בחזרה לבופור דדי מרקוביץ' מדווח ממוצב צה"ל מעל מחנה בלאטה דדי מרקוביץ' 04/04/02 "והיה כי יביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל"(ספר דברים, י"א ,29 פרשת ראה)כשאלוהים נתן לבני ישראל את הארץ, הוא העמיד מחצית מהשבטים על הר הברכה, הר גריזים, ומחצית על הר הקללה, הר עיבל. אומרים שהמחזה היה מדהים. אלה אמרו ברכות ואלה אמרו קללות, וכולם יחד, 600 אלף איש, אמרו אמן. כמה אלפי שנים אחר כך מגלים שיש מקומות בארץ המופלאה שלנו שרואים רק במילואים. הר גריזים (הר ברכה), לדוגמה. 850 מ' מעל פני הים שמשקיפים מצפון וממערב על העיר שכם, וממזרח על מחנות הפליטים בלאטה ועסכר.שכם זה הקסבה הצפופה, שכם זה אוניברסיטת א­נג'אח העוינת, שכם זה קבר יוסף, שכם זה מדחאת יוסוף ז"ל. שכם היא פצצה מתקתקת. ביום מפגינים נוכחות בצירים הראשיים, בלילה משכיבים מארבים, מחפשים מחבלים מתאבדים שיוצאים לבתי הקפה בתל אביב ולתחנה המרכזית בחדרה, ואולי גם מתאבדות או מפגעי ירי. בכל דבר זז שיוצא משטח איי יורים כדי להרוג. לבנון, רק בקטן. אפילו מצנפות חי"ר מדוגמות לקסדות קיבלנו כאן. יוצאים כדי להיתקל. פעם זה היה בשירות הסדיר, היום זה במ ילואים. רק עם קצת יותר שערות לבנות ופחות נאיביות. רק בשבוע שעבר יצאה מכאן חוליית מחבלים שרצחה ארבעה בני משפחה מאלון מורה, התנחלות ותיקה, שלושה ק"מ מזרחית על ההר.המוצב של צה"ל בתל ארס, שם יושבת היחידה שלי, הוא הבופור של השומרון. בעונה הזו של השנה הכול ירוק מסביב. אדמת טרשים ויערות של ברושים המקנים למקום אווירה קסומה ולא מאפיינת. מה שבאמת קורה כאן מטעה. השקט שלפני הסערה. אחרי שגדודי אל­אקצה לקחו את האחריות על פיצוץ טנק המרכבה ברצועת עזה, התנזים והג'יהאד האסלאמי חמים על ההדק. על פי הקדקודים בשטח, הם רוצים להביא לראיס ערפאת רוטור של מסוק ו"מוצב חודר". תל ארס, המקום הכי גבוה בסביבה, הוא מטרה מצוינת.אנחנו כאן כדי לשמור על עצמנו, ושיסלחו לי המתנחלים. אל המקום מגיעים רק ברכב ממוגן, עמדות השמירה מדופנות בשקי חול, כולם עם מחסנית בתוך הנשק, ישנים במדים מלאים ובנעליים. במילה אחת: מלחמה.רוני גרשוביץ, מספר אישי ,2282515 לוחם ותיק, היה ממקימי יחידת אגוז, שהוקמה במיוחד כדי להילחם בלוחמי הגרילה של החיזבאללה. השבוע הוא נזכר בימים ההם, לפני שש שנים: "במקום מארב של 72 שעות, יש מארב של ארבע שעות, אבל חוץ מזה הכול אותו דבר. הכול משופצר, הכול מאובטח, ולא משאירים סימנים בשטח. בעיקרון, אני מעדיף כל הזמן לעשות מארבים. אני מחכה להם, והם לא מחכים לי. השתחררתי, אבל הנה סידרו לי לבנון 20 דקות מתל אביב".מקום מדהים תל ארס. גם בלי משקפת אפשר לראות ביום בהיר את הארובות של חדרה. על ההר הסמוך עומדת וילה של שיח' מצרי, מיליונר, שהחליט שלהשקיף על שכם זו אטרקציה. "הוא נורא עשיר ויש לו עוד חמש וילות כאלה", אומר הפועל הערבי שמתחזק את המקום, "בינתיים הוא כבר שתל גראס בגינה".סליחה אילת, סליחה טבריה, סליחה חיפה, סליחה רמת הגולן, סליחה תל אביב. התצפית על שכם עוצרת נשימה. מיליון דולר. אם היינו קצת חכמים (ואני כולל גם את הפלסטינים), היינו מקימים במקום מלון יוקרתי סטייל יערות הכרמל (800 שקל ללילה לאדם לפחות). תעשייה שתגלגל מיליוני דולרים בשנה, ועוד אלפי תיירים בשנה, אלפי מקומות עבודה, קזינו בבעלות אוסטרית משותפת. השכונה יכולה להתחלק לשניים. חלק על הר הקללה וחלק על הר הברכה. רק חבל שניצני השלום נראים היום רחוקים מתמיד. אגב, הרבה בוגרים של הודו זרוקים פה איתי, מזכירים כו לם את עמק כול מנל. נראה אותו דבר. דברים קטנים, ירוק מסביב, וצ'ה הודי שעושה לנו כפיר פלדמן, צלף ולוחם ביחידה. תה צמחים אין, קפה שחור אאוט, הפוך זה פאסה.איך מקום כזה הפך לתופת? גם בכפרים מתקשים להבין. האצבע מופנית, כרגיל, למחנה הפליטים. נוהל ארגז אש"ירי בוצע הלילה על מוצב צה"ל בהר גריזים. כוחותינו השיבו אש. אין נפגעים לכוחותינו"(יום חמישי, ,6:00 קריינית קול ישראל)בכל שנה אנחנו נפגשים לפחות פעמיים. בתקופה האחרונה אפילו שלוש. בני 22 עד 42 פלוס שמשרתים במילואים. יחידה מובחרת. סטודנטים, מהנדסים, מובטלים, פריקים, מושבניקים, קיבוצניקים, היי­טק, עורכי דין, שמאלנים, ימנים, מתנחלים, "עיר­ניקים".מכתב הקצינים, שקורא להשתמטות משירות בשטחים, נמצא מחוץ לתחום, לפחות בשיחות. על המחשבות לאף אחד אין טאבו. נכון, לא כולם מוכנים למות למען אידיאולוגיה של כמה מאות משפחות מיצהר, איתמר, כפר תפוח, ברכה א', ברכה ב', הגדעונים, אפילו אריאל; אבל אף אחד לא יסבול שתהיה מלחמה והוא יישב בבית. כשהחברים שלו נמצאים בחזית, החזית המזרחית, הוא לא ישאיר אותם לבד.השגרה במוצב בהר גריזים ידועה (סליחה, אמא). בכל יום יורים עלינו. המחבלים הם כמו שעון שוויצרי: ב­20:00 מתחיל הירי מכיוון מחנה הפליטים בלאטה או משכונות ראס אל­אלעין, מפרבריה הדרומיים של שכם. כולם קופצים על הסוללות ויורים. גם השמאלנים שמטיפים כל היום על " פשעי מלחמה". כשהלב פועם בחוזקה והיד קלה על ההדק, משחררים ירי מונע מכיוון המוצב. בלבנון קראו לזה "ארגז אש", כאן קוראים לזה "ירי מסכל", אף שלא תמיד מזהים מאין הירי. יורים כדי לא לצאת פראיירים, אחרי כמה דקות רואים את הצ'קלאקה של האמבולנסים. בטוח יש נפגעים. לא בטוח במי פגענו. בטוח גידלנו עוד דור של מתאבדים.ככה היה גם בליל הסדר. כבר מיום ראשון שעבר הגיעו המשגיחים, סילקו את הלחם ואת החמץ. כבר שבועיים אנחנו אוכלים רק מצות. בסוף בליל הסדר נשארו רק החילונים. לדתיים זה כנראה לא מספיק כשר. חיים, הטבח האשקלוני משכונת אפרידר, קנה 20 ק"ג של נסיכת הנילוס ועשה חריימה מהסרטים. גם סלטים והגדות של פסח היו, אבל מחבל מתאבד מנתניה החליט להרוס לנו את החג. אחר כך הגיע ירי מכיוון בלאטה בשכם (שגרה או לא?), והיה "חג שמח".שעה וחצי על הסוללה. ערפל, קר, גשם שחודר לחרמונית. לא רואים ממטר. אפילו קצת מפחדים. חושבים על הבית, על החברה, על הילדים (למי שיש), קצת על העבודה, אבל בעיקר על מה אנחנו עושים כאן על הר הברכה הזה (ברכה אלק), למה אנחנו צריכים להיות כאן, למה נמשיך לבוא לכאן גם בפעם הבאה, וכמה הס כסוך הזה לא פתיר. חוזרים לשגרה, האוכל על השולחן קר, ומתגברים את העמדות. לילה לבן. חיים הטבח שבוז שאנחנו לא יושבים יחד ומרימים כוסית לחיים ולפחות שרים "מה נשתנה". אנחנו יודעים למה ­ בעצם שום דבר לא נשתנה. משה נוסבאום מדווח "הצבא זה הקיר, אני זה הראש, נראה מי יישבר קודם"(כתובת בתא השירותים, מוצב תל ארס, אפריל 2002)צה"ל נכנס לרמאללה. הטנקים עובדים בפאתי שכם וג'נין. רצועת עזה מבותרת לשלושה חלקים. ערפאת מכותר בלשכתו. בטלוויזיה אומרים שאין לו מים ואין לו טלפון לווייני. מישהו מהחברים בחדר האוכל צוחק ואומר שהסוללה של סלקום נגמרת לו באמצע השיחה עם יוסי שריד. אה, גם המלכה האם מתה בגיל ,101 וגם משה נוסבאום ממשיך לדווח. בכלל לא משהו אישי נגד נוסבאום, אבל אף אחד כאן לא מסמפט אותו. המקורות הבכירים שלו לכאורה מרגיזים את כולם. אנחנו כאן, הוא שם, והוא יודע יותר מאיתנו. מדהים. מרגיז.רם לבני, גולנצ'יק בעברו, בטוח שהמלחמה הבאה היא קונספירציה של נוסבאום והתקשורת. גם כשאין מה לדווח ­ מדווחים. יורים פה, יורים שם, ואמא מחכה בבית מודאגת. המפה של שכם מופיעה יותר מדיי בערוץ ,2 ובבית לחוצים. טלפון בכל שלוש שעות, ואם נגמרת הסוללה, מתחיל הלחץ. אי אפשר להאשים את אמא. התמונות מלבנון עוברות לה בעיניים, רק שאז לא היה סלולרי. "אז גם לא היה ערוץ 2", אומר אייל גבע, עו"ד מתל אביב שסוגר 15 יום במוצב. "מאז שיש ערוץ 2 המצב המדיני התדרדר, הסכם אוסלו קרס. אומנם יצאנו מלבנון, אבל נכנסנו שוב לשטחים שלא שייכים לנו. הרייטינג של המלחמה גבוה. דו ספרתי באחוזים. מאז אינתיפאדת אל­אקצה לא ראיתי את שר התחבורה מתראיין אחרי 600 הרוגים בדרכים".נוסבאום מודיע ש­20 אלף חיילי מילואים מגויסים בזה הרגע, ואני רואה איך השבת שלי נסגרת במוצב. עוד בשירות הסדיר בונים כל השבוע על היומיים האלה בבית, ובסופו של דבר משהו נדפק. בכלל הייתי אמור להשתחרר ביום ראשון עד לאימון השנתי בסוף אוגוסט, אבל אז הגיע הצו 8.יוסי כהן, 15 שנה ביחידה, אב לשניים, אומר: "תודיעו להורים שהצו בדרך ושלא יילחצו בבית כשיגלו את ההודעה מקצין העיר". וואללה, צודק הבחור. לא סימפטי לשמוע במצב הזה את קולו המרגיע של קצין העיר, בטח לא כשהוא דופק בדלת של ההורים.פלדמן הצלף חוזר אחרי שישה ימים לחזית המזרחית. "עד לפני כמה שעות עוד הייתי בפסטיבל בומבמלה", הוא מדווח, "מדורה על החוף עם כל התוספות".מה שלא עושה הצו עושה הכוננות. צריכים לראות כדי להאמין איך חיילים שהשתחררו מצה"ל לפני 20 שנה פלוס מצחצחים את המאגים, המק"חים והנשקים האישיים. לא לוקחים סיכונים. בכל זאת מדובר בחיים שלנו.סרן שמועתי פושט גם על המוצב בתל ארס. כל היחידה מגויסת מהבית. גם דינוזאורים בני 45 נכנסו לרשימות. החבר'ה, משוחררים כבר עשר שנים, הגיעו בהתנדבות. למה? כי משהו במילה הזאת "מלחמה" נלחש מפה לאוזן ומוציא את כולם מהבתים. בלי שאלות, באישון לילה. רק שכחנו במי אנחנו נלחמים.במלחמת העולם השנייה הגיעו להיטלר אחרי שלוש שנים. אנחנו בלשכה של הראיס אחרי 24 שעות, מנתקים לו את הטלפון, צובאים על הפתחים, מנתקים מהעולם, ודורשים בצדק שיפסיק את הטרור. צרור תודות לכולם "אין המתרפק על עברו אלא הצופה אל העתיד הוא אשר מובטחת לו ההצלחה"(סר ווינסטון צ'רצ'יל)תודה לסלקום, פלאפון ואורנג' על האנטנה הגדולה במרכז המוצב שמקרינה לנו על המוח והאשכים. תודה ליס, טלוויזיה בלוויין, שהגיעה עד הלום כדי להעביר לנו את משה נוסבאום וערוץ האופנה. תודה לגדי, שתרם את הממיר הדיגיטלי. תודה לאריק שרון וליאסר ערפאת, בלעדיהם לא היינו פה. תודה למהנדס נסים ג'רבי, שהשאיל לי את הלפטופ, תודה לצביקה המ"פ. ניפגש בשבוע הבא בג'נין, אלא אם גנרל אנתוני זיני יחליט אחרת.