יורם מלצר/ עלים שהם סמיט, הומסנטר, ידיעות אחרונות, 126 עמ'; ערן ב.י., בקרוב, גוונים, 123 עמ' 29/03/02 תיאורטית, היה אפשר לתמוה מדוע איש מעולם לא הכריז על מותו של הסיפור הקצר. הרומן חי למרות ההספדים הרבים, השירה האפית מתה מדי פעם, השירה המחורזת והשקולה מתה במקומות ובזמנים שונים (ובאחרונה התנהל אצלנו ויכוח ער על מותה ותחייתה). אך הסיפור הקצר חי ללא ספק ומעולם לא צורף אל מניין המתים. הסיבות לכך פשוטות, לדעתי. ראשית, הסיפור הקצר עוטף את חיינו מכל עבר: כל אנקדוטה, כמעט כל בדיחה, כל קטע שיחה וכל פיסת זיכרון הם סיפור קצר, ומכאן שמימושו כטקסט ספרותי הוא דבר בלתי­נמנע ותדיר מאד, יסוד שבלעדיו אין חיים אנושיים. שנית, כמו כמעט כל היצורים הקטנים, נהנה הסיפור הקצר מיכולת הישרדות גבוהה. יש תקופות שבהן הוא בולט, ואילו בזמנים קשים הוא משפיל ראשו ונעלם בין רומנים גדולים. אך היות שבלעדיו קשה להרכיב רומן מעניין, סופו שיצוץ במקומות לא צפויים ויוכיח תמיד את חיוניותו.מעניין, אם­כן, לראות שני כותבים שמפרסמים סיפורים קצרים מתוך מודעות מלאה ומורכבת למצב הז'אנר ולצורך למצוא לו מדי פעם כרי דשא חדשים לרעות בהם.שהם סמיט מפרסמת ספר שני, 'הומסנטר', שנים אחדות לאחר ספרה הראשון, 'לבי אומר שזכרו ני בוגד בי', שזכה להצלחה רבה. סמיט היא אכן כותבת מודעת מאד. מודעת לסביבה, מודעת לתקופה ומודעת לסברה שלקורא יש מנהגים של צופה בטלוויזיה רב­ערוצית. אינני מסכים עם הנחות היסוד שלה, אך 'הומסנטר' מוכיח שהיא שוחה כדג במים בעיסת הכבלים/לוויין/פרסומות/כרך­מודרני/ניו­יורק בתל­אביב. מבחינתה, הסביבה היא רעש, והעולם הוא המולה גדולה ומבולבלת. את הסיפורים שלה היא בונה מכך שהיא דולה פיסות של שפה ומצבים, שברי חומרים המרחפים באתר הכללי, כמין זיקית ארוכת­לשון וזריזה במיוחד.התכונות הללו מעניקות אופי מוגדר מאד לסיפורי 'הומסנטר'. חומרי הגלם הם יכולתה הגדולה של סמיט כקופירייטרית, כממציאה לשונית זריזה ומיומנת. היא נעה בין שברי העברית ושברי האנגלית, תוך שילוב מבט מפרק על שתיהן, כדי ליצור סביבות­התרחשות, שממילא מוכלות במרחב המוכר והמחניק שבין הקניון לקיום הזעיר­פרברי. הסיכון שהיא נוטלת בכך גדול למדי: הקורא עלול להסתחרר מן ההמצאות הלשוניות, לראות בהן גחמה, הפגנת יכולת לשמה. בסיפורים קצרים, הכתיבה במשפטים קצרים והחדות הכללית של הטקסטורה עלולות לחבור ללהטוטנות ולהרחיק את הקורא, להיקלט כמתקפה בכלים נוצצים על מטרה אפורה בהחלט: מין זעיר­בורגנות ישראלית, שממילא נראית עלובה למדי.אך אסור לטעות. סמיט דורשת קריאה סבלנית, קריאה בתשומת­לב. קורא שיצלח את הזיקוקין, או פשוט קורא שהפגנת הכוח הזו אינה מפריעה לו, עשוי לגלות שדבר­מה חדש נרקם אצל סמיט מאז ספרה הראשון. יש לכך מושג ידוע: אנושיות. ככל שאתה מתקדם בקריאה אתה מוצא סיפורים שהמעטה הנוצץ שלהם אינו העיקר, אלא שהם מסתירים (למחצה בלבד) כאב­לב ויחס רגשי מובהק וכאוב לדמויות ולמצבים האנושיים המתוארים בהם. החיים והמוות, העליבות והתקווה, הכמיהה למגע, כולם נראים אז מכמירי­לב דווקא על רקע הלהטוטים הלשוניים.נדמה, כי שהם סמיט מתפתחת לאורך ספרה והאירוניה המושחזת שלה מתחילה להיות מופנית כלפי הדמויות והסיפורים ובאופן מסוים אף כלפי עצמה. אלו סימנים ברורים וטובים לצמיחה, ולמודעות של הכותבת למעשה שלה בעולם. כי אז, כששהם סמית נוגעת בבני­אדם במצבים של קושי וכאב, אין הקורא חש שהיא מתנשאת עליו או בוחנת את יכולתו לפתור תשבצי הגיון, אלא שכל משחקי השמות והמלים וכפלי המשמעות והפירוטכניקה, כולם מנסים לכסות את מה שסמיט יודעת שאין לכסות עליו (תרתי משמע). שברי הלשון מתפרשים ישירות כשברי חיים ועולם, והסיפורים נוגעים בכאב האנושי הבסיסי, הקיים בבית, בקניון, בעיר ובעולם בכלל, העולם שכולנו, כל בני­האדם, חיים בו.אם שהם סמיט מנהלת דיאלוג עם עולם הפרסומות והרעש המסחרי שסביבנו, הרי שערן ב.י. (כך הוא חותם על ספרו) עושה צעד מקביל ומתבקש. לא פעם התייחסתי במדור הזה לכך שסופרים ישראליים צעירים מנהלים דו­שיח עם עולם הקולנוע והטלוויזיה, ובעיקר כותבים מתוך מחשבה תסריטאית. בקובץ סיפורים יוצא­דופן, 'בקרוב', תופס ערן ב.י. את השור בקרניו. במקום לעטוף רעיונות לתסריטים בלבוש ספרותי חלקי ומאולץ, כמעשה רבים מבני דורו, הוא מגיש לנו את הרעיונות עצמם, במה שמבקש להיות ז'אנר ביניים בין סיפור קצר (וקצר מאד) ובין סינופסיס לקולנוע, תיאטרון וטלוויזיה.הרעיון מקורי, והיושר שבו ראוי לציון. במובן העמוק, אלו סיפורים קצרים, שכן הם קרובים לרעיון טקסטואלי, לאנקדוטה, לחלום, לדמיון ולהזיה הוויזואלית. ומה הם כל אלו, אם לא סיפורים שבעל­פה או סיפורים שממתינים לגימור סופי, בספרות, בקולנוע או בכל מקום אחר, על­פי דרישות המקום? ערן ב.י. מכנה את הז'אנר שלו "סיפרו מו". בעיני זו דווקא הוכחה לחיוניות הסיפור הקצר, אחת ההמצאות העתיקות של המין האנושי (או שמא היה זה הסיפור הקצר שהמציא את המין האנושי?).כיאה לכותב מודע מאד, מציג ערן ב.י. סיפור על הולדת ה"סיפרומו". בקריאת הסיפורים (ואני מתעקש על המינוח המתושלחי הזה) מתגלות לא מעט הצלחות. אפשר להחמיץ­פנים ולומר שאין דרך לשפוט ז'אנר לא ידוע המומצא לנגד עיניך ואפשר גם להיות ציניקן ולומר שרעיונות טובים לא חסרים, ומכאן ש'בקרוב' נבנה כמעט חסין מפני כישלון. אך מבט ספרותי ישן וטוב בסיפורים הללו מגלה כותב דינמי, פיקח ובעל שליטה טובה מאד בשפה המדוברת, בנימות הקול הנכונות לדמויות.ערן ב.י. מנצל היטב את היכרותו עם סוגי קולנוע והתיאטרון שונים (המוכרים מן הסתם גם לרוב הקוראים בספר) כדי להגדיר את הכללים המושלים בכל סיפור. בכך הוא מסייע לקורא וגם לעצמו ככותב, ומוצא משענת בטוחה לטקסט הקצר שהוא בונה. המסגרת הברורה, שלעתים היא אף נוקשה, מגדירה היטב גם את המקום הפנוי להפתעות. וכך, לאחר שהסיר כל מיני משאות מעיקים, מתפנה המחבר לעיקר: לסיפור, לדמויות, למהלך הדרמה. הדבר מכתיב לו כתיבה יעילה, משפטים קצרים, תאורי ם באיבחת­עט. הוא עומד בכך יפה.הסיפורים אינם זהים ברמתם, אך הם תמיד מעניינים כתרגילים, כי הקורא שואל את עצמו כיצד יממש הכותב את תת­הז'אנר שעליו הצהיר בכותרת המשנה. לטעמי, הסיפורים המוצלחים הם הקצרים יותר, כשהקורא מודע במיוחד לתרגיל, ומקבל כחלק אורגני את החוסרים הרבים ובעיקר את משרעת האפשרויות, שערן ב.י. אינו מכריע ביניהן. הפתיחות הזו, יחד עם המודעות הגבוהה והרצון לספר סיפור, מקרבות את 'בקרוב' לספרות במובנה הישן, ויתכן שבסופו של דבר ה"סיפרומו" אינו אלא סיפור בתחפושת, שנועדה לאפשר לו לחדור לשטח העוין שבו מושלים חוסר­הסבלנות והקליפיות. אם כך הוא הדבר, הרי שלפנינו הוכחה נוספת לחיוניותו ולאריכות ימיו המופלגת של הסיפור הקצר. ובכל מקרה, מדובר בתרגיל מרענן ורציני, הראוי לתשומת­לב.ioram@ioram.net