סופר גירל אורנה אוסטפלד, המאמנת האולטימטיבית של א.ס רמה"ש, לא רוצה לנוח רועי בהריר 04/04/02 אינתיפאדה היא אחד הדברים שאורנה אוסטפלד הכי אוהבת בעולם. בכל פעם שהיא עצבנית, לחוצה או סתם נטולת מצב רוח ­ היא עוצמת עיניים, חושבת עליה, ומיד נעשה לה חם בלב. בכלל, "אינתיפאדה", כך היא אומרת, "אמנם מעצבנת אותי לפעמים, אבל בדרך כלל היא מאוד מרגיעה". וזה נכון. לפעמים היא באמת נחמדה מאוד, האינתיפאדה הזאת. במבט ראשון היא אולי נראית כמו משהו שמקומו ברחוב, לצד האשפה והצמיגים הבוערים, אבל כשמסתכלים עליה מקרוב, ניתן בהחלט לראות שיש לה חן מסוים. חוץ מזה, היא גם ממש לא מזיקה. אפשר ללטף אותה, להרים אותה, לנענע אותה באוויר. היא לעולם לא תשרוט, לא תנשוך, וברוב המקרים היא אפילו לא תפלוט "מיאו" פצפון מתחת לשפם. "קראתי לה ככה על שם האינתיפאדה הראשונה", אומרת אוסטפלד, "אם היא משגעת אותך ­ תעביר אותה אליי". אני מנסה להעביר, אבל אינתיפאדה חוזרת במהירות. עכשיו זה כבר מתחיל להציק מעט. נו, שוין. גם שמיר, פרס, ברק ושרון לא ממש הצליחו להיפטר ממנה. אני אישה לחוצה למרבה האירוניה, באופן מוזר למדיי גם האינתיפאדה ­ זאת עם הה"א לפני ­ עוזרת לאוסטפלד, המאמנת הנצחית והמיתולוגית של א.ס רמת השרון, לשחרר מעט מהלחץ ההיסטרי שאופף את חייה הפרטיים והאינטנסיביים להחריד. "כשאני לחוצה מאוד מאוד, אני חושבת על האינתיפאדה", היא אומרת, "וזה גורם לי לעוד יותר לחץ, אבל ככה אני מתמודדת עם מה שאני עושה יותר טוב". ואכן, אוסטפלד מתפקדת במשך רוב שעות היום והלילה כסיפולוקס מהלך. אחרי הפסד הבית המפתיע של קבוצתה לרמת חן במשחק הראשון של חצי גמר הפלייאוף, היא לא עצמה עין לילה שלם מרוב לחץ. אפילו לא לדקה. מה שעבר עליה באותו ליל שימורים מסויט זה משהו מעבר לסתם לחץ סטנדרטי. זה סוג של לחץ היסטרי שגובל בחרדה אמיתית. "זה תאונת דרכים. פתאום, בבת אחת, מפסיק הכל. מה זה פה? יש לי תוכניות, יש לי לוח זמנים. איך אני יכולה לישון ככה בדיוק? ניסיתי לקרוא, לראות סרטים, ראיתי את הקלטת של המשחק כמה פעמים. אבל עזוב, זה לא עוזר במשהו. מה שיעזור באמת זה שכבר נשתחרר, סוף סוף, מהלחץ הזה". אבל אוסטפלד יודעת שזה לא מה שהולך לקרות בקרוב. אולי ההפך הוא הנכון. הלחץ שלה רק הולך וגובר, ואוטוטו תושבי שכונת מורשה ברמת השרון, שכניה, יזועזעו מבום ענק שילווה את פיצוץ ראשה. עד אז לפחות, אוסטפלד מנסה להחזיק את עצמה במסגרת של שפיות כלשהי. "תשמע", היא אומרת, "אל"ף, אני תמיד יודעת שיש גם את העונה הבאה. אני כבר למודת ניסיון. זו לא פעם ראשונה שזה ככה. היה לנו גם שנה שעברה את אותו סיפור עם כרמיאל בגמר. גם הזרות, עם כל המצב הביטחוני, רוצות לסיים את העונה הזאת כמו שתכננו ­ עם האליפות. בי"ת, מטרה אחת כבר השגנו: הגביע. כאילו, יש לנו כבר תואר אחד. בכל זאת, להפסיק לשחק לפני האליפות זה כאילו פתאום אין עבודה. זה משהו מאוד משונה. אני לא מורגלת לזה בכלל". הבריאות הנפשית והפיזית, למי שעדיין לא שם לב, באה אצל אוסטפלד הרבה אחרי המחויבות שלה לקבוצה. לא, היא ממש לא תהיה מוכנה לוותר על מלחמה כלשהי במגרש תמורת קצת שקט נפשי. "לא, לא ולא! יש לי הרגשה שאנחנו לוקחות את האליפות". כזאת היא אוסטפלד. אחת שתמיד נלחמת עד הסוף. אחת שלא מוותרת לעולם. אחת שמסמנת לעצמה מטרות ומסתערת עליהן במלוא העוצמה, אפילו אם הן טחנות רוח עם קבלות. אחת שתעשה הכל כדי שכדורסל הנשים בארץ בכלל וקבוצתה, א.ס רמת השרון, בפרט, לא יישארו נטועים לעד על מקומם הזניח בתודעה הציבורית, ויקבלו את מלוא הכבוד וההערכה שלדעתה מגיעים להן. לטובת מטרת החיים הזאת, אוסטפלד מוכנה להשתמש בכל האמצעים הכשרים, וגם באלה שכשרים לאוכלי קטניות. בין השאר, היא עושה רונדלים בין בתי הספר באזור כדי להסביר שם לילדות השמנת המפונקות עם הברבי שלהן שגם להן זה יכול להיות מאוד כיף ונחמד להקפיץ כדור ביד, היא צורחת על עורכי העיתונים והטלוויזיה השוביניסטים שלא מקדישים, לטענתה, מספיק תשומת לב לענף, היא מגישה בג"ץ נגד המועצה שלה שלדעתה לא מחלקת את תקציב הספורט בצורה הוגנת לקבוצות המקומיות, והיא נאבקת פיזית עם תושבים חמי מזג ומגודלי גוף, שמעוצבנים עליה בגלל שהיא תופסת להם את האולם השכונתי. בחורה קשוחה, אוסטפלד. העניין הוא, שלמרות כל האמביציה הבלתי נלאית הזאת שלה ­ האהבה לכדורסל הנשים באזור עדיין רחוקה מלהיות נחלת הכלל. "רק בפלייאוף האולם מתמלא", היא אומרת בלב שבור, "זה לא תמיד קשור רק לנשים. אין כאן תרבות של ספורט בכלל. אין כזה דבר. זה הכל מהרגע להרגע. אם לא ניקח אליפות ­ לא יגיעו אנשים. עכשיו, אני לא אומרת שאין בכלל שום דבר, יש לנו את קומץ האוהדים שלנו שכל הזמן מגיע, אבל אנשים רוצים הישגים מעכשיו לעכשיו. הקבוצה לא יכולה להיות אלופה כל הזמן. כל הרעיון של ספורט לא קיים במדינת ישראל. יש כאן את ההתלהמות הזאת. פתאום כולם אוהבים את הפועל תל אביב בכדורגל, אתה מבין? אני לא מקנאת בהם. הם לא לקחו אליפות, לא לקחו גביע, אבל היה כזה טירוף סביבם, וזה נראה לי ממש כמו מחלת נפש. זה משהו לא בריא. תגיד לי אתה, איזה קהל יש? יש להפועל תל אביב בכדורגל ויש למכבי תל אביב בכדורסל. זהו"אבל אוסטפלד, כמובן, לא סבורה שזו הסיבה היחידה שבגללה אנשים לא ממש מתעניינים בקבוצה שלה. אחרת, מן הסתם, חצי מהבלגן שהיא עושה לא היה שווה, ממילא, שום דבר. "ברור שגם העובדה שנשים זוכות לפחות חשיפה קשורה לזה", היא מוסיפה בעצבנות קלה, "תראה, על המשחק הכי חשוב שלנו בעונה כתבו בעיתון שתי מילים וחצי. לפני הפלייאוף, מי היה בכלל מודע אליו? הייתה רבע שורה. גם העיתונות המקומית לא כותבת עלינו. זה מאוד משפיע, אני בטוחה. אנשים אוהבים לקרוא את הדברים המקומיים". אני אישה פמיניסטית הראיון עם אוסטפלד מתקיים יום אחרי הלילה ההוא, נטול השינה, שעבר עליה אחרי ההפסד לרמת חן. העייפות בהחלט ניכרת על פניה. המתח ניכר יותר. אנחנו יושבים על הספה בסלון, והטלוויזיה שמולנו מכוונת, מן הסתם, על המשחק מאתמול. בין תגובת ביניים קולנית לבין תפיסת ראש היסטרית נוכח מה שקורה על המגרש ­ אוסטפלד מנסה גם לענות לשאלותיי. היא יושבת ברגליים מפושקות, כאילו בניחותא, אבל אצבעותיה מרקדות על מעקה הספה ללא הפסקה. אינתיפאדה, בינתיים, נעה בחוסר שקט ממני אליה, ממנה אליי וחוזר חלילה כאחוזת אמוק. גם היא, כמובן, חשה במתח העצום. ואכן, העצבנות של אוסטפלד, ההתרוצצויות של החתולה והשאלות המטרידות שלי מייצרות אווירת קרב מאיימת ומעיקה במיוחד, וזה עוד לפני השלב של השאלות החודרניות. אני שואל אותה למה, לדעתה, לא כותבים על הקבוצה שלה בעיתונים, ולעצבים שלה נוסף, כתוצאה מכך, גם ממד של דיכאון. "זה קשור למעמדה של האישה בחברה הישראלית", היא עונה, "מי שעורך את העיתונים אלה אנשים שדפוסי החשיבה שלהם מאוד גבריים, ואת רובם לא מעניין ספורט נשים, אז הם כותבים מה שהם חושבים שמעניין את הקהל. הם מכוונים את הק הל. הם מעצבים את הדעה שלהם. עכשיו, אם אתה לא רואה או לא קורא על ספורט נשים ­ אז כנראה זה לא קיים. זה לא נכון. זה קיים".אבל ספורט, משחר ההיסטוריה, היה נחלת הגברים."כל השנים יש אפליה נגד נשים. נשים תמיד היו במטבח, בבית. נשים לא יכלו להצביע בכנסת, נשים לא יכלו ללמוד באוניברסיטה. זה קשור אחד לשני. ספורט לא יוצא מן הכלל. תגיד לי, למה גבר ואישה צריכים להיות שווים מבחינה פיזית? אתה חושב ששחור ולבן זה שווה? אז אולי ללבנים אין בכלל מקום בכדורסל, כי השחורים פי אלף יותר טובים. למה לא? שישחקו לבנים על לבנים ושחורים על שחורים. תראה, מתי הכי כיף לצפות בספורט? כשיש תחרות והיא שווה. ממש לא כיף לראות את מכבי תל אביב בליגה, למשל".את חושבת שכדורסל ונשים הם שני דברים שהולכים יחד, כמו למשל התעמלות אמנותית ונשים?"תלוי איך אתה מסתכל על זה. אולי אצלך האסוציאציה הראשונה שעולה בראש כשאתה שומע אישה זה ביקיני. אצלי זה לא ככה".נדמה לי שזו האסוציאציה הרווחת."טוב שאמרת את זה. בגלל זה מתייחסים לנשים כמו איזה חור. גם בשפה העברית ­ נקבה זה מהמילה נקב. זה המאבק הבסיסי של הפמיניסטיות ­ שיתייחסו לנשים על פי הכישורים שלהן ולא על פי המראה החיצוני שלהן. נערות, בגלל זה, יכולות למות כדי להיראות טוב". אני אישה עסוקה במהלך הקריירה הארוכה שלה ככדורסלנית, קטפה אוסטפלד שני גביעים ואליפות אחת (עם אס"א ירושלים), שיחקה בנבחרת ישראל, ונכנסה לספר השיאים של גינס כשקלעה 108 נקודות במשחק אחד(!). בין הישג אחד למשנהו, היא הספיקה גם לסיים תואר בחינוך גופני בווינגייט וקורס מאמני כדורסל. ב­16 השנים האחרונות, היא הייתה עסוקה בעיקר בהקמת מחלקת כדורסל הנשים ברמת השרון, בית הספר לכדורסל ילדות במועצה, עמותת ל.כ.ן לקידום ספורט נשים (יחד עם רחל אוסטרוביץ', יו"ר הקבוצה), וכמובן, באימון ובניהול מקצועי של א.ס רמת השרון, בלקיחת שתי אליפויות, שני גביעים, וכמובן, בהעפלה היסטורית לגמר גביע רונקטי (בעונת 98'/99'). תגידי, מה את עוד עושה בחיים חוץ מכדורסל ונשים וכל זה?"רואה סרטים. אני נורא אוהבת ללכת לקולנוע. לא מזמן ראיתי את 'סיפורים מהמסילה'. סרט מצוין. בכלל, אני פחות אוהבת סרטים אמריקאיים. אני מעדיפה כל מיני דברים ממזרח אירופה, למשל. תראה, אין ספק שהכדורסל מאוד חונק אותי. לא פעם אמרתי לעצמי 'די, מספיק עם הסיפור הזה, אני חייבת ללכת ללמוד'. עכשיו, עשיתי, פה ושם, קורסים בלימודי נשים וכאלה, ויש הרבה חומר שאני מנסה לקרוא, אבל אין לי זמן לזה. גם הגינה שלי מאוד מעניינת אותי".אבל אין לך זמן בגלל הכדורסל."כן, אבל זו עבודה. תראה את המאמנות בקולג'. הן שם שנים. אנחנו כל הזמן מחפשים איך להתפתח. זה נורא חשוב לי שזה לא ייגמר באם לקחנו אליפות או לא. בסך הכל, עשינו המון דברים קטנים השנה. עבדנו עם המון מטרות ביחד, וזה מאוד קשה. כל הקטע הזה עם הבג"ץ בתחילת העונה היה ממש לא קל. זו מעמסה נפשית וביצועית. היינו צריכים לטפל בחומר של 20 שנה בשביל זה. גם הסיפור עם המעבר לאולם החדש (אורנים) לא היה פשוט. לא רצו שנעבור. אני ממש לא יודעת למה. בסך הכל, העלו לנו את התקציב השנה בבת אחת ב­50 אחוזים. זה משהו ש­15 שנה אני מדברת עליו. 15 שנה".גידי גוב יכול להיות מבסוט."כן, הוא מסוג האנשים שפתאום נקלעו למשחק הזה ומאוד מאוד אוהבים את זה. הוא בכלל משוגע עלינו לגמרי. ראיתי אותו בשבוע שעבר, והוא אמר לי כמה הוא אוהב אותנו וכמה זה חשוב לו שננצח. הבת שלו שיחקה פעם בבית הספר לכדורסל שלנו. פתאום כל המשפחה נהייתה גרופית של זה. קודם, הם בכלל לא אהבו ספורט. תשמע, החלום שלי שבאמת, בסופו של דבר, יבואו לכ ל משחק 1,500­1,000 איש".נו, באמת."כן, באמת. הייתי בהרבה מקומות באירופה וזה מה שראיתי. אבל יכול להיות שזה קשור לתרבות. באירופה אנשים מחכים שעה וחצי לפני המשחק. יש לי פה מכתבים של אנשים ששלחו לי תוכניות איך לבנות אוהדים. ילד, למשל, שאוהד קבוצה ­ אוהד אותה אחר כך כל החיים. אנחנו הולכות אליהן לבתי הספר, מסבירות, עושות הרבה פרומו".ממה מורכב הקהל שלכן? רובו נשים או גברים?"בערך חצי­חצי. אני חושבת שהיה נחמד אם היו באות יותר נשים. שייצאו קצת מהבית, זה ייעשה להן כיף. תראה, זה גם עניין אקונומי. אם היינו באות משכבה נמוכה יותר, זה אולי היה יותר קל להביא קהל".את חושבת שיש לכן תדמית אליטיסטית?"כן, ברור. תגיד לי אתה, מי מוציא פוסטרים כאלה, כמו שאנחנו מוציאות? גם גברים לא מוציאים. זה עושה רושם של יהירות, כאילו יש למועדון אגו ענקי".אבל אולי בגלל זה הקהל שלכן לא צועק ומקלל כמו זה של בני יהודה, למשל."להם אין אוהדות בכלל. רק אוהדים. הם שונאים באופן מיוחד את רמת השרון. זה מסמל עבורם משהו. אני, בכל אופן, לא מוכנה לסבול את ההשפלות האלה ואת הגזענות הזאת".את חושבת ש אם היית מאמנת בשכונת התקוה, היו לך יותר אוהדים?"יכול להיות, אבל אני בכל זאת קצת זרה, אני לא באה מהשכונה. זה קשה. הם גם רוצים הזדהות. הם לא רוצים איזה לבן שיבוא ויחנך אותם". אני אישה ואם בישראל הבן יונתן נכנס הביתה יחד עם חברתו, עינת בן אבי, שחקנית א.ס רמת השרון. הם מחפשים משהו לאכול, ומוצאים סיר עם שאריות אורז. לא, בן אבי לא מקבלת שום פרוטקציה על המגרש מהמאמנת בגלל הקשר המשפחתי הזה. גם יונתן לא מקבל ממנה יחס מועדף כלשהו. לכן, הוא נאלץ להתאמץ במיוחד על מנת לגרום לה לתת לו לקחת את האוטו כדי שיוכל לקפוץ עם עינת לחברים באבן יהודה ­ לא לפני שהוא מקבל ממנה את כל האזהרות הבטיחותיות הקיימות בספר התאוריה, פלוס כמה מבטים מאיימים במיוחד, כמו כל אמא. השניים יוצאים, ואוסטפלד חוזרת למשחק ולעצבים. "אני אוהבת כדורסל נשים", היא אומרת, "זה לא מעניין אותי אם גברים יכולים, מבחינה פיזית, לעשות יותר דברים. זה לא רלוונטי מבחינתי". את מחנכת גם את הילדים שלך לאהוב כדורסל נשים?"כשהם גדלו, הייתה לנו בריכה והם נורא אהבו לשחות. תמיד הייתה להם קירבה לספורט. עד היום יונתן מתאמן עם הבנות. נורא אכפת להם ממה שקורה עם הקבוצה. הם אפילו חברים של שתיים מהשחקניות שלי...".אוטוטו היא בת .50 יונתן בן ,22 והוא בנה השני. לאחיו הבכור קוראים בן, והוא בן .25 גם לו, אגב, יש חברה מהקבוצה שלה , מיכל זרנקין. אבא ואמא אוסטפלד התגרשו מזמן, ואורנה מגדלת את ילדיה מאז יחד עם בת זוג שחיה עמה באושר "כבר הרבה מאוד שנים". הילדים, כך היא מספרת, כבר רגילים למצב הזה, ו"מכיוון שהם גדלו באווירה כזאת ­ הם גם נשארו ככה". אוסטפלד לא אוהבת תכשיטים. גם שמלות או חצאיות היא לא לובשת. "איפור", היא אומרת, "רק הורס את העור של הפנים. תסתכל עליי, אני נראית לך בת 50? נו, זה בגלל שאני אף פעם לא מתאפרת. בשביל מה צריך את זה?". לבשל, לעומת זאת, היא דווקא מאוד אוהבת. לשטוף כלים ולנקות את הבית ­ ממש לא. "עד כאן. אין לי סבלנות לזה. אני משקיעה כמעט את כל הזמן הפנוי שלי בטיפוח הגינה שלי". מאז ומתמיד התייחסו אליה כאל עוף מוזר. היא נולדה וגדלה בירושלים, וכבר בבית הספר היסודי היא גילתה שאין לה יותר מדיי מן המשותף עם בנות כיתתה. היא אף פעם, למשל, לא הבינה מה כל כך מלהיב בלשחק בבובות. למעשה, בהתחלה היא בכלל אהבה כדורגל. "אמא שלי ואבא שלי מאוד תמכו בי. לא ממש הייתה להם בעיה עם זה שאני ספורטיבית כזאת ולא הולכת ללמוד משהו מסודר". בהפסקות היא הייתה משחקת כדורגל וכדורסל עם הבנים, בזמן ששאר הבנות היו מש חקות בקלאס ובבובות. מאוחר יותר היא החלה לשחק בקבוצת הבוגרות של הפועל ירושלים, ורק שם, למעשה, היא הפסיקה להיות "מוזרה", והחלה את חיי החברה האמיתיים שלה ואת הקריירה הספורטיבית שלה. "הבנים לא העזו לצחוק עליי. הייתי מביסה את כולם". אורנה, אנשים אומרים שכדורסל נשים זה מקצוע של לסביות ושהקבוצה שלך, בפרט, היא קבוצה של לסביות."רגע, שחקניות לסביות זה רע? מה אכפת לי מה אנשים חושבים. מי אמר לך שרוב השחקניות הן לסביות? זה שטויות. יש בערך עשרה אחוז, והאמת היא שחבל שאין חמישים או מאה אחוז. כאילו, איזה מין גישה זאת? למה אין סבלנות כלפי אנשים שהם לא בדיוק... אני לא יודעת. זו גישה שלילית של אנשים שהם גזעניים שאין להם מקום בעולם הזה, אין להם מקום בחברה הזאת, והם אלה שגורמים לאלימות ולשנאה. זה שיש כזאת דעה רווחת זה יופי, אבל על סמך מה? כאילו, הם בדקו? הם יודעים? עכשיו, מה זה עניינם אם יש חמישים? מה זה משנה מה הנטייה של שחקנית זו או אחרת? מה זה משנה?".אותה דעה רווחת טוענת שכשגבר משחק כדורגל או כדורסל הוא נחשב ל"גבר אמיתי", ואישה שמשחקת, לעומת זאת, לא ממש נחשבת ל"אישה אמיתית". " אני חייבת להסכים איתך שיש הומואים בכדורגל אמריקאי, שזה הכי מצ'ואיסטי. יש עשרה אחוז. גם בארץ יש כדורגלנים הומואים. זה שאנשים לא מוכנים לצאת מהארון, זה משהו אחר. אתה יודע מה זה בשביל כדורגלן לצאת מהארון ולהגיד שהוא הומו? עכשיו, תדמית זה משהו שלא מעניין אותי. תדמית זה דבר שאנשים ממציאים, זה דברים לא מבוססים. אין לי בעיה עם תדמית, כל עוד אין לה קונוטציה שלילית. אם יבואו ויגידו על גברים שהם הומואים או על נשים שהן לסביות ולא יקשרו את זה לקונוטציה שלילית, הכל בסדר מבחינתי. אבל מה זה מעניין בכלל אם אישה היא לסבית או סטרייטית? אנשים פשוט לא יכולים לסבול אותנו, ומחפשים כל הזמן את הדברים הרעים. הם לא יכולים לסבול את זה שקבוצת נשים מצליחה כל כך. זה חלק מאפליה נגד נשים, לחפש דברים רעים. הסטיגמה הזאת גורמת עוול לנשים סטרייטיות. הקונוטציה הזאת היא כמו 'ערבי' או 'מזדיין'".אינתיפאדה נבהלת מעט מהדציבלים שמטפסים לפתע, ותופסת לעצמה מחסה מתחת לכורסה.