מה ההבדל בין חיסול, סיכול ותסכול מי שמביאים לסלון הישראלי את הקולות מהעבר השני של האינתיפאדה, חיים בפיצול מתמיד טל בשן 27/03/02 כלל ותיק בעיתונות ממליץ לעיתונאים שלא לראיין קולגות (זה נחשב לעצלות), אבל כתבינו לענייני השטחים הם תופעה בפני עצמה, במיוחד בימי הדם והאש הנוכחיים. בעוד מחבלים מתאבדים ומטוסי צה"ל מפציצים, ונדמה שאבד לנצח כל שמץ אמון בינינו ובין הפלסטינים, כתבי השטחים הם אולי חוט הקשר היחיד של הידברות יומיומית, גלויה וישירה יחסית, בין שני הצדדים. "זאת לא תופעה חדשה", מספר בחצי חיוך דני רובינשטיין ("הארץ"), המכסה ומפרשן את השטחים כבר 35 שנה. "מחמוד אבו זולוף, עורך עיתון 'אל­קודס', היום בן 82, סיפר לי פעם שגם בימי הבריטים ומלחמת השחרור נשמר הקשר בין יהודים לערבים בשני תחומים: עיתונאים ועולם תחתון"."זאת באמת סיטואציה הזויה", אומר אבי ישכרוב, כתב קול ישראל לענייני שטחים. "רגע אחד אתה מראיין מבוקשים, שותה איתם תה ולוחץ להם את היד, ואחרי כמה שעות אתה בירושלים, חושש מהפיגוע הבא. אנחנו מדברים ארבע­חמש פעמים ביום, אנחנו מכירים את המשפחות והילדים. מצד אחד, אנשי מנגנונים בארגון הפתח יכולים לפתוח איתי כל שיחה ב'משתעלק' (מתגעגע אליך), מצד שני הם לא מזילים דמעה כשמתפוצצים פה חברים שלי בקפה מ ומנט"."כשהיה הפיצוץ במומנט, לא מצאנו את אחותי", מספר צבי יחזקאלי, כתב "חדשות ישראל" בעבור ערוץ 10 בשטחים. "היא היתה בדרך לשם, ואנחנו השתגענו מדאגה. סיפרתי את זה לכמה ערבים שהתקשרו אלי בדיוק, ואז התחיל מבול של טלפונים מהצד השני, 'סלמתהאה?' (השלום לה?). את מבינה, ברגותי מתקשר לברר מה שלום אחותי. הם מצלצלים אחרי פיגועים לשאול אם אני בסדר, ואני אומר להם 'במקרה כן'"."אני גר בגילה", מספר יעקב עזרא, כתב קול ישראל בערבית בשטחים, "בכל פעם שהם מפגיזים הם גם מתקשרים אלי מבית­לחם ומבית­ג'אלה לבדוק אם אני בסדר. לפני כמה ימים נודע לתאופיק טיראווי מהמודיעין הכללי בגדה, שאני גר בגילה. 'מה, באמת?', הוא אמר, 'למה לא אמרת?'"."זה מאוד לא פשוט, לסקר את הצד השני", מסביר משה כהן, כתב הערוץ הראשון. "אתה עובד איתם, אתה מכיר אותם שנים, ופתאום יש יחסי איבה וצריך לדעת לדלג מעל המשוכה הזו ולתקשר, בזמן שאנשים משני הצדדים נהרגים. אתה מדבר עם חבר פלסטיני, והוא שואל מה שלום אמא שלך בדיוק בזמן שבדרך אגב טנקים ישראליים כובשים את הבית שלו, או ראש מליציה בשכם שאתה מכיר אותו ואת משפחתו, וחיילים נכנ סים לו לתוך הבית, אתה שומע את הצרחות ואת האמבולנסים ­ לא נעים לך, אבל אסור לך לשכוח שהם היריב.אתה רואה חיילים נפגעים או פוגעים, ויודע שזה לא הצבא השוודי, זה הצבא שלך. ואתה מדבר עם עיתונאי פלסטיני, ושניכם מעבירים אחד לשני בקור רוח מקצועי עדכונים על נפגעים, כל אחד מהצד שלו. אבל זאת העבודה, לדווח מה קורה, להביא את האמת למסך, והדרך היחידה לעשות את העבודה הזו היא להתנתק רגשית, לשמור במכוון על סוג של ענייניות קרה בתוך התפאורה המטורפת הזו שמסביב".­ וזה עובד, הניתוק הזה?"רק עד גבול מסוים. עובדה שיש חודשים שבהם אני ממש בדיכאון, בקושי מסוגל לקום בבוקר, כי אני יודע שאני קם לעוד יום של הרוגים ודם וקללות, כל חומרי הגלם המזוויעים שמהם מורכבת העבודה הזאת"."זה לא ניתוק, זה שריון של אטימות וציניות שאתה עוטה על עצמך בלית ברירה", אומר דני רובינשטיין. "זה די מגעיל, אבל זה סוג העבודה. זה כמו פתולוגים באבו כביר או עבודה בבית מטבחיים. מי שקשה לו עם זה פשוט לא צריך לעבוד בזה". כותבים היסטוריה כולם החלו את עבודתם לפני פרוץ האינתיפאדה האחרונה (הצעיר ביותר לפני שנתיים, הוותיק ביותר לפני 35 שנה). רובם הגדול הגיעו לעיתונות מרקע ערביסטי, בטחוני או אקדמי, במיוחד על מנת לכסות את התחום הזה, שהפך בעבורם מאז לדרך חיים. הם אוהבים את המוזיקה, את האוכל, אבל בעיקר הם אוהבים את השפה. "אני הבנתי שאם אני לא מבין את השפה שלהם כמו שצריך, אין לי מה לחפש פה", אומר צבי יחזקאלי. "בהתחלה לא ידעתי לדבר מילה בערבית המדוברת שלהם, היום אני מסוגל להבדיל בין להג של עיר אחת לכפר אחר. השפה היא עולם שלם. זה תרבות, זה ניואנסים, ובעיקר, זה המפתח להישרדות שם"."טעות לדבר איתם באנגלית", מסביר רוני שקד ("ידיעות אחרונות"), "באנגלית הם מדקלמים בנימוס. בערבית הם מדברים בצורה אותנטית, כולל הקללות".חלקם התחילו לעבוד כרווקים והם היום בעלי משפחות (שהיו שמחות מאוד לראות את אבא מחליף עבודה), אבל אף אחד מהם לא חולם לעזוב את התחום הזה, ודאי לא עכשיו. "המילים הראשונות של הילדים שלי היו 'שוכראן' ו'ביי­ביי'", מספר חנן שלאין ("מעריב"). בכל מקרה, אף אחד לא חולם לעזוב את התחום. "אני בכלל רואה את העבודה ה זו כחוויה אנתרופולוגית, העיתונות זה רק תירוץ בשבילי", אומר יחזקאלי. "הפלסטינים, השפה שלהם, התרבות, המנטליות ­ זה עולם שלם. ולראות אותנו מהצד השני זאת חוויה פסיכולוגית אדירה". "מה לא עברנו איתם?", נזכר רוני שקד, המכסה את התחום מ­82', "את אגודת הכפרים והוועדה להכוונה לאומית, את האינתיפאדה הראשונה, את מדריד, את אוסלו, את האינתיפאדה הזו, עם כל ההשלכות שלה. אני טוען שכל יום בתחום הזה זה דף חדש בהיסטוריה, לכן אנחנו בתחום הזה כל כך הרבה שנים. הוא הכי מרתק שיש"."זה סרט המתח הכי טוב בעולם", אומר משה כהן, "אתה צופה במשחק השחמט האולטימטיבי של מנהיגים משני הצדדים ­ הצרה היא שכולנו פיונים על לוח". זאבים בודדים בעין בלתי מזוינת אפשר לחשוב שכתבי השטחים אכן סובלים מפיצול אישיות מסוים: ישראלים שמדברים כל היום ערבית בניב פלסטיני, גרים בירושלים אבל מסתובבים רוב הזמן בשכם, ברמאללה, במחנות הפליטים. הם מפחדים כמו כולנו מפיגועים, אבל מדברים, גם בעיצומה של האש, עם מפקדים בפתח ובתנזים, ושומרים על קשרי ידידות עם חברים פלסטינים. הם מגדלים כאן ילדים, אבל חיים את המציאות הפלסטינית באינטנסיביות יומיומית. הם מבינים את שני הצדדים, הם כועסים על שני הצדדים, הם חשופים למראות מזעזעים אצלנו ואצלם. בקיצור, אלמלא היו קוראים לזה בשם הרשמי "כתב לענייני שטחים", אפשר היה בקלות לקרוא לזה סכיזופרניה. כשהקולגות פותחים על הבוקר את העיתונים הישראליים, הם מסתערים על "אל­קודס", "אל­איאם" ועיתונים ערביים אחרים ("זה המילון הפנימי שלנו"). הפלאפונים שלהם מתוכנתים לחיוג אוטומטי לכל מנהיגי הרשות והם מדברים ערבית באינסוף שיחות, מבוקר עד לילה. לא די בכך שהעבודה מטורפת מלכתחילה ("איזה אבסורד ­ כתב אחד מכסה בעצם מדינה שלמה"), האינתיפאדה כפתה עליהם חיים במרוץ מתמיד, מאירוע לפיגוע. "אי אפשר לתכנן כלום, אי אפשר ליזום שום דבר", אומר רוני שקד, "אתה תלוי לגמרי במה שקורה בשטח, רץ בעקבות האירועים, כשכל אירוע דוחק את השני. הטלפונים מטרטרים בלי סוף, משני הצדדים. זה התחליף לשיחות פנים אל פנים, וכל צד רוצה לחוש את הצד השני, להבין מה קורה".החיים, כמובן, נעשו מסובכים בהרבה מאז פרוץ האינתיפאדה. הם כבר לא מסתובבים חופשי בשטח, כמו בימי אוסלו, אבל השטח עדיין קורא להם, "מדגדג באצבעות", כהגדרתו של חנן שלאין, ופעם או פעמיים בשבוע הם מקפידים להגיע לשכם או לרמאללה, לבלאטה או לג'נין, לדבר עם מי שרק אפשר ­ חברי פרלמנט ועיתונאים, מפקדי תנזים, פתח וחמאס. "אין כמו מראה עיניים כי להבין מה קורה", אומר שלאין. "אתה מבקר שם ורואה את הרגשת הניצחון ברמאללה, את החיוכים בבלאטה. יום אחרי שצה"ל יצא ישבתי בבלאטה עם שמונה מבוקשים בחדר ­ מגולחים, נינוחים, לא שבורים. ואתה שואל את עצמך, בשביל מה כל האדמה החרוכה הזו, אם בסופו של דבר הם לא נשברים בכלל". איש מהם אינו נושא נשק כשהוא נכנס לשטחים. "חס וחלילה", אומר שלאין, "עדיף לי ללכת חופשי ונינוח, ולא לדאוג שמא ימצאו אצלי משהו. הנשק שלנו זה העט". יש להם שיטות משלהם להסתו בב בשטחים. תמיד לבד, בלי שיתופי פעולה ו"פולים" בין כתבים ("אנחנו כולנו זאבים בודדים"), בלי דוברים, בלי סיוע רשמי, ודאי לא של צה"ל. חלקם נוסעים במונית ממוגנת, ללא ליווי, אחרים מתאמים לעצמם באמצעות קשריהם ליווי פנימי של אחד מפלגי הנהגת השטחים ("תלוי את מי מראיינים ומי השריף באזור"). אנחנו הבמה מצבים מסוכנים, שאליהם נקלעו במהלך העבודה, לא חסרים. יחזקאלי מספר על המון של השבאב שכיתר אותו ברמאללה; כהן מספר איך הסתתר מאש צלפים והתגונן מפני אבנים בדהיישה; ישכרוב מתאר איך עמד לבד, חבוש כובע גרב בתוך המון ערבי בהר הבית ("אם היו יודעים שאני יהודי..."), ואיך ניגשו אליו למכונית "שבאב של ראאד כרמי". "שקלתי אם לברוח, בסוף כיביתי את הרדיו ושאלתי אותם אם הם רוצים להתראיין לקול ישראל", הוא מספר בחיוך. "אחר כך אתה חוזר הביתה ואומר לעצמך שאתה באמת משוגע ­ מה, אתה רוצה למות? אין ספק, צריך להיות בעל סעיף קל בשביל לרצות לעסוק בתחום הזה". "האשה לא תמיד יודעת לאן אתה נוסע, כי אתה לא רוצה להדאיג", מספר חנן שלאין, "האמת? לפעמים כשאני יוצא מהבית עוברות לי בראש מחשבות נוראיות, שאולי זו הפעם האחרונה שאני רואה את הילדים שלי"."אני לא מספר למשפחה לאן אני נוסע", מאשר יעקב עזרא. "מבחינת אמא שלי למשל, אני תמיד עם 'האוגדה'. אבל פעם אחת, כשכוחותינו היו בדהיישה, הקריינית אמרה, 'ונעבור ליעקב עזרא שנמצא בפאתי דהיישה', ומיד אמא שלי מתקשרת בממתינה בבכי 'מה אתה עושה שם'".למרבה האירוניה ­ ואולי לא, כתבים מספרים שהפלסטינים "נותנים להם כבוד", ושומרים עליהם מכל משמר כשהם בתחומם. "נראה שחשוב להם עוד יותר מבעבר להיות איתנו בקשר, מפני שאנחנו עדיין הבמה העיקרית שלהם להעברת מסרים". איך הולכים על הקו הדק הזה, שבין שליחות עיתונאית לשופר תעמולה? "אני בא בניסיון להבין, לשמוע ולדווח, ולצורך זה אני מוכן לדבר גם עם שייח יאסין וגם עם יגאל עמיר", אומר דני רובינשטיין, "זה טיבו של המקצוע". "אנחנו אכן נותנים להם במה, אבל אם לא אנחנו, ייתן מישהו אחר", אומר משה כהן. "תפקידי להיות מפוכח, להבין איפה משתמשים בי, להבדיל עיקר מטפל, לסנן את הזבל. דילמות יש יום­יום. האם לשדר סרטי מתאבדים או לא? זה חומר שיש בו ערך חדשותי, או שזה עושה גלוריפיקציה לטרור?" ."אני שואל אותם את השאלות הקשות שאני רוצה לשאול, ולא מרשה להם לרכוב על השידורים שלנו", אומר יעקב עזרא, "לא מזמן ראיינתי את סאיב עריקאת שהוא שר השלטון המקומי ברשות, וביקש לדבר קצת על הנזק שגרם צה"ל לתשתית בערים הפלסטיניות. אמרתי לו: 'דוקטור, אל תביך אותי, אני רוצה ראיון שאוכל לשדר'"."הכי פשוט להביא כל הזמן את שני הצדדים. הדילמה הכי קשה זה להחליט מי משקר ומי דובר אמת", אומר ישכרוב. "ההנחה היא ש­90 אחוז מהזמן כולם משקרים, או לא אומרים אל כל האמת ­ גם אצלנו, גם אצלם. בפעולה הגדולה ברפיח, אני מקבל טלפונים לפנות בוקר ­ הם מדברים על עשרות בתים שנהרסו, צה"ל מדבר על שלושה. אתה קולט שמשהו לא מסתדר כאן. בסוף האמת היא איפשהו באמצע". "הם מצדם מגזימים, מפילים עלינו כל מיני מקרי מוות שאין להם שום שייכות אלינו", מספר יחזקאלי, "ואצלנו צה"ל מטייח. הם טענו שטיל פגע בחמישה ילדים בחאן יונס, אחר כך מתברר שמדובר במטען. מישהו אצלם סיפר על חיילים שהורו לפלסטינים לצאת מהרכב ולהתגושש ביניהם וצה"ל הכחיש, אבל יש את מספר הג'יפ, ובודקים, ובסוף מתברר שזה נכון". הפתרון, אומרים כולם, הוא ענייניות, ובדיקה והצלבה שוב ושוב עם מקורותיך. "אני תמיד אומר לכתבים הצעירים לחשוב עד עשר לפני שהם משדרים משהו, לדבר קצת עם עצמם", אומר שקד, "אחרת קורות טעויות איומות, כמו הדיווח על כך שערפאת בדרך לרמאללה בחג המולד. מי שמבין קצת יודע שנשיא מדינה לא יתפלח בגניבה למדינת ישראל. הוא הרי רואה את עצמו כמין סלאח א­דין. סלאח א­דין יעשה דב ר כזה?". מהסגר לחתונה ועדיין, למרות הדם והאש ותמרות העשן, הם מספרים על קשרים שנשמרו, פרי שנות טיפוח רבות, "גם קשרי מקורות, גם קשרי ידידות", אומר יחזקאלי. רוני שקד שומר על הקשר עם משפחת סופיאן אבו זיידה (ראש הדסק הישראלי ברשות) ועם חברים ברמאללה, והוצף בטלפונים של "חג שמח". דני רובינשטיין מספר על "ארבעה­חמישה ידידים אישיים, שמתקשרים לאורך כל התקופה, ואני מסייע להם איפה שאני יכול, במכשור רפואי למישהו חולה, למשל". משה כהן יצר קשרי ידידות אמיצים עם צלמים ואנשי תקשורת מהצד השני ("כשאתה יחד איתם בשטח, ופגזים נופלים לכם יחד על הראש, נוצר קשר חזק") ואבי ישכרוב, שמתחתן בקיץ, היה רוצה להזמין לחתונה כמה קולגות פלסטינים שהוא מדבר איתם יום­יום. ויש אפילו צחוקים: "הם אומרים לי בטלפון 'מדבר שייח אחמד יאסין', ואני עונה להם 'שלום, הגעתם לגדודי הלוחם אבי ישכרוב'. מה אגיד לך, בתנאים אחרים הם היו יכולים להיות החברים הכי טובים שלי. והם נשבעו שיגיעו לחתונה, אם לא יהיה סגר". ואולי זה המסר האופטימי היחיד: על אף המצב המזופת, על אף הצפי הפסימי של כל הכתבים, ללא יוצא מהכלל, הקשר האישי­אנושי שורד עדיין. ואולי, בס ופו של דבר, ביום מן הימים, הוא זה שינצח. צבי יחזקאלי / חדשות ישראל צבי יחזקאלי, 32, יליד ירושלים, גר בבית­נקופה, בעל תואר שני בלימודים ערביים. עובד בתחום משנת 97'. כיסה את התחום בגלי צה"ל, ומזה חודשיים משמש ככתב לענייני שטחים ב"חדשות ישראל" (ערוץ 10). אחרי שירות צבאי ביחידה מובחרת ולימודי תואר ראשון בערבית ומזרח תיכון, עבד בחו"ל כמאבטח. "החלטתי שאם אני חוזר ארצה, זה רק בתנאי שאני עובד ככתב שטחים, מהמודל של יורם בינור ­ מין מסתערב שאוכל בידיים, חי אצלם, ישן אצלם. בהתחלה חברתי לאלה שידעו עברית, חבר'ה מהפתח שישבו כאן בכלא, והיום בעצם מנהיגים את הרחוב הפלסטיני. קשרתי קשרים, הייתי יושב עם אנשים שם ימים ושעות בכל מיני בתים, והקשרים האלה הם שנושאים את הפירות היום, כשהרבה יותר קשה להסתובב שם בשטח".על האינתיפאדה, ומה שבישראל לא הבינו: "הישראלים לא הבינו, או לא רצו להבין, את המרכזיות של זכות השיבה אצל הפלסטינים. זה הבסיס והיסוד המכונן של הפתח. אני זוכר שכבר מזמן אמר לי מישהו בדהיישה, 'המסגד שאבא שלי היה מתפלל בו בזקרייה יותר חשוב לי ממסגד אל­אקצה'. זה אומר הכל. לכן היה ברור שמקמפ דיוויד לא ייצא שום הסכם. לפני שערפאת יצא לקמפ דיוויד ה וא ביקר באוהל מחאה של משפחות אסירים בבית­לחם. הייתי שם כשסלאח תעמרי אמר לקהל: 'נצא לקמפ דיוויד, נקבל את זכות השיבה או פיצויים', וערפאת תיקן אותו ואמר, 'זכות השיבה ­ וגם פיצויים'. "בכלל, אצל הישראלים קיימת בורות איומה ביחס למה שקורה אצל הפלסטינים ­ מהשפה ועד המנטליות ­ גם בשמאל, שלכאורה מתייפייף באהבת פלסטינים, אבל בעצם מתייחס אליהם בפטרונות, בלי להכיר אותם באמת. לדעתי הכל מתחיל ונגמר בבורות הזו, בחוסר הבנת הנקרא, גם כשלון אוסלו. כל כך שמחנו שיש הסכם, שאף אחד לא רצה שיבלבלו לו את המוח עם העובדות בשטח."צריך להבין שהאדם הפשוט בשטחים לא ראה מההסכם הזה כמעט כלום. להפך, נוספו לו עוד המון מחסומים בדרך, כבישים עוקפים ומובלעות. העם הפשוט לא הרוויח מזה דבר. היחידים שהרוויחו היו מה שמכנים אנשי 'אוליגרכיית אוסלו' שביססו את עצמם, גם כלכלית. לכן צריך להבין שהאינתיפאדה היא לא רק התנערות מהכיבוש, זו גם מהפכה חברתית, זו המלחמה בין אנשי החוץ ואנשי הפנים של ההנהגה הפלסטינית. מה ברגותי עושה עכשיו? הוא מתחשבן עם החבר'ה של טוניס, כל אלה עם המרצדסים והעניבות שגזרו קופונים מהתהליך, בשעה שהוא וחבריו ישבו כאן בכלא."אנחנו לא התייחסנו בזמנו לזרמים האלה, כפי שלא הבנו שבאינתיפאדה הראשונה התרסק המבנה הפטריארכלי המסורתי שם. ילדים תפסו שם פיקוד, אמרו לאבות 'שבו בבית'. האבות עבדו כאן במסעדות, הילדים כבר הלכו ללמוד באוניברסיטה. יש אצלם אקדמיזציה אדירה, ומודעות פוליטית בכל בית. אין דבר כזה לא להשתייך לאיזה תנועה או פלג. הגישה אצלנו היתה כמו בלבנון ­ טיפחנו את החמאס, טיפחנו את אש"ף, עשינו הפרד ומשול, ומצדנו שיהרגו זה את זה. לא חשבו שצריך באמת להתעמק במה שקורה שם כדי להגיע לפתרון. היום, למרבה הצער, כל זה חוזר אלינו בריבית דריבית". ­ וערפאת?"הוא נחלש. הולך עם הרחוב ומתיישר לפיו". על תופעת המתאבדים: "זה שילוב של כמה גורמים ­ תחושה של ייאוש, שאין מה להפסיד, החיזוק החברתי שמקבלות משפחות המאבדים, שמנשקים ומהללים אותם, ומה שאפשר להגדיר כ'מוטיב העדר', שהוא חזק מאוד בחברה שבטית כזו, שבה אף אחד לא רוצה לצאת דופן. עכשיו זה ה'בון טון', וכולם מיישרים קו, כולל הפתח, שפעם התנגד לתופעה והיה מכנה אותה 'אינתיחאר' ­ התאבדות, נוקט היום במושג 'איסתישהאד', כלומר, שאהידיות. ה מופתי יוסוף קרדווי, העובדיה יוסף שלהם, נתן לזה לאחרונה הכשר דתי בטענה שמדובר בהגנה עצמית בפני הכיבוש. 'זה הטיל הכי מדויק בעולם', אמר לי מישהו שם, 'הוא פוגע בדיוק איפה שאתה רוצה'".על העתיד: "אני פסימי. לדעתי לא יהיה פתרון, אלא אם כן נתמודד עם בעיית הפליטים. הבעיה היא שככל שאנחנו איתם עמוק בבוץ, אנחנו נאכלים באופן בלתי הפיך. אתה רואה איך בגלל מה שקורה פספסנו שם דור שלם של ילדים שגדלו על אוסלו, שלא ראו אותנו ככובש, ועכשיו הם שונאים אותנו שנאה תהומית". רוני שקד / ידיעות אחרונות רוני שקד, בן 56, גר בירושלים, כתב לענייני פלסטינים. מכסה את התחום משנת 82'. לפני כן עבד בשב"כ וסיים לימודי מזרח תיכון באוניברסיטה. "תמיד חלמתי להיות עיתונאי", הוא אומר, "אבל רק בתחום הזה".על האינתיפאדה, ומה שבישראל לא הבינו: "מי שרואה את השטחים בראייה לעומק יכול היה להבין שקמפ דיוויד ייכשל, בין השאר בגלל בעיית הפליטים. אני חושב שלא קלטו אצלנו גם עד כמה הסכסוך יורד לעומק, מעבר לעניינים טריטוריאליים. מדובר בסכסוך תרבותי­דתי, ב'מלחמה בין ציוויליזציות', כמו שמגדירים זאת הנטינגטון וברנרד לואיס. לכן, כבר ב­94' התחלתי לצעוק על עליית כוח האיסלאם אצלם. אוסלו היה תקופת אופוריה, חלון הזדמנויות שנפתח, אבל הביא איתו גם רוח פרצים, ולווה בהתעוררות דתית ובטרור פלסטיני כבר אז. "מההתחלה טענתי, למרות מחאות במערכת, שמדובר לא באינתיפאדה ולא בלוחמת גרילה עממית אלא במלחמה. אמנם קראו לזה בהתחלה 'עימות בעצימות נמוכה', ו'עימות בעצימות גבוהה', כי היה מסובך להסביר לעולם מה קורה פה, אבל זו מלחמה".על תופעת המתאבדים והשנאה לישראל: "התופעה מתרחבת, ועוברת למדינות אחרות. שמענו שבמצרי ם יש כבר מתנדבים לפיגועי התאבדות בישראל. זו תופעה קשה, שבאה לא מהצד הדתי בכלל, אלא מיצר נקם לאומי. הם, מבחינתם, רואים את עצמם כלוחמי חופש, לא כטרוריסטים. ערפאת הטמיע בהם תחושה שכדאי להילחם, כי אוטוטו הם מקבלים את זכות השיבה ותכף מניפים את הדגלים על ירושלים. והכי עצוב, שזה גם מה שיביא להם גל נורא של אכזבה כשזה לא ילך, מה שיעלה עוד יותר את מפלס השנאה לישראל. "השנאה אלינו שם כבר הגיעה לרמה של סכנה אסטרטגית לכל ניסיון עתידי של דו קיום. כל המגעים הנורמליים בין העמים נמחקו כליל. עכשיו הם רואים אותנו רק דרך טנקים, אף­16 ומחסומים, ואצלנו כל ערבי כבר נתפש כמחבל. שני הצדדים רואים את השני במושגים שטניים. אנחנו עבדנו שם עם פטיש 500 קילו, החזרנו על כל סכין במטוס, חרכנו שם את כולם באותה אש. יש לי חברים בשכונת א­טירה ברמאללה. יאפים פלסטינים, עם דירות כמו בצפון תל­אביב. אז הפצצנו שם, ודלתות נעקרו, וזכוכיות התנפצו, והאשה והילדים בוכים. מה הרווחנו? הפצצנו מקומות ריקים, וגידלנו דור חדש של ילדים שונאים. השבוע ביקרנו עם נחום ברנע ברמאללה, ואתה שומע את הילדים. הם לא מבינים מה זה כיבוש, הם לא הכירו את הכיבוש הקודם. הם דור חדש שמטמיע מסרים של שנאה".על התמונה הקשה בצד השני: "לא אני ולא וחברי, אפילו בטלוויזיה, לא הצלחנו להעביר את התמונה הקשה על מה שמתרחש בשטחים במלוא חומרתה. איך אני יכול לתאר במילים את מה שקורה בחברון, שבבית אחד בקומה הראשונה גרים ערבים ובקומה מעליהם מתנחלים משתינים עליהם? איך לתאר את הטמטום, והחיכוך, וההתגרות ­ ילד קטן נוסע על אופניים ומתגרה בהם, אנשים שלא רוצים להתמגן. והבלגן הזה, של כוחות בינלאומיים, ומשטרה פלסטינית מוסווית, ושוטרים ומג"ב ויס"מ. הכל מעורבב שם, חומר נפץ שרק מחכה להתלקח. או מה שקורה במחסומים ­ ההשפלה, הביזוי, האשה בהריון שצריכה להוכיח שהבטן שלה זה לא פצצה. ומצד שני, הפחד של החיילים. "אני הייתי מציע לכל אחד לעמוד פעם אחת במחסום כצופה. אלה מראות קשים. קשה לי לראות את זה, כפי שקשה לי לראות חלקי גופות פה. אני מביע את דעתי, בניגוד להרבה קולגות שלי, ואני טוען שלשני הצדדים יש חלק במה שקרה, ועל כך תוקפים אותי בלי סוף, מכתבי שטנה וטלפונים ואיומים. אומרים לי: 'אתה מוריד לעם את המורל'. ואני אומר: 'תסלחו לי, אבל גם לי יש מניה בעם הזה ובצבא הזה. זה לא הצבא הפרטי של מופז'". על העתיד: "אני פסימי. נראה ששני העמים לא בשלים עדיין לשלום. אמרתי פעם שאחרי 32 שנה של חיים במיטה אחת בלי סקס, הגיע הזמן להתגרש. הפתרון היחיד לדעתי הוא הפרדה טוטאלית, עם גדר ועם תעלת תנינים סביבה. אנחנו ממילא כבר חיים בהפרדה דה פקטו, ומדובר סך הכל ב­360 קילומטר. בגבול לבנון עשינו את זה בתנאים לא פשוטים. כאן לא בונים גדר כי לא רוצים לבנות. מקריבים כאן חיי אדם בגלל חישובים פוליטיים". אבי יששכרוב / קול ישראל אבי יששכרוב, בן 29, יליד ירושלים. שירת בצבא בפיקוד מרכז, עבד בין השאר כמדריך צלילה, מסז'יסט, נהג של רשת טלוויזיה גרמנית ורכז שבט צופים. בעל תואר ראשון ושני בלימודי מזרח תיכון. מיולי 2000 עובד ככתב קול ישראל בשטחים. "לא חשבתי בכלל על עיתונות, אבל יום אחד בקניון מלחה פגשתי במקרה את גיל ליטמן, שהציע לי ללכת לקורס כתבים ברדיו. שלחתי קורות חיים, והתקבלתי". על פרוץ האינתיפאדה: "היו איומים, כל הזמן. שלושה חודשים לפני פרוץ האינתיפאדה ברגותי כבר אמר לי 'נעשה לכן כאן מה שהחיזבאללה עשו לכם בלבנון'. במערכת לא רצו לשדר את זה, חשבו שמדובר בסתם עוד הסתה. אפשר לומר שבעוד שמערכת הביטחון כן היתה מוכנה לאירועים האלה, הציבור בישראל לא קלט מה קורה, וזה כולל את המערכות שלנו. לא יודע, אולי אנחנו אשמים שלא התרענו עוד יותר בשער. "ביום פרוץ המהומות בהר הבית מצאתי את עצמי יושב על הגג במשרדי הוואקף, צופה מלמעלה בהמון שמסתער ונהדף, כמו במשחק כדורגל. אחר כך כולם הלכו הביתה, וחשבנו שהסיפור נגמר. אבל למחרת, ביום שישי, אתה שומע שפה בלגן, ופה תבערה, ומבין שזו התחלה של משהו אחר לגמרי. "יש בין כתבי השטחים מחלוקת אם הכל היה מתוכנן לאינתיפאדה, או שזו איזו התפרצות לא מתוכננת שתפסה תאוצה. בכל מקרה, זה לא קרה בגלל אריק שרון בהר הבית. זה פשוט קשקוש. אני גם לא חושב שערפאת שולח מפגעים לפי הוראות. הוא פשוט מעביר מסר כללי על 'מיליוני שאהידים שצועדים לירושלים', וזה מספיק. רק טיפש לא יבין למה הכוונה. ובצד כל זה, צריך להבין שהתחרות הקשה בין הארגונים השונים על ההנהגה ברחוב מכתיבה יותר ויותר הקצנה אצלם". על החיים בצד הפלסטיני: "אני לא חושב שקולטים אצלנו כמה מצבם קשה. הם במצב נורא. אם היינו עוברים רבע מזה לא היינו מחזיקים מעמד. 50 אחוז אבטלה בעזה, קו עוני טוטאלי, 600 שקל לחודש למשפחה של שש נפשות. והנתונים זה עוד כלום לעומת המראות ­ אנשים הולכים קילומטרים ברגל עם שקים על הגב וילדים על הידיים. מהבחינה הזו אני מאוד מעריך את כוח העמידה שלהם. מה שאני רואה בשטח נראה כמו עונש קולקטיבי. אולי הצלחנו לסכל פיגועים, אבל יצרנו דור חדש ששונא את האם­אמא שלנו. וזה הצד השני של המטבע. אני נדהם מעוצמת הפנאטיות שלהם, מכך שהם מוכנים לגרום סבל נוראי לעם שלהם ­ תמורת מה? בעצם הם לא השיג ו כלום. ואתה אומר לעצמך, איזה טירוף, איך עושים עם דבר כזה שלום? על העתיד: "כרגע אין פתרון לסכסוך הזה, ומי שאומר אחרת לדעתי הוזה. אלא אם כן הם יסכימו לפשרה בנושא זכות השיבה, או שאנחנו נסכים להכניס לכאן ארבעה מיליון פליטים". חנן שלאין / מעריב חנן שלאין, בן 38, כתב "מעריב" בשטחים. בוגר לימודי מזרחנות, גר בירושלים. היה שלוש שנים כתב לענייני שטחים בגלי צה"ל ושלוש שנים כתב בקול ישראל. מכסה את השטחים מאז שנת 89'."לא חלמתי להיות עיתונאי. הייתי בדרך לנסיעה ארוכה בחו"ל, אבל אבי בר­יוסף, כתב "מעריב" שכיסה את השטחים אז, החליט שאני אהיה המחליף שלו ולא עזב אותי עד שהסכמתי לבוא לחודש ניסיון. מאז אני שם, ואני לא מצטער, התחום כל כך מרתק שזה שואב אותך".על האינתיפאדה: "אני שומר את גליונות העיתונים מתקופת קמפ דיוויד, ושם אפשר לראות אחד לאחד מה שעתיד היה להתרחש. אחרי קמפ דיוויד היתה צריכה להיות ועידה בניו יורק, כדי לגשר על פערים, וערב הנסיעה מוחמד דחלאן התראיין והסביר בדיוק למה הסכם הוא בלתי אפשרי, כך שמי שיודע לקרוא את הדברים לא הופתע. סאיב עריקאת אמר כבר אז שעד שלא יהיה כאן מרחץ דמים, כמו בקוסובו, לא יהיה הסכם. "מה שכן אולי הפתיע היה העוצמה. די מהר היה ברור שלא מדובר באינתיפאדה המוכרת לנו, של התקוממות עממית של ילדים ונשים, אלא במשהו אחר לגמרי. אין מנוס מלעשות השוואה למלחמת העצמאות שלנו מבחינת הנחישות וההקרבה, אם כי אצלם לא מדובר בצבא אחד מאורגן. בניגוד לכמה פרשנים, אני לא חושב שהם העריכו שזה מה שהולך לקרות. הדברים פשוט התגלגלו. מי האמין שהחמאס והפתח יעבדו יחד? גם הם לא". על המצב בשטחים: "יש דברים שאתה רואה שכואבת לך הבטן ­ הקירות השבורים בבלאטה, כניסה לבית בדהיישה, כשבני הבית צריכים להתפנות והחיילים מגלגלים את השטיחים ומרגישים לא נוח. ומה שקורה במחסומים. מצד שני, זה המצב, ואתה לא יודע מי אשם. מצד אחד, אתה שומע שם אנשים שאומרים שהם רוצים שלום, שנמאס להם מהמצב ומהכלכלה הקורסת ומהעוני ומהשחיתות. מצד שני, הם מוכנים לשלם מחיר כבד בעבור מה שהם תופשים כמלחמת העצמאות שלהם, כי הם לא מאמינים שיש כבר דרך חזרה. "נולד פה דור חדש שגדל בתוך השלום, ועכשיו לומד לשנוא אותנו. זו אווירה טוטאלית, לאן שאתה לא פונה, במסגדים, בעיתונים, בבתי הספר. אתה מבקר בבתי ספר שלהם, ורואה תמונות של שאהידים אצל הילדים. אתה מצלצל לאחד הקשרים שלך, אדם מהיישוב, והילד, בסך הכל בן חמש, כועס על אבא ש'מדבר עם יהודי', אז תחשבי מה זה אומר לגבי ההמשך. נוצר כאן שבר שייתן את אותותיו להרבה מאוד שנים". על העתיד: "המ צב די מייאש. הוא אולי הפיך, אבל זה דורש ממש חינוך מחדש אצלם, וזו משימה קשה מאוד. ערפאת, לו רצה, יכול היה לעצור את מה שקורה, אבל זה דורש ממנו מאמץ אדיר, וכדי לעשות דבר כזה הוא צריך מוטיבציה אדירה, כלומר לקבל משהו ענק בתמורה, כדי לשכנע את אנשיו ששינוי כזה כדאי. נכון לעכשיו זה לא יקרה, כך שלצערי אני חושב שלמשך תקופה לא קצרה יהיה כאן רק יותר גרוע. "לפעמים נדמה לי שהתקשורת הכללית אצלנו לא מבינה את כל זה. כשיוצאים בכותרת ש'ערפאת מוכן להפסקת אש' זה מגוחך, כי מי ששומע את הדברים במקור, קולט שלא זה מה שהוא אמר. צריך להקשיב לניואנסים". משה כהן / ערוץ 1 משה כהן, בן 26, כתב הערוץ הראשון לענייני שטחים. גר בירושלים, למד משפטים, דובר ערבית. החל לכסות את התחום כעוזרו של אהוד יערי בשנת 96', מונה רשמית לכתב בתחום בשנת 2000. קרוב משפחתו נהרג בפיגוע של הג'יהאד האיסלאמי בשוק מחנה יהודה, לפני שנתיים.על האינתיפאדה: "אלמלא הבורות שלנו ביחס לכל מה שקורה אצלם, אולי היינו היום במצב יותר טוב. העובדה שאנחנו עם הפנים לאירופה, ולא התעניינו באמת במה שקורה אצלם, לא למדנו את המנטליות ואת השפה, עלתה לנו במחיר כבד. זה מזכיר לי את הצלבנים, שהיו נטע זר כאן. לכן לא קראנו את המפה, ולא הבנו שהם מעולם לא ויתרו על זכות השיבה. מבחינת העם הפלסטיני הנכבה של 48' היא עדיין כמו פצע פתוח.תלכי לבלאטה, תפגשי אנשים עם מפתח של הבית בהרצליה ביד. את זה התקשורת והציבור הישראלי לא רצו לשמוע במשך שנים, גם לא פרס, שאמר תמיד 'מה, אסור לו לחלום?'. אבל הצד השני מעולם לא ויתר על החלום. אוסלו היה רק הפוגה. הציעו להם לקבל ריבונות על הגדה, להגיע להסדר קבע ואפשרות לדבר על הכל ­ רק אידיוט לא היה מסכים לזה".על המצב בשטחים, ומה שאנחנו לא יודעים: "נורא קל למי שנחשף למ ה שקורה שם לדבר על כמה הם מסכנים, וצודקים ונחושים, אבל החוכמה היא להביט כל הזמן על שני הצדדים. בניגוד לכל כתב אחר, על כתב לענייני שטחים נגזר לראות יום­יום את התמונה המורכבת. הוא רואה את הבכי וההרס וההלוויות בצד ההוא, ואחר כך חוזר הביתה ומתפוצץ לו הקפה במרחק מאה מטר מהבית. מצד אחד אתה שומע מחברים ברמאללה קולות של מיאוס ועייפות ממה שקורה, הם מיואשים. רק שאצלם אין 'שלום עכשיו' ו'נשים בשחור', זו חברה מגויסת."מצד שני, צריך לראות את התמונות המזעזעות שמשדרים בצד השני כדי להבין איך נולדים הלכי הרוח שם: הציבור כאן מקבל אינתיפאדה מצונזרת, אינתיפאדת שוקולד. שם מראים הכל ­ חלקי גופות, ראשים כרותים, תקריבים של גופות חרוכות. אנחנו קוראים לזה 'קליפים מהמקרר', כי זה מה שהם עושים, באים עם מצלמה לחדר מתים, פותחים את הדלת ומצלמים, כשברקע מושמעים שירי מלחמה, בלי שום צנזורה של כבוד האדם או התחשבות בצופה או במשפחות. יש להם עניין לשלהב ולהתסיס את הרוחות, וזה בדיוק מה שהם עושים". על הסיכוי להסדר: "בטווח הקצר אני פסימי. כל עוד ערפאת בשלטון אני לא צופה שום הסדר. לערפאת יש שאיפות היסטוריות­נ בואיות, הוא עדיין רואה את פלסטין כיחידה טריטוריאלית אחת, שמחולקת זמנית. הוא אמנם ויתר על התוכנית לזרוק אותנו לים אבל לא על זכות השיבה. ערפאת הנהיג שם 'הפרד ומשול', זה היה לו נוח, ועכשיו לכל ילד בן 16 שם יש רובה, ים של מיליציות חמושות, וכולנו בני ערובה של ילדים עם פתיל קצר. ומי שיצר את המצב הזה, כלומר ערפאת, ידע מה הוא עושה. "בטווח הארוך אני יותר אופטימי. אולי יגברו שם זרמים תת קרקעיים אחרים, ערפאת ילך ויבוא מישהו יותר פרקטי, שיטפל בכאן ועכשיו, ולא יבנה על כל מיני פנטזיות היסטוריות". יעקב עזרא / קול ישראל בערבית יעקב עזרא, בן 33, יליד סוריה, עלה בשנת 94', גר בגילה. עבד בין השאר כחוקר במשטרה במפלג מיעוטים. עובד בקול ישראל בערבית משנת 99', כיסה את תחומי משטרה ופנים, וכיום כתב לענייני ערבים ומורה לערבית."הקשרים שלי בתחום באו מהעבודה במשטרה, ודי מהר השתלבתי בתחום הכיסוי הזה. אותי הם בכלל לא יודעים לאכול. יש לי חזות מזרחית ושפם, אני מדבר ערבית רהוטה ­ ויהודי? זה ממש לא מסתדר להם".על הנעשה בשטחים: "מצד אחד, הם חיים שם בתחושת תסכול מאוד גדולה. אני שומע מאנשים שהם כועסים על הרשות הפלסטינית, על השחיתות, על ההקצנה. מנסים ברשות למכור להם שהושגו במאבק הזה הישגים, אבל הרחוב יודע ומרגיש שלא היה כאן שום הישג. לא מעט אומרים לי שערפאת 'יצא אהבל' שלא קיבל את מה שברק הציע לו."מצד שני, יש שם תחושת לכידות ברחוב נגדנו. יש משפט בערבית שאומר 'אני ואחי נגד בן דודי, ואני ובן דודי נגד הזרים'. כולם שם נגד כולם, משוסעים לפלגים, אבל כולם בסוף נגדנו, ורק מתחרים מי קיצוני יותר. ממכרים ומהילדים שלהם אני קולט שיהיה להם קשה מאוד לחזור למה שהיה. האמון פשוט נשבר, והשנאה הולכת וגוברת."באחת השיחו ת שלי עם אחד מראשי המנגנון ברשות, השמטנו את שמו בטעות בשידור. הוא התקשר אלי כועס, ואמר: 'ככה? רק את שמות החברים שלכם אתם מכניסים לרדיו?'. אמרתי לו שמה פתאום, שאולי השם נשמט במקרה, והוא ענה לי: 'אם ישראל חושבת שהיא תוכל להמליך את החברים שלה כאן, היא טועה טעות מרה. אתה זוכר את המשת"פ שנתלה בכיכר מנהר? ככה נתלה את כולם שם'".על העתיד: "כרגע אני ממש לא רואה אור בקצה המנהרה. העמדות שם נוקשות, יש שם הרבה נחישות עדיין להמשך הפיגועים, כי ככה הם חושבים שיגיעו להישג מדיני, ומה ששרון מציע להם כיום לא מקובל עליהם. אם ההנהגה הנוכחית תתחלף, אני חושב שהדברים ישתנו, והם יחפשו את החלופה המדינית. בכל זאת, נשאר איזה צד אנושי שאנחנו נחשפים לו יום­יום, דרך הקשרים והשיחות שלנו. לבנות שלי, שמפחדות מהערבים שיורים עלינו פה בגילה, אני מסביר שמדובר בעם, עם אמהות ותינוקות וילדים, עם שנאבק על השחרור שלו מול צבא חזק, ולא כולם רעים שם, ולא צריך לשנוא אותם, רק לנסות להבין". דני רובינשטיין / הארץ דני רובינשטיין, כתב ופרשן לענייני השטחים ב"הארץ", מכסה את התחום 35 שנה."אני עובד מול השטחים משנת 67', והאמת היא שנראה לי לפעמים שכל השנים אני כותב אותה ידיעה: 'צעירים ערבים זרקו/ירו, כוחותינו ירו, שניים נפצעו, הערבים טוענים, הישראלים אומרים'. אומרים שסופר טוב כותב בעצם כל הזמן את אותו הסיפור בווריאציות שונות? ככה אני עם הידיעות". על האינתיפאדה :"נכון שכשלון קמפ דיוויד היה צפוי מראש, הרי ערפאת ואנשיו לא רצו בכלל לבוא לשם, כי הרגישו שאין להם מה למכור לציבור שלהם. לא רק אנחנו הדחקנו את נושא זכות השיבה, גם הם רצו להדחיק את זה, ערפאת עצמו קיווה שיוכל למכור להם את ירושלים ולהשכיח מהם את יפו. "אני לא מאלה שחושבים שהכל היה מתוכנן. בשלוש השנים שלפני האינתיפאדה השקיעו ברשות שלושה מיליארד דולר בתיירות ­ בתי מלון וטרמינל ובית­לחם 2000 ומרכזים מסחריים. אני חושב שאף אחד שם בהנהגה לא היה משקיע שלושה מיליארד דולר בתיירות לו חשבו שתהיה אינתיפאדה. אם היו מתכננים הכל מראש, הם היו קונים מראש צינורות חדשים למרגמות במקום להשתמש באגזוזים ישנים של משאיות, כפי שהם עושים עכשיו. א בל כשהעסק פרץ הם ראו מה הולך ופשוט הצטרפו לרחוב".על תופעת המתאבדים: "אני לא חושב שהם בעצמם ידעו מה יתפתח שם. כשאני שואל חברים שלי שם אם יש להם הסבר איך זה שמתוך החברה שלהם יוצאים כל כך הרבה מתאבדים, הם בעצמם לא יודעים להסביר. ההסבר היחיד הוא כעס וייאוש ומרירות, ולכן כל הפשיטות שלנו על כל מיני מחרטות ובתי מלאכה לא יעזרו. המחרטה האמיתית, תשתית הטרור, היא בראש, ואת זה קשה מאוד למדוד או לצפות. בינתיים, ממה שנראה, הם חושבים שהם הגיעו מולנו למאזן אימה מסוים ­ הם לא עומדים בפני המפציצים והאפאצ'ים, אנחנו לא עומדים בפני המתאבדים. אצלנו מפחדים לשלוח את הילדים לבתי הספר, וגם אצלם".על החברה הפלסטינית: "אין ספק שהם נחושים, אולי מפני שגבם אל הקיר. אין להם לאן ללכת. אצלנו נוסעים 200 אלף איש לחוץ לארץ, אצלם 20 איש לא יכולים לנסוע לשום מקום. הדרכים סגורות, אפילו להגיע לגשרים או למעבר רפיח זו בעיה. הם במצור אמיתי". על העתיד: "אני מאוד חושש שזה הולך לקראת כיבוש מחדש של כל השטחים, כמו שהתגלגלנו בזמנו לביירות. לדאבוני הרב אני לא רואה שום פתח, כרגע. להפך, יש יותר קיטוב, משני הצדדים, עם קומץ קטן של סרבנים, גם כן משני הצדדים. יכול מאוד להיות שהפסדנו כאן דור. שהסכם, אם בכלל, יהיה רק בדור הבא".