באופי שלו לקבל משימות ולבצע אותן בדקדקנות. אבי היה בחור מחושב. רק בן 25 ונהג לחשוב ולהתנהג כמו גבר בן 45".הוא יחסר לכם."אבי יחסר לנו המון, יהיה קשה מאוד שלא לזכור אותו, דקה דקה שעה שעה. טביעות האצבע שלו בכל היחידה, בכל מיני פרויקטים שהיה שותף להם או שניהל אותם. הבסיס היה הבית הראשון שלו".ארז: "מטוסים והטייסת ­ זה היה השיגעון המטורף שלו. מאז שהיה ילד הוא התעסק במטוסים ובדגמים של מטוסים. היה ברור לו ולכולנו שהוא ישרת בצבא בחיל האוויר".לבקרמן היו תחביבים נוספים לבד ממטוסים, ובהם צלילה וטיולים. הוא התנדב ליחידת צוללי הדרום במרינה באשקלון וסירב לקבל תמורה כספית בעבור עיסוקו. חברו קמחי: "אבי שייך למה שקוראי ם מלח הארץ, אף שהמושג הזה מתרחק מאוד מהצעירים ואולי היה שייך לדור אחר. הוא היה כזה. המדינה ומגילת העצמאות היו קדושות בעבורו".יהודית: "מגיעים לבקר אותנו גם חברים שלו מימי הסדיר ועוד לפני כן. יש כאלה ששמעו את שמו בטלוויזיה והכירו אותו לפני שנים, והם באים ומספרים לי עליו ואני לא מופתעת. את אבי גידלתי להיות ילד ישר, יסודי ופטריוט".מה תזכרי ממנו?"את הכול. את הפינוקים שלו, את הדאגה שלו, האכפתיות שלו. בעיקר אתגעגע לטלפונים שלו בכל בוקר ובכל ערב".