העשירון העליון מנהלי החברות הציבוריות מצליחים להציג עלייה בסעיף השכר 29/03/02 אי­שוויון זה לא דבר חדש: כבר כשנאנקו בני ישראל תחת עול השעבוד במצרים, לא נטלו בני שבט לוי ­ לפי המסורת ­ חלק בעבודת הפרך של אחיהם, לפחות למן היום שבו אומץ משה בידי בת פרעה. אבל הם השתדלו, לכל הפחות, שלא לנקר עיניים. וגם בשנת 2001, בעוד מרבית הישראלים נאלצים להתמודד יום יום עם המיתון הכלכלי המחריף, עם פיטורים, צמצומי שכר והידוק החגורה, נהנית שכבת המנהלים הבכירה בישראל ממנעמי השררה המפנקים. עשרת המנהלים מבין מנהלי החברות הציבוריות הנסחרות בתל אביב (נכון לדו"חות שפורסמו השבוע), הניצבים בראש טבלת השכר, הציגו אשתקד שכר שנתי ממוצע של 7.1 מיליון שקל. 590 אלף שקל לחודש. כמעט 1,120 שקל לשעה (בהנחה שהם עובדים סביב השעון). כך, שנת 2001 בישרה אמנם על ירידה משמעותית ברווחים עבור מרבית החברות במשק הישראלי, אולם הדבר לא מנע חלילה ממנהלי אותן חברות להמשיך ולשדרג את אורח חייהם. מבט בטבלת 10 בעלי השכר הגבוה, מבין מנהלי החברות הציבוריות, מצביע על כך ששמונה מתוך עשרה מנהלים הציגו ירידה חדה ברווח, ואף מעבר להפסד, ואילו בטור השכר מגלים רק שני מנהלים שנאלצו לראות את תלוש השכר שלהם מצ טמק. שאר השמונה נהנו מהעלאת שכר ביחס לשנה הקודמת. בניסיון להבין למה הם ולא אנחנו, במאמץ לפצח את הנוסחה הסודית המאפשרת למועדון המרוויחים הגדולים לצלוח את ימי המיתון כבימי שגשוג ופריחה, גילינו ארבע דרכים עיקריות המובילות את המנהלים לביתם עם משכורת בת 6 ספרות (נטו!) בכל חודש. כנגד ארבעה מנהלים דיברה תורה. מצליח, מה הוא אומר ראשון למנהלים הוא זה המצליח ­ למרות התמונה השחורה העולה מידי יום מכותרות העיתונים ­ שלא להבחין כמעט בהשפעות המיתון, או בקשיים השוררים בענף שעליו הוא יושב. בשעה שרובן המוחלט של חברות התקשורת בארץ ובעולם התמודדו בשנת 2001 עם חובות עתק והפסדים תופחים, שבה חברת סלקום הישראלית ועשתה, שנה נוספת, את הבלתי ייאמן: סלקום הציגה אשתקד רווח נקי של 550 מיליון שקל, לאחר רווח של 466 מיליון שקל בשנת 2000. יעקב פרי, המשיט בבטחה את הספינה המפוארת הזו בסערות העזות שמסביב, קיבל בשנה החולפת משכורת של 5.7 מיליון שקל, בהשוואה למשכורת של 3.8 מיליון שקל בשנת 2000. גם ענף המזון סבל לא מעט בשנה האחרונה. ההידרדרות הבטחונית, במקביל למצב הכלכלי הקשה, מנעו מאנשים רבים לצאת אשתקד למקומות בילוי, כאשר גם הקניות השבועיות הפכו למטלה הכרחית, מדודה וחפוזה. סימני המיתון מצאו את ביטויים בצמיחה נמוכה, יחסית, של הכנסות חברת אסם בשנה האחרונה ­ %4. אבל מנכ"ל החברה, דן פרופר, ידע להקפיץ בשנת 2001 את הרווח הנקי של אסם ב­%24, הודות לאין­ספור צעדי התייעלות, מיזוגים ורכישות שביצע בחברה בשנים האחרונות. משכו רתו של פרופר זינקה השנה, בהתאמה, ב­%17, לסך של 4.6 מיליון שקל. אל פרי ופרופר אפשר להוסיף גם את גבי רוטר, שעשה השנה לחברת קסטרו בענף האופנה את מה שעשו אלה בתקשורת ובמזון, את איתמר דויטשר, שהמשיך לבסס גם ב­2001 את מעמדה של דניה סיבוס בענף הנדל"ן המקרטע ועוד. שולט, מה הוא לוקח בקוטב השני, עם משכורות מרשימות לא פחות, ניצבים בגאון בעלי השליטה בחברות הציבוריות. לא בכדי, הפכה "פרמיית השליטה" (המוסיפה אחוזים ניכרים לשווי חברה בהשוואה למחירה בבורסה), לדבר מובן מאליו בכל עיסקה לרכישת חברה ציבוריות. יכולתם של הבעלים לרוקן את קופת החברה באמצעות משיכת משכורות עתק, או בדרך של חלוקת דיווידנד שמן, נודעה כבר מזמן ברבים. כך, למשל, משך אשתקד גרשון זלקינד שכר של 6 מיליון שקל, בעוד הרווח של חברת אלקו, בה הוא מחזיק בכ­%60 מהמניות, צנח ביותר ממחצית. צבי בורוביץ, מנכ"ל ויו"ר מטי מחשבים (המחזיק גם ב­%40 ממניות החברה), הציג בשנת 2001 משכורת של 4.1 מיליון שקל ­ %62 מהרווחים שרשמה מטי אשתקד. האחים יוסף וצבי ויליגר, יו"ר ומנכ"ל חברת ויליפוד, בהתאמה, משכו אשתקד שכר בעלות כוללת של כ­4.4 מיליון שקל ­ %80 מהרווח הנקי, לא מעט בשל אחזקתם ב­%63 מהון המניות. הגדיל לעשות שמואל דונרשטיין, יו"ר מפעלי עץ כרמיאל, המחזיק ב­%42 ממניות החברה, שמשך אשתקד שכר בעלות של כ­1.93 מיליון שקל, בעוד רווחי החברה עמדו על 1.87 מיליון שקל. ואולי הדוגמא הבולטת ביותר, שגם התברגה לרשימת עשר ת מקבלי השכר המובילים, היא אריה קילמן, שכיהן בשנה שעברה כיו"ר חברת לירז. עד חודש ספטמבר, אז מכר קילמן את מניותיו בלירז לידי קבוצת פורמולה, הוא החזיק, יחד עם דיסקונט השקעות, בשליטה בחברה. בשנה האחרונה כבעל שליטה, משך קילמן שכר של 4.25 מיליון שקל, %57 יותר ממשכורתו בשנת 2000, זאת בשעה שלירז עצמה עברה להפסד של 103.8 מיליון שקל, לעומת רווח של 45.8 מיליון שקל בשנה המקבילה. אילן בן דב, מנכ"ל ויו"ר סאני, מחזיק יחד עם אשתו, שירלי, בכ­%80 מהון מניותיה של החברה, יבואנית טלפונים סלולריים של חברת סמסונג. לאחר שבשנת 2000 משך משכורת של 10 מיליון שקל ­ %13 מרווחי החברה ­ בחר השנה בן דב לגלות סולידריות עם מצבו הקשה של המשק, שגם הפיל את רווחי החברה אשתקד ב­%27, ונטל משכורת צנועה של 4.7 מיליון שקל ­ פחות מחצי משכורתו בשנת 2000 ו"רק" %8.5 מסך הרווחים. לוחם, מה הוא מקבל הסוג השלישי של מנהלים מאושרים, אלה המתוגמלים כיאות בשכרם, הוא מנהלים של חברות המתמודדות במצבים קשים. בעל חברה, הרואה את ספינתו נכנסת לסערות במים גועשים, יודע כי מבחנו של הקברניט המוכשר כעת הוא לכל הפחות למזער את הנזקים הצפויים. אבל דווקא מאחר שנגזר על החברה לעבור במסלול הייסורים, יש לטפח ולתגמל את מי שאמור ומסוגל להוציאה משם עם מינימום של צלקות. קחו למשל את דלק רכב, יבואנית מכוניות מאזדה ופורד. רווחיה נפלו ביותר מ­%30 בשנה האחרונה, אבל יחד עם זאת, ידע איש העסקים יצחק תשובה, בעל השליטה בקבוצת דלק, להעריך כיאות את גיל אגמון, מנכ"ל דלק מוטורס (החברה הבת האחראית על יבוא ושיווק המכוניות), והעניק לו, לקראת סיום השנה, בונוס חד­פעמי של 8.25 מיליון שקל תמורת "התחייבותו להישאר כנושא משרה עד סוף ינואר 2006". מול תחרות מטורפת בענף המכוניות בארץ, ועם צניחה של עשרות אחוזים בעיסקאות הליסינג בשנה האחרונה (לאחר קריסת ההיי­טק), הציגה דלק רכב בשנת 2001 רווח נקי של 140.7 מיליון שקל ­ נתון אבסולוטי מעורר קנאה ללא שום קשר לירידה לעומת שנת 2000. בנקאי, מה נשאר לו המגזר הרביעי, והבולט ביותר, של מנהלים מפורסמים ועשירים מגיע מהסקטור הבנקאי, המעניק בכל שנה משכורות עתק לבכיריו. החיפוש אחר כלכלן בכיר, המסוגל לנהל אלפי עובדים והבקי, בנוסף לכך, בתרבות הצריכה והחיסכון המקומית, לא מניב, כנראה, יותר מדי תוצאות ראויות. לאור היצע המנהלים הדליל העומד לרשות בעלי הבנקים בישראל, מזנק שכרם של אלה מדי שנה לרמות מדהימות. כך משך עמירם סיון, מנכ"ל בנק הפועלים, שכר של כ­9 מיליון שקל בשנת 2001, השנה האחרונה בתפקיד מנכ"ל הבנק. גליה מאור, מנכ"ל לאומי, הרוויחה 2.7 מיליון שקל. בזכות הקושי בהשגת מנהלי בנק מוכשרים, תפר דירקטוריון הבנק למאור "מצנח זהב", הקובע שאם תפוטר בחמש השנים הקרובות, היא תמשיך לקבל משכורת מלאה עד תום התקופה (בסך הכל 8.4 מיליון שקל לחמש שנים). חששם של בעלי לאומי, כי מאור תערוק יום אחד לבנק מתחרה, הפך כעת את תנאי העסקתה הבטוחים לחלומו של כל שכיר, בוודאי על רקע המיתון הנוכחי. במקביל צריך לזכור, כי רווח נקי של 901 מיליון שקל אשתקד לבנק הפועלים ושל 880 מיליון שקל לבנק לאומי (למרות צניחה של כ­%46 לעומת שנת 2000), מאפשרים להפריש פחות מא חוז מהרווחים למנכ"ל החתום על הדו"חות. אל הרשימה המכובדת של המנהלים שהרוויחו יפה אשתקד, וכנראה ימשיכו להרוויח משכורת נאה גם בשנים הקרובות, מצטרפים גם ה'פורשים המאושרים', הנאלצים, מסיבות שונות, להיפרד מהחברות שאותן ניהלו, לא לפני שדאגו לעתידם ולעתיד ילדיהם. יוסי חכמי, יו"ר חברת הפניקס, מכר לאחרונה את השליטה בחברת הביטוח לקבוצת שחר­קז. ערב העברת השליטה, משך חכמי שכר של כ­11.5 מיליון שקל (לעומת 2.9 מיליון שקל בשנת 2000). איתמר בורוביץ', המנכ"ל הפורש, נהנה מעלות שכר של כ­6.7 מיליון שקל אשתקד, לעומת משכורת של 2.3 מיליון שקל בשנת 2000. לא הכל נטו לאחר שהסתנוורנו מהמספרים הארוכים והמרשימים, המגיעים אלינו באדיבות פקודת החברות, המחייבת כל חברה ציבורית לחשוף את שכר חמשת בכיריה, כדאי לזכור כי מדובר בעלות שכרו של המנהל, ולאו­דווקא במשכורת שראה המנהל בתלוש בכל חודש. עלות השכר מורכבת, בדרך כלל, בעיקר מהשכר עצמו, אבל לכך נוספות אין ספור הוצאות אחרות (החזר הוצאות, רכב וכדומה), שחלקן אמורות להגיע אל המנהל רק בעתיד (פיצויים, לדוגמה). מעבר לכל זה, מדובר כמובן בעלות השכר מנקודת ראותה של החברה (ברוטו). זהו סכום הגבוה בהרבה מהשורה התחתונה שאותה רואה המנהל (נטו). ברמות השכר שבהן מדובר, המשתייכות לשיעור המס השולי המקסימלי, נאלצים המנהלים להיפרד אוטומטית מכ­%50 ממשכורתם עוד בטרם יגבו מהם גם את מס הבריאות ותשלומי הביטוח הלאומי (%10). וכך, לבעלי העיניים הצרות בינינו כדאי לזכור, שרוב המשכורות הללו (%60 מהסכום לפחות) מגיע, בסופו של דבר, בתור מסים שונים, אל קופת המדינה. השכר שלהם, הכסף שלנו בעוד שכר המנהלים בחברות הבורסאיות רק מנקר לנו את העיניים, הרי ששכר הבכירים במגזר הציבורי צריך להרגיז אותנו באמת. ב"דין וחשבון על הוצאות שכר של גופים ציבוריים לשנת 2000" ­ אלה הממומנים בכסף שלנו ­ הציג הממונה על השכר באוצר, יובל רכלבסקי, לפני כחודש חריגות שכר בכחמישית מהגופים. מהדו"ח עולה, כי 280 בכירי חברת החשמל קיבלו בשנת 2000 שכר ממוצע של 37,235 שקל, בעלות של 49,032 ש"ח; 140 בכירי בנק ישראל קיבלו משכורת חודשית ממוצעת של 37,151 שקל, שעלותה 48,567 שקל; 1,015 עובדי בתי הזיקוק הרוויחו בשנת 2000 בממוצע 17,552 שקל, בעלות שכר של 21,629 שקל; ו­5,872 העובדים הדירוגיים באל על (שאינם בכירים) השתכרו 16,267 שקל, בעלות של 19,289 שקל. המכנה המשותף הבולט ביותר למרבית הגופים האלה, מלבד משכורות עתק, היא העובדה שהם פועלים במציאות של מונופול, תוך שליטה מלאה בתחומם. בהיעדר תחרות, בתוך סביבה עסקית ידידותית, בכירי הגופים הציבוריים אינם עומדים למבחן של ממש מול עצמם או מול הציבור, והם ממשיכים לחייך גם בשנת 2001 כל הדרך אל הבנק. וכך, מי שמחפש את הסיבה האמיתית לכישלונות ההפרטה בשנים האחרונות, יגלה אותה ללא שום קושי במספרים שמציג דו"ח רכלבסקי. dror­m@maariv.co.il