 | | | מבט פנורמי חכם. על שירת טוביה ריבנר, נוסח מתוקן סופית | |
|  | | ב'מזמור שחר', השיר הפותח את 'האש באבן', הוגדרו כמה מסמלי היסוד של שירתו | |
| | | | |  | ארבעים וחמש שנים חלפו מאז פרסם טוביה ריבנר את ספר שיריו הראשון, רחב היריעה, 'האש באבן' (ספריית פועלים, 1957). כמעט חצי מאה, שבמהלכה העניק לספרות העברית החדשה כמה מן היפים והחזקים שבשיריה: שירי אהבה ושירי נוף, שירים על ישראל ועל אירופה, על ההיסטוריה הנפשעת של המאה העשרים, כמו גם שירים ארספואטיים, שירים על משוררים עמיתים ועל אמנויות אחיות ציור, פיסול, צילום, מוסיקה.ב'מזמור שחר', השיר הפותח את 'האש באבן', הוגדרו כמה מסמלי היסוד של שירתו. למראיתעין זהו שירהלל לבוקר העולה "מעל אילנות לחי חלומות" כשהוא "עטור נצחונותעתיד", מצחו מושלם ועימו נישאת סופתאור. אך זהו גם בוקר מאיים. הנוף, שנם עד עתה בחיק הצללים, מתעורר לבערה מכלה. תחילה נמס זהבם הכמוס של ההרים; אחרכך מסונוור ליבו של האדם באור הבוהק ממחלפות האש של השחר ומהבלו הזוהר; ענני הבוקר נדלקים והאדם והטבע טובעים באש, תוך זמרור תפילת השחר: "להבות אוחזות בכל מסתורי,/ באש עולה אדמתי כבדתהעפר/ ושרוףמבט/ אפול מתפלל" (עמ' 10).אין זה תיאור שיגרתי של בוקר חדש, שאותו רואה המשורר מחלון חדרו, גם אם מדובר בתחילתו של יום קיץ ארץישראלי לוהט: יותר מדי סנוורים, להבות, אש ושריפה יש כאן. דומה שנצחונו של אלהאש, ובמלים אחרות, של אדון הצללים העובר מעל המשורר בסופת אור, נקנה במחיר חייו של הצופה. האש מבעירה את התבל וחורכת גם את הקשה באבנים (בנוסח מאוחר של השיר מותן הסיום השורף. תיאור מצב המצוקה "באש עולה אדמתי" הוחלף בתיאור תנועה: "אליך עולה אדמתי").תמונות בעירה מסוג שונה שורפות את תודעת הבן בשיר מופת קצר נטול כותרת, שבו זוכר המשורר את גורל משפחתו תחת הכיבוש הנאצי: "אמי עלתה כלהבה./ אבי הלך ולא ישוב./ חמתעכשיו חמת עכשוב./ בראש מורכן, בהולאהבה/ בתוך האפר אלקט/ לי אבנים מפאתמוקד/ לשבור רעב של אם ואב/ בפתלבי, בלהביו" (עמ' 58).במחזור המצמרר 'אחותי הקטנה', אובדנה של האחות הוא "כאש תחת כסות עיני" (עמ' 63), חייה מדומים לנר שכבה וזיכרון היותה קשור באש: "עיניך דממה./ דמותך דמעה.// דמותך להבה." (עמ' 67).סמל האש מופיע גם בשיר נהדר, בעל תשתית מיתית 'חמנית': "גלגל האור ללא ראשית,/ גלגל האור ללא אחרית,/ חרב האש המתהפכת,/ כנפי כרובים במחולם/ סביב עין אפלה, דועכת,/ סביב לב אפל ונאלם." ( עמ' 20). הגירוש מגן העדן אל עולם אכזר, העומד בסימן הכיליון, כשלהבות האימה ניצבות כחומה מאחורי גבו של המגורש, מהדהד גם בשיר 'אש', המופיע לקראת סוף הספר. נזכרים בו החרב השלופה, העין החשופה, הנחש ובןהחשכה, שבליבו להבה ובדמותו חיים ומוות.'האש באבן' היה ספר ביכורים בשל, פרי עטו של משורר בן 33, מלוטש, בוגר ולמוד סבל של יתמות, הגירה והתערות בארץ (ריבנר נולד בברטיסלבה ב1924 ועלה לארץ ב1941); משורר שקנה לו בדי עמל לאחר תריסר שנים של כתיבתשירה בגרמנית שליטה מרשימה בעברית, בספרותה ובצורות השיר שלה. בד בבד, לא ויתר על מורשתה של השירה האירופית, בעיקר של זו הגרמנית, שעל ברכיה התחנך (השפעתו של ר.מ. רילקה ניכרת בספר בשירים כמו 'שלהי קיץ' בעמ' 23, או 'פסל בגן' בעמ' 25).מאז 'האש באבן' פרסם ריבנר ששה ספרי שירה, שבהם שב ופיתח את נושאי התשתית בחיפוש מתמיד אחר דרכי הבעה חדשות. מבחר נרחב משיריו כונס בספר 'ואל מקומו שואף' (ספריית פועלים, 1990). במקום שיהיה יום חג לאוהבי השירה ויצור דיון מחודש בחשיבותה של שירה זו, שקע המבחר, מיד עם צאתו, בעלטה.במשך יותר מעשרים שנה כיהן ריבנר כ פרופסור בחוג לספרות משווה באוניברסיטת חיפה. בין השאר, פרסם ספר מונוגרפי חשוב על לאה גולדברג (ספריית פועלים/הקיבוץ המאוחד/מכון כץ, 1980), שאליה היה מקורב אישית. כמו כן, הגה וערך את הסידרה המשובחת 'טעמים' (ספריית פועלים/הקיבוץ המאוחד), מבחר כתבימופת באסתטיקה. הוא תירגם לגרמנית מיצירת ש"י עגנון ודן פגיס. על תרגום הרומן 'שירה' לגרמנית, שראה אור ב1998, זכה בפרס היוקרתי על שם פאול צלאן.לפני עשרים שנה ראה אור הספר 'פסל ומסכה' (הקיבוץ המאוחד, 1982), מהנוקבים שבספרי שיריו של ריבנר. בשנה שבה פרצה מלחמת לבנון העניק המשורר לקוראיו רצף שירים, שנכתבו בהשראת תמונות ופסלים נודעים של שאגאל, הולביין, ג'אקומטי, קליי, מונדריאן ואחרים. לכאורה, לא היה דבר רחוק יותר מן המציאות הישראלית של אותם הימים, אך למעשה טוביה ריבנר כתב ספר ייחודי ומפעים על האימה והאסון האישי והלאומי. המימד הלאומי הואר באור אפוקליפטי בשיר 'מה נותר', שנכתב בהשראת ציורו של יצחק גרינפילד: "מה נותר מכל הזהב הזורם / מישהו משהו דמוי דומה/ שמש עיוורת בשמש עיוורת תבוא/ מבוא אל מבוך יאסף/ חורבה בחורבה. רק חרמש הירח שלם/ א הובה לאאהובה/ שוגה בחלומות, מאפליה, ירושלם" (עמ' 20). הטרגדיה האישית, שרודפת את המשורר מנעוריו, שעה שנותק מבני משפחתו, שנותרו לגורלם באירופה הכבושה, מובעת בעוצמה רבה בשיר 'צבע מים שחורים': "נוף מקוטע, כמו תפור קרעים קרעים./ בקול לא קול יורדים המים השבורים./ פני אחותי הבליחו וכבו בין ההרים.// הבקרים, יום אחר יום, כמו בורות./ ימי הילדות עיניהם אבן. אל תרים./ האבן מקירה דמעות שחורות." (עמ' 43).שירי 'פסל ומסכה' גם התכתבו עם שירים אחרים, שעניינם יצירות אמנות: שירו הנודע של ו.ה. אודן 'המוזיאון לאמנויות יפות', שנכתב, בין השאר, בעקבות ציורו של ברויגל (ריבנר מעדיף את התעתיק ברכל) 'נוף עם נפילת איקרוס'; או שירו היפהפה של דן פגיס 'רגע בלובר', שבו חולף המשורר העברי על פני דמותו של הסופר המצרי הקדמון.השיר הקצר ביותר בקובץ 'פסל ומסכה' בן ארבע שורות בלבד נכתב בהשראת 'הזעקה' של אדוארד מונק: "מה הם עשו לך? מה הם עשו? מה / דממה על גב דממה / אל תאלמי, אל// פיך דומה" ('הזעקה', עמ' 42). מונק כלא את כל אימתו הקיומית של בןאנוש בדמות הולכת על גשר וזועקת, פיה קרוע על רקע רקיע בו ער. נראה שטוביה ריבנר, המתבונן במחצית השנייה של המאה העשרים בציורו של רבהאמן הנורווגי, שומע בה את זעקתן של אמו ואחותו הרצוחות (לא במקרה השיר 'הזעקה' נדפס מול השיר 'צבע מים שחורים'); את שוועתם האחרונה של הקורבנות ואת קינתם של הניצולים. הוא ניצב נדהם מול הייסורים ומהדהד, כלא מאמין, פעם ועוד פעם את המלה "מה". הוא חרד פן ישתרר סביב הפה הזועק אלםשכחה ולכן הוא חוזר שוב ושוב על מלים הקשורות בשקט, במחאה נואשת נגד הנשיה.'הזעקה' מהווה דוגמה מושלמת לאמנות השיר של טוביה ריבנר: שירה חסכונית, נושקת לשתיקה, מוקפדת וזהירה באופן לא שכיח, מורכבת ומרובדת מבחינת אמצעיה האמנותיים, ספוגה בהומניזם ובמוסריות. יצירה הרחוקה ת"ק פרסה מ"אמנות לשם אמנות"; שירה המעמידה במרכז את בניהאדם שבציור: קורבנות מובהקים, שעל סף המוות, כמו ישו הנוצרי בציוריהם של בוש, דה וינצ'י ורמברנדט, שעליהם הגיב ריבנר בשירים 'ישו הנלעג' (עמ' 37), 'הסעודה האחרונה' (עמ' 54) ו'ההורדה מן הצלב' (עמ' 57); אך גם שירה שאינה מתעלמת מדמויות מלאות חיים, כמו בשיר הקצר והמופלא 'המכתב', המואר באורו השקט של ורמר: "מפת העולם ברקע, בצל/ עומדת אשה צעירה שקועה/ הוא רחוק ולא/ היא קוראת/ כולה באור/ מכתב// אהבה" (עמ' 22).בדומה לשירת דן פגיס, חברו הקרוב של ריבנר, גם את שירתו ראוי לקרוא במעגל רחב והולם יותר מזה של השירה הישראלית. יצירת ריבנר צומחת מלב השירה האירופית, שנכתבה במחצית השנייה של המאה העשרים בידי משוררים כמו וסקו פופה, תדאוש רוז'ביץ', זביגנייב הרברט, פאול צלאן, הנס מגנוס אנצנסברגר, אינגבורג בכמן או מירוסלאב הולוב. כולם בני דורו של טוביה ריבנר, שנולדו ובגרו לתוך אירופה המתלקחת, וכתבו מה שמכונה בשם הכולל "שירת ההישרדות", כשמה של האנתולוגיה הנודעת, שערך המשורר האנגלי דניאל וייסבורט (פנגווין, 1993).בשירה זו הנושאים היסטוריים והלשון קשה ומפוכחת; הדימויים חותכים והקומפוזיציה, על פי רוב, סגפנית ושבורה; היא עוסקת באורח מתמיד בצלם האדם, מצוקותיו ומחשבותיו בצל האסון. בכך קרובה שירת טוביה ריבנר לשירתם של משוררי ההישרדות, יותר מאשר לזו של בני דורו, ילידי ישראל. חוויית מלחמת העולם השנייה והשואה, הפחד והרדיפה, החורבן וההינצלות, הם תשתית חייהם ויצירתם של משוררים אלה. אותותיה משוקעים בכל שיריהם בשלל אופנים, סמויים וגלויים, בסמל, בחיווי ובחוויה.בחטיבת שיריו המאוחרת, המורכבת בחלקה מגלויות שנכתבו על ערים שונות, מעומתים ביקורים בנופי אירופה של שלהי המאה העשרים עם התהום שפערו בה שש שנות המלחמה. בשיר אהבה, המוקדש ליופיה של סלווקיה, נמהל תיאור הטבע המפואר, האירוטי, המפתה, במוות שפלש אל הנופים: "אף אחד מהריך לא השתטח/ על פסי הרכבת, פסי הרכבת/ לא הזדקפו, קיץ 42/ לא היה בשבילך אלא/ קיץ 42/ לא הוסיף קמט בפנייך.// סלווקיה, קוסמת, מדיחה, רוצחת/ מתעתעת לפני/ ילדות עם ריח עץ רענן/ עגלות שוורים שלקיץ/ געגוע אווזים/ ברקים מעל הטטרה, רעמים פראיים" ('סלווקיה', מתוך 'שירים מאוחרים' עמ' 15).ברבות השנים השתחררו חלקים משירת טוביה ריבנר מן הצדדים האסתטיציסטיים והפורמליים, שבלטו בספרים הקודמים. הבית, החרוז והמשקל פינו את מקומם לשירים פתוחים יותר, חופשיים כמו הגשם, הרוח והנהרות. שירים של דומיה גדולה, שבליבה מקנן השבר. נדיר שמשורר ותיק מגיע לסוג כזה של עוצמה, זיכוך והצטללות, כשכל כלי השיר נשמעים לו. אפשר לומר, ללא הפרזה, כי חלק משיריו המאוחרים הם ממיטב השירה העברית והאירופית הנכתבת על סף המאה העשרים ואחת. הגודש המטאפורי והסגנון התחלפו בלשון ישירה ומדויקת, חדה כתער, בהירה ומקפיאה, כמו התצלומים שבהם מרבים השירים לעסוק. הקטלוג המתפתח כוואריאציה מתגוונת על נושא, סערת הנפש הלא משתפכת, הרגישות שאינה רגשנות, הכאב הכן, המבט הפנורמי החכם כל אלה מעמידים את טוביה ריבנר בשורה הראשונה של המשוררים.שירתו של דן פגיס זכתה אצלנו למקום הראוי לה רק לאחר מותו, בעיקר עם כינוסה ב'כל השירים' (הקיבוץ המאוחד/מוסד ביאליק, 1991, בעריכתם של ט. כרמי וחנן חבר). במשך שנים היה מעמדה בעולם טוב בהרבה מזה שבישראל: היא תורגמה לשלל לשונות, נכללה במבחרים ייצוגיים ונתפשה עלידי קוראים, משוררים וחוקרים, כאחת השירות החשובות שלאחר השואה. אי אפשר שלא לתמוה על קהיליה ספרותית, שאינה מזהה את המתת, בשעה שהיוצר זקוק להכרה (שהרי קיימת גם הזדקקות כזאת!). משורר שעל שולחנו שירים כמו אלה שכותב טוביה ריבנר בחדרו שבקיבוץ מרחביה, ראוי לקהל חי וקשוב ולא לחיים במעין גלות פנימית.rina@maariv.co.il | |  | |  |
|
| | |
