 | | | כך מיגרו את הטרור מעבר לגבול | |
|  | | המנהיגים הערבים נלחמים באכזריות בטרור הפנימי שלהם, ומחסלים אותו חזק, מהר ובאופן מאוד
לא אלגנטי | |
| | | | |  | ראש ממשלת ירדן, ווספי תל, היה בטוח שדילוג קל על המדרגות הרחבות יביא
אותו אל הלובי המפואר של מלון 'שרתון' בקהיר. הוא יצא ממכוניתו, קיפץ אל
גרם מדרגות וטיפס מעלה, אבל לא שרד את המהלך. שני מתנקשים פלשתינים
הגיחו מאישם וירו בו למוות. אילו נכנס ללובי, היה נתקל בשני אנשי חוליית
גיבוי, שהוצבו שם כדי לסיים את העבודה אילו היו חבריהם נכשלים. "אחד
מתלייני העם הפלשתיני הוצא להורג", אמר לימים סלאח חלף (אבואיאד),
ממייסדי הפתח ומשולחיהם של ארבעת הרוצחים.
ווספי תל, שמשמו נותרו רק זיכרון עמום ושדרה רחבתידיים בבירה הירדנית
עמאן, היה מאדריכלי המערכה הירדנית נגד הפלשתינים ב70'. אל המערכה הזו,
שכונתה 'ספטמבר השחור', יצא המלך חוסיין לאחר שנוכח, כי הפלשתינים בונים
מדינה בתוך המדינה שלו, נשענים על מוסדות פוליטיים וחילות חמושים,
ומהווים איום ישיר על קיומה של הממלכה ההאשמית. אלפי פלשתינים, חלקם
אזרחים וילדים, נטבחו בידי השריון הירדני והארטילריה שלו, במשך תשעה
חודשי לחימה בעריה של ירדן.
ערפאת התגלגל ללבנון ובנה שם תשתיות פוליטיות וצבאיות כלכך מוצקות,
עד כי נאמר עליו, שהוא אוחז בג רונו של השלטון בביירות, מפטר וממנה שרי
ממשלה. 12 שנים אחרכך הוא סולק עלידי צה"ל, במערכה נוספת שהחריבה את
משטרו, והונס לטוניס. בתום 11 שנים נוספות נוספות נכנס לעזה כמצביא והחל
לבנות את התשתית לרשות הלאומית הפלשתינית. עוד שמונה שנים חלפו עד
שמצא את עצמו מכותר שוב בכוחות ישראלים, ברמאללה.
הטבח במחנות הפליטים בירדן העניק לחוסיין עוד שלושה עשורים ויותר של
שקט יחסי, אבל לא פתר, מבחינתה של הממלכה ההאשמית, את השאלה
הפלשתינית. לפתחה של המאה ה21 משולבים הפלשתינים יותר מאיפעם
במערכות השלטון הירדני. אלה מהם, המייחלים להפלתו של הארמון, מאמינים
בכל ליבם, כי אין צורך בנשק חם. ההתפשטות הדמוגרפית, בתוספת כמה שנות
סבלנות, כבר תעשה את העבודה. | |  | |  |
| |  | |  | 10 אלפים הרוגים בירדן
| |  | | | את מלחמת 70' החל חוסיין לתכנן שנתיים קודם. בשורות האירגונים
הפלשתיניים כבר החלו להתנהל ויכוחים סביב השאלה, האם הגיעה השעה
להשתלט על עמאן. חוגים בפתח חלמו על ייסוד 'האנוי הפלשתינית' בירדן,
שתהווה מקפצה לכיבושה של 'סייגון הישראלית'. חוסיין החל להכין את דעת
הקהל שלו, ובמקביל, ניהל התקפות בודדות על ריכוזי יישוב פלשתיניים
ומרכזים של תנועותיהם ברחבי ירדן.
חילות השריון והתותחנים גויסו באופן מלא רק בספטמבר, לאחר פעולת ראווה
בלתינסבלת שבה חטפה 'החזית העממית' על אדמת ירדן ארבעה מטוסים של
חברות זרות. המטוסים פונו מיושביהם, ופוצצו.
כשבאה ההתקפה, הספיקו הפלשתינים להקים מפקדה מאוחדת של כל אירגוני
הגרילה, ולפרסם קריאת עזרה נואשת למדינות ערב. אבל ההתקפה היתה גדולה,
והאירגונים לא היו מוכנים לקראתה. מפקדת הפתח בעמאן נכבשה תוך שעות
מעטות. הצבא הטיל עוצר על הרבעים הפלשתיניים, וניהל קרבות מבית לבית
בתוך שכונות המגורים. המערכה התפשטה גם לאזור אירביד בצפון, שהיה כבוש
כולו בידי הכוחות הפלשתיניים. יאסר ערפאת, כאן באחד מתפקידיו הראשונים
כעוף החול, הצליח לחמוק מחופש לבדואי מכוויית, למ טוס שהביאו לקהיר.
הקרבות נמשכו עד קיץ 71', ובסיומם מנו הפלשתינים כ10 אלפים הרוגים.
3,000 מהם נהרגו במצור על הערים ג'רש ועג'לון.
המערכה הזו סילקה את הפתח מירדן, אבל הולידה תשוקות נקם. רצח ווספי תל,
ב28 בנובמבר 71', היה פעולת הבכורה של 'ספטמבר השחור', אירגון פלשתיני
שנולד מתוך טבח 70'. מבצעיו היו ניצולי המצור על שתי הערים. שנה אחרי
הרצח ביצעו את הטבח הבלתינשכח בחברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדת
מינכן. | | | | |
| | | | | תליית ששת הקושרים בקהיר
| | | | | עשר שנים בדיוק לאחר רצח ווספי תל, שילם נשיא מצרים אנואר סאדאת, את
מחירה של המערכה שניהל הוא נגד הטרור. חולייה של ארבעה חיילים, בפיקודו
של התותחן חאלד אסלאמבולי, זינקה מתוך רכב משוריין, בעיצומו של המפגן
הצבאי של 6 באוקטובר 81', וקרבה אל הבימה עליה ישבו הנשיא ובכירי משטרו.
סאדאת, שסבר לתומו כי הלוחמים החמושים מבקשים להצדיע לו, הזדקף.
אסלאמבולי קרב למרחק קצר וירה צרורות בנשיא.
במבט לאחור, קשה להיות מופתעים מרציחתו של סאדאת. ההפתעה באה מעצם
הצלחתו. הרצח היה תגובה לגלי מעצרים של רבבות פעילים איסלאמים, שעליהם
הורה סאדאת בחודשים שלפני מותו.
הוא יצא למסע הזה כשגבו אל הקיר. מצד אחד, האשימו אותו הגורמים
האיסלאמיים הקיצוניים בהתקרבות למערב הכופר, ומאידך חזה כיצד כוחם עולה
ומאיים, תוך שהם מחסלים חשבונות עם המיעוט הקופטי, ומבצעים פוגרומים
סדרתיים בכנסיות.
הקושרים, ובראשם המנהיג עבד אלסלאם פרג, קיוו כי ההתנקשות תהיה שלב
ראשון בדרך להפלת המשטר עלידי מהפכת המונים בנוסח הבסטיליה. זה לא
הצליח. שישה מהם נשפטו ונתלו.
מאז התקפת הירי הכושלת לעבר הנשיא גמאל עבד אלנאצר בשנת 56', בעת
נאום חגיגי באלכסנדריה, ועד היום, הטרור הפונדמנטליסטי הוא חלק מהוויית
החיים במצרים. מתנקשיו החובבנים של נאצר, שישה מאנשי 'האחים המוסלמים'
תנועת ענק שלימים הוצאה אל מחוץ לחוק שיגרו אל הקהל חשמלאי חובב,
שירה בחוסר מיומנות ופוצץ פנס תאורה מעל ראשו של הנשיא. זה הספיק לנאצר
לשלוח את כל השישה אל הגרדום, ולמסד בכך קשרי איבה שטרם הסתיימו בין
החוגים האיסלאמיים לשלטון הנשיאותי המצרי.
לפני עשרה חודשים חשף המודיעין המצרי ארגון פונדמנטליסטי בשם אלוועד
(ההבטחה) שהקים אימאם במסגד בקהיר. אחת מתוכניותיו היתה לרצוח את
הנשיא מובארק באמצעות מטען צד שיוצמד לאחד הגשרים שעליהם הוא נוהג
לחלוף. | | | | |
| | | | | היד הקשה במצרים
| | | | | גמאל עבד אלנאצר השניא את עצמו לא רק על אנשי דת. הוא רדף גם
קומוניסטים, יהודים, אנשי רוח, וכל מי שמתח ביקורת על המהפכה שלו. יהודים
נעצרו באשמה של חתרנות ציונית, אירגוני שמאל ואנשי רוח האשימו אותו
בפגיעה בזכויות אדם.
המוסלמים חשבו כי מהפכת הקצינים ב52' תביא משטר דתי על קהיר, ונכזבו
מהרוח הפןערבית שהביא המנהיג הנערץ. שיטות הדיכוי של נאצר היו מעצרים
ליליים וחקירות שכללו עינויים עד מוות. הוא הקים מנגנוני מודיעין שבלשו
אחר מתנגדים, וגם זה אחר זה. בשל ריבוי השימוש בציתותים לשיחות הטלפון
הומצא למצרים הכינוי "מדינת הסלילים".
סאדאת עלה לשלטון באוקטובר 70', וזמן קצר אחרכך הכריז על מדיניות של
פתיחות כלכלית ומבט אל המערב, למגינת ליבם של הסובייטים. תהליך
הפתיחות הזה נמשך עד היום. פירותיו באים לידי ביטוי בליברליות תקשורתית
הכל יחסי כמובן מהסוג המאפשר ל'אחים המוסלמים', שהוצאו כאמור אל
מחוץ לחוק, להכניס לפרלמנט נציגים מטעמה, תחת כסות אחרת.
שיטת ההתמודדות העיקרית של מובארק עם גורמים פונדמנטליסטיים המסכנים
את משטרו, מבוססת על מעצרים המוניים. בכל זמן נתון יושבים בכלא א לפי
פעילים של התנועות האיסלאמיות, רובם במעצרי מנע שנועדו לנטרל אותם
מפעילות חתרנית בחוץ. גלי המעצרים גואים בהתקרב אירוע פוליטי רגיש,
המחייב ניטרול כמה שיותר פעילים העלולים להשפיע עליו. למשל, בחירות
לנשיאות או לפרלמנט.
מעצרים אלה מבוצעים עלפי חוקי החירום של 81', שנחקקו בעקבות רצח
סאדאת. החוקים הללו מאפשרים את עיכובו של חשוד במעצר מינהלי, ככל
שיידרש. אם יעמוד לדין, יובא בפני ביתמשפט לביטחון המדינה, שעל החלטתו
אין ערעור, אלא אם החליט הנשיא לחון את הפושע. מדובר בחוקים נוקשים
ביותר, הנותנים למדינה יד כמעט חופשית. תחת איפול תקשורתי מתבצעים גלי
מעצרים המוניים, שהיקפם נעלם מהעין הציבורית. חוקים אלה תוקנו במיוחד
לפונדמנטליסטים האיסלאמים.
כמומחה באמנות התמרון, מעניק המשטר בקהיר לעתים גם סוכריות ליריביו
הקנאים. אחת מהן היא סיפורו של עזאם עזאם. 'פרשיית ריגול' תמוהה, שבה גוזר
הנשיא כל פעם מחדש קופון מדיני, כשישראל נותנת לו את הכבוד לסרב
לשחררו.
המהנדס שריף פילאלי, שנשלח לפני שבוע ל15 שנות מאסר באשמת ריגול
לטובת ישראל, סיפק לשירותי המודיעין עילה להתפאר, על פני עמודים שלמים,
ביכולת הסיכול המרשימה שלו נגד חתרנותה של המדינה הציונית. ישראל, מן
הסתם, בוחשת במצרים, וגם להפך, אבל פילאלי איננו חלק מהמערכת הזו.
גם פרשת מאסרם של 23 הומוסקסואלים, לפני עשרה חודשים על ספינה בנילוס,
הוא חלק ממדיניות של 'הצנע לכת'. הנאשמים, שהורשעו בביזוי הדת והתנהגות
שאיננה הולמת, לא עשו דבר שלא עשו אחרים לפניהם. אבל מישהו שם למעלה
היה צריך להראות לעולם מידה רבה של פוריטניות. | | | | |
| | | | | מחדלים ביטחוניים במצרים
| | | | | אחת לתקופה מצליחים הארגונים האיסלאמיים להוציא לפועל פיגוע שיחשוף את
המודיעין הנוקשה במערומיו. בימי מובארק נרשמו כמה כאלה. ב84' נרצח
הדיפלומט הישראלי אלברט אטרקצ'י. שנה אחריו נורתה למוות אתי טלאור,
דיילת בביתן הישראלי של היריד המסחרי בקהיר. במהלך שנות ה90 ביצעו
אנשי הג'יהאד המצרי סדרה של פיגועים קשים נגד תיירים, בבתעינו של
השלטון בקהיר. בנובמבר 97' הצליחו להרוג 60 תיירים בהתקפת דמים בעמק
המלכים בלוקסור. חודש לפניכן תקפו אוטובוס של מבקרים מגרמניה, שחנה ליד
המוזיאון הלאומי בלב קהיר והפילו עשרה קרבנות.
מנגנון הביטחון של מובארק רחוק משיטות ההמתה בעינויים של נאצר, אולם
מאויים לא פחות ממנו, ואפילו יותר. רק להמחשת הסיכון: את נסיון ההתנקשות
במובארק, שהתבצע לפני שבע שנים באדיסאבבה, ביצעו אנשיו של איימן
זוואהירי, כיום מבכירי המבוקשים באפגניסטן, הנחשב לאידיאולוג של אוסאמה
בןלאדן.
באותה תקופה ניסה הג'יהאד המצרי, אירגונו של זוואהירי, להתנקש גם בחיי שר
הפנים חביב עאדלי ושר ההסברה ספוא שריף. הראשון הוא האחראי על שירותי
הביטחון, השני, הוא מקורבו של הנשיא, הממונה על הפצ ת רעיונות המשטר
באמצעי התקשורת. שלוש ההתנקשויות נכשלו והאיצו בזוואהירי לפתוח חזית
נגד וושינגטון דווקא מאפגניסטן, בהנחה שקריסתה של אמריקה תפיל את ידידיה
במצרים. | | | | |
| | | | | 23 סוגי עינויים בדמשק
| | | | | בניגוד לקהיר, דמשק לא חיכתה זמן רב עד שהוציאה את 'האחים המוסלמים' אל
מחוץ לחוק. תנועה זו ותומכיה נאבקו עוד מראשית שנות ה50 בנסיונות של
הממשלות שקמו ונפלו להנהיג משטר חילוני בדמשק. מהפכת הבעת' במארס 63'
הכריזה על התנועה כבלתילגיטימית, ובאופן שיטתי החלו מנהיגיה בצעדים של
הפרדת הדת מהמדינה. ב69', שנה לפני עלייתו של חאפז אסד, נמחקו מהחוקה
הסעיפים הקובעים כי האיסלאם הוא דתה של המדינה.
כשכבש אסד את השלטון, בהפיכה השקטה של אוקטובר 70', הוא ניסה להקהות
את העימות, לפחות כלפי חוץ. המנהיג הצעיר, שהיה עלווי בדתו, אפילו עלה
למכה, הדפיס ספרי קוראן עם דמותו, ואף קיבל ממוסא סאדר, מנהיג השיעים
בלבנון, פסק הלכה הקובע כי העלווים הינם זרם שיעי. אלה היו נסיונות רציניים,
אם כי מניפולטיביים של הנשיא, לתמרן את מתנגדיו העיקשים.
אבל גם הוא לא הצליח להתאפק: בתחילת 73' ביטל סעיף בחוקה, המחייב את
הנשיא להיות מוסלמי. בתגובה פרצו מהומות בערים הגדולות, שדוכאו ביד קשה
והפילו חללים. אסד כונה 'אוייב האל', והאחים המוסלמים קראו לג'יהאד נגדו
ונגד משטרו.
הבעת התמיכה של אסד במארונים של לבנון ה וציאו את המרצע מן השק. פלג
קיצוני של 'האחים', שכונה אלמוג'אהידון, החל לארגן פעילות גרילה נגד
פקידים ומשרדי ממשלה. גם אל הפעילות הזו משתרבבות טביעות אצבעותיו של
אחד, יאסר עראפת. המוג'אהידון הסורים הוכשרו בין השאר עלידי הפלשתינים
בירדן ובמחנות הפליטים בלבנון.
המחאה האיסלאמית ניקזה אליה גם טענות על שחיתות שלטונית, דיכוי חירויות
והידרדרות כלכלית. המוג'אהידון הכריזו מלחמה על אסד, ובמשך אותו עשור
ניהלו סדרה של התקפות רצח על יעדים צבאיים בסוריה. ביוני 79' הגיעו לשיא
הצלחתם, כשהרגו 60 צוערים עלווים באקדמיה לתותחנות בחלב.
אסד הבין כי 'האחים' נהנים מתמיכה בקרב שכבות הביניים והאינטלקטואלים
בציבור הסורי, וראה בהם איום אסטרטגי על משטרו. "זה אנחנו או הם", אמר
בטרם צאתו למערכה. "אויבינו יאבדו, כי הם אויבי המולדת".
אסד מינה את אחיו ריפעת למפקד 'יחידות ההגנה', מעין גדודי פשיטה שפעלו
בכל מקום בו התעוררה תסיסה. גדודים אלה הורכבו ממינון מכריע של לוחמים
עלווים וניהלו מסעות דיכוי קיצוניים נגד המתנגדים, שלוו בברוטליות שלא
נודע כמותה. מאות נעלמו בלי להשאיר עקבות, אלפים נעצרו ועונו קשות בכלא,
בלי זכות ייצוג או יכולת ערעור.
אירגון 'אמנסטי' פירט בשנת 83' 23 סוגי עינויים ששימשו את החוקרים הסורים.
בין השאר: מכות בכבל מתכת, הלם חשמלי, אונס, כוויות וצפייה בעינויים של
אחרים. ביום אחד של קיץ, בשנת 80', נרצחו לפחות 600 עצירים בכלא תדמור.
"זה היה טרור נגדי פרוע", כתב לימים העיתונאי פטריק סיל, הביוגרף של אסד.
אחרי כשנתיים של מאמצי דיכוי, נראה היה כי ריפעת וכוחותיו מצליחים
במשימה, פרט למעוז המוצק ביותר של המוג'אהדיון בעיר אלחמא. | | | | |
| | | | | הרס מוחלט באל - חמה
| | | | | בתחילת 82' הוטל מצור על אל-חמה, מתוך כוונה לטהר אותה. 12 אלף חיילים
פשטו על העיר, עברו מבית לבית, ירו, הרסו ובזזו. בתגובה, תקפו המוג'אהדיון
את קריית המימשל בעיר, קומפלקס הבנוי ממשרדי ממשלה, עיריה, לישכה של
תנועת הבעת' ובסיס צבא ומשטרה. בהתקפה נהרגו 250 איש. המורדים השתלטו
על בניין המימשל ואחזו בו במשך עשרה ימים. בתגובה, נכנס הצבא לעיר, העלה
בתים באש וזרע הרס רב. בדיווחים סופר גם על מעשי אונס.
לאחר מכן, במשך כמה ימים, הוטחה ארטילריה כבדה על העיר והרסה אותה
כמעט עד היסוד. בהתקפה נהרגו גם ילדים, נשים ואזרחים, כנסיות ומסגדים
נהרסו כליל. עלפי הערכה זהירה, בטבח אלחמא נהרגו לפחות 10 אלפים איש.
הערכות מקסימליות מדברות על 30 אלף קרבנות.
בעקבות הטבח דוכאה ההתנגדות האיסלאמית בסוריה. ניצני הביקורת העולים
לעתים מחוגים של 'האחים' בדמשק, רחוקים מהעוצמה וממימדי האיום שגילמו
המוג'אהידון לפני 20 שנה. האירוע הזה נותר כפצע פתוח בתולדות המשטר
העלווי: בעקבותיו ובעקבות הזעזוע שגרם, היגרו מסוריה 800 אלף איש.
מה שבטוח, לאסד היה מזל: תחנת הטלוויזיה 'אלג'זירה' עלתה לאוויר לראשונה
רק לפני שש שנים, ולא לפני 17 שנה.
jacky@maariv.co.il | | | | |
|
| | |
