מבעד למשקפיים ורודים צריך מידה גדושה של אומץ ואופטימיות כדי לעזוב מקום עבודה מסודר ולהתחיל בדרך עצמאית אירית רותם­צפרוני 27/03/02 הן עסקו במקצוע אותו למדו, הצליחו בו וגם התפרנסו יפה, אבל בשלב מסוים החליטו ללכת אחר נטיית ליבן ולעסוק במשהו שהן באמת אוהבות לעשות. צריך מידה גדושה של אופטימיות וגם המון נחישות, אומץ לשנות והרבה אמונה בעצמך, כדי לעזוב מקום עבודה מסודר, שמפרנס בכבוד, ולהתחיל בדרך חדשה ועצמאית. להלן שלוש שעשו את זה והן שמחות ושלמות עם הבחירה: ריבה אלקלעי, היום כירולוגית הוליסטית, בעבר מנהלת בית ספר; ליאת צימרינג, שפרשה מתחום ההיי­טק כדי לעסוק בנגרות; סילווה קוגן, שמכרה משרד מצליח להנהלת חשבונות, לטובת חנות בה היא מוכרת בגדים, תכשיטים ושטיחי קיר שהיא מעצבת ויוצרת. פוטנציאל הוא צורך ריבה אלקלעי, בת 43, גרושה ואם לשלושה, פרשה בימים אלה ממערכת החינוך, אליה היתה מחוברת 21 שנים. היא התחילה כגננת, המשיכה כמורה למדעי הטבע ולמתמטיקה וכמרכזת התחום, והפכה להיות מנהלת בית ספר ­ כל זאת בהתאם למסלול הלימודים הארוך שעברה: בוגרת סמינר הקיבוצים, למדה חינוך, ביולוגיה וספרות עברית באוניברסיטאות תל אביב וירושלים, ויש לה תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת דרבי. כבר לפני 14 שנים למדה אלקלעי כירולוגיה הוליסטית אצל ד"ר ארנולד הולצמן, שפיתח שיטה המאבחנת בכף היד את מצבו הנפשי והרגשי של האדם. במהלך השנים למדה להתבונן על כפות ידיים, "ותמיד ידעתי מי האדם שעומד מולי". 11 שנים היתה מנהלת, מתוכן תשע שנים ניהלה את בית הספר האזורי בבית אריה, שגרף פרסי הוקרה בתקופת כהונתה. "אבל לאט לאט הרגשתי שאני מתחילה למצות את הנושא", היא מספרת, "הייתה לי ביקורת על מערכת החינוך, כפי שהיא פועלת, והרגשתי שאם אמשיך שם עוד כמה שנים, אשתגע".למרות הצלחתה בתפקיד, החליטה לפני כשנתיים לעזוב את מקום העבודה שהקנה לה מעמד, הערכה וגם משכורת טובה. "עשיתי את ההימור של החיים שלי", היא אומרת, "יש לי שלושה ילדים גדולים וגם ההוצאות גדולות. לקחתי את השבתון שהגיע לי ואת הפרישה בפועל אישרו לי רק עכשיו", היא מספרת, "כולם אמרו לי 'ריבה, אל תעשי שטויות, השוק על הפנים, אל תעזבי עכשיו, יש לך שלושה ילדים', אבל אני מלאת אופטימיות. האמנתי בעצמי וביכולות שלי וידעתי שאסתדר. מובן שהיו גם הפחדים, החרדות וכאבי הבטן, אבל גם היתה ההחלטה שאם יש לך מטרה את הולכת עליה ולא נותנת לפחדים לנצח אותך. זה משהו שאני חיה איתו יומיום".את אותו תהליך, פחות או יותר, עברה גם לפני כעשור, כשהחליטה להתגרש ובכך גם להיפרד מחיים נוחים ומוגנים בבית פרטי מרווח עם בעל שמפרנס יפה. היום היא גרה ברעננה עם חבר לחיים ועוסקת באבחון, ייעוץ וטיפול לפיתוח מודעות ומימוש הפוטנציאל."אני עושה לאנשים אבחון על פי כף היד ועוזרת להם להגיע לאיזשהי מודעות לגבי עצמם", היא מסבירה. "מגיעים אנשים מתוסכלים, ולא יודעים למה. אני אומרת להם: 'תכיר את עצמך, תראה איפה אתה נמצא ולמה'. הרבה פעמים רואים שאדם לא עוסק במקצוע הנכון והוא זורק את התסכולים שלו על הסביבה הקרובה. אם יאמץ תחום עניין שיעזור לו לממש את הפוטנציאל שלו, זה יהיה מעין פיצוי לעיסוק הלא מתאים והוא יהיה הרבה יותר מאושר. המוטו של האבחון בכף היד הוא 'פוטנציאל מהווה צורך'. אם, נניח, יש לי פוטנציאל יצירתי ואני לא עוסק בשום דבר יצירתי, סביר להניח שאהיה מאוד מדוכא". במהלך השנים גם למדה אלקלעי שיטות טיפול שונות, ביניהן סוג של פסיכותרפיה, רייקי, פאלם­תראפי וטיפול ברגרסיה, אותן היא משלבת בעבודתה. "אני מתחילה עם אבחון על פי כף היד", היא מסבירה, "ומשלבת את השיטות השונות בהתאם לצורך. כשאני רואה בכף היד בעיות שלפתרונן נדרשים יותר מאשר ייעוץ והכוונה, אני מפנה לפסיכולוג". לראות את הנולד ליאת צימרינג, בת 30, נשואה פלוס שניים, היתה חלק מעולם ההיי­טק הישראלי, בתקופה בה נראה היה כי בתחום הזה אפשר רק להמריא. היא בוגרת המכללה למנהל ועבדה כמנהלת שיווק בחברת סטארט­אפ, שעסקה בקידום מכירות דרך האינטרנט. לפני כארבע שנים, בזמן שהאינטרנט הפך להיות מושא חלומותיהם של רבים, צימרינג דווקא החליטה לפרוש מהמרוץ הגדול. "הבנתי", היא מספרת, "שהנוסחה הכלכלית של ההיי­טק לא תצליח והבועה הזאת יום אחד תתפוצץ". כמי שמילדות אהבה לצייר ולעסוק במלאכת יד, החליטה להתמקד בנגרות. "התחברתי לנגרייה של הדוד שלי יעקב, שעשה במשך שנים מטבחים וארונות לאנשים פרטיים. הוא לימד אותי את כל נושא הנגרות, איכויות של עץ, איך קונים אותו ואיך מתעסקים איתו. התחלנו להכין יחד רהיטים קטנים מעץ, לחברות בהיריון הייתי עושה שידות תינוק ומציירת עליהן. החלום שלי היה לפתוח סטודיו משלי".לפני כשנתיים וחצי הגשימה את החלום, פתחה בגני יהודה את סטודיו "נועה", על שם בתה, והתחילה לייצר רהיטי עץ לתינוקות, אותם צבעה בצבעי פסטל מעושנים וקישטה בציורים מעשה ידיה. בעלה, גל, גם הוא איש היי­טק, תמך ועזר מאחורי הקלעים, אבל המשיך בעבודתו הסדירה. עשר שנים הוא עבד בתחום ההיי­טק, התחיל כמרצה במכללת "סיוון" והתקדם לתפקידים בכירים. בשנתיים האחרונות עבד ב"אופק", חברה שנסגרה לא מכבר. גל הצטרף לעסק שהקימה אשתו. הם מייצרים ומוכרים רהיטי עץ בעבודת יד לחדרי תינוקות, ילדים ונוער, וגם מגוון רחב של מוצרים נלווים.גל אחראי על הכספים והשיווק. ליאת, שנעה בין הנגרייה לסטודיו, חולשת על התחום העיצובי והיצירתי וגם עושה סטיילינג. "כשפתחתי את העסק", היא מספרת, "אמרו לי כולם שאני מטורפת ושאין סיכוי לעסק כזה, אבל אני הייתי מאוד אופטימית והאמנתי שאצליח, כי גם כשהמצב הכלכלי קשה, כשזה קשור לילדים, אנשים מוכנים להשקיע בדברים שונים ומיוחדים". היום העסק שלהם, שצמח והתרחב תוך זמן קצר, מגלגל מחזור חודשי של בין 400 ל­500 אלף שקלים. בני הזוג צימרינג שכבר קיבלו הצעות עסקיות מגורמים שונים בענף, מעדיפים בשלב זה לשמור על עצמאותם. מרכז העניינים סילווה קוגן, בת חמישים פלוס, גרושה ללא ילדים, יושבת בחנותה שבדיזנגוף סנטר ומחכה ללקוחות, שממעטים עכשיו להגיע. היא מעצבת ותופרת בגדים מיוחדים וצבעוניים, יוצרת תכשיטים מחומרים שונים וגם עושה שטיחי קיר מרהיבים מבדי קטיפה שהיא צובעת בעצמה. כבר 16 שנים היא בסנטר ויש לה חוג לקוחות קבוע, אבל התיירים הרבים שנהגו לקנות אצלה לא באים עכשיו וגם לקוחות מזדמנים כמעט שאין.קוגן, ילידת ברית המועצות לשעבר, למדה שם כלכלה ומנהל עסקים. מגיל 14 היא תופרת לעצמה את הבגדים ויוצרת תכשיטים. היא גדלה בבית ציוני ועלתה לישראל לפני מלחמת יום הכיפורים, עבדה כאן במספר חברות כעוזרת חשב ופתחה משרד משלה להנהלת חשבונות. "היו עוצרים אותי ברחוב ושואלים איפה קניתי את הבגדים והתכשיטים, עד שהחלטתי לפתוח חנות. משרד כמו שהיה לי לא מוכרים, פשוט סוגרים; אבל המשרד שלי מאוד הצליח והצלחתי למכור אותו". היא פתחה חנות בדיזנגוף סנטר ורכשה חוג קבוע של לקוחות, שמאוד אוהבים את הדברים המיוחדים שהיא עושה, ביניהם הזמרת הרוסייה אלה פוגצ'ובה והמשורר הרוסי יבגני יבטושנקו ואשתו, שפוקדים את חנותה בכל פעם שהם מגיעים לישראל. הצלחתה הכלכלית והקשרים האישיים שיצרה, הפכו את קוגן במהלך השנים לכתובת לעולי רוסיה, שנזקקו לעזרה מכל סוג שהוא. "כמעט 30 שנה אני בארץ", היא מספרת, "ופתחתי אצלי בבית 'מרכז קליטה פרטי'. עזרתי לעולים חדשים מרוסיה למצוא עבודה, דירה, בגדים, רהיטים. אפילו עשיתי כמה שידוכים". לאמנים שביניהם היא ארגנה תערוכות, קונצרטים וערבי שירה. עכשיו היא מקווה שמישהו יעשה את אותו הדבר בשבילה ויארגן תערוכות לשטיחי הקיר שלה. "כי מה שכל כך קל לי לעשות בשביל מישהו אחר", היא אומרת, "קשה לי לעשות למען עצמי".לפני כעשור, שהתה מספר חודשים בניו יורק. "מכרתי בגדים ותכשיטים שלי ב'טראמפ טאואר' ובגלריות בגריניץ' וילג'", היא מספרת, "הרבה אנשים הציעו לי להישאר בניו יורק ולעשות שם את מה שאני עושה בארץ. היה מישהו שהציע לי שותפות וגם היה מוכן לשים מיליון דולר, אבל בשבילי דיזנגוף סנטר הוא מרכז העולם ושום דבר לא מפתה אותי. אני לא זקוקה לכלום, הכל יש לי בארץ. עליתי לישראל רק עם זוג אופניים. היום יש לי חנויות, אוכל, בגדים, תכשיטים וחברים טובים, שזה הכי חשוב. אני לא צריכה יותר מזה".לפני כשנה פרצה שריפה בציד ו הצפוני של הדיזנגוף סנטר, שם היתה חנותה השכורה של קוגן. אחרי חודשים בהם ישבה בבית כי אזור השריפה עבר שיפוצים, היא חזרה עכשיו לעצב ולתפור בגדים בחנות החדשה אותה רכשה. כבר כמה שבועות היא יושבת בחנותה הססגונית, מוקפת בחנויות ריקות ונעולות. "אחרי השריפה", היא מספרת, "כל השכנים שלי בקומה סגרו, או ברחו, או פשטו את הרגל. אני קניתי חנות שנייה. את הראשונה קניתי אחרי המפולת בבורסה, היא נמצאת בצד השני של הסנטר, והפכתי אותה לוויטרינה, שם אני רק מציגה את הדברים שלי. אני מסתכלת לטווח ארוך, לא מעכשיו לעכשיו, ואני מאוד אופטימית". מאז פתחה מחדש, היא יושבת לה כמעט לבדה במשעול החנויות שננטשו אחרי השריפה הגדולה, חדורה באופטימיות אין קץ כי מדובר רק במצב זמני. "הלקוחות הקבועים שלי באים", היא אומרת, "אבל אנשים מהרחוב בקושי עוברים כאן ותיירים בכלל אין. אני מאמינה שהמצב ישתפר. אין לעם היהודי לאן לברוח וגם לא צריך. מדינת ישראל השיגה בחמישים שנות קיומה כל כך הרבה והיא תשיג גם בהמשך. אני לא פוחדת מפיגועים וחיה את החיים שלי בשקט, בלי לדאוג. אף פעם לא פחדתי מכלום, ואני תמיד חושבת שכשהמצב גרוע, הו א לא יכול להיות יותר רע, רק יותר טוב. אני בטוחה שהמצב הכלכלי יהיה טוב ומצב ישראל בעולם יהיה טוב. אני מאמינה בעתיד של המדינה".