אור הבהלה של השירה ספר שיריו החדש והיפה מאוד של שמעון אדף מלווה בהצהרה לא סימפטית על הצורך לבטל את הניכור כלפי השירה באמצעות התקליטור המצורף מנחם בן 04/04/02 משיחה שקיים שמעון אדף עם דב אלבוים למדתי שאדף למד בבית ספר דתי ושהתנ"ך מלווה אותו נפשית באופן יומיומי. זה בהחלט מסביר את העומק הלשוני המשובח של העברית הנדירה בטיבה שלו. העובדה היא כי מבתי הספר הממלכתיים של העשורים האחרונים, שהשחיתו וקלקלו את לימוד העברית והתנ"ך עד בוש, כבר לא יוצאים כמעט משוררים מיטיבי­עברית, ואם יש משורר כזה, הוא בדרך כלל בעל רקע דתי. אדף, שפרש מזמן אל החילוניות, הוא משורר כזה.ובאמת, לפני הכל אנחנו מתפעלים מעושר הלשון המדויק שלו, עברית מדוברת, גמישה, חדשה, חריפת טעם, ועם זאת, עמוסה בצלצלי לשון תנ"כיים, אבל גם ישראליים. אם אדף כותב, למשל:שם יושבות אחיותימעבר לשעות המותרותלוחשות זו לזומעבר נהרות אוויר כהיםמעבר לקירותתחת לבישומרות אותו ערמוכן לדאגה.אי­אפשר שלא להיזכר בזכרי הלשון התנ"כיים, החל מ"על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו", עד "אני ישנה ולבי ער" בשיר השירים, אבל גם בהצטלצלות הישראלית של "מוכן לדאגה", המזכיר בהקשר זה את הפזמון של מתי כספי/ריקי גל "מקום לדאגה". מין אסוציאציות טבעיות כאלה שזר בעברית התנ"כית או בעברית הישראלית או בעברית השירה הישראלית לא יבין אותן. ואגב, אין זה הכרחי בכלל ששמעון אדף היה מודע בכלל להקשרי הלשון האלה, ובכל זאת, הם צרובים בבשר שירתו.הייחוד הלשוני של שמעון אדף הוא חלק מן המקצוענות המשוררית שלו. מה זה מקצוען שירה? זה קודם כל מישהו שכותב בסגנון לא­בנאלי, נטול קלישאות, חדש (כי קלישאות הן פשוט דימויים משומשים, ומשוררים טובים כותבים, תמיד, בדימויים חדשים ובלשון חדשה). ובאמת, בכל עמוד ובכל שיר של שמעון אדף מתחככות המילים זו בזו ויוצרות חשמל, כשהעירוב הוא בין עדינות לבין אכזריות, בין פחד לבין קרינה. מצד אחד מתחוללת כאן אהבה, מצד שני מרחפות מעל כל זה "ציפורים רעות, דקות/בשר כמו סיכות תפירה", שהן כמובן גלגול של שבע הפרות רעות­המראה מחלומו של פרעה (ושמעון הוא הרי אחד מאחיו של יוסף):האם היה כאן אי פעם סתיו?שבע ציפורים רעות, דקותבשר כמו סיכות תפירהרוכסות שחק אל אספלט,מכרסמות פירור אוראחרון.בעצים עצורה התחוללותכמו אהבה,כמה מן השקטים הגדולים של הלבבאו בי כמו חלחלות איומותבמקום הזה.נשים לב: כל השיר בנוי על ניגודים ועל הפתעות. הציפורים, שהן בדרך כלל משל לנועם הטבע, הן כאן רעות ו"דקות כמו סיכות תפירה" (דימוי מפתיע ואפקטיבי ללא ספק). השחק השמיימי "נרכס" (שוב מילה חזקה, מפתיעה) אל האספלט, שהוא כמובן ניגודם של השמים. השקט הגדול של הלב בא דווקא כמו "חלחלה איומה", שהיא שוב ההפך מן השקט. על הניגודים האלה בנויה שירתו של אדף ומלאכת השיר שלו.שוב ושוב אנחנו מתוודעים לאלימות העצמית של אדף, לפחד שלו, למתיחות המתמדת. שוב ושוב מקבלים מראות העולם איזשהו פירוש פנימי אלים, מאיים. בשיר "איקרוס", למשל, מיתדמה אור הירח לעכביש: "סהר/נפקח/בהיחבא/זוהר עכבישי כמו זכוכית סדוק"; והמשורר עצמו רואה את עצמו כ"רפא" (אולי נגזרת היחיד מרוח רפאים) וכאולר מקופל בחושך: "בחדר/עירום כמו רפא/נכון לנגיעה/מקופל/אולר בחושך/אני". גם בשיר אחר חוזר אדף ומגדיר את עצמו (שימו לב) כ"להב/ממורט מול כל האהבה". כלומר, הוא, בנפשו, כמוהו כחוד הסכין העוינת, הפוחדת, מול כל האהבה.בכלל, נפוצים מאוד בשירתו צירופי לשון כמו "מגף הקלגסים של השחר", "מכונות ההנשמה המיותרות של האביב", "הלב גס כמו/זימרת ציפורים בבוקר", "ירח בבקרים משכשך/כמו דג הרוג", "שוט הירח", וכאלה, כאילו המשורר מנסה לא להתפתות לחמדות הטבע, שכמו נועדו להערים עליו ולהשכיח ממנו את רוע המציאות, שאליו הוא חוזר שוב ושוב: "הייתי בשערי עדן ופניתי/אחור/אל מוראות הגוף", הוא כותב, ואין ניסוח טוב מזה לנטייתו הכפייתית של אדף לא להרשות לעצמו לשקוע בנועם.גם חוויית שדרות (ששמעון אדף הוא כידוע מבניה) מתוארת מפעם לפעם כחוויה קשה, שוממת, טראומטית: "כמו תלמיד מבוהל/הבקרים מוצלפים על גבי./יש דרך אחת של שדרות/שלא אדקלם חזרה". וזכרון שדרות חוזר ומופיע כמין דבר שאי­אפשר לחזור אליו ומאוד לא רוצים לחזור אליו משום שיש בו משהו "ממאיר" ו"צווחני" ו"דחוס" ו"ערוף", עניין רע בסך הכל, למרבה הצער: "בשדרות, באיזה קיץ, מבעד/מרחק לא מעדן את/מטחי האור את צווחתם/האבודה של ילדים/ערופי בגדים, דחוסים אל תוך/אלול ממאיר, אני שומע/את הצהריים/טובחים ברחובות".הצער של אדף הוא כל כך עמוק, הבהלה שלו כל כך מוחשית, ורגישותו האינטליגנטית כל כך מעודנת, עד שאי­אפשר לא לאהוב אותו ולהשתתף בצערו, אבל אי­אפשר לרחף איתו ולהמריא איתו. עד כאן. כל ריחוף נערף בזיכרון רע. משום כך צריך להצטרף לייח ול העצמי של אדף בשיר האחרון בספר: "אני עוד אתעורר מחלום הבעתה של הביוגרפיה".מצד שני, חלום הבעתה האוטוביוגרפי הזה הוא מבער אחורי משובח לדלק הפנימי של השירים שלו. לכן, לפחות מבחינה משוררית, אולי לא כדאי לזנוח את הסיוט הזה, לפני שימצה את עצמו באמת עד תום. וזו אולי משמעות הביטוי המופיע בשיריו: "אור הבהלה של השירה". כי השירה, המחילה התת­קרקעית הזאת, מוליכה כמעט תמיד אל הבהלה.יש כאן לא מעט רמיזות או אולי אמירות מפורשות על אכזריות האב: "גוחן הקול/רק במידה/שאב אכזר, כלומר/מאוד", ויש בכך אולי כדי להסביר במידה מסוימת את הקושי להתייחס לחיים לא בבהלה. אפילו אוויר הקיץ הבהיר, שאין לכאורה פחות אפל ממנו, מקפיץ לראשו של המשורר דימוי פחד: "אוויר קיץ בהיר הצליף בי/כמו חגורה נשלפת ממכנס". יכול להיות משהו אחר מחגורת האב? לא נעים.ובכל זאת, היה נדמה לי שאני שומע במקום מסוים סוג של קריאת הצלה, אולי זכר אהבה חבוי, לאותו אב: "עזור, עזור. מה איתך?/עזור, אבא, עזור". ומנגד, ההזדהות עם האם ועם הקושי שלה היא גדולה ומרגשת: "בכוונה איני אומר, ימיה בחושך/לא משום שאינם/מתוך גאווה". כלומר, ימיה כן בחושך, ולב הקורא נשבר.את הקושי הפנימי לאהוב בגלל עצבון הילדות מנסח אדף עצמו שוב ושוב: "מה שאף פעם לא היה שיר ערש/לא יהיה לעולם/שיר אהבה". כן, ילדים שלא שרו להם שיר ערש לא יוכלו לשיר שיר אהבה. רק בת"א אולי מצליח שמעון אדף להניח לעולם, מעט, ללטף אותו: "עננים מעל תל­אביב.../אני מדרים, אני מצעיר את האוויר,/רוחות חלקות כמו ילדים", רגע מפויס בתוך שיר, שגם בו יש דימויי התמוטטות והרס. ושוב, בשיר תל­אביבי אחר, מובעת שמחת ההשתחררות הזמנית מן הנטל הביוגרפי: "אני נטול/אבות ואמהות, חסר שירה ומתנודד על החלון, שלוח/אל חוץ תל­אביבי". ופתאום, בשיר אחר, גם משפט מפתיע באופטימיות שלו: "אבל החיים טובים בזכות עצמם". הלו? זה שמעון?ואת כל זה אני אומר עוד לפני ששמעתי את התקליטור הנלווה לספר, שבו קורא אדף משיריו בליווי מוזיקה. אגב, מאוד לא אהבתי את הטענה שנכתבה בדף המצורף לספר, ועל פיה נועד התקליטור לבטל את הניכור הקיים כיום ביחס לשירה. כששירה היא חזקה, היא פועלת גם בלי תקליטור. מה שמזכיר לי עוד משהו שלא אהבתי, ואולי הוא חלק מאותה רוח שחצנית­מודרנית שטוחה, המתבטאת בהנמקה הנ"ל לתקליטור. אני מתכוון לשיר היחיד בספרו של אדף, שעורר בי הסתייגות עמוקה. מדובר בשיר הביטול הוויזלטירי, שבו משמיע שמעון אדף דברי בוז מתנשאים על המשוררים העבריים המתים, שכבר אינם רלוונטיים מבחינתו. זהו שיר מכעיס ושגוי בעמדה הרוחנית שלו:אינכם עוד.פעימתכם לא מחזור דם, נשימתכם לא אוויר.לא היערכות לחה.אני עושה בכם את החסד היחיד האפשרי.מפקיר אתכם לשכחה.הבעיה היא שאדף איננו נוקב בשמות המשוררים העבריים המתים שאליהם הוא מתכוון, ומכאן משתמע לכאורה שהוא מתכוון לכל המשוררים העבריים המתים, מיהודה הלוי ואבן­גבירול עד ביאליק ואלתרמן, ומיעקב שטיינברג וחיים לנסקי עד רחל ויוכבד בת­מרים (ואני כמובן לא חושד בו שהוא מתכוון למתים מודרניים מסוגם של יונה וולך ודן פגיס). כן, כולם, בניגוד לאדף, לא צירפו לספר שיריהם תקליטור חדש­חדיש, אבל כולם היו משוררים מופלאים בשיאי שירתם, ולכן לדבר בלשון הכללה גורפת על "משוררים עבריים מתים" זה לעשות מעשה מגונה כלפי השירה, כלפי התרבות, כלפי המשוררים העבריים המתים, וכשמדובר בעורך כתר (כי כידוע זו משרתו של שמעון אדף), העניין הוא עוד הרבה יותר משמעותי וחמור .כדאי תמיד לזכור, כי שירי חיבת ציון, למשל (המתקשרים בתודעתנו עם "משוררים עבריים מתים"), קדמו לתחייה הציונית, ובמידה רבה יצרו אותה, והרי אילמלי תחייה ציונית זו לא היינו שמעון אדף ואני, למשל, מדברים עברית וחיים בארץ ועוסקים בשירה עברית. לכן יש כאן בשיר הזה איזושהי לזות­שפתיים פוחזת, גם אם מותר בוודאי לומר שרוב השירה העברית המיושנת מתפורר תחת עינינו, ממש כפי שיש הרבה משוררים חיים, צעירים ומשמימים. אמנם לא שמעון אדף.במיטבו, והוא במיטבו ברוב שיריו, מצליח אדף לנגוע ללבנו נגיעה עמוקה, ומעורר בנו כמעט רצון מוחשי לנחם אותו, לנסות להרגיע אותו, כמו בשיר הבא על זיכרון בריחה מהבית, פעם, בשדרות:שמעון אדף / זכרפעם ברחתי.נסתר בעשב כבד כמו קיץשכוב על הגב.גבהים מלשינים שמים,ציפורים צנומות כמו זרעונים,קולות המחפשים געגועים חיווריםבאובך הירוק.שנים ניסיתי לשוב.בבתים הרחבים נושך לשווא שפתיים.עוד מעולם לא היה השחר זוב דם בחלון.רק מרחק מזיע חושך דק.לילה.אני אל מול פני המלחמה החזקה.מתי, מתי כבר יצליח שמעון אדף להירג ע מן המלחמה החזקה שבלבו? אין ספק. מדובר במשורר נפלא. אחד המרגשים ביותר, האנושיים ביותר והמשוכללים ביותר בשירה הישראלית היום.(שמעון אדף, "מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי", הוצאת כתר, 76 עמ', בצירוף תקליטור, הכולל שישה משירי הספר בגירסתם המוזיקלית) כי לאושר נוצרנו ספר שיריו של נתן זך "כל החלב והדבש", שהופיע עכשיו במהדורה חדשה, לאחר 35 שנה ו­16 הדפסות, שמכרו כ­30 אלף עותקים, הוא זכר לימיה המפוארים ביותר של השירה הישראלית. אני זוכר איך חיכיתי לספר הזה ברעד מחושמל, ואיך קראתי אותו בחמדת שירה מוחלטת, כשהופיע לראשונה ב­.1966 כל השירים הגדולים ההם, מ"אני רוצה תמיד עיניים", עד "את הכאב המתוק של האהבה", מ"יופיה אינו ידוע" עד "שימו לב לסגול הרועד" ו"לפעמים מתגעגע אלוהים על עבדו המתוק איוב" ועוד ועוד. באמת ספר שירים נפלא.הייתי אז בקשר קרוב עם נתן זך, אחד מארבעת מורי­השירה הגדולים שלי, עשרות פגישות, מאות שעות, כנראה, והכרתי את רוב שיריו בעל­פה. באותה שנה, או שנה קודם, גם התחלתי לפרסם מאמרים ושירים בעיתונות הספרותית. כשנה לאחר מכן, כבר סמוך מאוד למלחמת ששת הימים (ואולי אף גלש האירוע הספרותי לאחריה) השיק נתן זך במסיבה ספרותית בגלריה בפינת דיזנגוף­קרן קיימת את ספרו הטוב האחרון, "במקום חלום", שירי מסע אושר באיטליה, בליווי ציורים של תומרקין.אגב, סביב שירי "במקום חלום" הסתכסכתי קשות עם מאיר ויזלטיר, שתקף את שיריו האיטלקיים רבי­היופי של זך. אני יצאתי אז להתקפה כבדה על ויזלטיר, ב"משא" של אהרן מגד.על כל פנים, מי שלא היה אז חלק מהרפובליקה הספרותית הישראלית לא יוכל להבין מה היה מעמדו של זך באותן שנים. קסם נסיכי הילך עליו, ואלפים חיכו לשיריו, נניח כמו שהיום מחכים, או חיכו, לתקליט הבא של ברי סחרוף. המהדורה הראשונה של "כל החלב הדבש" אזלה תוך כמה שבועות. וזוהר גדול היה גם סביב הופעת שירי "במקום חלום". ואז נסע נתן זך לאנגליה.השנה היתה ,1967 קצת אחרי מלחמת ששת הימים. זך היה אז מרצה נפלא, במעמד לא קבוע, באוניברסיטת ת"א ובסמינר הקיבוצים, ומשום­מה גדלה בו התאווה האקדמית הזרה ליהפך לבעל תואר "דוקטור". למה ירצה משורר נסיכי, עטוף הילת אהבה והערצה גדולה, בתואר המכוער "דוקטור" ממש לא ברור לי, אבל זה מה שזך רצה. אשר על כן נסע לאנגליה, למשך 11 שנה, ובה עשה (באוניברסיטת ססקס, אם אינני טועה) דוקטורט שעסק ככל שאני יודע בהשוואה בין שירת פאונד האמריקאית לשירת ברכט הגרמנית.והנה, כעבור כמה שנים לשהותו באנגליה פרסם זך את ספרו הבא, הראשון שנכתב באדמה אנגלית, הוא הספר "צפונית מזרחית", וזה היה רע למדי בסך הכל. אני זוכר א ת השורה הראשונה הדוחה, המתנשאת, המלאכותית, הפותחת את הספר ההוא: "כי דמעה היא דבר אינטלקטואלי ואנחנו מגיהים את עצמנו תמיד". לא, דמעה היא לא דבר אינטלקטואלי, ואנחנו לא מגיהים את עצמנו תמיד. לפעמים אנחנו גם נחים מעצמנו. אבל כל התנוחה הרוחנית והלשונית של המשפט הפותח הזה סימנה את המהפך הרע שעבר על זך: משהו בתחושת הלשון שלו אבד, משהו באווריריות קורקע, משהו במוזיקליות לא דפק יותר. וגם לא חזר מעולם מאז.כתבתי על כך שוב ושוב במשך השנים, ותקפתי את שירתו המאוחרת של זך הרבה לפני שעשה זאת אריאל הירשפלד, למשל. עם זאת, לאחר שהתייאשתי כבר מזך כמשורר, מצאתי לנכון לפרגן לספרו האחרון, "כיוון שאני בסביבה", שעורר בי סוג של כבוד אנושי, לא שירי. כבוד לפיקחות של זך, כבוד לסוג הרחמים שלו, כבוד לאומץ הווידוי שלו, לא כבוד להשראה שלו.ובכל זאת, לפעמים אמרתי לעצמי, אמנם לא ברצינות, שאולי השינוי התחולל בי, שאולי מי שהשתנה בטעמיו זה אני, ולא זך. כי עובדה שאנשים כמו ניסים קלדרון המשיכו להלל ולהעריץ את זך כאילו כלום לא קרה. אבל הנה באה המהדורה החדשה של "כל החלב והדבש", הכוללת בתוכה חידוש מרתק במיוחד : חמישה שירים גנוזים, שנכתבו בתקופת "כל החלב והדבש", בין 1960 ל­,1966 אבל לא נכללו בספר עצמו, נוספו עכשיו כנספח למהדורה החדשה. והנה, אני קורא את השירים האלה, לראשונה, ואני יודע בוודאות שאכן זך הקודם והמעולה כתב אותם, ולא זך המאוחר, שהגלות האנגלית שיבשה את ההשראה המשוררית שלו. הנה שוב הכריזמה ההיא של הלשון, המוזיקליות, העברית המוארת, החריזה הפנימית המשחקית.אין ספק, מדובר בגלגול הקודם של זך, לא בגלגול הנוכחי, ועל כך הרי מעיד זך עצמו בדברים על כריכת הספר: "שירים מן הגניזה, שלא ראו אור מעולם, והרי הם לפניכם ­ ללא כל תיקונים ושינויים ­ זכר לאיש שהייתי ואינני עוד". אכן, אכן.הנה אחד משירי הגניזה האלה:נתן זך / כי לאושרכי לאושר נוצרנו וגם כיבאופל הבור אל לא אושר הושברנו,הוסגרנו, יאמר המזמורכי לאושר נוצרנו.כי לאושר נוצרנו, כל השאריעבור,לא יחזור, גאוות אישמדומה, מרומה תפריז תמיד בכחשהעפר. גם בשחור, אהבתו,אם נותרה בו אהבה,תעור,תזכורכי לאושר נוצרנו.כי לאושר נוצרנו, כי נחזורעל המילים וכבר מצאנו מקלט,מסתור.אשר גם אם לא שאלנו אם נאסר,יאמר מבין דבר כי גם אם הושברנו,אם בגאוותנו הוסגרנולבדוד, עוד נפצח את פינו, כיעוד לא רווינו, כמעט לא היינו,לא ניתם עוד, לא נגמור.כל עוד אור בעינינו, אור בשפתינויקר לנו האור.כי עוד לא מלאנו. עוד ועוד צמאנו, פיתחולנו שער, הניחו לנו ונעבורגם בענן, גם בענן כי יסגור,כי לאושר נוצרנו.("כל החלב והדבש", מהדורה חדשה בליווי נספח הכולל חמישה שירים גנוזים, משנות ה­,60 שלא פורסמו, וכן תקליטור שבו קורא נתן זך משירי הספר, הוצאת עם עובד, 105 עמ')